למעלה
ומה גם דעוד יש לומר, דהכא לא
חשיב כלל דספינן ליה איסור בידים, כי בהיות ובעת הנתינה לידם מודיעים להם כי עליהם
לבדוק הפירות, ממילא כבר חשיב כלא ספי ליה בידים. וזכר לדבר ממאי דכתב הריטב"א
ביבמות (קיד ע"א) וכ"כ הערוך לנר בחי' ליבמות (שם), והשואל ומשיב מהדורא
תנינא (ח"ג סי' מד, וח"ד סי' כד) ועוד, דכל שאומר לקטן על דבר איסור
שהוא דבר היתר, חשיב כספי ליה בידים. א"כ אפ"ל דה"ה נמי לאידך גיסא,
שאם אומר לו לא לאכול אלא בתנאי מסויים, כהא דנידון דידן שאומר להם שלא יאכלו
הפירות עד שיבדקו אותם, לא חשיב כספי ליה בידים. ואע"ג דבגמ' דשבת הנ"ל (צ:),
במאי דאמרינן דאסור ליתן לקטן חגב חי טהור, שמא יאכלנו ויעבור בבל תשקצו, דאסור
משום דספי ליה איסורא בידים כדפרש"י, ולא מתרצינן דיאמר לו שלא יאכלנו, ודל
לאיסורא דספי ליה בידים. די"ל היות ואיכא התם משך זמן עד שיגיע לחששא זו, דרק
לאחר שיגמור לשחק בו יבוא לחשש זה שיאכלנו, ואינו דבר שעומד לאכילה עכשיו תיכף
ומיד, לכן האזהרה שמזהירו עכשיו לא עולה לו לאח"כ דעד אז שיגיע לידי מעשה
ישכח מאזהרה זו. משא"כ הכא בנידון דידן, שמאכל זה של המגדנות עומד לאכילה
מידית, ומזהירו מיד סמוך לאכילתו שלא יאכלנו עד שיבדוק (או שיתן לגדול שיבדוק לו),
זכור הוא ועומד באזהרה זו, משום דתכופה האזהרה לאכילה. ולכן שפיר יש בכח אזהרה זו
לאפוקי מגדר דספי ליה בידים. וגם עוד יש לומר, דבגמ' דשבת התם מיירי בקטן מאוד, דלא
יועיל לו האזהרה שלא יעבור באיסורא. משא"כ בנידון דידן, דילדים ונערים אלו
הגיעו לגיל חינוך ויותר, ומבינים ומקבלים כל אזהרה.
ויש להוסיף ולומר כאן עוד, דהרי
מצינו למהראנ"ח בתשובותיו (סי' קיב) שכתב שם, דאף לדעת הרמב"ם דס"ל
דאסור למספי איסור דרבנן לקטן בידים, י"ל דהנ"מ דוקא בקטן שהגיע לחינוך
אבל לעולם בקטן שלא הגיע לחינוך גם הרמב"ם מודה דשרי למספי ליה. ע"ש. וראה
גם בכנה"ג ביו"ד (סי' פא בהגהב"י אות נה) שג"כ כתב כיוצ"ב
דבתינוק שלא הגיע לחינוך, גם לדעת הרמב"ם שרי למספי ליה איסור דרבנן בידים. ע"ש.
וראה גם בס' המנורה הטהורה (דף קסא ע"ב) בד"ה אלא, שג"כ כתב כיוצ"ב,
דבתינוק שלא הגיע לחינוך גם הרמב"ם והשו"ע מודים דספינן להו איסור דרבנן
בידים. יעו"ש. וממילא עתה שיזהירו את הילדים הללו לבדוק את הפירות היבשים
קודם אכילתם, הרי ממאי נפשך שפיר אתי, שהרי לפי המתבאר בעיקר דברינו לעיל חזינן
דבפירות יבשים דידן כיום, לכל היותר הוי בהו רק איסור דרבנן עי' היטב בדברי הט"ז
ביו"ד (סי' פד סקי"ב), ובדברינו הנ"ל בס"ד, וממילא
ממאי נפשך הרי הילדים הגדולים דבני חינוך נינהו שיודעים לבדוק את הפירות ולהזהר
בתולעים, יבדקו אותם טרם אכילתם. ואותם הילדים הקטנים מאוד שלא יודעים לבדוק
ולהזהר בענין התולעים, הרי לאו בני חינוך נינהו. (עי' למו"ר שליט"א בשו"ת
יביע אומר ח"ב (חאור"ח סי' יג אות ט - יא), שעמד שם בגדר הגיע לחינוך
באיזה גיל הוא, ועיקרם של דברים הוא שהכל תלוי לפי ענין המצוה. יעו"ש. והיינו
נמי הכא שכל שיודע מענין הזהירות של איסור תולעים, חייבים לחנכו בו). וממילא הא
חזינן מדברי המהראנ"ח והכנה"ג דס"ל דכל קטן שלא הגיע לחינוך אף
לדעת הרמב"ם שרי למספי ליה לקטן איסור דרבנן בידים, ומינה נמי י"ל לדעת
מרן בשו"ע אור"ח (רס"י שמג) שפסק כדעת הרמב"ם, דאודויי אודיי
בכה"ג נמי שכל שלא הגיע הקטן לחינוך אה"נ דשרי למספי ליה לקטן בידים
איסור דרבנן וכמ"ש לבאר כן בדעת מרן בס' המנורה הטהורה הנ"ל, ולכן אפילו נאמר שקטנים אלו שלא הגיעו לחינוך יאכלו מפירות יבשים אלו בלי
בדיקה, נמי ליכא למיחש דהא כאמור לכל היותר האיסור בפירות אלו הוי מדרבנן, והא
לדעת מרן שפיר שרי למספי לקטנים כאלו (שלא הגיעו לחינוך) איסור דרבנן בידים. ולמאי
נחוש לה, דהילדים הגדולים יבדקו, והקטנים ביותר שלא יבדקו שרי למספי להו האי איסור
בידים וכאמור.
הן אמת כי הנה ראיתי לגאון חקרי
לב בחאור"ח (סי' סט, דף קכג ע"ג), שהביא את דברי המהראנ"ח והכנה"ג
הנ"ל ודחה דבריהם, שכתב שם, והנה ראיתי להראנ"ח שם בתשובה והכנה"ג
שכתבו דגם הרמב"ם ושאר פוסקים שאסרו לספות לקטנים איסורים דדבריהם אינו אלא
בשהגיע לחינוך, אבל בלא הגיע לחינוך גם הם יודו להתיר. ושוב הביא דברי המרדכי דגם
בלא הגיע לחינוך אסור. ע"כ. ואחר המחילה אין ספק שגם דעת הרמב"ם כן שהרי
הקישן איסור ד"ת ואיסור דדבריהם בחד כללא, ועוד שדין החינוך הזכירו רבינו
לבסוף ובדבריו הראשונים עדין לא הזכיר דין חינוך וסתמא משמע בכל ענין, וכ"ש
למ"ש במ"א דחינוך באיסורים לדעת הרמב"ם היינו מכי ידע לאכול על דרך
שכתב הרמב"ם בפ"ו מהל' חמץ ומצה דקטן היודע לאכול פת חייב בחינוך מצה, ומינה
בחינוך לאכילת איסורים, וא"כ לפ"ז כל קטן בן ב' וג' הגיע לחינוך. עכת"ד.
ע"ש. הא חזינן דהרב חקרי לב נדחה קרי ליה לחידושו זה של הראנ"ח והכנה"ג
דבקטן שלא הגיע לחינוך שרי למספי ליה איסור דרבנן בידים, ובפרט בענין אכילת איסור
דיוצא שמיום שיודע לאכול חשיב לגבי מצוה זו בר חינוך וא"כ מיד כשמגיע לגיל ב'
שנים שנגמל מחלב אימו ורגיל באכילה הרי הוא בכלל חיוב זה. וראה גם בדברי הרב המגיה
בריטב"א יבמות (קיד ע"ב הערה 131) שהביא עוד ראיה נגד חידושו של מהראנ"ח
שהרי הריטב"א שם כתב דהרשב"א שמתיר למספי לקטן בידים איסור דרבנן מיירי
בקטן שלא הגיע לחינוך (וכבר עמדנו על דבריו אלה לעיל), וממילא לפ"ז יוצא
דהרמב"ם דפליג וס"ל לאסור הוא אפילו בכה"ג שלא הגיע לחינוך. ע"ש.
וממילא הכ"נ לנידון דידן י"ל הכי דלא נוכל לסמוך על סברת הראנ"ח
להתיר את נתינת הפירות היבשים ליד הקטנים הללו אם יש צד לומר שלא יבדקו את הפירות
טרם אכילתם, אם נרצה לסמוך רק על סברת הראנ"ח. וגם הלום ראיתי למו"ר
שליט"א בס' לוית חן הנדפ"מ (סי' שמג, אות קכח עמוד רמב) שהביא שם את
דברי המהראנ"ח וכנה"ג הנ"ל, ועמד לדחות את דבריהם מדנפשיה, שכתב שם,
מ"מ מדברי הרשב"א (ביבמות קיד ע"א) מוכח שהרמב"ם אוסר בכל
גוונא, וכן מפורש בחידושי הריטב"א (שם) שאפילו תינוק שלא הגיע לחינוך אסור
למספי ליה בידים איסור דרבנן, וכן מוכח בתוס' ובמרדכי (ראש השנה לג ע"א). וכ"כ
בשו"ת שמחת יהודה (סי' יג). יעו"ש. וראה עוד בדברי מו"ר שם (בעמוד
רנ) שג"כ עמד לדחות סברא זו לומר דבקטן שלא הגיע לחינוך גם הרמב"ם ומרן
בשו"ע מודים דשרי למספי ליה איסור דרבנן בידים, מדברי הריטב"א דיבמות הנ"ל
שמפורש בדבריו שאין חילוק, וראה עוד מש"כ בזה. יעו"ש. הרי שדעת מו"ר
מרן מלכא שליט"א נמי אינה מסכמת לחלק כחילוק זה בין קטן שלא הגיע לחינוך לקטן
שהגיע לחינוך, שבלא הגיע לחינוך גם הרמב"ם והשו"ע מודים דשרי למספי ליה
איסור דרבנן בידים דלא היא. וגם ראיתי
במחנה אפרים (בהל' מאכלות אסורות
פי"ז הכ"ז, דף קלג ע"ג) שכתב שם, עמדתי בקטן שלא הגיע לחינוך אי
ספינן ליה איסורא דרבנן בידים או לא. גרסינן בפרק אע"פ תנו רבנן תינוק יונק
והולך עד כ"ד חודש מכאן ואילך כיונק שרץ דברי ר"א, ר"י אומר אפילו
ד' וה' שנים פי' לאחר כ"ד חודש דיונק שקץ. ע"כ. אלמא דאפילו באיסורא
דרבנן לא ספינן ליה איסורא בידים, ואע"ג דעדין לא הגיע לחינוך. וע"ש עוד
מה שעמד לפלפל בזה לדעת הרמב"ם ומרן ז"ל. יעו"ש. מ"מ כאמור
דעת מו"ר שליט"א דאין לחלק בזה, וממילא לא נוכל לצרף הכא את דעת הראנ"ח.
אולם האמת היא, דאם אנו עומדים
כבר לומר הכא דכל החשש הוא בפירות יבשים דידן שצריכים בדיקה לכל היותר והוי חשש
דרבנן, הנה יש לומר כי הנה עד כאן לא עמדו האחרונים הנ"ל לדחות את דברי המג"א
שדייק מדברי התוס' דפסחים שכל שעושה לחינוך הקטן שרי למספי ליה איסור דאוריתא, אלא
דוקא בענין איסור דאוריתא, אבל לעולם באיסור דרבנן, אה"נ אפילו לדידן דקיי"ל
כדעת הרמב"ם ודעימיה וכמו שפסק מרן בשו"ע ברס"י שמג דאסור למספי
ליה לקטן איסור דרבנן בידים, מ"מ כל שעושה כן לחינוך מצוה אה"נ דשרי
למספי ליה איסור דרבנן גם לדידן, ועי' היטב בדברי מו"ר בשו"ת יביע אומר
ח"ג (חיו"ד סי' ג אות ה), וראה גם בדב"ק בס' לוית חן (עמוד רנ). יעו"ש
היטב. וממילא כאמור הרי הכא מה שנותנים לקטנים אלו את הפירות יבשים, הוא כדי לחנכם
לתורה ולמצוות למשוך ליבם לבוא לחצרות בית ה', ובכה"ג שעושה כדי לחנכם במצוות
שפיר שרי למספי להו איסור דרבנן אף לדעת מרן ז"ל. וק"ל.
איברא כי אחר זאת ראיתי למו"ר
שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ג (חיו"ד סי' ג אות ה), שעמד להעיר
ולדחות את דברי החת"ס הנ"ל שכתב דבכל דבר שהוא לצורך חינוך מצוה, שרי
למספי ליה לקטן איסורא בידים ואשר עפ"ז העלה להתיר להביא ע"י קטן מפתח
של ביהכ"נ וכו', והסתמך בזה על דברי התוס' דפסחים הנ"ל (פח ע"א), שהתירו
להאכיל לקטן מקרבן פסח אע"פ שאינו מנוי עליו, משום דהוי צורך מצוה. די"ל
דעד כאן לא התירו התוס' למספי לקטן איסור כדי לחנכו, אלא דוקא כי התם דבאותו זמן
שעובר באיסור דאכילה שלא למנוייו מתחנך במצות אכילת פסח. אבל כאן, הרי בהוצאה עצמה
אין שום מצוה, שבעצם הוצאת המפתח לרה"ר עדין לא מקיים מצוה, אלא רק הוי הכשר
מצוה, ורק שיכנס לביהכ"נ יקיים המצוה, וזה מנלן דשרי. ע"כ. וכן ראיתי
הלום בס' לוית חן הנדפ"מ (בסי' רמג, אות קכח, עמוד רמד הערה א), שחזר והניף
ידו שניות מדברי סופרים להעיר כנ"ל על החת"ס, וכן
עמד להעיר על מהר"ם שיק בתשובה חאו"ח (סי' קעג) שכתב ג"כ כיוצ"ב
דיש מקום להקל לתת סידור וחומש לקטן להביאם לביהכ"נ דרך רשות הרבים שלנו, כיון
שיש בהוצאה זו צורך מצוה שמחנכו להתפלל ולקרוא מתוך הסידור והחומש, ודמי למה שכתבו
התוס' בפסחים (שם) שבחינוך לצורך מצוה מותר למספי לקטן איסורא בידים. ע"כ. דהרי
לכאורה יד הדוחה נטויה לומר, דשאני נידון התוס' הנ"ל שהאכילה שיש בה איסור
משום דהוי שלא למנוייו היא עצמה יש בה מצות חינוך לאכילת הפסח כשיגדל, אבל כאן
ההוצאה עצמה אין בה שום מצוה שבהוצאת המפתח והעברתו ברשות הרבים אין מצוה אלא הכשר
מצוה בעלמא, ורק מה שאח"כ נכנס להתפלל בביהכ"נ הוי מצוה. וכן הוצאת והולכת
סידורים וחומשים לביהכ"נ אין בהם מצוה, אלא רק הכשר מצוה בעלמא, והוסיף שכן
העיר כיו"ב גם בשו"ת פרי יצחק (ח"א סוס"י יא) בדברי הגרע"א,
שג"כ כתב כיוצ"ב דמותר להוציא ספרים מהבית לביהכ"נ ע"י קטן
שישתמש בהם לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת התורה, והגדול יצטרף עימו. דהא בשעה
שהקטן מוציא את הספר ועובר באיסור, אין מקיים בזה שום מצוה. ע"ש. ולכאורה לפ"ז
יש להעיר גם בנידון דידן, דהרי מה שעכשיו נותנים לקטנים הללו את הפירות והקטנים
אוכלים ליכא ביה שום מצוה, אלא רק הכשר מצוה, כדי למשוך אותם שיבואו לביהכ"נ
לשמוע דברי אלוקים חיים. וק"ל. מ"מ לפי מאי דאמרינן דיש צד לומר דלא
חשיב כספי ליה איסורא בידים, מפני שפירות אלו אינם מוחזקים בודאי בתולעים, וגם כי
מזהירים אותם שיבדקו הפירות קודם אכילתם. אייתי שפיר. וגם לפי מה שרצינו לומר דהכא
חשיב כספי ליה איסורא בידים לצורך חינוך מצוה, משום שמחנכים אותם ג"כ באמירת
ברכות, ולפי האי טעמא נמצא דשפיר דמי לדברי התוס' משום שבאותו זמן דספי ליה
האיסורא בידים מחנכו ג"כ במצוה. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח
סי' יג אות ג), שמבואר יוצא מהתם דכל כה"ג
שעושה כדי לחנך הקטן לברך, שפיר הוי בגדר חינוך למצוה, ועכ"פ שרי לעבור בכה"ג
על איסור דרבנן. יעו"ש היטב. ודו"ק. (ועוד היה אפשר להוסיף ולומר לפי מש"כ
בשו"ת ארץ צבי פרומר (ח"א ריש סימן עה) שעמד לבאר שם את דברי הרשב"א
במש"כ דספינן לקטן איסור דרבנן בידים רק אם הוא לצורכו של הקטן אבל אם הוא
לצרכינו לא, דהיינו טעמא שאם הוא לצרכו של הקטן לא חשיב כשליח האב אבל אם הוא
לצרכינו אסור כמו אמירה לנכרי דאע"ג דאין שליחות לנכרי מדרבנן אסור וה"ה
אסור גם כאן מדרבנן אע"ג דאין שליחות לקטן. ולפ"ז כתב שם דכיון דהוי
כענין אמירה לנכרי א"כ כמו דקיי"ל (בשו"ע או"ח סי' שז ס"ה)
דבמקום צורך גדול שרי אמירה לנכרי בשבות דרבנן, ה"ה דמותר אמירה לקטן בשבות
דרבנן במקום צורך גדול. ע"ש. א"כ כאמור שכל האיסור באכילת פירות אלו בלי
בדיקה הוי מדרבנן, ואפשר לומר דנתינתם להם במעמד זה חשיב צורך גדול למשוך את ליבם
לבוא לשמוע דברי אלקים חיים ולעוררם לקיום המצוות, שבודאי כשיוודע להם שמחלקים
פירות אלו ימשכו טפי מסתם מיני מתיקה, ממילא שרי נמי לספויי להו איסורא דרבנן
בידיים. וק"ל. אלא דעדיין צ"ע אם אפ"ל דענין זה חשיב צורך גדול, וגם
הנה בשו"ת ארץ צבי שם עמד הוא גופיה לפקפק בהיתר זה. יעו"ש).
[ולכאורה היה מקום לומר דעוד צד של היתר יש כאן, משום
דהנה יש והפירות היבשים הללו מתעכבים מזמן שארזו אותם עד שמגיעים ליד הלוקח אותם
לאכילה זמן של י"ב חודש ויותר. והנה מרן בשו"ע יו"ד (סי' פד ס"ח)
כתב, כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא
יש בו תולעת, ואם שהה הפרי אחר שנעקר י"ב חודש אוכל בלא בדיקה, שכל בריה שאין
בה עצם אינו מתקיים י"ב חודש, ומכל מקום צריך לבודקן להשליך התולעים הנמצאים
ביניהם בחוץ או על גבי הפרי. ע"כ. והוא מדברי הרשב"א הרא"ש והר"ן
בחולין (נח ע"ב) שכתבו כיו"ב. ע"ש. ועי' בפרי חדש (שם סקכ"ג) שפירש,
דהא איתא במדרש רבה פר' שופטים דבריה שאין בה עצם אינה חיה אלא ששה חודשים, וכן
איתא בירושלמי רפ"ק דשבת ה"ג, ומעתה הא דאיתא בש"ס דילן (חולין נח
ע"ב) דאינו מתקיים י"ב חודש היינו שחוזר להיות לעפרא בעלמא, ולפיכך אמרו
אינו מתקיים י"ב חודש, ולא אמרו אינו חי שחייו אינם אלא ששה חדשים בלבד. ולכן
כל כה"ג שעברו עליו י"ב חודש אוכל ממנו בלי בדיקה, דלמאי ניחוש לה דאי
לתולעת שגדל במחובר הרי הוא עפרא ושרי, ואי לתולעת שגדל אה"כ בתלוש כל זמן
שלא פירש שרי. עכת"ד הפר"ח. יעו"ש. וע"ע בבאר שבע בחי' לחולין
(דף סג), ובפרמ"ג (סי' פד בשפ"ד סקכ"ד) מה שעמדו לפלפל בענין זה של
בריה שחוזרת להיות עפרא בעלמא. יעו"ש. (ועי' בכנה"ג יו"ד (שם בהגה"ט
אות יג) שכתב דבשנה מעוברת צריך לחכות י"ג חודש, כמו בבתולים שאין חוזרין אחר
ג' שנים, שאם עיברו השנה חוזרין וכו', והגם דיש מקום לומר דאף בשנת העיבור בי"ב
חודש סגי, מ"מ יש להחמיר בספיקא דאורייתא. ע"ש. והביא דבריו ג"כ
רבינו החיד"א במחזיק ברכה (שם סקי"ה) בשתיקה, והזבחי צדק (שם סקנ"ז).
ע"ש. וכן הביא דבריו הפרי מגדים (שם בשפ"ד סוף סקכ"ד), וכתב דיש
לחוש לדבריו של הכנה"ג. ע"ש. וכן הרב כף החיים סופר ביו"ד (שם סקס"ט)
הביא את דבריו אלו של הכנה"ג בשתיקה, ומשמע מיניה דהאי דשתיק ניחא ליה. יעו"ש.
וראה גם בדגול מרבבה שם (סי' פד ס"ח) שכתב ג"כ כיו"ב, דאם בדברי הש"ך
לעיל (בסי' נז סקמ"ג) מבואר לענין י"ב חודש של בדיקת טריפה בשנה מעוברת
צריך י"ג חודש, כ"ש כאן שהוזכר בגמ' לשון "שתא" דקאמר "תריסר
ירחי שתא", ודלא כהפרי חדש שם בהל' טריפות (סי' נז סקמ"ג) שכתב, שכל
שיעורי חכמים שהוזכרו בלשון חדשים אין לחלק בין שנה פשוטה לשנה מעוברת. עכת"ד
ע"ש. וראה גם בדרכי תשובה (סי' פד ס"ק קג) מש"כ בזה. יעו"ש). ומעתה
כאמור לכאורה יש לצרף ספק זה, שמא עברו על פירות אלו י"ב חודש, והתולעים שבו
אבדו להיות עפרא דארעא. וספק זה נצרף אותו לקולא יחד עם שאר הספיקות הנ"ל. ואף
שלכאורה נאמר דהוי הכא ספק חסרון ידיעה, דמחוסר ידיעתינו מסופקים אנו שמא עברו על
פירות אלו י"ב חודש. מ"מ כיון שאין אנו באים לסמוך על ספק זה בלבד, אלא
מצרפים אותו לקולא לשאר הספיקות שנערמו לפנינו, ועי' בשד"ח בשאלות ותשובות
דברי חכמים (סי' סח) ד"ה והנה בבעיא, שהביא שם את דעות הפוסקים דס"ל דאע"ג
דבעלמא קיי"ל דספק חסרון ידיעה לא הוי ספק, מ"מ ספק כזה מצטרף לס"ס,
והביא שם את דברי שו"ת בית שלמה (היו"ד סי' קסב) שכתב, דטעם הסוברים
דספק חסרון ידיעה מהני לס"ס הוא משום דהא דס' חסרון ידיעה לא השיב ספק הוא רק
מדרבנן, דמדאורייתא הוא ספק גמור, וכיון שיש נמי ספק אהר, א"כ הוי ס"ס
בדאוריתא וספק אחד בדרבנן, ומותר. ולכן כל זה דוקא שספק אחד הוא מחוסר ידיעה, אבל
אם ב' הספיקות הם מחוסר ידיעה ליכא למימר הכי, דהא מדרבנן לכו"ע אינו מועיל ס'
מחוסר ידיעה להתיר. עכת"ד. ע"ש. ולכן כאמור אפילו נימא דהכא חשיב ספק זה
אם עברו על פירות אלו י"ב חודש, ספק חסרון ידיעה, (ועי' בפתח הדביר (ח"ג
סי' שדמ, דף רפד ע"ב וע"ג), דמבואר בדבריו
דספק חסרון ידיעה היינו מחמת טיפשות, או מחמת התרשלות לברר את הדבר וכל כיוצ"ב.
יעו"ש). מ"מ הא כאמור לס"ס יש לצרף אף ספק כזה. וראה גם היטב בדברי
מו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ו (היו"ד סי' כג אות ד). יעו"ש.
הן אמת, דעדין יש להתבונן בזה אם
אפשר לצרף את ספק זה שמא עברו על הפירות הללו י"ב חודש, בנידון דידן לענין
הפירות יבשים, משום דהיום מקפידים לשווק את פירות אלו בהקדם האפשרי כדי שישארו
טריים וכו', וספק רחוק הוא, (ובספק לא שכיח לא מצרפינן לס"ס כמבואר בש"ך
יו"ד (סי' נג סקי"ג. וסי' קי כללי ס"ס סקל"ג), ובפר"ח (סי'
קי כללי ס"ס אות ז). יעו"ש. וראה גם בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת
יביע אומר ח"ה (חיו"ד סי' ג אות ג) מש"כ בזה. יעו"ש. ולכן הכא
יש להתבונן אם ענין ספק זה דשמא עברו י"ב חודש בנידון דידן, אינו בגדר דבר לא
שכיח. וק"ל). ובנוסף לזה הרי יש חברות המשווקים את הפירות היבשים הללו אשר הם
מקפידים להחתים את תאריך היצור ע"ג אריזת הפירות, (וכיום נעשה הדבר נוהג
שבחיוב מצד הממשלה), ולפ"ז אפשר לברר שפיר אם עבר עליהם שנה או לא, ולכן עדין
יש מקום להתבונן בזה]. ועכ"פ כאמור יש צדדים אחרים להקל בענין.
המורם מכל האמור: לכתחילה ראוי לא
לחלק לילדים ולנערים אלא רק מיני מתיקה ומגדנות שאין בהם שום חשש ושום סרך של
איסור, ובפרט כה"ג דברים שיש בהם חשש תולעים דהוי איסור דאוריתא. (וראה גם
בזוה"ק פר' שמיני (דף מא ע"ב), ובדברי רבינו החיד"א בברכ"י (סי'
פא סק"ג), בחומר ענין זה משאר איסורים. יעו"ש).
אולם בעת הצורך המרובה, כהאי
גוונא של מסיבת הט"ו בשבט אשר רוצים להלק להם את אלו המגדנות של הפירות
היבשים משום דהוי דבר בעיתו וכו', יש להודיע לממונים המשרתים בקודש על ארוע זה, שיקנו
מהפירות היבשים מהמין המשובח והמובחר ביותר, אשר חשש התולעים בו רחוק ואינו מצוי כ"כ,
ובצרוף אשר יודיעו לתלמידים שכל אחד ואחד יבדוק את הפירות שמקבל קודם אכילתו, ואם
אינו יודע לבדוק שיתן לאיזה גדול או לאביו שיבדוק לו, ממילא יש לסמוך ולהקל בזה. וגם
טוב להודיע לממונים, שיביאו כמה שאפשר דוקא מאותם פירות אשר יש להם גרעין והוציאו
אותו מתוכם, ובזה קיל טפי דעצם פתיחה זו של הפרי להוציא ממנו את הגרעין בבית
החרושת, חשיב כעין בדיקה כמבואר לעיל ע"פ שו"ת צמח צדק (סי' נב). וומהיות
טוב להמנע שלא להביא דבילות של תאנים יבשים, אשר בהם יש חשש שאע"ג שהפרי מצד
עצמו הוא טוב ללא השש תולעים, מ"מ הקמח שמפזרים עליו ליבשו וכו',
במשך הזמן מתליע לפעמים ומצריך הדבר בדיקה טפי, ולכן ראוי להמנע מלחלק להם פרי זה,
ויסתפקו בשאר מיני הפירות. אלא א"כ ברור הוא שתאנים אלו הם מהמין המשובח שאין
בהם חשש זה].
וזה פשוט דלא סגי שהממונים יקחו
סתם פירות יבשים אשר מצוי בהם תולעים, ויבדקו מקצתם או אפילו רובם, ואם יראו שאין
בהם תולעים יחזיקו גם את השאר בחזקת כשרות. דכל דבר שמצוי בו תולעים אין סומכים על
בדיקת הרוב, כדרך שאין סומכים בבדיקת הריאה על בדיקת מקצתה. ועי' שו"ת הרשב"א
(ה"א סי' רעד), וביש"ש פ"ג דחולין (סי' ק), ובט"ז יו"ד (סי'
פד, סקי"ד). ע"ש. וזה ברור.
[ושוב הודיעני אחר זמן ידידי חביבי הנ"ל, באשר ראה
כי שאלו מהגאון מוהר"ר ב"צ אבא שאול שליט"א, שאלה כיו"ב, אם
מותר להלק מגדנות של פירות יבשים לילדים קטנים הלומדים בת"ת מהחשש הנ"ל
שיאכלו בלי בדיקה וכו', והשיב להתיר בזה. אולם סתם ולא פירש לן מר מאי טעמא. וכאמור
לעיל נתפרש בדברינו בס"ד דבמקום הצורך יש להקל בזה].
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi