The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

למעלה
ענף ב

ובשאלה השניה דקשאיל מר, בענין אדם ההולך לכותל המערבי ביום שבת קודש, אם יכול לקרוא שם תהילים, ובסיום קריאתו לבקש בקשות כדרכו בימי החול, בהיות והוא נמצא ועומד במקום הקדוש הזה, אשר הוא שער השמים. והן אמת כי נשאלתי בכזאת מקדם קדמתא ימים רבים, מכמה בני ציון היקרים אשר מנהגם לילך מידי שבת בשבתו, לפקוד את מקום בית אלוקינו שריד היכלנו, אם יכולים הם לשפוך שם את צקון לחשם ורחשם נוכח פני ה', ולבקש את בקשותיהם, בהיות ולפעמים נגרם עי"ז שתוך כדי דבור בקשותיהם, עין במר בוכה, והוא יום שבת קודש.

תשובה: הנה בירושלמי דשבת (פט"ו ה"ג) אמרינן, אסור לתבוע צרכיו בשבת, רבי זעירא שאל רבי חייא בר בא, מהו מימר רעינו פרנסינו, א"ל טופס ברכות כך הן. ופירש קרבן העדה: אסור לתבוע צרכיו בשבת, לפי שמכלל עונג שבת הוא שיחשוב האדם כאילו כל מלאכתו עשויה, והשואל צרכיו הוא מראה בהיפך, וגם מביא דאגה בליבו. רעינו פרנסינו, בברכת המזון בברכת הארץ מי הוי כשואל צרכיו. א"ל טופס ברכות, נוסח הברכה כך הוא ואין לשנות מחול לשבת שלא יתבלבל בברכתו. ע"כ. ומדברי הירושלמי הללו מתבאר, כי אין לאדם להוסיף בשבת בתפילתו בקשות ותחנונים כדרכו ביום חול, שלא יבוא דאגה בליבו וישבית ממנו את שמחת היום. והנה מרן בב"י או"ח (סי' קפח) כתב, כתב בשיבולי הלקט [סי' צד] דמההיא דירושלמי דא"ל טופס ברכות כך הוא, יש מוכיחין דאין למעט בהרחמן שהרי טופס ברכות כך הוא. וכן מוכיח הר"ר בנימין מכאן וכו'. עכ"ל. וכתב ע"ז מרן: ולמוכיחים מכאן דאין למעט בהרחמן לא ינעם לי, דהרחמן תוספת שנהגו להוסיף מעצמם הוא ולא מקרי טופס ברכות. ע"כ. ולכאורה מזה מתבאר דס"ל למרן דלא מקרי טופס ברכות אלא רק מה שהונהג ע"י חז"ל. אולם האמת היא שמדברי מרן ז"ל בשו"ת אבקת רוכל (סי' יב) נראה שחזר בו מזה, שכתב שם מענין מה שנוהגים לעשות מי שברך לחולה בשבת, וז"ל: נראה לענ"ד דחולה שהתנדב צדקה לומר [בשבת] במי שברך שמברכין אותו שהשי"ת ירפאהו רפואה שלימה, בין שהוא חולה שיש בו סכנה בין שהוא חולה שאין בו סכנה, וכן פשט המנהג בכל המקומות שעברתי ושישבתי. וכמה פעמים אמרו כן לפני כמה חכמים גדולי עולם, ולא ראינו מי שפקפק בדבר מעולם. ונראה לי שהטעם מפני שלא מנעו חכמים להתפלל על החולה [בשבת], אלא כשהוא בענין שמאותה תפילה ימשך צער לחולה או למבקר ומתפלל, כדקאמר מר. וזהו כשבא להתפלל עליו, שאחד מתנאי התפילה היא הדמעה, ומפני כך חוששים שמא מתוך התפילה יעורר הבכי. אבל כשאומרים מי שברך אין הכוונה להתפלל עליו בדרך תפילה ממש, אלא לומר שירצה ה' פעליו וצדקותיו שהוא עושה באותה שעה תזכרנה לפני ה' ובזכות זה ירפאהו רפואה שלימה, ואין דברים אלו מעוררים צער ובכי, אלא מחזקים לב החולה ולב אוהביו ומיודעיו להבטיחם שינצל מחוליו בשכר המצוה הזו. ועוד דאפילו אם המי שברך הוא דרך תפילה אין בכך כלום, כיון שהוא נוסח קבוע באומרם לכל מתנדב תרומה לה', והש"צ מוסיף או גורע לברך לכל נדיב לב די מחסורו אשר יחסר לו, כפי מה שצריך לו, כי לאחד אומר שיתן לו בנים זכרים ולאחד אומר יחיה בניו וישמרם וכו', והרשות נתונה ביד ש"צ להוסיף ברכה כפי הצורך א"כ הו"ל כאילו הנוסח של המי שברך כך הוא, ודמי להא דאמרינן בירושלמי נוסח ברכה כך הוא. עכ"ל. ע"ש. הרי מבואר מזה דמרן ס"ל דאף מה שנהגו הקהל להוסיף מעצמם חשוב כטופס ברכות, ודלא כמש"כ בב"י.

ובאמת הר"ר אברהם צרפתי שם בשו"ת אבקת רוכל (סי' יג) שהשיב תשובה ג"כ בענין הנ"ל של אמירת מי שברך לחולה בשבת, עמד להעיר כיו"ב על דברי מרן, דהרי לא דמיא הא לרעינו זונינו דקאמר ביה הירושלמי טופס ברכות כך הוא, משום דהתם נתקן ע"י חז"ל, משא"כ נוסח המי שברך הוא מנהג שהנהיגו הקהל, ודמי להרחמן שאין לאומרו בברכהמ"ז. והשיב לו מרן ז"ל שם (בסי' יד), "פשוט הוא שלא באתי לומר שהוא דומה ממש להא דאמרינן בירושלמי נוסח הברכה כך היא, אלא לומר שהוא דומה במקצת". עכ"ד. ע"ש. איך שיהיה, הא חזינן דמרן בתשובה זו ס"ל, כי אף נוסח שהנהיגו הקהל, חשיב כטופס ברכות, ומותר לאומרו בשבת.

ולכאורה דברים אלו חשיבי כסתירה בדברי מרן מתשובותיו לפסקיו בב"י, ולפי מאי דחזינן שכתב מרן גופיה בב"י חחו"מ (סי' קי סקי"א) בשם הר"י בן הרא"ש שכתב, דאם הרא"ש סותר עצמו מפסקיו לתשובותיו הפסקים עיקר שהיו אחרונים. ע"כ. [ונראה שגם הטור נתכוון לרמוז לדברים אלו בדבריו בחחו"מ (סוס"י עב) שכתב שם: אע"פ שכתב [הרא"ש] בתשובה שהמלוה על המשכון שומר שכר, בפסקיו כתב שהוא שומר חינם כדפרישית לעיל ודאחרונה היא. ולא כתבתי תשובה זו אלא ללמוד ממנו חילוק זה למי שפוסק שהוא שומר שכר. עכ"ל. ע"ש. ומדכתב על פסקיו ודאחרונה היא ש"מ דס"ל נמי הכי דמש"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו הוא העיקר, אע"ג שהוא נגד מה שכתב בתשובותיו וגם מדברי מרן ז"ל בב"י נראה שהסכים וקיבל לכלל זה בדברי הרא"ש, שכתב בבית יוסף חחו"מ (סי' קכו סק"ח) והרא"ש אע"פ שבתשובה (כלל סט) כתב דמעמד שלשתן לא מהני אלא מדעתו של לוה, בפסקיו העלה דקיי"ל כריב"א ור"ת. עכ"ל. ע"ש. ומזה נראה ג"כ דס"ל למרן דהעיקר הוא כמש"כ בפסקיו]. וממילא הכ"נ יש לומר לכאורה בדעת מרן ז"ל גופיה, דכל דחזינן כי הא שסותר עצמו בפסקיו בבית יוסף לדבריו בשו"ת אבקת רוכל, צריך לומר שהעיקר הוא כמש"כ בב"י. הן אמת כי הנה הלום ראיתי להגאון רבי חיים פלאג'י בספרו כל החיים (מער' י אות זך) שכתב שם וז"ל: מרן הקדוש ז"ל היכא דדבריו סותרין ממש"כ בבית יוסף למ"ש בתשובותיו יש לנו למנקט כמ"ש בתשובותיו, כן הכרחתי בתשובה ששלחתי לבבל יע"א מדברי הרב חיים שאל ח"א (סימן עד סי"א) שכתב, ודבריו בתשובה הם הלכה למעשה בפרטות ועדיף משו"ע יעו"ש. הרי דתשובה עדיף משו"ע, ומאחר דקיי"ל דהיכא שסותר מבב"י לשו"ע השו"ע עיקר כמו שכתב הרב שולחן גבוה (בכללי השו"ע אות יג) יעו"ש, כ"ש כשסותר מב"י לתשובה שהתשובה עיקר דעדיף משו"ע. ועוד הבאתי ראיה מדברי מהרמ"ז בתשובה בספר חק"ל (מהדורא בתרא דף קעד ע"ב) שכתב וז"ל: דלהוציא מיד המוחזק אין בנו כח להוציא מפסקי מרן בתשובה ומכל שכן על פי מ"ש בב"י דרך שקלא וטריא. יעו"ש. דשמעת מינה דעדיף כח התשובה ממ"ש בב"י כמו שהארכתי בפסקי הראשון והשני יעו"ש בס"ד. והנה בעתה רואה אנכי כי עמדו הפוסקים בכיוצא בזה בדעת הרא"ש כשסותר דבריו מתשובה לפסקיו כמאן עבדינן, כי כפי דברי מרן בב"י סימן קסט כתב בדעת הטור דסובר כי מ"ש בתשובה עיקר וכ"כ בסימן רא יעו"ש. ובתשו' פ"מ (ח"א סימן יב דף כז ע"ב) וכן נראה מתשובת מהרי"ל (סימן עב) דהתשובה עיקר שהם הלכה למעשה, והרב כנסת הגדולה בחו"מ (סימן עב הגה"ט אות סח) ובתשובות בעי חיי חחו"מ (סימן סא) הביא בזה מחלוקת וסוף דבר כתב שם בתשובות בעי חיי (דכ"ו ע"א) הכלל העולה דלא נמצא מי שיאמר דהתשובות עיקר זולת מהרי"ל וכו' ומה גם כי מצינו למרן בב"י בתשובה לחלק אבהע"ז (סימן ב) שכתב שהפסקים עיקר, וכמש"כ הרב כנסת הגדולה שם. [והן אמת דלפי מה שהבאנו בס"ד לעיל חזינן שמרן ז"ל ציין לדברים אלו ג"כ בב"י חחו"מ סי' קכו ובסי' קי שהביא שם את תשובת ר"י בן הרא"ש שכתב כיו"ב דהפסקים עיקר, אלא שמדברי מרן בסי' קי משמע מעט דהפסקים עיקר כיון דהרא"ש כתבם באחרונה, וכאשר משמע כן גם מדברי הטור הנ"ל בחו"מ סו"ס עב. ודו"ק].

והנראה כי יש לחלק ולומר דדוקא בדברי הרא"ש שיש לו פסקים ותשובות הוא דאיכא מרבוותא דסברי כשסותר מתשובה לפסקים דהפסקים עיקר, יען דספר הפסקים הם כולם אורייתא דיליה שחוברו בכוונה מכוונת לברר הדינים לפי מה שהוא הלכה פסוקה אז עדיף כוחו יותר מתשובות שהיה לפרקים, משא"כ בחיבור ב"י שהוא בא להביא כל הסברות ובדרך שקלא וטרייא והויא חיבור, אז התשובה עדיף מינא, ועל דרך שכתב הרב מהרי"ל וביאר דבריו הרב כנסת הגדולה בס' בעי חיי דעם שכ' מוהרי"ל דהמחבר שעשה חיבור ויש לו תשובות, דהתשובות שהם להלכה הם עיקר, עכ"ז אפשר שיודה בהרא"ש דאם סותר מפסקיו לתשובותיו דהפסקים עיקר, ועדין צ"י [צריך ישוב]. עכ"ל הגרח"ף. ע"ש.

הראת לדעת כי הגאון מאור החיי"ם רבי חיים פלאג'י עמד לחלק בענין זה בין תשובותיו ופסקיו של הרא"ש ז"ל, לבין דברי מרן בב"י ותשובותיו, דדוקא לגבי הרא"ש הוא דאמרינן דאזלינן בתר פסקיו אע"ג דהם נגד התשובות כי מעיקרא הם היו מכוונים להיות פסק הלכה נחרץ לשעה ולדורות ולהכי עדיף כוחייהו מהתשובות, משא"כ לגבי דברי מרן בב"י שהם אינם מכוונים להיות פסק נחרץ אלא הוא הספר הגדול והנורא לקבץ ולהביא את דעות הפוסקים ושיטותיהם ונאספו שמה כל ההדרי"ם דשקלי וטרי באותו ענין, ולכן בודאי דתשובותיו של מרן ז"ל שנחית בהם לפסוק הלכה לדינא עדיפי מדבריו בב"י, והלכתא כוותייהו דהתשובות.

והנה מש"כ הגר"ח פלאג'י בריש דבריו הנ"ל כן הכרחתי בתשובה ששלחתי לבבל יע"א וכו', ולא הודיענו הגאון ז"ל תשובה זו איה מקום כבודה, אולם נראה בס"ד לפי הענין כי כוונתו לדבריו בספרו חוקות חיים (סימן נא) דהתם נשא ונתן בתשובה מאהבה עם הגאון רשכבה"ג רבי יוסף חיים ז"ל בעל הבן איש חי, (ולפי החשבון הגרי"ח היה באותו זמן בגיל 22 שנה לערך שהרי מכתב השאלה ששלח הגרי"ח שם (שהוא בריש הסימן) הוא מיום ח"י למטמונים שנת שיש"ו [תרט"ז], והרב בן איש חי נולד ביום כ"ז אב תקצ"ד. צא וחשב ותמצא כי הרב בן איש חי ז"ל בההוא זימנא בגיל 22 שנה הוה, והגר"ח פלאג'י ז"ל היה אז בגיל 68, שהרי מהרח"ף נולד ביום י"ז טבת תקמ"ח כנודע מספרי תולדותיו. והמשא ומתן הזה בניהם השתרע על פני ג' שנים כמתבאר מזמני התשובות שם). והנה שם בתשובתו של הגר"ח פלאג'י (בדף סט ע"ב) ד"ה וכשאני וכו', עמד בענין סתירה שיש מדברי מרן בב"י על דבריו שכתב בתשובותיו, וע"ז כתב הגר"ח פלאג'י כתורף הדברים הנ"ל שהביא בס' כל החיים דלפי הדיוק מדברי רבינו החיד"א בשו"ת חיים שאל וכו' מבואר יוצא דכל כה"ג קיי"ל כדבריו של מרן בתשובה. [וגם הוסיף וכתב שם לגרי"ח, ועל מש"כ רו"מ נר"ו איזה מהם חיבר קודם חיבור ב"י או התשובות, לזה אנכי אומר כי אין סדר למשנה כי שניהם כאחד היה מחבר יחד, שהיה עוסק בחיבורו בב"י ובמאי דביני וביני וקודם ואחריו היו באים לו שאלות והיה משיב, אלא שאם יהיה באיזה תשובות זמן כתוב בפירוש אז יש לנו בירור אם היה קודם זמן הב"י או אח"כ או במאי דביני וביני, ולא מצינו כי אם בחיבור הכסף משנה והב"י והשו"ע ובדק הבית שיש בפוסקים חילוק דעות איזה מהם חיבר תחילה וכמש"כ בס' שולחן גבוה ובס' נר מצוה אבל לא בתשובות. עכת"ד. יעו"ש]. והרב בן איש חי שם (דף עב ע"ב) בדברי תשובתו למהרח"ף עמד להעיר על דברי מהרח"ף, ושוב השיב לו מהרח"ף בדברי תשובתו שם (דף עה ע"ב) ושם פירש את שיחתו במה שנתכוון להוכיח מדברי רבינו החיד"א דס"ל דהעיקר הוא כמש"כ מרן בתשובותיו נגד דבריו בב"י וביאר את החשבון הנ"ל שהביא בס' כל החיים הנ"ל, וכן ביאר שם את ההוכחה מדברי מו"ז הגאון אור היר"ח החקרי לב ז"ל שהביא דבריו ג"כ בס' כל החיים. ובתוך בתרי אמרותיו בתשובה שבס' חוקות חיים שם הכניס עוד צדדים לחזק דברות קודשו מדוע באמת יש לומר כן דאית לן למינקט כדברי מרן בתשובותיו נגד דבריו בבית יוסף. יעו"ש מנופת צוץ אמרותיו היקרים. [ובפשטות גם נראה דעד כאן הגרי"ח ז"ל שעמד להעיר שם על דבריו אלו של מהרח"ף במש"כ דקיי"ל כדברי מרן בתשובותיו כשהוא נגד דבריו שבב"י, לא עמד להעיר אלא על מה שציין מהרח"ף שם להוכיח ענין זה מדבריו של רבינו החיד"א והרב שולחן גבוה, וע"ז הקשה הגרי"ח דהרי אינהו מיירי בסתירה שיש בדברי מרן במש"כ בשו"ע על מש"כ בב"י, ולא בסתירה מב"י לתשובות, אולם אח"כ שמהרח"ף עמד לפרש שיחתו וביאר את כל החשבון הנ"ל שכוונתו היתה לומר שהרי אם קיי"ל דכל שיש סתירה בדברי מרן מתשובותיו על השו"ע תשובותיו עיקר, ומאידך גיסא כתבו הפוסקים דכל שיש סתירה מדבריו בב"י לשו"ע קיי"ל כשו"ע, א"כ כל שכן שבכה"ג שיש סתירה מהתשובות לב"י קיי"ל כהתשובות. ואחר שפירש שיחתו בטוב טעם ודעת, וגם הרב בן איש חי יותר לא עמד להשיב לו למהרח"ף על דבריו ותשקוט האר"ש, נראה דסבר וקיבל את דברי הגר"ח פלאג'י, וצ"ע, וכעת אינני בפרשת זכו"ר אם רבינו הגרי"ח זצ"ל עמד בענין זה במקום אחר בספריו היקרים למודד אר"ש מאי הוי דינא היכא דמרן ז"ל סותר עצמו בתשובותיו לדבריו בבית יוסף, אולם מתורף הדברים שם נראה שהסכים בסוף עם מהרח"ף].

איך שיהיה הא חזינן מדבריו של הגר"ח פלאג'י דס"ל דכל היכא שיש סתירה בדבריו של מרן ז"ל בין מש"כ בתשובותיו למש"כ בב"י קיי"ל כדבריו בתשובותיו, ועמד לחלק דלא דמיא הא למאי דאמרינן לגבי הרא"ש שכל היכא דסותר עצמו מפסקיו לתשובותיו קיי"ל כדבריו בפסקיו משום דהתם כשכתב הפסקים נתכוון בהם לפסק נחרץ משא"כ מרן בב"י לא נתכוון לבוא בדבריו בפסק מוחלט אלא רק שקיל וטרי בדעות הפוסקים הדנים באותו ענין. ואני בעוני עלה על לב בס"ד להוסיף ולומר עוד חילוק בין דבריו של הרא"ש ז"ל לדבריו של מרן ז"ל, דהרי לפי מאי דחזינן לעיל בס"ד בדבריו של מרן ז"ל שהביא בב"י חו"מ (סי' קי סקי"א) את דברי תשובתו של הר"י בן הרא"ש ז"ל שהשיב דכל שמוצאים אנו דאיכא סתירה בדברי הרא"ש בין מש"כ בפסקים לתשובותיו הולכים אחר הפסקים שהיו אחרונים. ע"כ. א"כ טעמא טעים לן הכא מר בריה דרבינא דהיינו טעמא דאזילנן בתר פסקי הרא"ש יותר מתשובותיו כיון שהפסקים נכתבו באחרונה מאסף לכל המחנות, ובאמת כן מתבאר גם מדברי הטור הנ"ל בחו"מ (סוס"י עב) שכתב, אע"פ שכתב [הרא"ש] בתשובה שהמלוה על המשכון שומר שכר בפסקיו כתב שהוא שומר חינם כדפרישית לעיל ודאחרונה היא. ע"כ. ש"מ דהיינו טעמא דס"ל דהעיקר הוא מש"כ אביו הרא"ש ז"ל בפסקיו נגד תשובותיו כיון דמש"כ בפסקיו הוא נכתב באחרונה, ובתראה היא. וממילא עתה לפ"ז דחזינן לעיל דהגר"ח פלאג'י בתשובתו לגרי"ח בספר חוקות החיים הנ"ל (סימן נא) כתב לו (בדף סט ע"ב) בין היתר לענין שאלתו איזה חיבור כתב מרן בראשונה חיבור הב"י או התשובות, וע"ז השיב לו מהרח"ף דבזה אמרינן אין סדר למשנה ושניהם כאחד היה מחבר ובהדי אהדדי אגבהוה, וכמו שהבאנו בס"ד דבריו אלו לעיל. יעו"ש. מעתה אייתי שפיר עוד טעם לשבח מדוע י"ל כדברי הגר"ח פלאג'י דבדברי מרן ז"ל אזלינן בתר תשובותיו נגד מש"כ בב"י ולא כדאמרינן בדעת הרא"ש דהפסקים עיקר, דדוקא התם בדברי הרא"ש אמרינן הכי משום דאיכא עדות בניו הרב רבינו יהודה בן הרא"ש ורבינו יעקב בטור דהעד העידו על רבי אבה"ו אביהם הרא"ש ז"ל דהוא חיבר הפסקים באחרונה ולכך י"ל דהם עיקר. משא"כ בדברי מרן דאין שום עדות ניצחת שחיבר הב"י אחר תשובותיו להכי כל כה"ג דאיכא סתירה בדבריו בין מש"כ בב"י לתשובותיו כתשובותיו נקטינן דנחית בהו לפסק הלכה טפי. וק"ל.

וגם הלום ראיתי עוד להגאון הנצי"ב בתשובותיו (ח"א, סוף סימן כד) שכתב שם, דבודאי מה שכותב הפוסק איזה דין שהשיב בו הלכה למעשה דהוא עיקר ועדיף נגד מה שכותב בפסקיו שהוא בדרך לימודו, וגם יש יותר סיעתא דשמיא בענין שכותב תשובה שהוא למעשה, וסיעתא דשמיא מהניא טובא להוציא הוראה כהלכה כדאיתא בכתובות (ס ע"ב). ומה שהסכימו הפוסקים שסומכים על דברי הרא"ש בפסקיו יותר מתשובותיו אין זה מסברא אלא מגמרא מפי בנו רבינו יהודה, ומסתמא ידע דהפסקים היו אחרונים לתשובותיו וחזר בו. תדע דהמהראנ"ח בתשובה (ח"א סי' מו) כתב שאם יודעים שחזר מפסקיו לתשובה התשובה עיקר. אלמא דעיקר הטעם דמסתמא הענין להיפך דחזר מתשובה לפסקים. עכת"ד הנצי"ב שם. יעו"ש. והביא דבריו ג"כ השד"ח בכללי הפוסקים (סימן יא אות ח). ע"ש. וחזינן מדבריו אלו של הנצי"ב דעולה מן המדב"ר כאשר אמרנו בס"ד לחלק בין דברי מרן ז"ל להרא"ש ז"ל בענין הסתירות בדבריהם דדוקא בדברי הרא"ש אזלינן בתר הפסקים כי יש לנו עדות מפורשת שהפסקים היו באחרונה, וכאמור תנא דמסייע להכי הוא דברי הטור ואחיו ר"י בן הרא"ש שהעידו כן שאת פסקיו כתב הרא"ש באחרונה, משא"כ בפוסקים דעלמא ומרן ז"ל בכללם דאין ידוע לנו מה היה אצלם באחרונה אמרינן דהעיקר כתשובותיו שבהם נחת טפי למיצוי הדין ועומק ההלכה ובפרט בענין הב"י שהוא אסיפת הפוסקים הדנים באותו ענין ואינו לפסק נחרץ.

והן אמת דהמעיין היטב יראה שיצא לכאורה נ"מ בין ב' הטעמים הללו שהזכרנו כאן מה נשתנו דברי הרא"ש שדוקא בהם אזלינן בתר הפסקים כשהם נגד התשובות משא"כ גבי שאר הפוסקים, טעמא דהגר"ח פלאג'י שביאר דהוא משום דידוע שהרא"ש חיבר פסקיו בכוונה מכוונת לברר הדינים לפי מה שהוא הלכה פסוקה, משא"כ מרן בב"י שהוא בא להביא כל הסברות וכו', וטעמא דידן שאמרנו לחלק וכאשר מצאנו בס"ד דהנצי"ב ז"ל כתב ורמז לחילוק זה וכן הוא מפורש נמי בטור, דדוקא בדברי הרא"ש אזלינן בתר הפסקים כי יש עדות בניו שהם נכתבו באחרונה, אבל בפוסק דעלמא שלא יודעים מה קודם למה י"ל שמש"כ בתשובה הם עיקר שהיא הלכה למעשה. וא"כ כאמור יהיה לפ"ז נ"מ, דהנה כבר עמדו הפוסקים בדעתו של הרמב"ם ז"ל כל שאנו מוצאים בדבריו סתירה ממה שכתב בחיבור היד החזקה למש"כ בתשובותיו כמאן נקטינן, ולכאורה יהיה דבר זה תלוי בין ב' הטעמים הנ"ל, דלפי טעמו של הגר"ח פלאג'י דהיינו טעמא דדברי הרא"ש בפסקים עיקר כיון שנחת בהם לפסוק פסק נחרץ א"כ דבר זה י"ל גם על הרמב"ם שהרי בחיבורו היד החזקה בא לפסוק הלכה פסוקה וברורה וכמו שכתב בהקדמתו שם. משא"כ לטעמא דידן וכמתבאר נמי מדברי הנצי"ב ז"ל דהיינו טעמא דבדברי הרא"ש אזלינן בתר הפסקים כיון שיש עדות בניו שהם נכתבו באחרונה משא"כ בפוסקים דעלמא, א"כ לכאורה גם בדברי הרמב"ם י"ל כן שהרי אין לנו עדות ברורה שספרו היד נכתב אחר חיבור תשובותיו, ואדרבה מוצאים אנו בתשובותיו מקומות אשר עמד השואל שם ושאל את הרמב"ם על פסקיו ביד החזקה ובחלקם אף הרמב"ם הסכים עמו וחזר ממש"כ בס' היד, (ולדוגמא עי' בשו"ת פאר הדור תשובות הרמב"ם (מסימן יח עד סימן מ) שהם תשובות וביאורים שהשיב לחכמי לוניל על מה ששאלוהו על דבריו בחיבורו היד החזקה, וראה עוד שם (בסימן פ וסי' פא) שהרמב"ם חזר בו עקב שאילת השואל ממש"כ בחיבורו היד החזקה. ע"ש. וראה עוד שם גם בהערות ידידנו הרה"ג ר"ד יוסף יצ"ו בשו"ת פאר הדור הנדפ"מ, במה שעמד לבאר בענינים אלו. יעו"ש). וק"ל.

וראה היטב בדברי השד"ח בכללי הפוסקים (סימן ה אות יד) שהביא את מחלוקת הפוסקים בענין זה, דהיכא דאיכא סתירה בדברי הרמב"ם מפסקיו ביד החזקה על מש"כ בתשובותיו כמאי נקטינן. וכתב שם דלפי הטעם דהגר"ח פלאג'י הנ"ל בס' כל החיים לגבי דברי הרא"ש דנקטינן ביה עיקר כפסקיו כיון דנחית בהו לכלל הלכה פסוקה י"ל כן גם בהרמב"ם, אולם מאידך גיסא מצא בתשובות הרדב"ז בס' אמרי דוד והוא חלק ז' מתשובות הרדב"ז (סימן כה) שכתב שם די"ל שכל שיש סתירה בדברי הרמב"ם מתשובה ליד החזקה, נקטינן כתשובה ועליה יש לסמוך שהיא הלכה למעשה, וע"ש עוד בשד"ח חח"מ מה הוא אומר. יעו"ש. ועכ"פ לעיקר דינא בענין זה, מהמתבאר מדברי מו"ר מרן מלכא שליט"א משמע שהוא תופס עיקר טעמא דבדברי הרא"ש נקטינן כפסקיו נגד תשובותיו כטעמא דהגר"ח פלאג'י כיון דהרא"ש בפסקיו נחת לפסוק הלכה פסוקה וברורה, ומינה נמי י"ל בדעת הרמב"ם שהרי בחיבורו היד החזקה נחת לפסוק הלכה פסוקה. והוא אשר כתב מו"ר שליט"א בדבריו בשו"ת יחוה דעת ח"א (סימן מה עמוד קכח), שהביא שם סתירה בדבריו של הרמב"ם מחיבורו היד החזקה על דבריו שבתשובותיו, וכתב, שלפי הטעם של הגר"ח פלאג'י בענין דברי הרא"ש דביאר מדוע נקטינן כפסקיו י"ל כן גם בדעת הרמב"ם. ע"ש. והיינו כאמור כיון שפסקיו הם הלכה פסוקה וה"ה בדעת הרמב"ם. וק"ל. וראה גם היטב בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יחוה דעת ח"א (בסוף סימן כט בהערה עמוד פט) דשם הביא בסתמא את דברי הרדב"ז הנ"ל שהביא השדי חמד דכל כה"ג שיש סתירה בדברי הרמב"ם מחיבורו היד החזקה לתשובותיו, תשובותיו עיקר. וסתם ולא פירש. יעו"ש. ולכאורה לפ"ז לא ברור מהי דעתו של מו"ר שליט"א בדיוק בכל כה"ג שיש סתירה בדברי הרמב"ם, ויש מקום להדחק וליישב, אולם מתורף דב"ק נראה דדעתו יותר מצדדת למש"כ (שם בסימן מה) ע"פ דברי הגר"ח פלאג'י שלפ"ז י"ל דהעיקר הוא כמש"כ הרמב"ם בחיבור היד החזקה. ודו"ק. וראה גם בדברי מו"ר בתשובתו בענין "היתר מכירת קרקעות בשביעית" [והובאה תשובה זו בס' מנחת אהרון, ירושלים תש"מ] ושם (בסוף הערה ב, עמוד 37) עמד ג"כ בענין זה היכא דאיכא סתירה בדברי הרמב"ם בין ס' היד לתשובותיו כמאי נקטינן וג"כ הביא שם בפשיטות כדבריו הנ"ל בשו"ת יחו"ד (סי' מה) דע"פ מש"כ הגר"ח פלאג'י לגבי הרא"ש י"ל כן גם בדעת הרמב"ם ולכן מש"כ בחיבור היד החזקה הוא עיקר אע"ג דהוי נגד מש"כ בתשובותיו. ע"ש. וראה גם בשו"ת פאר הדור להרמב"ם הנדפ"מ בהגהותיו של ידידנו מר בריה דרבינא הרה"ג ר"ד יוסף יצ"ו במבוא שבראש הספר (עמוד 14) שג"כ נגע שם בענין זה היכא דאיכא סתירה בדברי הרמב"ם בין דבריו שכתב בחיבורו היד החזקה למש"כ בתשובותיו ואין ידוע איזה מהם היה קודם ואחר שהביא בזה את דברי הפוסקים המצדדים לכאן ולכאן כתב דנראה דכל כה"ג כחיבורו נקטינן. ע"ש. ולא הזכיר שם כלל מדבריו דרבי אבה"ו מו"ר שליט"א בשו"ת יחוה דעת הנ"ל בחלק א, וגם לא נגע בהך דלכאורה יש קצת מקום לומר דסתראי נינהו דבריו של מו"ר שליט"א בשו"ת יחו"ד שם ממש"כ בסוס"י כט על מה שכתב בסי' מה. איך שיהיה כאמור נראה דדעת עליון דמו"ר שליט"א אכן כך היא נוטה לומר דבמקום דאיכא סתירה בדברי הרמב"ם ז"ל בין מש"כ בחיבור היד החזקה למש"כ בתשובותיו כדבריו בחיבור היד החזקה נקטינן. וק"ל. ויש עוד מקום להאריך בענין זה, ואכ"מ].

ונהדר אנפין לנידון דידן בענין מקום דאיכא סתירה בדברי מרן ז"ל ממש"כ בחיבורו הב"י למש"כ בתשובותיו, דהנה כאמור חזינן דהגר"ח פלאג'י ס"ל דכל כה"ג נקטינן עיקר כדבריו של מרן ז"ל בתשובותיו אע"ג שהוא נגד מש"כ בב"י, ועתה ראיתי בס"ד למו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יביע אומר חלק ב (חאו"ח סוס"י ל אות יא) שג"כ עמד שם אגב אורחיה היכא דאיכא סתירה בדברי מרן ובכלל זה סתירה מדבריו בב"י לדבריו בתשובותיו, וכתב דלפי דברי הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (הנ"ל שהבאנו בס"ד) שהעלה לחלק בין פוסק דעלמא לבין דברי הרא"ש דדוקא בדברי הרא"ש אמרינן דאזלינן בכה"ג בתר פסקיו כי יש עדות בניו שפסקיו נכתבו באחרונה משא"כ בפוסק דעלמא, א"כ לפ"ז י"ל דגם בדברי מרן הכי נקטינן דדבריו שכתב בתשובותיו הם העיקר אע"ג דהוי נגד מש"כ בב"י. יעו"ש. וראה גם בשד"ח בכללי הפוסקים (סימן יג אות לא), שהביא בשם הרב מקנה אברהם שכתב דהכנה"ג בתשובותיו חחו"מ (ח"ב סי' עג) כתב ג"כ דכל דאיכא סתירה בדברי מרן מדבריו בב"י על דבריו שכתב בתשובה, העיקר הוא מש"כ בתשובה. ע"ש. והוסיף השד"ח וכתב שדבר זה נעלם מהרב ויקרא אברהם (דף קכ אות פד) שכתב, דהעיקר הוא כמש"כ מרן בב"י ולא כמש"כ בתשובה, על דרך שכתבו על הרא"ש דפסקיו עיקר נגד התשובות. עכת"ד השד"ח שם. ע"ש. ובפשטות נראה דמה שהביא השד"ח את דברי הויקרא אברהם כוונתו לדברי הגאון ויקרא אברהם אדאדי בקונטרס "זה הכלל" שבסוף הספר, שכתב שם (באות פד) לכלל זה בשם הרב מר ואהלות, דכל היכא דסותר מרן ז"ל דבריו מש"כ בב"י עם מש"כ בתשובה, מש"כ בב"י עיקר דומיא דכתבו לכלל זה על הרא"ש ז"ל דכשסותר דבריו מפסקיו לתשובותיו פסקיו עיקר. אולם היכא דסותר מרן מש"כ בתשובותיו עם מש"כ בכסף משנה, בהא בודאי אזלינן בתר תשובותיו דבהם דקדק יותר ממש"כ בכסף משנה שאינו אלא לפרש דברי הרמב"ם. ע"כ. והנה מצאתי בס"ד בדבריו של הרב ויקרא אברהם עוד בענין זה בתשובתו בחלק חו"מ (סוס"י כט, דף ע ע"א) שגם שם עמד אגב אורחיה בענין זה היכא דאיכא סתירה בדברי מרן ז"ל כמאי נקטינן, ואחר שהביא בזה מדברי הפוסקים סיים וכתב, ודע דכשמרן סותר ממש"כ בתשובה למקום אחר לא קיי"ל כדברי התשובה וכמש"כ כן לגבי הרא"ש שכתבו מרן פעמים ופעמים וכמש"כ בס' מר ואהלות. עכ"ד. יעו"ש. וחזינן מהכי דהרב ויקרא אברהם הגיעו כפו"ל ענין כלל זה בדברי מרן ו"ל, דהיכא דסותר דבריו מתשובותיו לפסקיו בב"י, דבריו בב"י הם העיקר. ואולם כאשר העיר כבר השד"ח נראה דנעלם מעין קודשו עינו הבדולח דהרב ויקרא אברהם לפי שעה דבריו של מהרח"ף בס' חוקות החיים וכל החיים הנ"ל, ואולי באמת י"ל דאילמליה היה רואה את דברים אלו של הגר"ח פלאג'י שעמד לבאר בטוב טעם ודעת חילוק נכון וברור חלוק"א דרבנ"ן בין דברי הרא"ש לדברי מרן, מדוע דוקא בדברי הרא"ש י"ל דאזלינן בתר פסקיו נגד תשובותיו ולא בדברי מרן, הוה הדר ביה. וכאמור לעיל חזינן מדברי מו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ב (הנ"ל) דדעתו ג"כ נוטה לומר דכל דאיכא סתירה בדברי מרן ז"ל בין דבריו בב"י לדבריו בתשובותיו, נקטינן עיקר כדבריו בתשובותיו.

והן אמת כי לולא דמיסתפנא היה אפשר לומר, כי לעולם הכא ליכא סתירה בדברי מרן ז"ל ממש"כ בבית יוסף למש"כ בשו"ת אבקת רוכל הנ"ל. כי הנה לשונו של מרן בב"י שם כך הוא, ולמוכיחים מכאן שאין למעט בהרחמן לא ינעם לי דהרחמן תוספת שנהגו להוסיף מעצמם הוא, ולא מקרי טופס ברכה. ע"כ. א"כ מרן לא בא לערער בעיקר ענין האמירה של הרחמן בשבת, דלמעשה י"ל דאף מרן ס"ל שיש לאומרו, אלא עיקר שותיה דמר ז"ל הוא בענין הראיה וההוכחה שמביאים מדברי הירושלמי, דבהא אין הנידון דומה כ"כ לראיה, משום דהתם בירושלמי הוא טופס שתקנו חכמים ז"ל, אבל הכא הוא מה שנהגו בני אדם, ובאמת הוא אשר כתב מרן בשו"ת אבקת רוכל הנ"ל (סי' יד), "פשוט שלא באתי לומר שהוא דומה ממש להא דאמרינן בירושלמי, אלא שהוא דומה במקצת". ע"כ. והיינו שגם מעיקרא הוה ס"ל למרן הכי, דהדמיון לדברי הירושלמי הוא רק במקצת, אלא עיקר מאי דלא נעם ליה למר בב"י, הוא על המביאים מדברי הירושלמי הללו ראיה גמורה. וק"ל. וצ"ע.

(ובאמת מצינו כיו"ב בדברי מרן גופיה בב"י, כי הנה על דברי התוס' בשבת (לז ע"א ד"ה תא שמע כירה שהסיקוה) שכתבו, ומסיק דשרי לסמוך ומכל מקום אין ללמוד מכאן לסמוך אצל האש דשאני הכא דדופני כירה מפסיקין בינו ולאש. ע"כ. ומרן בב"י אור"ח (סי' תג, דף טו ע"א בדפי הטור, ד"ה כתבו התוס' וכו') הביא את דברי התוס' הנ"ל דאין ללמוד מכאן דשרי לסמוך וכו', וכתב, אבל בהגהות מרדכי כתבו דמותר לסמוך אצל האש אפילו סמוך לחשיכה שאילו היה צונן אין שהות להרתיח וכן כתב בהגה"מ פ"ג וכו', ואפשר שגם תוס' מתירין כדברי ההגהות אלא שכתבו דאין ראיה משם. עכ"ל. ע"ש. הא חזינן דנקיט הכא מרן ז"ל לבאר בדברי התוס' דאמנם לעיקר דינא ס"ל ואודויי אודו לדברי הגהות מרדכי, ומש"כ תוס' במס' שבת אין ללמוד מכאן לסמוך וכו' היינו דאין ראיה משם לדין זה, אמנם לעיקר דינא מודים הם. והכ"נ יש לבאר הכא בדברי מרן בב"י דמש"כ למוכיחים מכאן שאין למעט ברחמן לא ינעם לי וכו' היינו דאין ראיה מדברי הירושלמי הללו, אבל לעולם בעיקר הדין מודה מרן דיש לומר הרחמן מטעם טופס ברכות. וק"ל).

ואיברא דדאמנם יש מעט דוחק בדברים אלו, אולם הא עדיפא לן מאשר להשאיר דברים כפשוטם ולומר דאיכא סתירה בדברי מרן. והוי כמש"כ החיי אדם (בנשמת אדם כלל לו ס"ו) ואף שהוא דוחק גדול, יש לומר כן כדי לתרץ דברי הכסף משנה, שלא יהא טועה ח"ו וסותר דבריו. ע"ש. ובשו"ת בנין עולם חיו"ד (סי' נא) כתב נמי כיו"ב, אף שפשטות לשונו לא משמע כן, מ"מ יותר טוב לדחוק בדבריו כדי שלא יסתור לתשובתו. ע"ש. וראה גם בס' רב ברכות להגרי"ח (מער' ס כלל א) שכתב שם, ומוכרח אתה לסבול תרוץ זה אפילו יהיה דוחק גמור, כי היכי דלא תקשי מדידיה אדידיה. ע"ש. וע"ע מש"כ בזה ג"כ בספר ברית יעקב הנדפ"מ (סי' לא אות ב) ללמוד מזה דעדיף להביא תירוץ דחוק בדברי המחבר מאשר לומר דיש סתירה בדבריו. ע"ש. וראה גם בספרו כרם יעקב (סימן ו עמוד מח) שהוסיף והביא שם מעוד פוסקים דס"ל הכי, דכ"כ הגאון מהר"א הכהן ז"ל משאלוניקי בספר טהרת המים (מערכת ד כלל מב, דף יד ע"ב) שכתב שם, ואף שהמג"א דחה דבריו מ"מ צריכים אנו לדחוק כדי שלא יסתרו דבריו דידיה אדידיה. ע"כ. וגם הגאון מהר"י ידיד בספרו ברכת יוסף ח"ג (סימן ה אות ח, עמ' לד) כתב וזה לשונו: ותמהני מאוד שרצה לעשות סתירה בדברי מרן ז"ל, ואדרבה פוסק שסותר דבריו עדיף לן טפי לדחוק ולפרש דבריו כי היכי דלא ליסתרו דבריו אהדדי ולא להיפך. ע"כ. וגדולה מזו כתב בספרו תורת חכם (סימן כה, דף עו סוף ע"ב) לאחר שמצא סתירה בדברי מרן ז"ל וע"ז כתב: ודוחק לומר שמרן ז"ל אליבא דהרדב"ז הוא דאמר ולדידיה לא ס"ל, דכמדומה לי דאף דתירוץ זה אמרינן בדברי תנאים ואמוראים, אבל אינו ניתן להאמר בדברי הפוסקים ז"ל, אלא דמכל מקום טפי עדיף לומר כן מלומר דדברי הפוסק סותרים זה את זה. ע"ש. וראה גם בספרו כנסת יעקב הנדפ"מ (עמוד פא אות ז) ושם הוסיף עוד בענין זה, יעו"ש.

ועתה ראיתי בס"ד ג"כ לגאון רבי שלמה לאנידו בתשובותיו בית דינו של שלמה בחחו"מ (סי' ג, דף קמז ע"ב) שאחר שהביא שם סתירה בדברי מרן ממ"ש בתשובותיו על מש"כ בבית יוסף כתב ע"ז: וכעת אין בידי ליישב דברי מרן הבית יוסף עם מה שכתב בתשובה. ע"ש. ש"מ דאם היה בידו ליישב את דבריו אפילו בדוחק מעט היה עושה זאת וכמתבאר מתורף הדברים. יעו"ש. וק"ל. והכ"נ יש לומר הכא בנידון דידן ליישב את דבריו של מרן ז"ל, שלא יהיה סתירה בדבריו מדידיה אדידיה, וממילא אית לן למינקט כדברים אשר כתב בשו"ת אבקת רוכל. [והן אמת דמצינו נמי למרן ז"ל שהביא בדבריו כלל כיו"ב, דהנה בבית יוסף חיו"ד (רס"י רכח ד"ה מי שאמר קונם הנאתי וכו', דף קלט ע"ב), כתב, ואע"פ שפשט הלשון מורה על פירוש הריב"ש, כיון שהענין אינו מתיישב לפירושו מוטב לדחוק הלשון ולכוונו עם הענין. יעו"ש. וענין זה הוא כלל גדול וכן הביא לכלל זה הגאון רבי אברהם חיים אדאדי בספרו ויקרא אברהם בקונטרס זה הכלל (דף קיח ע"ב אות יא) דמדברי מרן בב"י ילפינן דמוטב לסבול דוחק הלשון ולא דוחק הענין. ע"ש. (אלא דהנה הרב ויקרא אברהם שם ציין על דברי מרן בב"י יו"ד סי' רצח, והמעיין יראה שדבר זה לא מוזכר כלל בדברי מרן שם. ובאמת כן העיר לנכון הגאון איש מצליח בתשובותיו (חאו"ח כרך א' סי' טו, דף סד ע"ד) שלא מצא לכלל זה בדברי מרן שם. אמנם אח"כ באותה תשובה הוסיף הגאון המחבר הי"ד כי הנה בנו היקר הלא הוא הגאון הנאמ"ן שליט"א מצא לכלל זה שהוא בדברי הב"י ביו"ד סי' רכח, והיינו דברי הב"י הנ"ל בהל' נדרים. ובשו"ת איש מצליח שם כת' דבנו הנאמ"ן שליט"א בהגה לס' דרך ישרה עמ"ס חולין הביא עוד מקורות לכלל זה. והן עתה נדפ"מ שו"ת איש מצליח כרך ג' ובמילואים שם (דף תכז אות יד) מצאתי כי אכן הנאמ"ן שליט"א עמד לחזק לכלל זה מעוד ראיות מש"ס ופוסקים, שהביא שם את דברי רש"י בערובין (לט ע"ב ד"ה אמר רב אסי ומאי קושיא וכו'), שכתב, ומוטב לתרוצי הכי מילתיה ולא נוקי שבשתא ברבי יוסי וכו'. וכן מבואר כיו"ב בתוס' בבא בתרא (ב ע"ב) ד"ה ואימא, ובשכנה"ג אור"ח (סי' תכח בהגה"ט סק"ב), ובפרי תואר יו"ד (סי' ל סוס"ק ג), ועוד ראיות. יעו"ש נפלאות מתורתו). ומכיון שכן מדויל ידיה דמרן ז"ל משתלים ליה ואחר שהוא גופיה הביא כלל כיו"ב בב"י, הכ"נ יש לומר כן כדי ליישב את דבריו כאן שלא יהיה כסתירה בין דבריו בב"י לדבריו בתשובותיו, ולכן כאמור נדחוק את לשונו בב"י במש"כ "ולמוכיחים מכאן וכו'" היינו שאין מכאן ראיה גמורה ומוחלטת לדבריהם, אולם עכ"פ לגבי עצם הענין דכל אשר הוא טופס ברכות אף שהונהג ע"י בני אדם דשרי לאומרו בשבת, גם מרן ז"ל מסכים עם זה לדינא וכמבואר מתשובותיו בשו"ת אבקת רוכל הנ"ל].

ולכן שפיר אמרינן את נוסח הרחמן בברכת המזון בשבת, ואע"ג דהוי רק נוסח שהנהיגו בנ"א לאומרו, אמרינן עליה טופס ברכות כך הוא. ולא אכחד כי ראיתי הלום למו"ר מרן מלכא שליט"א בספרו הבהיר שו"ת יחוה דעת (ח"א סימן נד הערה א, עמוד קנח) שגם עמד שם אגב אורחיה בסתירה שיש לכאורה מדברי מרן בב"י לדבריו בתשובתו הנ"ל באבקת רוכל. ונקט שם מו"ר שליט"א כדרכו של הרב פתח הדביר (ח"ג סימן רפ, דף קיג ע"ד) ד"ה אכן נראה, שכתב לבאר את דברי מרן ז"ל כי לעולם ס"ל למרן עיקר כדבריו בב"י דתוספת שהנהיגו מעצמם לא חשיב טופס ברכות ואין ראיה מדברי הירושלמי על מה שנוהגים לומר בשבת הרחמן כיון שלא הונהג טופס זה לומר ע"י חז"ל, וא"כ מה שהעלה מאידך גיסא בתשובותיו לומר בשבת מי שברך לחולה וכו' אע"ג שגם טופס זה לא הונהג ע"י חז"ל אלא ע"י בני אדם, צ"ל דמרן סמך בזה להתיר ע"פ הטעמים האחרים שהביא שם דכשאומרים מי שברך אין הכוונה להתפלל עליו בדרך תפילה ממש אלא לומר שירצה ה' פעליו וצדקותיו וכו'. יעו"ש בפתה"ד. ובדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יחו"ד שם. ע"ש. ולפי דברים אלו עולה היפך מדברינו, כי לעולם דעת מרן היא דטופס שהונהג ע"י בנ"א לאומרו אע"ג שהוא טופס קבוע לא אמרינן ביה טופס ברכות כך הוא, ואסור לאומרו בשבת. ואע"ג שלעיקר דינא מבטל אני הק' דעתי מפני דעתו דעת עליון של מו"ר שליט"א, אולם לפום ריהטא כמתלמד בעלמא ומתעסק בקדשי"ם, נראה בס"ד שאפשר לבאר את דעתו של מרן זיע"א כאשר אמרנו לבאר, שאין סתירה בדבריו וכנ"ל. ובאמת לפי דרכינו מיושב טפי איך אנו אומרים הרחמן בשבת, כיון שהורגלו לאומרו. וק"ל.

ובאמת כדברים האלו שאף בדבר אשר הונהג ע"י בני אדם אמרינן ביה טופס ברכות כך הוא, מבואר באור זרוע ח"ב (הל' מוצאי שבת, סי' פט אות ג) שכתב שם, ושוב ראיתי ששלח רבינו יהודה ב"ר קולנימוס ב"ר משה לרבינו אפרים בר"י, הודיעני איך מתפללים בשבת אלוקי נצור לשוני מרע, דאסור לאדם שישאל צרכיו, דבשלמא שים שלום טופס ברכות הוא כדאמרינן בירושלמי גבי רועינו זונינו, אבל אלוקי נצור דאמורא היה רגיל לאומרה אחר תפילתו [דהיא תפילתו של מר בריה דרבינא כמוזכר בגמ' דברכות יז א] והורגלו גם בנ"א כן, מי קבעו ותקנו בתפילה לאומרו גם בשבת. והשיב לו, ואשר שאל אדוני על אלוקי נצור שאדם מתפלל אחר תפילתו, אחרי כי ראה בירושלמי המדבר על רעינו היה לאדוני לשאול דומיא דההיא, אם יש להרבות בשבת בהרחמן יצילנו מדקדוקי עניות וינקום נקמת דם עבדיו. כל זה לא תקנו חכמים לדבר, אלא מאי אית לך למימר הואיל ותקנו והנהיגו העולם לאומרו, אין כאן בית מיחוש, הכא נמי לא שנא. עכ"ד. ע"ש. ורמז לדבריו אלה של האו"ז הדרכי משה שם (סי' קפד אות ד). ע"ש. וכן הוא כיוצא בזה בדברי האור זרוע (בהל' סעודה סוס"י קצט). ע"ש. הרי מפורש מדברים אלו שהביא האו"ז בשם רבינו אפרים שהשיב לר' קולונימוס, דס"ל דאף טופס שהונהג ע"י בנ"א חשיב טופס ברכה שאפשר לאומרו בשבת. וראה גם בפסקי הריקאנטי (סימן כט) שכתב, הא דקיי"ל אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת ה"מ שלא יעשה תפילה או תחינה מעצמו ויתפלל, אבל טופס תפילה מותר כדאמרינן בירושלמי פרק אלו קשרים מהו למימר רעינו אבינו וכו' הלכך אומר בשבת אחר תפילתו אלוקי נצור. ע"כ. והביא דבריו אלו של הריקאנטי לבאר את טעם הענין שאנו אומרים אלוקי נצור בשבת אע"ג שיש בו תפילה ותחנונים, ג"כ בשיורי כנה"ג אור"ח (סי' קכב בהגה"ט סק"א), והרב שלמי חגיגה (דף קצה ע"ד דין יז). יעו"ש. ומדברים אלו עולה ג"כ כמבואר מדברי האור זרוע הנ"ל דכל אשר הונהג להתפלל אף שאינו מעצם תקנת חז"ל אלא אפילו שהנהיגו העולם לאומרו, חשיב בכלל טופס ברכות כך הוא דאמרינן עלה בירושלמי דמשו"ה אין למנוע מלאומרו בשבת. וראה גם בשו"ת רבינו אברהם ב"ר יצחק אב"ד (סי' קא) שג"כ מבואר בדבריו כיו"ב שעמד שם בענין הא דאנו אומרים בשבת בסוף התפילה אלוקי נצור ובסוף ברכהמ"ז הרחמן, די"ל דהוי כי הא דהירושלמי דאמרינן בענין רעינו פרנסינו טופס ברכות כך הוא הכ"נ הוי טופס ברכה. יעו"ש. וראה גם בדברי רבינו החיד"א בברכ"י או"ח (שיורי ברכה סי' קפח סק"א) שכתב ג"כ כיו"ב, דלאחר שהביא שם ממש"כ בקובץ ישן בשם מהר"י מלונדריש דמדלא בעי בירושלמי אלא רעינו זונינו מוכח דבשבת לא יאמר ברכה לבעה"ב, אבל הרחמן נראה שיאמר, דצרכי רבים שאני. וכתב ע"ז רבינו החיד"א, וראייתו מהירושלמי אינה מכרעת כלל כמבואר, דבעי בעיקר נוסח הברכה הקבועה תדיר לכל, והמנהג הפשוט דגם בשבת אורח מברך לבעה"ב כמעשהו בחול, ואולי זה בכלל טופס ברכות. ע"ש. וכיו"ב מבואר ג"כ מדבריו שם (בסי' רפד סקי"ד) שכתב בשם מהר"י מולכו לענין המי שברך לעולים לס"ת בשבת, שהואיל ואינו מסדר תפילה חדשה מותר לאומרו, כמש"כ בירושלמי לענין רעינו זונינו. ע"ש. הרי בפשטות דס"ל נמי לרבינו החיד"א כהאי שיטתא, דאף טופס שהונהג ע"י הקהל חשיב כטופס ברכות. וראה עוד ביפה מראה בירושלמי (שם), דביאר בדרי הירושלמי דהטעם דטופס קבוע מותר לאומרו בשבת, דכיון שאינו דבר חדש אינו מתפעל ומצטער כ"כ שאומרו. ע"ש. ובאמת לפי האי טעמא מתבאר נמי כי אפילו נוסח שנקבע ע"י הקהל שייך ביה האי טעמא לאומרו.

וגם ראיתי הלום בשו"ת תפילה למשה הנדפ"מ (ח"ב סי' א אות ז), שעמד לבאר כי לפי האי טעמא של היפה מראה דטופס ברכות שרי לאומרו בשבת משום דכבר רגיל בו ואינו מתפעל, יש לומר לפ"ז דדוקא טופס שרגיל לאומרו גם בימות החול שרי לאומרו, דאיכא למימר ביה כהאי טעמא. אבל טופס שנאמר רק בשבת, לא חשיב לפ"ז כטופס ברכות שהרי אינו רגיל ושגור בלשון האדם, ולכן אע"פ שהוא נוסח קבוע אין לאומרו. והביא לבאר עפ"ז מש"כ רבינו החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' מד) ד"ה ובקשת, שדן התם בענין מה שאומרים קודם הסעודות בשבת, יהא רעוא שנזכרה בשער הכוונות, וכתב ע"ז, אמנם בסיומא יש מפקפקים, ואינם אומרים הסיום, רק ברעותא וחדוה עלינו ועל כל ישראל ותו לא, מטעם אל ישאל אדם צרכיו בשבת. איברא דצריך להתיישב בנוסח בריך שמיה שכתוב בזוה"ק, דיש בו שאלת צרכיו, וכבר נודע דאין לאומרו כי אם בשבת, ויש לחלק קצת. ע"כ. וכתב התפל"מ לבאר, דטעם המפקפקים משום שאין בקשה זו נאמרת בכל ימות השבוע רק בשבת, וא"כ א"א לחושבה כטופס ברכות הקבוע ושגור על לשונינו, וע"ז הוקשה לו לרבינו החיד"א מנוסח בריך שמיה, שא"א אותו אלא בשבת אע"פ שיש בו שאלת צרכיו. וסיים שיש לחלק קצת. ואפשר לומר שכוונתו לחלק בין בריך שמיה שעיקרו הוא שבח והודאה להשי"ת לבין בקשת יהא רעוא שכולה בקשת צרכיו. עכת"ד. ע"ש. [ולכאורה היה אפשר לבאר עוד במה שסיים רבינו החיד"א "ויש לחלק קצת", כי הנה רבינו החיד"א בפי' ניצוצי אורות לזוה"ק (פר' ויקהל דף רו ע"א), כתב לפרש בהא דאמרינן התם, א"ר שמעון כד מפקין ס"ת בציבורא למקרי ביה מפתחן תרעי שמייא דרחמין, ומעוררים את האהבה לעילא ואבעי ליה לבר נש למימר בריך שמיה וכו', וכתב ע"ז: פי' בשבת דקאי ביה, וכן פירש האר"י ז"ל, ודלא כאחרוני זמנינו שמפרשים דקאי אף בחול, וקבלת האר"י זצ"ל מכרעת. ע"כ. ובמחזיק ברכה או"ח (סי' רפב סק"ב), פירש שיחתו כי כוונתו להשיג על החמד משה (רס"י רפב), שהביא מש"כ המג"א, שביום שבת שחרית בפתיחת ההיכל יאמר בריך שמיה. והעיר ע"ז, דלמה כ' ביום שבת ובזוהר ויקהל נאמר כד מפקין ס"ת בציבורא, משמע אף בחול, וכן עמא דבר. וכ"כ ג"כ הק"נ בנתיב חיים שם. ועליהם נתכוין רבינו החיד"א במה שהשיג בניצוצי אורות הנ"ל דבחול אין לאומרו. ומ"מ הוסיף שם, דבמנחה של שבת ג"כ צריך לאומרו, וכמש"כ באגרות הרמ"ז (סי' טו) שעיקר אמירת בריך שמיה הוא במנחה של שבת, והא קמ"ל מהרח"ו שאף בשחרית שבת היה האר"י ז"ל אומרו. ע"ש. וע"ע להגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ג (בסוד ישרים סי' יח), שהאריך בנגלה ובנסתר, לקיים המנהג שנוהגים לאומרו בחול. ועכ"פ בר"ח שאומרים בו קדושת כתר, ושייך לומר "בריך כתרך ואתרך" נכון לאומרו. ע"ש. וראה למו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ה חאו"ח (סי' ח אות ד) שכתב שם, שכן הוא מנהגו בקודש לומר בריך שמיה בר"ח, במקום היה"ר שיש עליו עוררין. ע"ש.

וממילא אפשר לומר, דהוא נמי אשר רצה רבינו החיד"א לומר דיש לחלק קצת בין אמירת יהא רעוא לאמירת בריך שמיה, כי אמירת יהא רעוא נתקנה לאומרה אך ורק בשבת, משא"כ לענין בריך שמיה הרי יש נוהגים לאומרו גם בחול ובחוה"מ וימים טובים, א"כ הוי שגור טפי על לשונם של הקהל. אולם לפום קושטא ק"ק לבאר כן, דהרי רבינו החיד"א גופיה הוא אשר נחרד חרדה בדבר זה לדחות בשתי ידים שלא לומר בריך שמיה אלא אך ורק ביום השבת, וכמו שהדגיש ג"כ בדבריו בתשובה הנ"ל "וכבר נודע דאין לאומרו כי אם בשבת". א"כ קשה לומר דלזה התכוין שיש לחלק קצת, דהרי לפי דעתו אין שום הבדל בין בריך שמיה ליהא רעוא, דשניהם אין לאומרם כי אם בשבת, ולכן שפיר קאי טפי הביאור הנ"ל. וק"ל].
למטה