למעלה
ומעתה נמצא דאיכא הכא טעם כעיקר
בהיתר השהיית הולד הזה בבי"ח, דכאמור עצם ההכנסה היתה בהיתר, מכח הס"ס
דהרוקח, ואחר שנולד הוי כקטן שנמצא באהל המת דא"צ להפרישו, משום דאע"ג
דלדעת מרן מצות חינוך על האב להפרישו היא גם במצוות ל"ת והכא איכא ל"ת ד
"לנפש לא יטמא בעמיו", מ"מ הרי בקטן שאינו בר הבנה ליכא למצות
חינוך כמבואר מהאחרונים הנ"ל, ומכיון שכן תינוק זה שהוא בין יומו ומוטל
בעריסה אין מחוייבים בהפרשתו מאיסורים ולכן ליכא חשש להשהותו בבי"ח. [ומה
שהתינוק יוצא מרחם אימו אין זה חשוב כאילו היא עושה (אימו) מעשה בידים להכניסו
לאוהל המת, שהרי אין היא עושה כלום אלא התינוק יוצא מאיליו, ואין בידה למנוע אותו
מזה, עי' היטב בשו"ת שבט הלוי להגר"ש ווזנאר (ח"ב סי' רה) שכתב כיו"ב.
ע"ש. ומה גם דעי' בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' קיז - קיח) שכתב לבאר
דנראה דכל האי איסורא דאסור למספי איסור לקטן בידים הוא דוקא לאדם שדבר זה אסור לו
לעשותו בעצמו כגון כהן דמוזהר על הטומאה אסור לו לטמאות כהן קטן בידים, אבל כהנת
או ישראל שאינם מוזהרים על הטומאה מותר להם לטמאותו בידים. ואף דבסו"ס קיז
הוקשה ע"ז לו מדברי הרוקח הנ"ל דהוצרך להתיר לאשת כהן להכנס לאוהל המת משום
ס"ס ומשמע דס"ל דהיא מוזהרת שלא לטמאות כהן קטן בידים אף שאינה מוזהרת
על הטומאה, מ"מ בדבריו שאח"כ בסימן קיח עמד לשאת ולתת בזה באורך והעלה
הלכה למעשה דכן הוא שכל שאינו מוזהר על אותה מצוה אינו מוזהר למספי ליה לקטן באותו
האיסור בידים, ולכן במקום שיש צורך לטמאות הקטן יש לעשותו ע"י ישראל או כהנת
כיון שהם אינם מוזהרים על הטומאה. ע"ש. וא"כ נמצא לפ"ז דאימו אין
לה לחשוש אף אם חשיבא בלידה זו כמביאתו בידים לידי טומאה זו. וק"ל].
ובענין חיוב האם להפריש בנה
מאיסור משום מצות חינוך, ג"כ אפליגו הפוסקים עי' במאירי יומא (עח ע"א) ובערוך
לנר סוכה (ב ע"ב) דמבואר בדבריהם שאף אימו חייבת להפרישו. אולם עי' בשו"ת
מהר"ם בר ברוך הנ"ל (סי' ר), ובמג"א (סי' שמג סק"א, וסי' תרטז
סק"ב) שכתב דאין מצות חינוך על האם. ע"ש. וראה גם בדעת תורה למהרש"ם
(סי' שמג ס"א) ד"ה אבל אביו מצווה, מש"כ בזה עוד. ע"ש. ועיין
עוד בשו"ת עונג יו"ט (חיו"ד סי' קטו) שעמד לדון שם אם י"ל
דמותר לאשה לטמאות בידים תינוק כהן, והספק הוא, דכיון דאמרינן בגמ' נזיר (נז ע"א)
דלר"ה אשה המקפת פטורה משום דכתיב "לא תקיפו" אחד המקיף ואחד הניקף
במשמע ואימעוט אשה גם מאיסור מקיף. וא"כ הכ"נ מותר לאשה לטמאות את הקטן
בידים דכתיב "בני אהרון" ולא בנות אהרון. וכמו דאמרינן התם דכל שישנו
בהשחתה ישנו בהקפה וקאי אמקיף ואניקף ואימעוט נשים אף מאיסור להקיף, הכ"נ כיון
דהא דגדול מוזהר על הקטן ילפינן מקרא ד "ואמרת אליהם" דכתיב בהאי קרא ד "בני
אהרו"ן הכ"נ נימא דמיעוט דבני אהרון ולא בנות אהרון קאי בין אעיקר טומאו;
ובין אאזהרה דואמרת אליהם שהגדולים מוזהרים על הקטנים, דמתרוויהו אימעוט בנות
אהרון דהא קרא ד "ואמרת אליהם" כתיב ברישא והדר כתיב "לנפש לא יטמא
בעמיו". ועמד לפלפל שם בדבר זה, ולבסוף כתב לחלק בין ענין טומאה לענין הקפה, ולעולם
בענין טומאה אף האשה מוזהרת שלא לטמאות תינוק כהן בידים, ואסור לה להכניסו לבית
שיש בו מת. ע"ש. ושו"ר שגם הגאון חקרי לב בחאו"ח (סי' סח דף קיד ע"ד)
ד"ה שוב התבוננתי, עמד לדון בכיו"ב האם נימא כיון דכתיב "בני אהרון"
וממעטינן בנות אהרון מענין איסור טומאה הוא גם לגבי אזהרה של להזהיר גדולים על
הקטנים וממילא מותר לאשה לטמאות כהן קטן והוי דומיא דהקפה, וסוף דבר העלה שם
בחקירתו דלעולם אף אשה מוזהרת באזהרה זו גדולים על הקטנים ואף הוא עמד שם לחלק בין
ענין הקפה לענין טומאה בכהן. שני נביאים בסגנון אחד. ע"ש.
ולכאורה עוד היה אפשר לומר, ע"פ
מש"כ הש"ך ביו"ד (סי' שעב סק"ב). דהנה הרמ"א שם (בסעיף א)
כתב בשם תרומת הדשן (סי' רפה), כהן השוכב ערום והוא באהל עם המת ולא ידע, אין
להגיד לו, אלא יקראו לו סתם שיצא כדי שילביש עצמו תחילה. אבל אם כבר הגידו לו, אסור
לו להמתין עד שילביש עצמו. ודוקא אם הוא באהל המת שהוא טומאה דאוריתא, אבל אם הוא
בבית הפרס או ארץ העמים, שהיא טומאה דרבנן ילביש עצמו תחילה, דגדול כבוד הבריות. וכתב
ע"ז הש"ך (שם סק"ב) דמשום הכי דקדק הרמ"א ונקט אהל המת משום
דהוי איסור דאוריתא, אבל לעולם אם המת לא נמצא אלא בחדרים הסמוכים דאין טומאה זו
אלא מדרבנן, בכל ענין יכול להלביש עצמו. ע"ש. והיינו שמדברי הש"ך מתבאר
דלא הוי טומאה דאוריתא אלא כשנמצא המת בחדר הזה ממש, אבל אם הוא נמצא בחדר אחר, אע"פ
שדלתו פתוחה לחדר השני שהכהן נמצא בו אין הטומאה בחדר השני אלא מדרבנן כיון שאינו
באותו חדר ממש. ועי' בפני יהושע בחי' לסוכה (כ ע"ב) בד"ה וכן סואר של
קורות וכו', שעמד לדייק כן גם מדברי רש"י בסוכה (שם) דס"ל נמי הכי דדוקא
כשהטומאה היא באותו אוהל ממש הוי מדאוריתא, אבל כשהיא מבית לבית דרך פתחים וחלונות,
אינה אלא מדרבנן. ע"ש. וראה עוד בחי' הפני יהושע לברכות (יט ע"ב) ד"ה
אמר רב יהודה וכו', שהסכים שם עם דברי הש"ך ביתר שאת וסמך עליו בכל עוז. וכתב
שם, שהאריך בזה בקונטרסו להעמיד וליישב את דברי הש"ך ולהביא ראיות ברורות
לדבריו מסוגיות הש"ס דבבלי וירושלמי. ע"ש. [וראה עוד בחידושיו שם (כא ע"א)
שכתב לדייק שכן הוא נמי דעת הרמב"ם. ע"ש. אולם המנחת חינוך (מצוה רסג
אות יג) כתב להעיר עליו דאדרבא מדברי הרמב"ם (פ"ג דאבל ה"ג) שכתב, וכן
הנכנס לאוהל טמא שנכנסה הטומאה ממקום אחר לוקה אע"פ שעצמה של טומאה בבית אחר,
ומדכתב "לוקה" משמע דהוא דאורייתא. ע"ש. אולם עי' בס' פתח האהל (כלל ב סי' ג) שהביא בשם ספר זכר צדיק יסוד עולם שדחה ראיה זו
מהרמב"ם. יעו"ש. וראה גם במרכבת המשנה ח"א (הל' טומאת מת פרק יב) שכתב
לבאר נמי בדעת תוס' והרמב"ם דס"ל כדעת הש"ך. ע"ש]. וראה גם
בהגהות יד אברהם בשו"ע יו"ד (רס"י שעב) שהביא את דברי הפנ"י
והוסיף ע"ז עוד. ע"ש. וגם החוות יאיר בתשובותיו (סי' קצא) הסכים עם דברי
הש"ך הללו דטומאה מחדר לחדר אינה אלא מדרבנן, ולכן העלה בעובדא דידיה בתשובתו
שם, דהוה מיירי שהיה יום חורף קר מאוד וא"א לצאת מהבית מפני הצינה והרוחות, התיר
לכהן ללכת לבית אחר שהיה בשכונת בית המת היות ולא הוי אלא איסור דרבנן, ואם במקום
פסידא לא גזרו רבנן כ"ש במקום צער הגוף. ע"ש. וראה גם בדבריו (סי' קטו) שג"כ
נקט התם כדברי הש"ך. יעו"ש. ובשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' תסח) כתב
בשם הישועות יעקב שהביא ראיה לדברי הש"ך דכל שהטומאה מחדר לחדר או מבית לבית
אינה אלא מדרבנן ונראה נמי שמסכים עימו בזה, (ובפשטות כוונתו למש"כ הישועות
יעקב בחאו"ח רס"י שמג). ע"ש. וראה גם בקרבן נתנאל על הרא"ש (פ"ב
דכתובות סימן ד אות ס), שעמד לבאר את דברי הירושלמי (פרק בתרא דכלאים) דאיתא התם
אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבית המדרש, וכתב הרא"ש דהכי פירושא דכהן
שיושב בבית המדרש וטומאה מאהלת עליו אין מצריכין אותו לצאת דסבר מותר להטמאות
לתלמוד תורה. אולם תלמוד דידן (בערובין מז ע"א) פליג דלא שריא בכה"ג אלא
דוקא בבית הפרס וחוצה לארץ דהוי טומאה דרבנן, אבל טומאה דאורייתא לא. וע"ז
כתב הקו"נ דאפשר לומר דלא פליגי, והירושלמי מיירי בטומאת המשכה מפתחים
וחלונות דהיא אינה אלא מדרבנן כדכתב הש"ך ביו"ד סי' שעב בשם כל הפוסקים,
וא"כ לא פליגי הבבלי והירושלמי. ע"ש. וע"ע בשו"ת שואל ומשיב
להגאון ר"ש נתנזון במהדורא תליתאה (ח"ג סי' כו) שכתב שם, דדעת רוב
האחרונים היא כהש"ך דטומאה בבית הסמוך אינה אלא מדרבנן. ע"ש. ואיברא כי
הנה הלום ראיתי בשו"ת התשב"ץ ח"ג (סימן א) ומצאתי שמבואר בדבריו
כדברי הש"ך הנ"ל דכל שאין הטומאה נמצאת באותו חדר ממש אלא היא באה דרך
החלון שבית לא הוי אלא מדרבנן. יעו"ש היטב. (וכן ראיתי אח"כ גם באנצ"ת
(כרך כ' עמוד קלג הערה 1321) שיחסו את דברי התשב"ץ דהם כדברי הש"ך אולם
לפום קושטא עדין צ"ע בזה).
וא"כ לפי דבריו אלו של הש"ך
דכל שהטומאה היא בחדר הסמוך דאינה אלא מדרבנן, לכאורה אפשר לומר גם בנידון דידן
דהרי כל הטומאה הזאת דחיישינן לה בבי"ח, אינה אלא משום טומאה זו, שמא בחדרים
הסמוכים לחדר אשר נמצא בו התינוק הכהן הזה, יש בהם מת, והא אמרינן דאין טומאה זו
אלא מדרבנן. והרי מרן בב"י או"ח (סי' שמג) הביא את דעת הרשב"א והר"ן
דס"ל דאיסור דרבנן שרי למספי לקטן אפילו בידים כל שהוא לצורכו של הקטן. והכא
נמי הרי בפשיטות הכנסת התינוק והשהייתו בביה"ח, חשיב כצורכו של הקטן כדי
לרפאותו ולהחלימו היטב, ומכיון דהוי איסורא דרבנן, שפיר שרי למשרי ואפילו להכניסו
לשם בידים.
ברם בקושטא הא ליתא, חדא, דהרי
כבר עמדנו לבאר בס"ד בסימן הקודם (סי' ב ענף א'), דדעת מרן גופיה מוחלטת היא
לפסוק בזה כהרמב"ם (פי"א מהל' מאכלות אסורות הכ"ז), דאפילו איסורים
דרבנן אסור למספי ליה לקטן בידים, וכמבואר בדבריו בשו"ע אור"ח (סי' שמג
ס"א). ע"ש. ועוד שהרי כבר הבאנו בדברינו שם (בסי' הקודם) את דברי הגאון
רבי יצחק בלעזאר בשו"ת פרי יצחק ח"א (סי' יא, די"ט ע"א) שכתב,
דאף לדעת הרשב"א דשרי למספי איסור דרבנן לקטן בידים כשהוא לצורכו של הקטן, מכל
מקום יש ללמוד מדבריו בתשובותיו (ח"א סי' צב) דהוא דוקא בדלא אפשר ליה בדרך
אחרת של היתר אבל היכא דאפשר ליה בהיתר לא מקרי צורך קטן, ואסור. ע"ש. וכ"כ
נמי בס' דברי חיים (בקונטרס מים חיים סס"י קסא), ובשו"ת זכר יהוסף (סי' קח).
ע"ש. וראה גם בס' ברית יעקב במפתחות (דף שכז). ע"ש. וממילא גם הכא
לכאורה, הרי אפשר למצוא לדבר דרך של היתר ללכת לבי"ח קטן דלא מצוי שם בדרך
כלל הבעיה הזאת של טומאת מת, ועכ"פ פחות מהמצוי בבי"ח גדול ולכן אין
להתיר מטעם זה.
ומה גם דבדעתו דעת עליון של הש"ך
הנז', דכל שאין הטומאה באותו אוהל ממש אלא היא מחדר לחדר ומבית לבית, דאינה אלא
מדרבנן. מצינו בה עקולי ופשורי. דהמג"א (בסי' שיא סקי"ד, וכן בסי' שמג
סק"ב) עמד לחלוק בזה על הש"ך וכתב עליו דלא דק, ולעולם אף בטומאה כזו
שהיא מחדר לחדר הוי מדאוריתא. ע"ש. וראה גם בדברי הגאון האדמו"ר
מסוכטשוב בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' תסח אות ה) שכתב שם על דברי הש"ך
הללו, ומעולם נצטערתי אם ימצא בדברי רבינו הגדול הש"ך ז"ל עמוד התוך שכל
בית ישראל נשענים עליו, דבר בטל כזה. ודרכי תמיד להפוך בזכותא דרב הש"ך באשר
מזרעיה דהש"ך קאתינא, וכאן לא היה פתחון פה. ועתה ראיתי בחת"ס שהוכיח, שגם
הש"ך לא היה כוונתו כך, נתתי שמחה בליבי. עכ"ל האבנ"ז. ע"ש. [ועי'
בס' כרם יעקב (סימן ו עמוד מז) שעמד שם בענין החובה המוטלת על יוצאי חלציו של מחבר
ספר ללמוד בספרי זקנם ולתרץ את דבריו
במקומות הקשים, כי נאה לבנים לחוס
על כבוד הוריהם וכו', וציין שם על דברי הגאון החסיד מהר"א פאפו בספרו הקדוש
פלא יועץ (מערכת ד ערך דובב שפתי ישנים) שכתב כיו"ב דאית להו ליוצאי חלציו של
מחבר ספר ליישב את דברי זקנם וכו', וכן ציין על דברי האדמו"ר מצאנז שכתב נמי
כיו"ב בשו"ת דברי חיים ח"א (חאבה"ע סוס"י ג), דהנה החכם
צבי ז"ל כתב וכו', והגאון הנודע ביהודה תמה עליו, והיא באמת פליאה נשגבה על
חכם לב כמוהו שיאמר דבר כזה, ומחמת שמיוצאי ירכו אני החיוב עלי ליישב דבריו וכו', והוא
תלמוד ערוך במסכת שבת (נו ע"א) אמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד.
ע"ש. ודברי האדמו"ר מסוכטשוב כאן שכתב כיו"ב, ודרכי תמיד להפוך
בזכותא דרב הש"ך באשר מזרעיה דהש"ך קאתינא וכו', הוא עוד מראה מקום
לענין זה. וזכורני שכיו"ב יש עוד כמה פעמים בדברי הפוסקים ז"ל, אבל לע"ע
אינני בפרשת זכו"ר לבוא בזכרון
איה מקום כבודם]. והנה מש"כ
האבנ"ז, "עתה ראיתי בחת"ס שהוכיח שגם הש"ך לא היה כוונתו כך"
וכו', נראה בפשטות דכוונתו למש"כ החת"ס בתשובותיו (חיו"ד סי' שמ), כל
שהטומאה נמשכת ממקום למקום ע"י חור טפח, לא עלה על דעת שום קדמון בעולם דהוה
דרבנן, כי באמת דבר זה הוא הלכה למשה מסיני כמתבאר מדברי הריטב"א בסוכה (יח ע"א),
וכ"כ מהרי"ט בתשובותיו (סי' צו) והשבות יעקב (ח"א סי' פה), וגם בשו"ת
שער אפרים (סס"י צג) עמד לתמוה על הש"ך במש"כ דהוי בכה"ג רק
טומאה דרבנן. ולאחר שהאריך החת"ס בזה בראיות להוכיח כי תמוה מאוד לומר דטומאה
זו דמחדר לחדר הוי מדרבנן. כתב, כי נראה דיש ט"ס בדברי הש"ך והביאור
בדבריו הוא כך, שהרי הש"ך כתב בזה"ל: נראה דוקא נקט אוהל המת אבל בבתים
הסמוכים לבית שהמת בתוכו אעפ"י שהם ג"כ טמאים כלדעיל (סי' שעא ס"ד)
מ"מ יש לומר דאינו אלא מדרבנן כדאיתא בטור סימן זה ופוסקים עב"י דדבר תורה אוהל שיש בו חלל פותח טפח טהור ע"ש ודו"ק
וכשהבית שהמת מונח בתוכו סתום מכל צד נמי ליכא בבתים הסמוכים אלא טומאה דרבנן משום
דסוף הטומאה לצאת. וא"כ בבתים הסמוכים בכל ענין ילביש עצמו תחילה. עכ"ל
הש"ך. ולכאורה דברי הש"ך תמוהים, שהרי אם בריש דבריו עמד לומר דהחדרים
הסמוכים לחדר שהמת בתוכו דלית בהו אלא טומאה דרבנן, א"כ מכל שכן כשהפתח סתום
ולא הוי אלא משום דסוף טומאה לצאת מהפתח ההוא, דלא הוי אלא מדרבנן. א"כ מה
הכפל הזה בדבריו. ולכן נראה דיש ט"ס בדברי הש"ך וצריך למחוק את המילה "נמי"
וגם מש"כ "ודו"ק" צ"ל ודוקא, וממילא אייתי שפיר, דכל מה
שהש"ך בא להתיר זה אינו אלא דוקא בפתח סתום, דאינו טמא אלא מדרבנן משום דסוף
טומאה לצאת. אבל לעולם במקום אשר הפתח פתוח והמשכת הטומאה היא ע"י פותח טפח
או ע"י זיזין וכיו"ב בודאי דהוי מדאוריתא. עכת"ד החת"ס. ע"ש.
וא"כ נמצא לפ"ז דגם הש"ך לא ס"ל להקל בזה. (וראה עוד בדבריו של
האבני נזר בחיו"ד (סי' תסו אות יב) שעמד שם נמי לתמוה על דבריו הנ"ל של
הש"ך ונשאר בתימה עליו, ולא הזכיר את דברי החת"ס הנ"ל כשם שהזכירו
בתשובתו הנ"ל (שם סימן תסח), דתשובה זו היא מאוחרת אחרי סימן תסו, כמצויין
בסדר התאריכים שם). וכ"כ לבאר כיו"ב גם בס' חמד משה (סי' שיא סק"ד)
שכתב להעיר על המג"א (הנ"ל) שהבין בש"ך דברים כפשוטם ולהעיר עליו, וז"ל:
וכמדומה שלא עיין יפה בש"ך שם שלא נזכר זה בש"ך כלל, אלא כתב שם בבתים
הסמוכים לבית שהמת בתוכו הנזכרים בסי' שעא ס"ד וכו' וכשהבית שהמת בתוכו סתום,
והיינו דס"ל דסוף טומאה לצאת הוא מדרבנן, אבל כשהחלון פתוח הוא מהתורה. ע"ש.
ובס' פתח האהל (כלל ב' סי' ג) כתב שכן כתבו עוד אחרונים לבאר כיו"ב בדעת בש"ך.
יעו"ש. וע"ע בשו"ת האלף לך שלמה לגר"ש קלוגר (חיו"ד סי' שיז),
שג"כ הביא את דעת הש"ך דס"ל דטומאה מבית לבית הוי רק מדרבנן, וכתב
לבאר בדבריו דלאו דוקא נקט בית, דלעולם ה"ה מחדר לחדר שהם תחת קורת גג אחד, דהוי
נמי כבית סמוך לדעת הש"ך וסיעתו. וסיים שם, ומ"מ לדינא אין בידינו
להכריע בענין זה, והוי ספק תורה. ע"ש. וראה גם מש"כ בזה הפתחי תשובה יו"ד
(סי' שעב סק"ג). ע"ש.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi