למעלה
ושו"ר הלום להגאון רבי יעקב ברייש אב"ד ציריך בשו"ת חלקת יעקב (חיו"ד סימן רטז) שעמד לדון שם בנידון דידן הנ"ל, באשת כהן שצריכה ללדת אם יכולה ללכת לבית חולים שיש בו חשש שמצויים שם מתים. וברישא דמילתיה רצה להעלות להתיר ע"פ דברי הש"ך הנ"ל ביו"ד (רס"י שעב) דטומאה שהיא מחדר לחדר לא הוי אלא מדרבנן, וכאן זהו עיקר החשש משום המתים שבחדר אחר, והרי לדעת הרשב"א ספינן לקטן איסור דרבנן אפילו בידים. אולם שוב דחה את זה, משום דחזינן שהמג"א בסי' שמג עמד לחלוק על הש"ך, וכמעט כל האחרונים החזיקו בדעת המג"א. אמנם שוב עמד להתיר ע"פ דברי הש"ך בסופם, שכתב, דבענין סוף טומאה לצאת דהוי רק מדרבנן - דהיינו שאם החדר שהמת בתוכו הוא סגור לעת עתה, וכל הטומאה שבשאר החדרים היא משום שעתידים לפתוח הדלת ולהוציא המת משם, דמשום הכי אינם טמאים אלא מדרבנן - והרבה מהאחרונים הסכימו בדבר זה עם הש"ך, [ועי' בדברי רש"י ביצה (י ע"א), דמדבריו נמי משמע דס"ל דטומאה זו דסוף טומאה לצאת הווי מדרבנן, וכן נראה מדברי הגהות רע"א (או"ח סי' שמג), והיד אברהם יו"ד (רסי' שעב) הביא הרבה ראיות בענין זה לש"ך. ע"ש. וע"ע בשו"ת שאילת יעבץ (ח"ב סי' כו), וע"ע מש"כ בזה בארוכה השד"ח בכללים (מער' ט כלל מד) ע"ש. וראה גם בס' שערים המצויינים בהלכה ח"ד (סי' רב סק"ט), ותיו"ט (פ"ז דאהלות מ"ג), ובשו"ת דבר שמואל אבוהב (סי' רט). ע"ש]. וממילא הכ"נ הרי הפתח הזה של החדר שהמת נמצא בתוכו הוא תמיד סגור וגם פתח החדר שהתינוק הכהן נמצא בו הוא סגור, ולא ימצא ששניהם יהיו פתוחים ביחד, וע"פ רוב כשאחד נפתח השני יהיה סגור, וממילא הוי רק טומאה דרבנן ולדעת הרשב"א שרי למספי לקטן אפילו בידים. ולכן יש להתיר להשהות התינוק הכהן התם בבי"ח. ע"ש. אולם לדברינו הנ"ל, לנו עדין לא יגהה האי היתרא מזור שהרי חזינן דדעת מרן ז"ל בשו"ע או"ח (רס"י שמג) היא לפסוק בזה כהרמב"ם ודעימיה דאף באיסור דרבנן אסור למספי לקטן איסור בידים, וע"ע בזה באורך וברוחב בדברינו לעיל (סימן ב ענף א) והבאנו שם דרוב מנין ורוב בנין דהפוסקים העלו בזה כהרמב"ם, ואף חכמי אשכנז היוצאים ביד רמ"א העלו הכי בפשיטות כהרמב"ם דאסור למספי לקטן איסור דרבנן בידים. יעו"ש בדברינו. וצ"ע. ועוד דבנידון זה כאמור יש לעיין אף לדעת הרשב"א אם אפשר להתיר, לפי דברי הפרי יצחק (הנ"ל ואשר הבאנו ג"כ את דבריו שם) שכתב דאף לרשב"א אין להתיר רק במקום דא"א לעשות באופן אחר של היתר, אבל במקום דאפשר בהיתר אף הרשב"א אוסר, וא"כ אולי הכא חשיב שאפשר לעשותו בהיתר ללכת לבי"ח קטן שאין טומאת מת מצוי בו ועכ"פ מצוי פחות מבי"ח גדול. ומ"מ עיין שם בחלקת יעקב דעמד לצרף עוד קולא להתיר בזה ע"פ דברי המג"א (סי' תנז סק"ט), דכהנים דידן אינן כהנים ודאי אלא דהם מכח חזקה שמא נתחללה אחד מאימותיו וחלל מותר להטמא כמבואר ביו"ד סי' שעג. ע"ש.

אמנם לכאורה עדיין יש פתח לקולא אף לדידן דפסקינן כדעת מרן דאסור למספי לקטן איסור דרבנן בידים, דאפשר לצרף ס"ס לקולא ע"פ דעת הרשב"א הנ"ל דס"ל שאיסור דרבנן שרי למספי לקטן בידים, דהרי לס"ס מצרפינן אף דעה דחויה במרן כמש"כ והאריך מו"ר שליט"א בכמה דוכתי, עי' בשו"ת יביע אומר ח"ב (חיו"ד סי' יד אות א) ובשו"ת יחו"ד (ח"ה סי' נא) ועוד, וכאשר כתבנו מזה בס"ד באורך לעיל (סימן א) ועוד כמה פעמים. וממילא הכ"נ יש לומר דדילמא אמרינן כהש"ך ודעימיה דסוף טומאה לצאת לא הוי אלא מדרבנן, והרי להרשב"א ספינן בכה"ג לקטן בידים. וגם ספק הלכה כדעת הראב"ד בהשגות בהל' נזירות (פ"ה הלכה טו) שכתב שם, דהכהנים בזמן הזה טמאי מת הם, ואין עליהם עוד חיוב טומאה, והמחייב אותם עליו להביא ראיה. ע"כ. והראב"ד בא בזה לחלוק על הרמב"ם (שם) דס"ל בענין נזיר שנטמא במת ופירש וחזר ונטמא דחייב על כל פעם ופעם, וס"ל לראב"ד דאחר שנטמא פעם אחת שוב אינו חייב עוד פעם, וה"ה נמי בכהנים. ע"ש. ועי' במשנה למלך (פ"ג מהלכות אבל ה"א) שכתב על דברי הראב"ד הללו, דנראה דס"ל דלא הזהיר הכתוב מהטומאה על הנזיר ועל הכהן אלא בזמן שהם טהורים, אבל אם הם טמאים אף שפירשו מן המת מכל מקום אינו מוזהר עוד על הטומאה מדכתיב "ולא יחלל" דוקא במי שהוא מחלל עצמו, וזה כבר מחולל ועומד. ע"ש. ועי' בלחם משנה בהל' נזירות (שם) שכתב, דגם דעת רש"י היא כהראב"ד. ע"ש. וראה גם בדגול מרבבה יו"ד (סי' שעב) ד"ה ונכון להחמיר וכו'. ע"ש. ואולם עי' היטב בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' שלט) שעמד לחלק בין דעת רש"י לראב"ד. ע"ש. וגם החזו"א (באהלות פי"ג סקט"ז) עמד לחלק בין דעת רש"י לראב"ד. ע"ש.

וגם הלום ראיתי בחתם סופר בתשובותיו (חיו"ד רס"י שמ) ד"ה טומאה הנמשכת וכו' שהביא את דברי הראב"ד הנ"ל דכהנים בזמה"ז טמאי מתים הם וכתב ע"ז: וכ"כ סמ"ק והגהת סמ"ק סי' מח. ע"ש. ע"כ. והן אמת דאחר שקיימנו את מצות רבינו משה איש האלוקים רבינו החת"ס ז"ל לעיין בדברי הסמ"ק שם, לא מצאנו מבואר במפורש בדבריו דס"ל כדברי הראב"ד, שהרי כתב שם הסמ"ק וז"ל: אין מבטלין רק להוצאת המת בזמן שאין עמו כל צורכו דהיינו שישים ריבוא למאן דקרי ותני אבל למאן דלא קרי ולא תני אפילו אין שם רק עשרה אין מבטלין ולמאן דמתני לעולם. וכן הדין בעבודה ובטומאת כהן בימן הזה. עכ"ל. ע"ש. והנה בהגהות הרב רבינו פרץ (שם אות א) כתב ע"ז: בעבודה, ר"ל בבית המקדש היה חייב להניח העבודה ולעסוק במת מצוה, ובטומאת כהן ר"ל שחייב הכהן לטמא אם אין שם אלא הוא. ע"כ. ובפשטות נראה דכוונת ההגהות היא לומר דכל מאי דמותר לכהן להטמאות בזמה"ז היינו במת מצוה שאין שם אף אחד שיטפל בו ואז שרי לו לכהן להטמאות לו. אולם לכאורה א"כ הפירוש הוא מדוע נקט הסמ"ק כהן בזמן הזה, והרי הא דכהן מותר לו להטמא במת מצוה הוא בכל הזמנים, ואפילו בכהן גדול בזמן שביהמ"ק קיים אמרינן (בנזיר מח ע"ב) דהוא חייב להטמאות למת מצוה. ואמנם באמת ראיתי "בהגהות חדשות" להג"ר יהושע צייטליש משקלאוב - שהיה בן דורו של הגר"א ונדפסו הגהות אלו לראשונה כבר בשנת תק"פ - על הסמ"ק (שם אות ו) שכתב וזה לשונו: ובטומאת כהן בזמן הזה, נראה דדעת רבינו הוא כמו דעת הרא"ש וטור שפירשו ע"פ הירושלמי דנזיר דשיעור הזה למאן דקרי ותני ולמאן דמתני הוא אף לכהן שמותר לטמא את עצמו היכא שאין בעיר שהמת שם כשיעור הנזכר דהוי כמו מת מצוה דילפינן בתורת כהנים מ "ולאחותו" דמטמא כהן, ומת מצוה לאו דוקא. אבל דברי ההג"ה שכתב לפרש דברי רבינו שחייב הכהן לטמא אם אין שם אלא הוא משמע כמו דעת הרמב"ן ז"ל שפירש הירושלמי דוקא על מת מצוה שמצאו הכהן בדרך וכיון שהוטל המצוה על כהן לקוברו אין לו להטיל המצוה על אחרים עד שימצא לו כל צורכו כשיעור המפורש לכל אחד, אבל לא במת בעיר. ועיין ברא"ש בהלכות קטנות, אבל באמת לשון רבינו משמע יותר כדברי הרא"ש ז"ל. עכ"ל. ע"ש. ומדבריו אלו של "הגהות חדשות" מבואר דמיסב את דברי הסמ"ק ע"פ דברי הרא"ש והטור, דמיירי בענין כהן דמותר לו להטמא למת כדי להשלים את השיעור הנזכר לענין ללוויתו. אולם צריך להבין א"כ מדוע נקט סמ"ק בזמן הזה הא אם כן שרי, אפילו שלא בזמן הזה כיון דאית ליה דין כמת מצוה. ואפשר לומר דס"ל לסמ"ק דבודאי לא הוי מת מצוה ממש דההוא מת מצוה דמיירי ביה בגמ' דנזיר הוא מת שאין מי שיתעסק בו לקוברו וכל כיו"ב שהוא ענין הכרחי ממש למת, אבל הכא שהוא ענין של כבוד בעלמא להשלים לסך של שישים ריבוא וכיו"ב בהא לא הוי מת מצוה שמותר להטמאות לו, אבל כהנים בזמה"ז שבלאו הכי הם טמאים אמנם דבעלמא י"ל דאסור להם להטמאות כיון שסו"ס הם מוסיפים על טומאתם, אבל בכה"ג להשלים לשישים ריבוא שההוא כעין מת מצוה שרי. ואפשר באמת שלזה נתכוון החת"ס במה שכתב דסמ"ק ס"ל כראב"ד דהוא מבאר כיו"ב בדברי סמ"ק דמשו"ה נקט לה בזמן הזה דס"ל כראב"ד כיון דהם בלאו הכי טמאים, לצורך של השלמת השיעור שרי ליה להוסיף טומאה על טומאה.

אולם עדין צריך להבין דאם סמ"ק ס"ל כראב"ד מדוע התיר את טומאת כהן בזמה"ז דוקא לענין צורך זה של השלמת השיעור ללויה בלאו הכי גם יהיה מותר, דהרי לדעת הראב"ד כיון שהם טמאים שוב אין עליהם שום אזהרה ובכל גווני מותרים להטמאות וכנ"ל. ואמנם אפשר לומר דס"ל כראב"ד אבל רק במקום צורך כה"ג דהוי כעין מת מצוה, ברם בקושטא נראה דדברי הסמ"ק התם נראים כאינם מסודרים וכנראה שאיזה ט"ס נפלה בהם, ויש בהם איזה חסרון. ובאמת גם החת"ס שם כתב בהמשך דבריו אגב אורחיה בענין אחר על דברי הסמ"ק הללו, ודברי סמ"ק הנ"ל תמוהים בעצמותם ואולי יש שם ט"ס וצ"ע ואין ענינו לכאן. עכ"ל. ע"ש. וראה גם בדבריו שם (בסימן שלח) ד"ה ומ"ש רמכ"ת וכו', שכתב, ודברי סמ"ק בסי' מח אין לו מובן וצ"ע. ע"ש. וא"כ שמא באמת מש"כ סמ"ק התם "ובטומאת כהן בזמן הזה" הם דברים נפרדים חטיבה בפני עצמה ואינם קשורים לענין שקודם לכן בענין השיעור של הלוית המת, והיה להם איזה המשך, וממילא היתה כוונתו לומר כדברי הראב"ד וכמ"ש החת"ס. וצ"ע. ועכ"פ דברי החת"ס מיושבים דבאמת בסמ"ק מבואר כמש"כ דס"ל כראב"ד דכהנים בזמה"ז שהם בלאו הכי טמאים דאינם מוזהרים על הטומאה. ומה גם דעוד יש לבאר את דברי סמ"ק אליבא דהחת"ס דהרי החתם סופר בסימן הקודם שם (רס"י שלט) כתב, דלדעת הראב"ד אע"ג דליכא איסורא דאורייתא לכהן שנטמא שיחזור ויטמא שוב מ"מ איכא איסורא דרבנן. ע"ש. וא"כ לפ"ז אולי יש ליישב דלעולם סמ"ק ס"ל כראב"ד, והיינו טעמא דלא שרי לכהן בזמן הזה להטמאות אלא רק להשלים את השיעור בלויה כיון דסו"ס איכא איסור דרבנן, ורק לצורך דכבוד הבריות שרי. וק"ל.

והן אמת דבעצם ענין זה בביאור דעת הראב"ד מאי ס"ל בענין טומאת כהנים בזמה"ז, האם הוא היתר גמור דכיון שהכהנים בזמה"ז טמאים בלא"ה דמותר להם לחזור ולהטמאות שוב, או שעכ"פ איסורא דרבנן מיהא איכא בהכי שלא להטמאות שוב. והנה כלפי דברי החת"ס (הנ"ל) דס"ל דאיכא בהכי איסורא דרבנן לדעת הראב"ד, מצאתי לחותנו הוא ניהו הגאון החסיד מוהר"ר עקיבא איגר ז"ל בתשובותיו מהדו"ת (סי' יח) שאחר שהביא שם שדעת רוב הפוסקים היא כהרמב"ם דכהן אע"פ שנטמא אסור לו לחזור ולהטמאות מדאורייתא, כתב ע"ז, אמנם הראב"ד חולק ע"ז וס"ל דאפילו איסור דרבנן ליכא, והכי משמע מדברי הראב"ד בהל' נזירות במ"ש והכהנים בזמן הזה אין עליהם חיוב טומאה וכו' והמחייב אותם עליו להביא ראיה, ובודאי לא שייך בזמן הזה חיוב מלקות, אלא דהכוונה דליכא חיובא דאיסור שלא להטמאות והמחייב אותם היינו שמצריכים אותו שמחוייב לפרוש מלהטמא, עליו להביא ראיה. וכן מבואר נמי מדברי המשנה למלך (בפ"ג ה"א מהל' אבל) שכתב, ואיכא לאתמוהי בדברי הראב"ד הללו הא מצינו בכמה מקומות דבאמוראים היו מציינים הקברות וכו' ובזמן האמוראים היו כולם טמאי מתים ואין עליהם שום חיוב טומאה. הרי דלמד בדעת הראב"ד דליכא כלל איסור טומאה בזמה"ז ולכן מקשה דלא צריך לציין הקברות, דאם איתא דס"ל דאיכא איסורא דרבנן מאי קושיא, משום איסורא דרבנן היו צריכים לציין. עכ"ד. ע"ש. ומבואר מזה דס"ל לרע"א דלא כהחת"ס שביאר בדעת הראב"ד דאיסורא דרבנן מיהא איכא, ותנא דמסייע ליה לרע"א הוא המשנל"מ. ואולם עי' במנחת חינוך (מצוה רסג אות יג) שנקט שם בפשיטות בדברי הראב"ד דס"ל דאיסורא דרבנן מיהא איכא לכהן להטמאות אף בזמה"ז. יעו"ש. וכ"כ נמי בשיירי קרבן בירושלמי נזיר (פ"ז ה"א) דאף לראב"ד איכא בהכי איסורא דרבנן. ע"ש. והן אמת כי עתה ראיתי בס"ד בחידושי הרמב"ן במסכת מכות (כא ע"א) ד"ה מתני' אמרו לו וכו', שהביא את דברי הראב"ד וכתב שם בזה"ל: וכתב הרב ז"ל כהנים בזמן הזה שהן טמאי מת אין לוקין על הטומאה אבל אסורין, וזה ודאי אינו שאין כל ענין שמועה זו אלא לנטמא בו ביום אבל לנטמא למחר הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד ומרבה טומאה לעצמו. עכ"ל. ע"ש. ומתורף דברי הרמב"ן שהביא את דבריו של הראב"ד ונקט "אין לוקין על הטומאה אבל אסורין", נראה שקרובים הדברים לדברי החת"ס דאע"ג דס"ל לראב"ד דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא. ודו"ק. וראה גם בעצם דברי הראב"ד הנמצאים ג"כ בהשגותיו על הרי"ף (הנמצא בסוף מסכת מכות, ובדפוס ווילנא הוא אחרי התוספתא) שכתב שם בזה"ל: מיהו אע"פ שאינו לוקה שתים בחיבורין איסורא מיהא אית ביה ואסור לטמויי למת אחר. ע"ש. ומתורף דברים אלה עולה נמי דס"ל לראב"ד דאיסורא דרבנן מיהא איכא. ושו"ר עתה בשו"ת אגרות משה חיו"ד (סימן רל ענף ב) ד"ה ולכן משמע וכו' שהזכיר שם את דברי הרמב"ן הנ"ל וכתב ע"ז, והאיסור שכתב הרמב"ן אליבא דהראב"ד צ"ל שהוא רק מדרבנן. ע"ש. הרי דאף הוא מבין דלפי דברי הרמב"ן איסורא דרבנן איכא מיהא אף לדעת הראב"ד. וע"ע במה שנכתוב בזה בעה"י עוד לקמן.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi