למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב - יו"ד סימן ה

לכבוד מעלת ידידינו היקר והנעלה הר"ר,,, שליט"א, שלום וברכה!

והנני להשיבו בזה בקצירת האומ"ר דברים לעיקר דינא אודות שאלתו, האם מותר לאדם לגדל בביתו דגי נוי או ציפורי תוכי וכדו' להנאתו, או יש בזה איסור כל שהוא מצד שהם אינם בעלי חיים טהורים, או כל איסור אחר?

בגמ' דבבא קמא (פ ע"א) גרסינן, כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה (בארץ ישראל, מפני שמבעיר את השדות - רש"י), כך אמרו אין מגדלין חיה דקה. רבי ישמעאל אומר מגדלין כלבים כופרין (קטנים וננסים הם, ל"א כלבים גדולים של ציידים ואין מזיקין - רש"י), חתולים וקופין וחולדות סנאים, מפני שעשויים לנקר את הבית (מן העכברים - רש"י). ע"כ. א"כ נראה מדברי הגמ' הללו, דהיכא שיש צורך בגידולם של הבעלי חיים לצורך מסויים כהא דחולדות סנאים שעשויים לנקר את הבית מן העכברים, שרי לגדלם ואע"פ שהם בעלי חיים שאינם טהורים. רק בתנאי שלא יזיקו לבריות כמתבאר מדברי הגמ' דבב"ק (פ ע"ב), ומדברי הרמב"ם (בפט"ו מהל' גזילה ואבדה הי"ז). ע"ש. ולכאורה היה אפשר לומר דה"ה אף כשמגדלם לצורך הנאה בלבד דחשיב נמי צורך לענין זה, וכעין מה שמצינו בענין צער בעלי חיים, דהא איכא איסורא בצב"ח והוי איסורא דאוריתא או דרבנן לשיטות הפוסקים (עי' רמב"ם פכ"ה מהל' שבת הכ"ו, ובארעא דרבנן (אות תקלו), ובערך השולחן למהר"י טייב חאו"ח (סי' שה סק"ו), ובשד"ח (בכללים מער' צ כלל א), ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סי' סח) ועוד, ובתשובה כת"י הארכתי בס"ד בזה בענין אם מותר לערוך נסיונות מדעיים בבעלי חיים לצורכי רפואה, ואכמ"ל, ובעה"י עוד חזון למועד). ובכ"ז היכא שיש לו צורך בענין הצער לא חיישינן להאי איסורא (עי' בשו"ת תרומת הדשן פו"כ סי' קה, ובהגהת הרמ"א בשו"ע אבהע"ז סו"ס ה), ואף כשהצורך הוא צורך הנאה בלבד נמי שרי וכמבואר בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (חיו"ד סי' י) שנשאל שם באיש אחד אשר זיכהו ה' בנחלה רחבה, ויש לו יערות ושדות אשר תרמוש בהם כל חיתו יער האם מותר לו לילך שם ולירות בקנה השריפה (רובה) לצוד ציד להשתעשע, או אסור לעשות כן משום צער בעלי חיים או בל תשחית. והשיב שם, שמצד הדין אין בזה שום איסור של צער בעלי חיים כמתבאר מפסקי מהרא"י בתרומת הדשן (סי' קה) שכל דבר שיש בו צורך לאדם לית ביה משום צער בעלי חיים וכו'. ע"ש. והרי דאף לצורך הנאה ושעשוע קרי ליה צרך אדם. (וכיוצא בזה מתבאר נמי מדברי שו"ת שבות יעקב (ח"ג חיו"ד סי' עא), והחתם סופר בהגהותיו על הש"ס במס' בב"מ (לא ע"א), ושו"ת מנחת יצחק ח"ב (סימן כז) וח"ו (סימן קמה), ושו"ת אגרות משה פנשטיין חחו"מ ח"ב (רס"י מז). ע"ש. דמאי דשרינן צעב"ח לצורך אדם היינו כל צרכיו. וראה עוד בזה בשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סי' יז וסי' יח), ובעקרי הד"ט (חיו"ד סי' א אות כ) ובשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (חיו"ד סי' קסד). ע"ש). והרי מתבאר לנו מדברי הנודע ביהודה דצורך הנאתו חשיב שפיר צורך לענין צער ב"ח, וא"כ אפשר לומר לפ"ז דה"ה בנידון דידן כשמגדל דגים או ציפורים אף שמגדלם רק לצורך נוי והנאה חשיב צורך, והוי כדברי הגמ' דבב"ק הנ"ל דשרי לגדלם לצורך אדם, ולכן אע"פ שהם אינם טהורים אין לחוש דבמקום הצורך התירו.

ונראה לומר דאע"ג דחזינן בשו"ע יו"ד (סי' רצה ס"ז) דאסור לאדם לקיים אלנות המורכבים בשדהו מכיון שהם אסורים, וממילא לכאורה נימא דיש איסור ג"כ להחזיק ברשותו בעלי חיים שהם אינם טהורים מכיון דהם אסורים. דאפשר לחלק בזה, חדא דדוקא התם שנעשה הדבר מעיקרא באיסור נגד רצון הבורא, דהיינו הרכבת האילנות שיש בזה איסור כלאים לכן יש איסור לקיימו. משא"כ בבהמה שאינה טהורה שעצם בריאתה היה כך מתחילה בידי שמים והוא רצון הבורא בקיום מין זה אין בזה שום איסור, והוי כאילן של ערלה הגודל בשדהו שאע"ג דהוא אסור עתה ג' שנים אין שום בזה שום איסור לקיימו משום דכך הוא בריאתו. וכיוצא בזה מצינו להגרי"ח בשו"ת רב פעלים (ח"ג חאו"ח סי' ט) שהעלה שם דמותר לברך ברכת האילנות על אילנות של ערלה, ומו"ר שליט"א ביאר את דבריו בס' חזון עובדיה ח"ב (עמ' יד הערה יא) דאע"ג דחזינן לטובא מהפוסקים דס"ל שאין לברך ברכת האילנות על עצים המורכבים, שאני אילנות של ערלה, דלא דמו לאילנות המורכבים שהם נעשו באיסור, משא"כ עצי ערלה כך הוא דרכו וסדר בריאתו. ע"ש. וממילא י"ל דה"ה לגבי בע"ח שאינם טהורים מכיון שכך עיקר בריאתם בידי שמים ליכא איסור בקיומם. ואמנם האמת היא דיש מקום לחלק בין עצי ערלה לנידון דידן דהתם כך הוא סדר גידולם דג"ש ראשונים יהיו ערלים ואסורים, ואח"כ יהיו מותרים. משא"כ בבע"ח האסורים דלעולם באיסורייהו קיימי. וק"ל. אולם עוד יש לחלק דקושיא מעיקרא ליכא דשאני איסור קיום כלאים דהוא גזירת הכתוב במה שאסור לקיימו, כמתבאר במשנה דכלאים (בריש פרק ח). ע"ש. משא"כ בבהמה שאינה טהורה הא מנלן שיהיה אסור להחזיקה ברשותו. וע"ע בכל ענין איסור זה של קיום כלאים מש"כ הגרי"מ עפשטיין בערוך השלחן שם (יו"ד סי' רצה סעיפים טז - יח). ע"ש וצרף לכאן.

והנה אע"ג דחזינן במדרש (ויקרא רבה פכ"ב ד) דמובא התם על רבי שמעון בן חלפתא דעסקן בדברים הוה, והיה לו פרדס, וראה שדוכיפת אחת עשתה שם קן באחד העצים. אמר, מה מבקש עוף טמא זה בפרדס שלי, הלך וסתר את הקן וכו'. ע"ש. אין מהתם ראיה שיש איסור בדבר להחזיקם ברשותו, דיש לומר דהא דעביד הכי להרחיק את הדוכיפת הזה מחלקו ונחלתו בגלל שהוא עוף טמא, לא משום דיש בזה איסור לקיימו ברשותו, אלא משנת חסידים שנו כאן, כי אולי עשה זאת בגדר הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, להתרחק מכל דבר טמא ומכל היוצא בו ולהיות מחובר רק לטהור, או מכל טעם אחר שהיה כמוס עימו (דהא עסקן בדברים הוה יעו"ש היטב במדרש, ובסדר הדורות סדר תנאים ואמוראים (אות ש מער' רבי שמעון בן חלפתא עמוד קפב ע"ב). יעו"ש), אבל איסור ליכא בהכי. והכי נמי מתבאר לכאורה מדברי הגמ' דבבא מציעא (פה ע"א) במעשה דרבי דאתו עליה יסורים ע"י מעשה באו וע"י מעשה הלכו וכו' וכשראה דאמתיה מכבדת את הבית ורצתה להוציא את בני החולדה לחוץ, אמר לה רבי שבקינהו, כתיב ורחמיו על כל מעשיו וכו', ע"ש. הרי שרבינו הקדוש השאיר את בני החולדה בביתו, ואם היה איזה שום צד איסור בדבר זה, בודאי שלא היה עושה כך נשיא האלוקים אשר קדוש יאמר לו להשאירם ברשותו ובנחלתו ואפילו משום רחמנות, דסו"ס יש בזה איזה צד איסור, אלא ודאי דאולי משום חסידות או מכל טעם כיו"ב טוב להמנע מלהשהות ברשותו דבר שאינו טהור כבמעשה דרבי שמעון בן חלפתא, ולהכי התם במעשה דרבי שהיה בענין זה צורך רחמנות מיוחד ולמד רבי מעובדא קמא דהווה ביה שכך יש לו לנהוג ברחמנות, לכן המשיך להחזיקם בביתו, אף דבעלמא מדרך הטוב והישר ראוי שלא להשהותם ברשותו כהא דרבי שמעון בן חלפתא בעובדא דדוכיפת, אבל איסורא ליכא. (וראיתי עתה בשו"ת מים ההלכה (ח"ב סי' ק) הנדפ"מ שהביא בשם שו"ת חסד יהושע שעמד לדייק ע"פ המדרש (הנ"ל) דר"ש בן חלפתא הקפיד שלא יקנן הדוכיפת בפרדסו דהוא טמא וכו', דמזה נראה כי בודאי אינו נכון להחזיק עופות טמאים כאלו בבית. ע"ש. אולם להאמור אין הראיה מוכרחת כ"כ מהתם כי י"ל דמשנת חסידים שנו כאן, דאל"כ צא ופרנס את דברי הגמ' בב"מ בעובדא דרבי. וק"ל. וראה עוד בדברינו לקמן).

אלא דעדין ליכא כ"כ ראיה מעובדא דרבי, דיד הנטויה לדחות ולומר, דלעולם אה"נ בעלמא יש צד איסור להחזיק בכדי דבר טמא ברשותו, וביאור דברי הגמ' דבב"מ במעשה דרבי י"ל ע"פ מה שכתב הגאון רבי יעקב עמדין בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' קי) שכתב שם, דדילמא אותם חולדות היו חולדות סנאים שהם עשויים לנקר את הבית ויש לבני אדם צורך בהם, אלא שהיו עדין קטנים שנולדו עכשיו, ולא היו ראויים לתשמישם עד שיגדלו. ואעפ"כ מדה של רחמים גדולים היתה בזה שהחזיקם רבי. ע"ש. וממילא לפי זה אפ"ל דלעולם בעלמא איכא איסור בהחזקת בע"ח שאינם טהורים שלא לצורך ממש, ושאני התם במעשה דרבי שהיה מותר לקיים חולדות אלו מכיון שהם ראויים לכבד את הבית ויהיה צורך בהם דבכה"ג שרי לקיימם כמתבאר מדברי הגמ' דבב"ק (הנ"ל). וק"ל. (וע"ע בשו"ת אגרות משה פנשטיין בחחו"מ ח"ב (סי' מז) שביאר את דברי הגמ' דבב"מ הנ"ל בדרך אחרת. יעו"ש).

ועוד יש להתבונן בזה מהא דאיתא במדרש (קהלת רבה פרק ו) דדרשינן התם על הפסוק (בקהלת פ"ו פי"א) "כי יש דברים הרבה מרבים הבל" - אלו מגדלי קופים וחתולים, וחולדות הסנאים, ואדני השדה וכלב הים, מאי אית להון הנייה מנהון. ע"ש. והרי מתבאר מדברי המדרש הללו דקורא תגר שאין לגדל קופים וחתולים וחולדות סנאין, וכיצד אמרינן בגמ' דבב"ק דלעיל (פ ע"א) דמותר לגדלם לג' מינים אלו במקום הצורך. נוראה עוד כיו"ב בערוך (ערך דבר ב) שהביא את דברי המדרש ילמדנו פי' בשלח שכ' שם, "כי יש דברים הרבה מרבים הבל" מי שמגדל אוזין ותרנגולין וטווסים אע"פ שהן מבקשין לאכול יש בהם מאכל. אבל המגדל קוף או כלב אין בהן מאכל ועוד הן מבקשין לאכול הרי עליהן נאמר "כי יש דברים הרבה מרבים הבל". ע"ש]. אלא ודאי דצ"ל שעד כאן לא התירה הגמ' דבב"ק את גידולם אלא לצורך של ממש כניקור הבית וכדו' דכל כה"ג הוא דחשיב צורך, אבל המדרש מיירי במגדלם רק לצורך הנאה בלבד והא לא חשיב צורך, ועל הא קאמר "יש דברים הרבה מרבים הבל" דמה הנאה יש לו מהם. וכעין זה מתבאר ג"כ מדברי ספר חסידים (בסי' תתרלח) שכתב שם וז"ל: "כי יש דברים הרבה מרבים הבל" (קהלת ו יא) זה המגדלים עופות לנוי ולקילוס, ומה שמוציא עליהם היה לו לתת לעניים. ע"כ. הרי מתבאר מדברים אלו דהיכא שמגדל עופות ושאר בעלי חיים לשם נוי בעלמא וכדו' לאו שפיר עביד ואין דעת חכמים נוחה הימנו. (ובענין גידול העופות בבית ע"ע בהגהות "מקור חסד" בצוואת רבי יהודה החסיד (הערה עג), שהביא את דברי הרב נגיד ומצוה שכתב בשם הארי ז"ל שלא יגדל תורים ובני יונה בבית כי ימותו בניו או לא יהיו לו בנים לא עלינו. ובקונטרס חופת אליהו שבס"ס ראשית חכמה כתב שהמגדלים מזקינים בלא זמנם ב"מ, וסוד ה' ליראיו. ע"ש. וראה גם במש"כ בזה בס"ד לקמן).

אלא שעדין יש מקום לומר דדילמא עד כאן לא אסרי רבנן גידול העופות ובעלי חיים להנאה ולנוי, אלא דוקא כשמגדלם, כלומר שהוא טורח הרבה עבורם ודואג למזונותיהם ולפרנסתם, ובעבורם הוא מבטל את זמנו להבל וריק, אולם באופן שאין הוא צריך לדאוג כ"כ עבורם, אלא הוא מגדלם בביתו כלאחר יד לא קפדינן. דכן מתבאר ממשמעות דברי המדרשים וס"ח הנ"ל דקפיד על ביטול זמנו וכספו, וראה בשו"ת שאילת יעבץ להגאון ר"י עמדין (ח"א סי' יז) שמתבאר נמי כעין זה בדבריו. ע"ש. ודוק מיניה ואוקי באתרין. וי"ל נמי דהיינו לישנא דנקט המדרש "זה המגדלים" וכו' והיינו שטורחים ועסוקים בגידולם, אבל כל היכא שאינו מגדלם כשהוא שקוע בהם ובטיפולם אלא מחזיקם כלאחר יד להתענג מיופיים ליתובי דעתא וכיו"ב אה"נ דשרי, וכעין שמצינו בגמ' דתענית (כד ע"ב) דאמרינן התם רב איקלע לההוא אתרא גזר תעניתא ולא אתא מיטרא, נחית קמיה שליחא דציבורא אמר משיב הרוח ונשב זיקא, אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא. אמר ליה מאי עובדך, אמר ליה מקרי דרדקי אנא ומקרינא לבני עניי כבני עתירי וכל דלא אפשר ליה לא שקילנא מיניה מידי, ואית לי פירא דכוורי וכל מאן דפשע דלא בעי מקרי משחידנא ליה מיניהו ומסדרינן ליה ומפייסינן ליה עד דאתי וקרי. ע"כ. ופרש"י שם: פירא דכוורי, מחילות של דגים. ע"ש. הרי מבואר דהיכא שמגדל בעלי חיים ע"מ להנות מיופיים והדרם לרווחא דדעתא, כההוא מקרי דרדקי שעשה כן למשוך את ליבם של התלמידים ללמודיהם, ואינו מגדלם סתם לשקוע בהבלי העוה"ז, אה"נ דשרי. וראה גם כיו"ב בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' קכה) שכתב שם שהשומע קול שיר מהגרמופון (טייפ - ריקודר) שמנגן פסוקים ומזמורים שייך בו האיסור שאמרו עשאוני בניך ככינור של ליצים, וכמש"כ המג"א (סימן תקס) בשם מהרי"ל. אלא שאדם העלול לבוא לידי עצבות ח"ו, בודאי שאם שומע קול הגרמופון להפיג צערו, אין עליו עוון חטא והכל לפי האדם והמקום והזמן. ע"ש. (וכעין זה כתב ג"כ הגר"מ פינשטיין בשו"ת אגרות משה (חיו"ד סי' קעג). ע"ש). וכן מתבאר ג"כ מדברי הרמ"א בשו"ע בהל' שבת (סי' שז ס"א) דאדם שהוא מתענג מסיפור שמועות ודברי חידושים יש להתיר לו לספרם בשבת, אע"ג דבעלמא יש איסור בריבוי שיחה בטלה בשבת, והוא מדברי תרומת הדשן (בסי' סא) שכתב שם דהוי דומיא דמש"כ הסמ"ק שבחורים המתענגים בקפיצתם ובמרוצתם דשרי לעשות כן בשבת, ואע"ג דמבואר בגמ' דשבת (קיג ע"ב) דאין לרוץ בשבת אלא לצורך מצוה. ע"ש. הא חזינן דהיכא דעושה המעשה משום יתובי דעתא, ובפרט אם עושה כך כדי שדעתו תהיה זכה וברה לעבודת הבורא יתברך אזלינן לקולא, והכא נמי בנידון דידן. (וכן חזינן שכזה וכיו"ב נהגו גאוני עולם מאז מקדם לחזות מסיבות שונות בבריותיו של הקב"ה בחיות גדולות עם קטנות ואפילו שאינם טהורים כמובא בספר לקט יושר (לתלמיד בעל תרומת הדשן), דהביא שם על רבו שהלך בשבת כברת ארץ לראות זוג אריות שהובאו לעירו, וגם רבינו החיד"א בספר מדבר קדמות (מער' ב אות כב) מספר שבהיותו בעיר לונדון הבירה ביקר בגן החיות שם, וראה חיות שונות ומשונות וכו'. יעו"ש. וראה גם בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סס"י סו) דמהאי טעמא העלה שמותר לבקר בגן החיות ולהתבונן בבריותיו ובנפלאותיו של הקב"ה. ע"ש. והרי דלא חשיב כמבטל זמנו לריק בדבר זה שהולך לראותם וכו' כיון שאינו שקוע בזה ראשו ורובו אלא עושה כן כלאחר יד ולפי שעה, והכ"נ י"ל כן הכא. וק"ל).

איברא דאין ראיה מוכרחת מהגמ' דתענית הנ"ל דשרי לגדל בע"ח לצורך הנאה של ראייתם וכיו"ב, דאפ"ל דההוא מקרי דרדקי לא היה מגדל דגים אלו לנוי ממש אלא היה לו בביתו מחילות של דגים לצורך אכילתו (עי' גמ' ביצה כג ע"ב) והיה מראה דגים אלו לדרדקי, אבל לגדלם סתם לראותם בלבד אה"נ י"ל דאסור. וק"ל. ברם הנה הלום ראיתי בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן פא) ששאל את רבותיו בענין עופות המצפצפים בקול נאה ונמצאים בכלוב, האם מותר לטלטלם בשבת דאע"ג דבעלמא בעלי חיים מוקצים הם, אבל עופות אלו היות ובני אדם נהנים מקולם לאו מוקצה הם, דהוי דומיא דכלי שיר דאי לאו גזירה שמא תיפסק נימא ויבוא לתקנה, היה מותר לטלטלם ולשורר בהם. והרא"ש השיב לו על דברים אלה שם (סימן פב) וכתב, דאין ללמוד שימוש בעלי חיים מהיתר כלים, דאף שכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו מותר לטלטלו, אבל הרי צרורות שבחצר אפילו צריך להם לצורך גדול אסור לטלטלם משום דאין תורת כלי עליהם, הכא נמי בבע"ח. ויש איסור יותר בבע"ח דאין משתמשים בבע"ח. ע"ש. והנה עד כאן לא נשאו ונתנו מהר"ח או"ז והרא"ש שם אלא אי חשיב בע"ח כמוקצה בשבת או לא, אולם לא נחיתי כלל לאסור את גידולם של ציפורים אלו, ובפשטות אי הוה ביה איזה צד איסור בגידולם בודאי שהיו מזכירים מזה בין בתרי אמרותיהם הטהורות, ועכ"פ לא יבצר שהיו עושים זאת אפילו ברמז הרומז על האר"ש, ומדשתקי משמע דניחא להו, וליכא ביה איסורא בגידולם. נוהן אמת דכלל גדול הוא דהמשיב תשובה בכתב צריך לפרש שיחתו ולהשיב על כל פרטי הצדדים שיש באותו ענין, וכמו שכבר עמדנו בס"ד לדייק זאת מדברי רש"י בכתובות (סט ע"א), עי' בדברינו בהקדמה לשו"ת עטרת פז ח"א חאו"ח (עמוד י'). יעו"ש. ובפרט שיש על המשיב לעורר ולהזהיר אם יש באותו ענין צד של אפרושי מאיסורא. והוא אשר תמצא ותראה למו"ר מרן מלכא שליט"א כיו"ב בשו"ת יביע אומר חלק ו' (חאו"ח סימן יב) אשר נשאל שם אודות שאלה ואחר שהשיב על עצם השאלה דרך קסת"ו בכל עוז לצאת בסופ"ה מול סו"ף (בד"ה ודע וכו') לאפרושי מאיסורא בנידון הכרוך באותו ענין. יעו"ש. וחזינן מהכי בפשיטות שכל מקום שיש איסור בדבר בודאי שיש לעורר עליו, ולא רק להשיב בעצם נידון השאלה. וז"פ]. וראה ג"כ בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' מה) שדן התם אם מותר לטלטל בשבת בהמה חיה ועוף לקטן לשחק בהם, וציין על דברי מהר"ח אור זרוע הנ"ל. יעו"ש. וג"כ לא עורר כלום בענין האיסור לגדלם. אולם אין מזה ראיה כ"כ דדילמא התם מיירי בסתם בע"ח שאינו מגדלם בעיקרם לשם נוי וכדו' אלא הם לצורך עבודה וכיו"ב דשרי בפשיטות לגדלם וכנ"ל, ורק עתה רוצה אותם לשעשוע לקטן. וק"ל. ועכ"פ לפי המתבאר מדברי האור זרוע דשרי להחזיק בביתו ציפורים לנוי וכיו"ב צ"ל כהחילוק הנ"ל דהיכא שמחזיק הבע"ח לא בדרך גידול של קבע ושקוע בהם בכל מעייניו, אלא רק בדרך ארעי בעלמא אה"נ דשרי. וראה גם לגר"ח נאה בספרו קצות השולחן (בבדה"ש סי' קנא אות ד) שדיבר שם מענין המגדלים דגים קטנים בתוך כלי זכוכית עם מים לנוי ולתכשיט, האם מותר לטלטלם בשבת וכו'. ע"ש. ומסתימת דבריו שם שלא לעורר כלום מענין זה דאסור לגדלם ג"כ משמע כמתבאר דאין שום איסור בגידולם. וע"ע בספר נזר ישראל (בליקוטי רימ"א סי' ט אות יא), ובשו"ת יבי"א ח"ה (חאו"ח סי' כו). ע"ש.

ואיברא דהנה איתא בגמ' דסוטה (מח ע"א) אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא, שנאמר "קול ישורר בחלון חרב בסף כי ארזה ערה", מאי "כי ארזה ערה" וכו' אלא אפילו בית המסוכך בארזים מתרועע. וכתב שם המהרש"א בחי' אגדות ד"ה זמרא בביתא וכו' וז"ל: ומייתי שנאמר קול ישורר בחלון וגו' דהיינו שמעמידין להם לתענוג עופות המצפצפים בחלונות. ע"כ. ומדבריו אלו של המהרש"א מתבאר דהאי איסורא דקאמר רבא זמרא בביתא וכו' מיירי במגדלים עופות להתענג בהם ובצפצופם. וא"כ לכאורה משמע דאיכא איסורא בכל גווני בגידול עופות ובע"ח היכא שמגדלם לתענוג. אלא שאפשר לומר דאה"נ עד כאן לא קאסר רבא אלא היכא שמגדלם על מנת שיצפצפו ויזמרו לו, והכי מתבאר ג"כ מדברי הגמ' שם, דעל מאי דאמרינן התם משבטלה סנהדרין בטל השיר מבתי משתאות, שנאמר "זקנים משער שבתו - בחורים מנגינתם", קאמר רבא זימרא בביתא וכו'. משמע דהא בהא תליא, ואין האיסור בגידול העופות מצד עצמם, אלא מצד ההנאה בקול זימרתם, והיכא שמגדל עופות לנוי וליופי בלבד אה"נ דשרי. (וכן מתבאר ג"כ מדברי המאירי בחי' לסוטה (שם). יעו"ש).

ושו"ר בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' לה) אשר עמד שם להביא ראיה להיתר גידול ציפורי תוכי בבית, מהא דאיתא בגמ' דשבת (קנב ע"א) על הפסוק בקהלת (יב ד) "ויקום לקול הציפור", שאפילו ציפור מנערתו משנתו של הזקן הסובל מנידודי שינה. וכתב המהרש"א בחידושי אגדות (שם), ד"ה שאפילו ציפור, דר"ל שאחרים מעמידים להם ציפורים משוררים בעת השינה שמביא לו שינה, ולזה הזקן אדרבה שיר של הציפור מנערתו ומפריעה לו. ומשמע לפ"ז שהתירו לגדל אפילו ציפורים המשוררים. והעיר שם נמי כי לפ"ז איכא סתירה מדברי הגמ' בשבת לדברי הגמ' בסוטה (הנ"ל) דהתם מבואר דאסור לגדלם לציפורים אלו שמזמרים, וכמו כן גם מהרש"א סותר את דבריו בפירושיו לשני המסכתות הללו. אולם אח"כ (באות ה) כתב כתב ליישב, כי הגמ' בסוטה עוסקת לאחר חורבן הבית, וכלשון המשנה שם, משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, ולכן העלתה שם הגמ' לאסור בזה וכהא דנפסק בשו"ע או"ח (סי' תקס ס"ג) משחרב ביהמ"ק גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר, וכן כל משמיע קול של שיר לשמוח בהם, ואילו הגמ' בשבת דורשת את דברי שלמה המלך בקהלת, בזמן שביהמ"ק היה קיים, על כן נקטה הגמ' צד היתר לשמוע ציפורים המצפצפים. ע"ש. וא"כ מבואר לפ"ז נמי דכל האיסור דנקטה הגמ' בסוטה בענין גידול ציפורים המצפצפים היינו משום שהם משמיעים קול שיר, אבל לעולם מצד גידולם לנוי י"ל דליכא איסורא. נוע"ע במתני' שבת (קכו ע"ב) דתנן ר' שמעון בן גמליאל מתיר (לטלטל) לוף מפני שהוא מאכל עורבין וכו', ופרש"י: כגון עשירים שמגדלים עורבין לגדולה. ובגמ' שם (קכח ע"א) איתא מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים וכו' רשב"ג אומר אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות (בנות יענה - רש"י) וכו' אמר אמימר והוא דאית ליה נעמיות. ע"ש. וע"ע בשו"ע או"ח (סי' שח סעיף כט). ע"ש. ולכאורה מפשט סתימת הדברים משמע דשרי ליה לגדלם לעורבים ונעמיות אלו בביתו וכדקאמר אמימר "והוא דאית ליה נעמיות", ואל תשיבני דמיירי כשמגדלם לאיזה צורך ולא מיירי דמגדלם לנוי וכו', דעי' בגמ' בבא מציעא (קיג ע"ב) דאיתא התם על האי מילתא אמר אביי רשב"ג ור"ש ור"י ורע"ק כולהו ס"ל כל ישראל בני מלכים הם, רשב"ג דתנן לא את הלוף ולא את החרדל ורשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבין. ופרש"י: לעורבים, וישראל בני מלכים ויש להם לגדל עורבים לנוי ולשחוק. עכ"ל. ע"ש. ומתבאר מדברי רש"י הללו להדיא דשרי לגדל לעורבים אע"פ שמגדלם לנוי ושחוק בלבד וכדפירש רש"י. וק"ל. ולכאורה ראיה זו מכרעת כשדפרשינן בס"ד דכל שהוא מגדל ציפורים אלו לנוי בעלמא אה"נ דשרי.

ועוד מילה בלשוני בזה, דהנה לעיקר דינא לא מצינו בפוסקים דנפסק הכי להלכה כדברי רבא - ע"פ ביאורו של המהרש"א - שאסור להחזיק עופות המצפצפים ע"מ להתענג מנגינתם. ואדרבה מדבריו של המהר"ח אור זרוע הנ"ל בתשובה מתבאר דליכא בהא שום איסורא אם מגדל עופות המצפצפים ומשוררים אשר בנ"א מתענגים מקול נגינתם, וכן מתבאר ג"כ מתשובת הרא"ש שהובאה שם בנוגע לענין זה וכנ"ל. ע"ש. וראה גם במה שהבאנו לקמן מדברי הפוסקים שכתבו להדיא דמותר לגדל עופות המצפצפים. יעו"ש. וייתכן דטעמא הוי נמי משום דכלל גדול בידינו דאין למדים מן האגדות כמבואר בירושלמי דפאה (פ"ב ה"ד), וגם הכא דבריו של רבא נאמרו בדרך דרשה ואגדה, ובפרט דרק לפי ביאורו של המהרש"א מיירי בעופות המצפצפים וכו' ודלמא הראשונים ס"ל דרבא לא אייתי לאורויי כלל איסור חדש בענין איסור שמיעת זמרא, אלא דרבא סתם בעלמא קאמר זמרא בביתא חרבא בסופה ר"ל וכו' ואפילו בפה. וק"ל. וראה גם בדברי רבינו החיד"א בברכי יוסף יו"ד (סי' קיז סק"ה) שהבאנו את דבריו לקמן שכתב בענין איסור סחורה בדברים טמאים וכו' וז"ל: וכן סמכו על זה לגדל צפורים טמאים המנגנים וכיוצא. עכ"ל. ע"ש. והרי מבואר בדבריו אלו להדיא דשרי לגדל ציפורים המנגנים ולא חש מר כלל לעורר שיש בזה איסור מהא דהגמ' דסוטה הנ"ל. וע"ע בענין זה של גידול ציפורים המצפצפים בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' קסג) שהביא לדייק שם שכביאור המהרש"א דמיירי האי קרא בציפורים המצפצים משמע ג"כ מרש"י בפסוק בצפניה (שם), וכמו כן עמד לבאר ע"פ דברי המהרש"א הללו את דברי הרמב"ם (פ"ה דתענית הי"ד) שמשמע נמי דס"ל כביאורו של המהרש"א. יעו"ש. (ובעיקר מילתא במאי דקיי"ל שאין למדים מן האגדות כבר נחלקו הפוסקים אם בכל המדרשים אמרינן הכי, שלדעת ר"ת בספר הישר (סי' תריט) היינו דוקא אם הם סותרים לדברי התלמוד שלנו, אז אין למדים מהם, אבל אם אינם סותרים אלא רק מוספים, למדים מהם וסומכים עליהם. וכעין זה כתב ג"כ הפרי חדש במים חיים (סי' קיט). ע"ש. אולם דעת הנודע ביהודה במהדו"ת (חיו"ד סי' קסא) דאין למדים מן האגדות והמדרשים היינו אף כשאין הם סותרים את דברי התלמוד. ע"ש. וראה גם בספר דרכי הוראה למהר"ץ חיות (בחלק ב) שמחלק בין אגדות שנאמרו במדרשים שאין למדים מהם, לאגדות שבתלמוד שלמדים מהם. ע"ש. וראה ג"כ במש"כ בזה הגאון השד"ח (בכללים מער' א אות צה), ובאנצ"ת (ח"א עמ' קלב). יעו"ש. וכבר עסקנו בס"ד בענין זה במקום אחר ואכמ"ל יותר).

אלא דעדין צריכים אנו למודעי דדילמא עד כאן לא אשתרי גידול בעלי חיים לנוי ושעשוע אלא דוקא כשהם טהורים, אולם היכא דאינם טהורים ודרך העולם באכילתם של מין זה כגון דגים וכיו"ב יש איסור להחזיקם מטעמא דחזינן בענין האיסור להסתחר במאכלות אסורות. כי הנה בשו"ע יו"ד (סי' קטז ס"א) פסק מרן דכל דבר שהוא אסור מן התורה, אע"פ שמותר בהנאה, אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה. (וכמתבאר מדברי המשנה פ"ז דשביעית מ"ג). ע"כ. וכבר עמדו הפוסקים לבאר את ענין איסור הסחורה בדברים האסורים, ונחלקו בזה מערכה לקראת מערכה. דלדעת התוס' בפסחים (כג ע"א) והרא"ש בבבא קמא (עט ע"ב), והנמוק"י בב"ק (שם), והאור זרוע בח"א (סי' של), והרשב"ץ בתשובותיו ח"ג (סי' רצב), וכן שיבולי הלקט בכת"י כפי מה שהביא דבריו רבינו החיד"א בספרו יעיר אוזן (מער' א אות סח), וכן הוא דעת עוד מהראשונים והאחרונים דהאי איסורא הוי מדאוריתא. אולם לעומת זה מדברי תרומת הדשן (סימן ר) מתבאר דהוי איסורא דרבנן, וכ"כ ג"כ הראב"ד בפי' הספרא (פר' שמיני פרשה ב ספ"ה) שאיסור הסחורה בדברים האסורים הוי רק מדרבנן. וכן נראה שזוהי ג"כ דעת הרשב"א בתשובותיו (בח"ג סי' רכג) דאיסור זה לא הוי אלא רק מדרבנן. ואע"פ שהפר"ח ביו"ד (סי' קיז סק"א) כתב לבאר בדעת הרשב"א דס"ל דהוי איסור דאוריתא, כבר העיר עליו רבינו החיד"א ביעיר אוזן (שם) דעינא דשפיר חזי בדבריו של הרשב"א בתשובה הנ"ל ישר יחזו פנימו דס"ל דהוי איסורא דרבנן. ע"ש. וכ"כ גם בשו"ת ברית יעקב (רס"י מב) דלדעת הרשב"א הוי איסור דרבנן. ע"ש. וראה ג"כ בערוך השלחן להגרי"מ עפשטיין (סי' קיז סעיף ז) שג"כ נקט התם בפשיטות דלדעת הרשב"א הוי האי איסור מדרבנן. ע"ש. וראה עוד בשו"ת מכתם לדוד פארדו (סי' יד, דס"ו ע"ב) שג"כ העלה שם הכי דלדעת הרשב"א האי איסורא הוי רק מדרבנן, והוסיף וכתב שם שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ן והמרדכי דהוא איסור דרבנן. ע"ש. וראה עוד מש"כ בזה השד"ח (בכללים מער' ס אות נח), ומו"ר מרן מלכא שליט"א בס' כף החיים חיו"ד (סי' קיז סקי"ט) שהאריכו לבאר את שיטות הפוסקים בענין זה. ע"ש. (וראה גם בדברי הרמב"ם (פ"ח מהמ"א הט"ז) ונחלקו האחרונים בביאור דעתו, דהמשנה למלך (שם בהלכה יח), והפר"ח (סי' קיז סק"א), וערוך השלחן (שם אות ז) מבארים בדעתו דס"ל דהוא איסור דאורייתא, אולם הנודע ביהודה מהדו"ת (חיו"ד סי' סב) ועוד אחרונים ביארו בדבריו דהוי איסור דרבנן. ע"ש. וע"ע בזה בתוס' יו"ט שביעית (פ"ז מ"ג), ובמרה"פ ירושלמי שביעית (פ"ז ה"א ד"ה כתיב) ובב"ק (פ"ז ה"ז ד"ה אחד), ובפרי תואר יו"ד (סי' קיז סק"ב), ובישועות יעקב (שם סק"ב), ובדרכי תשובה (שם ס"ק כה), ובמעשה רוקח על הרמב"ם (שם), ובשו"ת חתם סופר חיו"ד (סי' קד - קו), ובשו"ת רע"א ח"א (סימן עד) וח"ב (סימן לב), ובמכתם לדוד חיו"ד (סי' יד ד"ה איך), ובשו"ת שואל ומשיב מהדו' קמא (ח"ב סי' קנט) ובמהדו"ג (ח"ג סי' ל), ובשו"ת דובב משרים ח"א (סימן קמד). ע"ש. וראה גם מש"כ בזה בשו"ת אור שמח הנדפ"מ (ח"ב סי' כג). ע"ש. ואכמ"ל].

והנה לדעת הפוסקים דס"ל דהאי איסורא הוא מדרבנן, מבואר דהיינו טעמא שחכמים גזרו איסור זה דחיישינן שמא ע"י שמסתחר בדברים האסורים הללו והם נמצאים ברשותו יבוא לאכול מהם, לכן גזרו שלא יתעסק בהם ולא יבוא לידי חשש זה. וכמתבאר האי טעמא בשו"ת זרע אמת (ח"ג סי' צד), וכן מבואר בשו"ת דבר משה (חיו"ד סי' יג), ובשו"ת התעוררות (חיו"ד סימן סה סוד"ה ויש) ועוד. אולם בביאור דעת הסוברים דהאי איסורא הוא מדאוריתא נחלקו הפוסקים, שהפרי מגדים ביו"ד (סי' פד בשפ"ד סקי"ח) כתב דלעולם אף אם נימא דהאי איסורא הוא מדאוריתא, טעמא הוי שלא יבוא לאכול ממנו. ע"ש. וכ"כ כיו"ב החקרי לב בחיו"ד ח"א (סי' קמג), וכ"כ בשו"ת שם אריה (בסי' כו) ביים תוי"ט והט"ז והפר"ח דס"ל דהאי איסורא הוא מדאוריתא, וטעמא דמ"ד דהוי איסור דאורייתא הוא שלא יבוא לאכול ממנו היות ומתעסק בו. ע"ש. וכ"כ גם בשו"ת יריעות שלמה (סוס"י יט), ובס' שמן המשחה (דף קכט ע"ג) ועוד. ולעומתם איכא פוסקים דפליגי עלייהו וסברי דאי הוי האי איסורא מדאוריתא, אין לבאר דהטעם הוא משם שמא יבוא לאוכלו דהא לא דרשינן טעמא דקרא, אלא זהו גזירת הכתוב בלא שום טעם, וכ"כ החתם סופר בתשובותיו חיו"ד (סי' קה), וכ"כ בשו"ת שם אריה הנ"ל (שם), וכ"כ ג"כ הגאון מוהרש"ק בהגהותיו על הפרמ"ג (שם) והעיר על דבריו דאי נקט כהסוברים דהאי איסורא הוי מדאוריתא, היכי קאמר דטעמא הוי שלא יבוא לאכול ממנו, הרי האי טעמא הוי רק למ"ד דהאי איסורא הוא מדרבנן. דלמ"ד דהוא מדאוריתא אין זה אלא גזה"כ בעלמא. יעו"ש. וע"ע בזה למו"ר מרן מלכא שליט"א בס' כף החיים חיו"ד (סי' קיז סקס"ט), ובשד"ח בכללים (מער' א אות קכא). יעו"ש. (ונ"מ בכל זה היכא דרוצה להסתחר באיסורי אכילה וליכא חשש שיבוא לאכול מהם, כגון שנותן מעות לגוי שיתעסק באיסורי האכילה בביתו, וממילא למ"ד דהוי גזה"כ אסור להסתחר בכל אופן ואף בכה"ג, אולם אם טעמא הוי משום שמא יאכל הכא דליכא האי חששא שהרי הגוי מתעסק בהם בביתו שלו ושרי. וק"ל).

ומעתה לכאורה לפי האי טעמא דאיסור הסחורה במאכלות אסורות, הוא משום שמא יבוא לאכול מהם בשעה שעסוק בהם, א"כ האי חששא הוי נמי בנידון דידן, ויהיה אסור להחזיק ברשותו בע"ח טמאים שיש דרך באכילתם כגון דגים וכיו"ב מחשש שמא יבוא לאכול מהם, דומיא דהוי האי חששא בסחורה בדברים האסורים.

אמנם אחרי שובי נחמתי כי שבתי וראיתי בבית יוסף שם (יו"ד סי' קיז) שהביא את דברי האורחות חיים (בהל' איסורי מאכלות אסורות סי' מה) שכתב, עופות טמאים מותר לגדלם כגון עופות המדברים, ובלבד שלא יגדל אותם להשתכר. אבל ליקח אותם בחוב אסורין, ואם הוי כמציל מידו מותר. עכ"ל. וכתב הב"י שם להעיר עליו במש"כ דאסור להשתכר בהם דזה אינו נראה, דמאי שנא מגמל וחמור דמשום דלמלאכה קיימי שרי בירושלמי (סוף פ"ז דשביעית) לגדלם, ומשמע דאפילו להשתכר בהם שרי מדלא מפליג בהכי. ע"ש. הא קמן דעד כאן לא פליגי הב"י והאורחות חיים אלא אם מותר להשתכר בעופות טמאים העשויים לנוי ושעשוע וכיו"ב, דלדעת הב"י שרי היות ורובן אינן עשויים לאכילה, ולדעת האורחות חיים אסור. אולם לענין עצם גידולם בביתו לכו"ע שרי, וליכא מאן דאסר. וכ"פ נמי בפרי תואר ביו"ד שם (סי' קיז סק"א) כדבריו אלו של הב"י דלא רק דשרי לגדל עופות אלו שהם טמאים, אלא אף להשתכר בהם נמי שרי. ועי' בפר"ת שם דעמד לבאר את טעמו של הא"ח שאסר להשתכר בעופות המדברים, משום דעופות אלו מתחילתם לאכילה קיימי, ורק אח"כ מלמדים אותם לדבר. ולכן ס"ל לא"ח שגידולם שרי מכיון שהם כבר מדברים וממילא אין חשש שישחטם, כי חס עליהם דשוה לו פומיהו כבשריהו. אבל להשתכר בהם היות ועדין לא הורגלו לדבר, והם כעופות בעלמא דעדין הם צריכים לימוד לדבר ממילא בזה יש חשש שמא יבוא לאוכלם, לכן להשתכר בהם אסור. ע"ש. ולפ"ז ביאור זה יוצא דציפורי תוכי ושאר ציפורי הנוי שמעלתם היא ביופיים והדרם ודבר זה נמצא בהם כבר מעיקר בריאתם ואינו טעון להם תיקון, אה"נ דאף לא"ח שרי להשתכר בהם, דכבר מעיקרא אינם עומדים לאכילה כי חס עליהם. ודו"ק. ועכ"פ איך שיהיה אנן בדידן קיי"ל כהב"י והפרי תואר הנ"ל דבכל גווני שרי להשתכר בהם. וראה גם בלבוש יו"ד (סי' קיז ס"א) שכתב שם ג"כ כיו"ב וז"ל: ולא אסרו לעשות סחורה אלא בדברים שהם מיוחדים למאכל אבל בדברים שאין מיוחדים למאכל מותר הלכך סוסים וגמלים וחמורים וכיוצא בהן מותרים בסחורה דלמלאכתם הם עומדים, וכן עופות טמאים שמגדלים אותם בבית משום נוי אר שחוק כגון אלו עופות המדברים מותר לגדלם ולמוכרם ולהשתכר בהם שגם אלו למלאכתם עומדים מקרי, אבל לגדל חזירים ובהמות ועופות שדרך רוב בני אדם לגדלם כדי לאוכלם וכו' אסור לעשות בהן סחורה שמא יבוא לאכול מהם. עכ"ד. ע"ש. וראה נמי בס' כף החיים שם (בסי' קיז סק"ה) דפסק כדברי מרן בב"י דאף להשתכר מותר בציפורים המדברים הללו. ע"ש. וגם רבינו החיד"א בברכי יוסף בחיו"ד (שם סק"ב) הביא את דברי המהריק"ש בהגהותיו שכתב לדייק מלשונו של מרן בשו"ע שכתב "אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה", שע"ז סמכו לגדל עופות המדברים, וכן בהמות של רכיבה כיון שאינם מיוחדים לאכילה. והוסיף וכתב ע"ז רבינו החיד"א, וכן סמכו ע"ז לגדל ציפורים טמאים המנגנים וכיוצא בזה. ע"ש. הא קמן דכל איסור זה של סחורה בדברים טמאים נאמר דוקא במידי דלאכילה קיימי, אבל עופות אלו העשויים לנוי וכדו' היות ולא עומדים לאכילה אלא רק לשעשוע ליכא האי חששא דיבוא לאכול מהם ולהכי שרי להחזיקם ברשותו ובנחלתו ולהנות מהם, ולדעת הב"י והפר"ת והלבוש ודעימייהו שרי אף להשתכר בהם. וגם הלום ראיתי שבשו"ת יכין ובועז (ח"ב סי' כה) כתב כיו"ב דמותר לגדל קופין אע"פ שהם טמאים. ע"ש. והיינו מטעמא דלעיל היות ולאו לאכילה קיימו אלא רק לשעשוע ליכא חשש שמא יבוא לאכול מהם. וכן העלה במסקנה גם בס' כף החיים למהר"י סופר בחיו"ד (סי' קיז סק"ה) דמותר לגדל עופות ובע"ח טמאים לנוי וכדו' ולא חיישינן שיבוא לאכול מהם. ע"ש.

[ועי' בשו"ת חסד לאברהם למהר"א אלקלעי (בחיו"ד סי' ט) שכתב שם דאסור לגדל ארנבות בביתו לשחק בהם, דדוקא עופות המדברים שמגדלים אותם לנוי שרי לגדלם ולהשתכר בהם, מפני שרוב בני אדם מגדלים אותם לנוי, והו"ל כסוסים שאינם עומדים לאכילה. משא"כ בארנבות שרוב בנ"א מגדלים אותם לאכילה דאסור. וכ"כ הזבחי צדק (בסי' קיז סקמ"ג) והביא שם את דברי חס"ל הנ"ל. ע"ש. וראה גם בשו"ת לבושי מרדכי מהדו"ת (חיו"ד סי' נ) שג"כ העלה לאסור סחורה בארנבות. ע"ש. ונראה פשוט דבתר טעמא דהני רבנן אזלינן, דכל מאי דאסרו את גידול הארנבות היינו משום דרובם לאכילה קיימי וכדכתבו "שרוב בנ"א מגדלים אותם לאכילה", אולם בימינו אנו כאן בארץ הקדש שאין הארנבות מצויים ביננו למכירה לאכילה (ובפרט בחנויות לתחביבים וכדו') אלא רק לשעשוע וליופי, לכן מסתבר דשרי לגדלם ואף לאותם חנויות שמתעסקים בהם למוכרם לתחביבים שרי, ובתנאי היכא דליכא גויים וכדו' מצויים שם, שלוקחים את רובם לאכילה. וק"ל].

ועוד רגע אדבר, במאי דעדיין פש גבן לברורי הכא האי דינא דהזכירה הגמ' במסכת ברכות (מ ע"א), דאמרינן התם אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" - והדר "ואכלת ושבעת". ולדעת המג"א באו"ח (סי' רעא סקי"ב) הוא חיובא דאוריתא, ושכן מתבאר נמי בשו"ת מהר"ם בר ברוך (סי' שב), ועי' בשד"ח (בכללים מער' א אות ק) שכתב שם שגם מדברי הפר"ח באו"ח (סי' סו סק"ט) יש להוכיח דס"ל דהאי איסורא הוא מדאוריתא. ע"ש. אולם בשו"ת שבות יעקב (חלק ב סי' יג) כתב בפשיטות דקרא אסמכתא בעלמא ואינו אלא מדרבנן. ע"ש. וראה גם מש"כ בזה בשו"ת גאוני מזרח ומערב (סי' קה). יעו"ש. איך שיהיה איכא איסורא לאדם לאכול קודם שיאכיל את בהמתו. (ואיכא דעות בפוסקים דאסור אפילו לטעום טעימה בעלמא קודם לבהמתו ע"פ הגירסא בגיטין (סב ע"א) דגרסינן התם "אסור לאדם שיטעום כלום" וכו', דמשמע שאפילו טעימה בעלמא אסור. ועי' בזה ג"כ בברכי יוסף חאו"ח (סי' קסז סק"ה). ע"ש. ובאמת כן היא גירסת טובא מהראשונים עי' ברא"ש וברי"ף בברכות (שם), וכן הוא נמי גירסת האור זרוע (בסי' קמה), ולכן אע"פ דחזינן להט"ז (בסי' רעא סק"ז) שכתב דדוקא אסור לאכול קודם לבהמתו, אבל טעימה בעלמא שרי. ע"ש. וכן לכאורה אפשר לדייק בדעת הרמב"ם שכתב בהל' עבדים (פ"ט ה"ח) חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלים, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה. ע"כ. ומדנקט הרמב"ם בלשונו הזהב "לסעודת עצמן" לכאורה משמע כהט"ז דדוקא את סעודתו אסור לו להקדים לפני בהמתו אבל טעימה בעלמא שרי. וק"ל. [ואגב יש לעמוד על דברי הרמב"ם, מדוע לא נקט בלשונו כדברי הגמ' אסור וכו' דמשמע דאיסורא נמי איכא בדבר זה, ומלשונו משמע שאין זה אלא ממידת חסידות. וכעין זה ביאר את דבריו ג"כ הרב פתח הדביר בחאו"ח ח"ג (דף שי ע"ג, ובדף פה ע"א) דהרמב"ם ס"ל דאין דבר זה אלא ממידת חסידות. ע"ש. וראה עוד מש"כ על דברי הרמב"ם הללו הרב חיי אדם בנשמת אדם (כלל ה אות יא), והגאון שד"ח בספרו שו"ת מכתב לחזקיהו (דף כו ע"ג) ובכללים (מער' א ריש אות ק). ע"ש. וע"ע בתורה תמימה פר' עקב (פי"א אות כח) מש"כ ליישב את דברי הרמב"ם הללו. יעו"ש]. ועכ"פ נראה דלהלכה נקטינן דאיכא איסור אף בטעימה בעלמא קודם בהמתו, משום דחזינן שכן הוא דעת הרי"ף והרא"ש דהוו תרי מגו תלתא דעמודי ההוראה דאזיל מרן הב"י בתרייהו, וזהו כלל גדול בידינו דכל היכא דהרי"ף והרא"ש הוו בחד שיטתא הכי הוי הלכה, ואע"פ דהרמב"ם פליג ולא ס"ל הכי, וכמו שכתב רבינו החיד"א בברכי יוסף חחו"מ (סי' כה סקכ"ט) ועוד. ובמק"א הארכתי בזה. וכ"פ ג"כ בשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' לב) דהעיקר כגירסת הרי"ף והרא"ש דאף טעימה בעלמא אסור, וראה גם בגירסת מרן בכסף משנה בהל' עבדים שם (פ"ט ה"ח) שג"כ מבואר בדבריו דגריס הכי אסור לטעום וכו'. ע"ש. וכן נראה ג"כ שהוא הסכמת רבינו החיד"א בברכ"י (סי' קנז סק"ד, וסימן קסה סק"ה ובקונטרס אחרון שם). ע"ש. וכ"כ נמי בשו"ת ענף חיים (ח"ב סי' יז) ולכן העלה שם דאף אם נזכר שלא האכיל את בהמתו בין ברכת המוציא לטעימה מותר לו להפסיק ולומר "תנו אוכל לבהמה" ולא חשיב הפסק דהרי אסור לו אפילו לטעום קודם בהמתו. ע"ש. ובענין זה של הפסק בין טעימה לברכה אם מותר גם לכתחילה עי' בשד"ח (שם בד"ה והנה מטעם זה), וכן בדבריו בפאהש"ד שם (כללים מער' א אות צא) שעמד לדקדק בזה דרק בדיעבד שרי. יעו"ש. ואכמ"ל בזה יותר). וממילא מכיון דאיכא איסור לאדם שיאכל קודם בהמתו, ואיסור זה לאו דוקא בבהמתו איתמר אלא בכל החיות והבהמות אשר הם ברשותו של האדם וכן בדגים, ואפילו שהם טמאים. דמכיון שהם כלואים אצלו ומזונותיהם עליו לייב לדאוג להם, וכמו שכתב הגאון רבי יעקב עמדין בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' יז), וראה גם מש"כ (שם סי' קיא) בענין דגים. ע"ש. וכן מתבאר נמי מדברי הרב כף החיים (סי' שכד סקמ"ג). ע"ש. וראה גם בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' יג), שפשוט לו שם שאין לחילוק בענין זה בין בהמה טהורה לטמאה. ע"ש. וראה גם בשו"ת הר צבי חאו"ח (ח"א סי' צ) דמבואר בדבריו ג"כ דדעתו הכי דאף בבהמה טמאה אמרינן דיש להקדים אכילתה לאדם וכתב שם לדייק זאת נמי מדברי המג"א (בסי' קסז סקי"ח) שהביא ראיה מרבקה שאמרה "שתה וגם לגמליך אשקה", דמשמע שבשתיה האדם קודם. ומזה מוכח דבאכילה גם בהמה טמאה קודמת. ע"ש. (וע"ש בשאילת יעב"ץ (בסוס"י יז) שכתב דהיות וחיות אלו נמצאים ברשותו ופרנסתם עליו דאסור לו אפילו לטעום קודם שיאכילם, ואפילו שהוא בבית אחר. ע"ש]. ולכן לפ"ז דגים ועופות אלו העשויים לנוי אשר הם נמצאים כלואים ברשותו חייב אדם להזהר במזונותיהם, ולדאוג קודם אכילתו שיהיה להם את אוכלם ודי מחסורם בעיתו. ועכ"פ נראה פשוט שבכלובים שיש בהם מצבור אשר ממלאים אותו באוכל לזמן ממושך, והבע"ח אוכלים משם לבדם, ופעם בכמה זמן צריך למלאותו ולחדשו ואינו צריך להאכילם בכל עת ובכל שעה, דליכא למיחש אלא העיקר הוא שברור לו קודם אכילתו דיש לחיות ועופות אלו במלאי את מזונותיהם, דזיל בתר טעמא הוא. וק"ל.

ואני טרם אכלה דברי אבוא העיר"ה כי על אף המתבאר לעיל בריש דברינו דכל היכא דהוי לצורכו של האדם לא חיישינן לצער בעלי חיים כמתבאר מדברי הנודע ביהודה הנ"ל ומדבריהם של שאר האחרונים, בודאי יש להזהר ולמעט בצערם של הבעלי חיים הללו אשר הם ברשותו, דדיינו לסמוך על דברי הנוב"י שהתיר צבע"ח לצורך האדם, במה שאנו מתירים את גידולם של בע"ח אלו לנוי וכדו', בתוך כלוב צר הסגור על מנעול ובריח והם אינם יכולים לשוטט במרחבים בחופש ובדרור כדרכם. אולם צער צדדי שאינו קשור להנאה מהם בודאי דאסור. ואתה צא ולמד ממאי דחזינן בפוסקים שהתירו איסור טלטול מוקצה בשבת של העברת דגים ועופות של נוי מחמה לצל משום צער בעלי חיים (עי' ביבי"א ח"ה חאו"ח סי' כו, ובס' שמירת שבת כהלכתה פרק כז אות ל). ובודאי שלא יהיה מותר לעשות להם צער בידים, וכן כשרואה שהם נמצאים בצער צריך לבוא לעזרתם כיון שהם ברשותו וע"כ יש לו לדאוג לכל מחסורם, וכידוע המעשה מהאר"י ז"ל והביאו ג"כ הרב פלא יועץ (מערכת ב, ערך בעלי חיים) שאחד נענש בעונש קשה על אשר היו לו אפרוחים בחצרו ואשתו הוציאה את הסל אשר היו עולים עליו אחרי אימן, ונגרם להם צער. ואע"פ שעשתה זאת בבלי דעת נענשו במיתת בניהם ב"מ. ע"ש. והובא מעשה זה ג"כ בספר קב הישר (פרק ז) בשם ספר חרדים בשינוי מעט, שכתב שם, מעשה באיש אחד שהיה לו בנים ונעשית אשתו עקרה ואמר לו האריז"ל שהסיבה לזאת משום שהיה לו סולם בביתו והתרנגולים הקטנים היו עולים בו לשתות מים מכלי שהיה סמוך לו ומאז שהוסר הסולם יש להם צער ועי"כ נגזר לאשתו שתהיה עקרה וכו' רח"ל. וסיים שם ע"ז, בא וראה מזה שהמצער לבריות הרי זה מכניס עצמו לסכנות גדולות. ע"כ. ומעשה זה הובא ג"כ בספר זכירה (עניני עוה"ז ועוה"ב), ובספר סגולות ישראל (מער' צ אות טו) וג"כ עמדו לעורר שם בזה שלא לצער שום בריה בעולם כי עי"ז הוא מכניס עצמו לסכנה ח"ו ואפילו לחיה ועוף אסור לצער בחינם והזכיר המעשה הנ"ל. ע"ש. וראה גם בשערי תשובה או"ח (סי' קסז סק"ט) שג"כ הביא למעשה זה. יעו"ש. וראה גם בספר חסידים (סי' תרסו) שכתב שם לעורר בענין הזהירות שלא לצער בעלי חיים לחינם והעושה כך עתיד ליתן את הדין שהרי צב"ח מדאורייתא. ע"ש. וראה עוד בדבריו שם (בסוף סימן מד) ג"כ כיו"ב. יעו"ש. וע"ע בדברי רבינו החיד"א בס' נחל קדומים (פר' בלק בפסוק הנה אנכי יצאתי לשטן) שהביא בשם רבינו אפרים דמהא דנאמר לו "על מה הכית את אתונך" יש רמז למש"כ בספר חסידים שהמצער את הבהמה חינם יתן את הדין. ע"ש. ובאמת מהאי טעמא ומקושי הדבר הכרוך בזה היה ראוי בכלל להמנע מגידול בעלי חיים, וכמו שכתב הרב פלא יועץ (שם), וכעין זה כתב ג"כ הגר"ח פלאג'י בס' צואה מחיים (באות ה) כי אין לגדל אוזים ותרנגולים מכיון שקשה להזהר בהם מצער בעלי חיים. ע"ש. ובפרט לפי מש"כ המהרח"ו והביאו בס' נגיד ומצוה (בריש ח"ב, דפ"ג ע"א) שאין טוב לגדל תורים ובני יונה שיכול להגרם לו נזק בנפש ח"ו וכו'. ע"ש. א ועכ"פ לפי מה שנתבאר לנו מדברי הפוסקים הנ"ל דאם עושה כן לגדל שאר עופות ודגים להתענג מיופיים והדרם משום יתובי דעתא וכדו', יש מקום להקל בזה, ודי בהערה זו.

ושו"ר הלום בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' לה) שעמד לדון שם בענין זה אם מותר לגדל ציפורים המנגנים בביתו, ואחר שעמד לפלפל בזה העלה לעיקר דינא להקל ע"פ דברי הב"י (יו"ד סי' קיז) ורבינו החיד"א בברכ"י (שם) שכ' דמותר לגדל עופות הטמאים המנגנים וכו', (וכן הביא שם (באות ו) לדייק מתשובת מהר"ח אור זרוע הנ"ל שדן התם בענין טלטולם של צפורים המנגנים בשבת, דמזה מוכח נמי כי עצם החזקתם בבית אין בו פקפוק, דאם לא כן והו"ל להעיר על כך, ולדעתם צ"ל דהא דקאמר רבא זמרא דבביתא חורבא בסיפא וכו' דאין הכוונה על שיר של ציפורים אלא על שיר אדם או בפה. ע"ש. והוא כאשר כתבנו בס"ד לעיל, חדא דאם האו"ז הוה ס"ל שיש איסור בדבר היה צריך להשמיענו, וכן גם מה שאמרנו דמדברי האו"ז משמע דאין איסור להחזיק ציפורים המנגנים וע"כ צ"ל דאין הוא מבאר פשט את הגמ' דסוטה כדברי המהרש"א, אולם מה שיש לעורר מעט בדבריו של הרב שם הוא שהנה ציין שם ג"כ על דברי שו"ת הלק"ט הנ"ל (ח"א סי' מה) שנשאל שם אם מותר לטלטל בשבת בהמה חיה ועוף לתינוק לשחק בו ואחר שהשיב ע"ז ציין ג"כ על תשובת מהר"ח או"ז הנ"ל. והרב בצל החכמה שם כשציין על דברי שו"ת הלק"ט הללו בחדא מחתא מחתינהו עם דברי האו"ז הנ"ל שמדבריהם מוכח דאין פקפוק בהחזקת ציפורים המנגנים בבית. יעו"ש היטב בדבריו. אולם לכאורה יש להבין שהרי שו"ת הלק"ט שם לא דיבר כלל מענין ציפורים המנגנים, ומה גם שעוד יש להעיר ע"ז דמדברי שו"ת הלק"ט הללו אין שום ראיה לנידון גידול בהמה חיה ועוף לצורך נוי וכו', כי לעולם אפשר לבאר בדבריו של שו"ת הלק"ט הללו דמיירי באופן שמגדלם לבהמה חיה ועוף הללו לצורך עבודה וכיו"ב דכל כה"ג פשיטא דשרי לגדלם ורק לעת עתה רוצה שהקטן ישחק בהם מעט, וע"כ שתק שו"ת הלק"ט ולא עורר שום איסור בענין גידולם, אבל לעולם אימא לך דכל שמגדלם לעופות אלו לצורך נוי בעלמא אה"נ דאסור. וק"ל. אולם אולי בכ"ז אפשר לדחוק וליישב את דבריו של הרב בצל החכמה דהא דקשיר ומייחד לון לדעת שו"ת הלק"ט עם דברי מהר"ח אור זרוע היינו משום שהלק"ט שם בסיום דבריו ציין בסתמא על דברי מהר"ח אור זרוע הללו, ושמע מינה דאודויי אודיי ליה ובחד גוונא מיירי דאל"כ היה לו להעיר עליו. ודוחק). אולם בכ"ז צידד שם הרב בצל החכמה דראוי להחמיר שלא להחזיק ציפורים המנגנים ולגדלם בבית. ע"ש. ומתורף הדברים שם נראה שעד כאן לא עמד לאסור איסר בזה אלא דוקא בציפורים המנגנים מטעמא דדברי המהרש"א הנ"ל בחידושי אגדות (סוטה מח ע"א), אולם לכאורה בסתם ציפורים שאינם משוררים ומנגנים אלא הם ציפורים שמגדלים אותם לנוי ולשעשוע מחמת יופיים והדרם או המגדלים בביתם סתם דגים לנוי אה"נ דשרי, ועיין שם ודו"ק.

וע"ע בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"א (סי' קסג) שאחר שעמד לדון שם בענין גידול אפרוחים עמד לעורר מדברי מדרש רבה הנ"ל בקהלת בפסוק "יש דברים המרבים הבל" וגו' שעל כן ראוי להמנע מלעסוק בענינים אלו וכיוצא בהם של גידול בעלי חיים לנוי ולתענוג בעלמא, ובפרט לאיש הירא וחרד על דבר ה' באמונת אומן בדברי חז"ל שאין לו להטפל באלה וכיוצא באלה, ולכן סיים שם ואודות השאלה דעסק בה התם בשוחט אחד יר"ש שנודע שמחזיק בביתו שובך של אפרוחים ואע"ג שהעירו לו השיב שאין נראה לו בזה שום נדנוד של איסור עד שישמע מפי רב או איזה מורה], דכ"ש שוחט שצריך להיות ירא ה' מרבים דאין לו להתמהמה וצריך לסלק את צפורים אלו מתוך ביתו. יעו"ש. ומזה ישמע חכם ויוסיף לקח שבודאי יש מקום להקפיד בזה שלא לעסוק בענינים אלו ובפרט היכא שנגרם לו עי"ז לבטל מזמנו לריק ולבהלה ח"ו, אולם מ"מ איסורא ממש ליכא וכמתבאר לעיל, והכל לפי מה שהוא אדם לפי המקום ולפי הזמן ולפי צורכו של האדם דאין הכל שווין בזה, ובפרט במקום הצורך וכנ"ל.

המורם מכל האמור: מותר לאדם לגדל בביתו ציפורי תוכי דגי נוי וכדו' אע"פ שהם בעלי חיים שאינם טהורים, (וכן מותר למחזיק חנות לתחביבים להשתכר בהם למוכרם לאחרים), ובלבד שהמגדלם ומחזיקם ברשותו צריך להזהר ולהמנע מלצערם, וכן צריך לדאוג תדיר למזונותיהם, וכשאוזל לבע"ח מלאי המזון שברשותם אסור לו לאכול עד שיאכילם קודם. ומגידול יונים ראוי להמנע בהחלט. ועל אף כל האמור יזהר שלא ישקיע את עצמו יותר מדאי בדברים אלו, אלא יפנה ליבו לעבודת ה' יתברך ולתורתו כי הם חיינו ואורך ימינו. וכל המרחיק עצמו מלעסוק בענינים אלו, הרי זה משובח.

ובזה אחתום בכל חותמי הברכות. ידידו ומכבדו פנחס זביחי ס"ט.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi