למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב - יו"ד סימן טו

בענין הנחת מזוזה בכיסוי זכוכית שקופה

נשאלתי מסופר יר"ש אחד יצ"ו פעיה"ק ירושלים תובב"א, שלפעמים באים לפניו אנשים שאינם שומרי תו"מ כראוי לקנות מזוזות ובתים למזוזות, ויש לו בתים של מזוזות מזכוכית שקופה שאחר שגוללים את המזוזה ומניחים אותה בתוכה שם שד"י הכתוב בראש המזוזה מבחוץ נראה מתוכה. וברור לו שבבית זה שיניחו את מזוזות אלו הולכים בבגדים שאינם צנועים בגילוי זרועות וכו'. ורצונם של קונים אלו לקנות בתים אלה דוקא מחמת יופים וכו', ונפשו לשאול הגיעה האם אפשר למכור להם בתים אלו, או שיש בזה חשש כל שהוא?

תשובה (בקצרה): בגמרא (ברכות כה:) אמרינן, אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה דצואה בכיסוי תליא מילתא והא מכסיא, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה "ולא יראה בך ערות דבר" אמר רחמנא והא קמיתחזיא. ופרש"י: בעששית, כלומר מחיצת זכוכית או קלף דק מפסיק בנתיים והיא נראית. בכיסוי תליא מילתא, וכיסת את צאתך. ע"כ. וכ"ה בשו"ע סי' עה ס"ד - ה. ע"ש).

והנה ברור הוא ששם זה של שד"י צריך לנהוג בו קדושה, כיון שהוא אחד משמות הקדושים שאינם נמחקים וכמבואר בשו"ע יו"ד (סימן רעו ס"ט). יעו"ש. וממילא נמי אסור לעמוד לפניו בגילוי ערוה, דומיא שאסור להזכיר שם שמים כנגד הערוה. וכאן דאיכא חשש גדול שיעמדו כנגד מזוזה בגילוי זרועות וכו' דהוי ממש כגילוי ערוה עי' בגמ' ברכות (כד ע"א) שוק באשה ערוה שנאמר "גלי שוק עברי נהרות תגל ערותך וגם תראה חרפתך", קול באשה ערוה שנאמר "כי קולך ערב ומראך נאוה", שער באשה ערוה שנאמר "שערך כעדר העיזים". ע"כ. ובזוהר הקדוש פר' נשא (דף קמב ע"א) איתא: והכי תאנא, קול באשה ערוה, שער באשה ערוה, שוק באשה ערוה, יד באשה ערוה, רגל באשה ערוה. ואע"ג דתרין אלין [יד באשה ורגל באשה] לא שינוה חברייא [כנראה בש"ס הנ"ל] תרין אלין יתיר מערוה אינון [כלומר ולרוב פשיטותו לא הוצרכו להזכירו]. ע"כ. ומש"כ הזוה"ק יד באשה ערוה היינו הזרוע שבין המרפק הנקרא אציל לבין הכתף שצריך להיות מכוסה כמבואר בגיטין (צ ע"ב) שהמראה זרועותיה לבני אדם מצוה מהתורה לגרשה, וכן הוא נמי בכתובות (עב ע"ב). ע"ש. וראה גם בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ו (חיו"ד סי' יד אות א) שג"כ עמד לבאר כן דיד באשה ערוה היינו הזרוע העליון, והוסיף וכתב שם דלפי זה צ"ל דמה שכתבו הרמב"ם (בפ"ד מהלכות חובל הט"ו) והטוש"ע באבן העזר (סימן פג ס"א) החובל באשת איש אם בגלוי, כגון שחבל בפניה או בצוארה או בידה וזרועותיה הנזק שליש שלה ושני שלישים לבעל, ואם בסתר השליש לבעל ושני שלישים לאשה. ע"כ. דמשמע דהזרוע דרכו להיות מגולה, נראה דהכוונה היא לחלק הזרוע שבין כף היד למרפק כלומר הזרוע התחתון, שזה מותר מן הדין לגלותו וכמ"ש הגרי"ח בס' עוד יוסף חי (פרשת בא אות א) אבל העליון אסור. יעו"ש.

וממילא אסור לעמוד בגילוי זרועות לפני המזוזות הללו ששם שד"י נראה מהם, ואע"ג שיש עליהם את כיסוי הזכוכית, מכל מקום אין כיסוי זה מועיל דהוי כערוה בעששית, דכמו שהתם בגמ' ברכות (הנ"ל) אמרינן דאם הערוה בעששית אסור להזכיר שם שמים כנגדה, כיון דהזכוכית לא חשיב כיסוי, הכ"נ ששם שמים בעששית אסור לעמוד כנגדו בגילוי ערוה. וק"ל. וכעין שכתב הגר"ז בשו"ע שלו (סו"ס מה) שאסור להכנס בתפילין או שאר כתבי הקודש לחדר שיש שם אדם ערום, שאסור לעמוד ערום בפני כתבי הקודש. ע"ש. וכן מבואר נמי להדיא בדברי הט"ז יו"ד (סי' רפו סק"ה) שכתב על דברי מרן (שם בסעיף ה) שכתב, דבמקום שיש טינוף כגון שתינוקות מצויים טוב לכסות את המזוזה, ובמקום טהרה טוב שהמזוזה תהיה נראית. וכתב ע"ז הט"ז: נראה לי דאין לעשות שתהיה נראה בלי כיסוי כלל דנמשך מזה עבירה דבכל פעם שממשמשין בה בכניסה ויציאה מוחק מעט משם שד"י עד שנמחק לגמרי אחר זמן רב כמו שאנו רואים ברוב בתים, אלא יכניס שם חתיכת זכוכית וממילא יהיה השם נראה, ובזה בטלה ג"כ טענת המקלין בעשיית מזוזה מחמת שמצוי שם טינופת סביבות המקום ההוא לפעמים או שנשים רוחצות שם דרך עראי, דבזה הוה מכוסה אע"ג שנראה. וראיה מדאיתא בשו"ע (או"ח סי' עו) צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה אע"פ שרואה אותה דרך דפנותיה משום דבכיסוי תליא מילתא והא מתכסיא, והוא הדין נמי כאן שהוא להיפך כיון דמתכסיא שם השם אין כאן איסור דלאו בראיה תליא מילתא. וק"ו במה שהוא למעלה מי' טפחים דהוה כרשות אחרת, כמו שכתב הסמ"ג הביאו הב"י ולא היה צריך אפילו לכיסוי זכוכית אלא זהו צד היותר טוב. ובחדר שאיש ואשתו שם יכסה המזוזה בשעוה כי בזה לא די בכיסוי זכוכית כיון דיש שם תשמיש וכתיב "לא יראה בך ערות דבר" כמו דאמרינן ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, כן נ"ל. עכ"ל. ע"ש. הרי מבואר מדברי הט"ז דכשם שבענין ערוה בעששית אין לקרות ק"ש כנגדה ה"ה במזוזה אע"ג דמכוסה בזכוכית אין זה חשוב כיסוי לענין ערוה, דהוי בדיוק כדין ערוה בעששית.

וכ"כ כיו"ב ג"כ הגרי"ח בס' בן איש חי ש"ב (פר' כי תבוא אות טו) שכתב שם, דבמקום שיש טינוף טוב שיכסו את המזוזה ע"י חתיכת זכוכית כדי שיתראה השם מבחוץ, ואפילו אם יזדמן במקרה שיהיה בחדר ההוא טינוף כיסוי הזכוכית מהני להציל אע"פ שנראה השם מן הזכוכית דקיי"ל צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה וה"ה דכאן דמהני, והני מילי לענין צואה וטינוף אבל לעמוד ערום כנגד המזוזה לא מהני כיסוי השם בזכוכית אלא צריך להניח חתיכת שעוה או דבר אחר שלא יתראה השם. עכ"ד. ע"ש. וכ"כ ג"כ הגרי"מ עפשטיין בס' ערוך השולחן יו"ד (סי' רפו סעיף י) דכיסוי זכוכית על המזוזה לא מהני לענין ערוה. ע"ש. וכן מבואר כיו"ב ג"כ בדברי הגר"ז בשו"ע שלו או"ח (סימן מ סעיף ה) דאם המזוזה נתונה בתוך שפורפרת זכוכית זה אינו מועיל לענין ערוה דהוי כערוה בעששית ואסור. ע"ש. וכן מתבאר כיו"ב גם בשו"ת שער אפרים (סימן קיט) שכתב שם דאסור לשמש בפני ספרים גם אם יש מחיצה מסורגת (כלומר של עצים דקים כעין שתי וערב המחוברים זה לזה ויש חורים קטנים בניהם) משום דבעינן "והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר" משא"כ במחיצה כזו דמיתחזיא ואסור. ע"ש. וראה גם בשו"ת כוכבי יצחק (ח"ג סי' טו ד"ה וגם) מש"כ על דברי השער אפרים הנ"ל. יעו"ש. ועכ"פ לפמ"ש דבריו מבוארים.

[ועי' בשו"ת נצח יוסף ח"א (סימן יג) שהביא את דברי הגר"א מני בס' זכרונות אליהו (מערכת צ אות ב) שכתב שם להתיר במחיצה כזאת שיש בה נקבים דכיון דמחיצה היא נקראת מותר. עכ"ד. ע"ש. ואין ספר זה מ"א עתה לעיין בו, מ"מ יש לומר דזה דוקא התם דסו"ס הוי מחיצה לעניו צואה וכיו"ב משא"כ כל כן הא דנידון דידן דלאו משום מחיצה בעלמא אתינן עליה אלא משום כיסוי ערוה דבודאי לכו"ע לא חשיב כיסוי זה של הזכוכית כיסוי לענין ערוה דהוא גמרא מפורשת כענין ערוה בעששית. וק"ל. וזה ברור. וראה גם בדעת תורה למהרש"ם (סימן מ סעיף ב) שהביא שם את דברי התוס' יו"ט (בפ"ו דאהלות מ"ה) שכתב בהא דאמרינן התם טומאה בין הקורות ותחתיה כקליפת השום וכו' היתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך הבית טמא. ע"כ. דהרמב"ם פירש היתה נראית וכו' דהיינו שזאת המחיצה כקליפת השום היא מזכוכית וכדומה שהטומאה נראית מתוכה דלכן לא חשיב ככיסוי, אבל הכסף משנה כתב דפשטא דמתניתין לא משמע הכי דהא סו"ס אף אם כך הוא הרי יש דבר חוצץ ומפני שהיא נראית לעין נגיד שהיא תטמא, בתמיה. עכ"ד. ע"ש. וע"ע בדברי מהרש"ם בתשובותיו ח"ג (סי' שנז ד"ה ובדין) שכתב שם דאע"ג דקיי"ל צואה בעששית שרי מ"מ לחצוץ מפני ספרים צ"ע אם חוצץ. ע"ש היטב. ועתה ראיתי שבאור זרוע ח"א (סי' קלא) תמה על הש"ס דברכות הנ"ל דערוה בעששית שרי וז"ל: איני יודע הואיל ומתחזייא מאי כיסוי הוא זה והכתיב "וחרת וכיסית את צאתך" משמע כיסוי מעליא. עכ"ל. ע"ש. ומשמע לפ"ז שדעת האור זרוע הוא דכל מקום שהצריכה התורה כיסוי צריך שלא יהיה אותו דבר נראה מתוך הכיסוי ואפילו גבי צואה. וראה בס' פסקי תשובה ח"א (סימן כב בהערה) שכתב להעיר על זה דהנה מפשט דברי הש"ס דברכות נראה דכיסוי הוא ענין העלמה ומה יהיה העלמה זה כ"א לפי ענינו לפי ידיעת חז"ל ובצואה ידעו שעיקר ההקפדה הוא הריח רע דהרי בבור כתיב "ולא יכסנו" האם אמור יאמר דאם כיסה בזכוכית עב וחזק לא חשיב כיסוי, ולהיפוך במכנסי כהנים כתיב "לכסות בשר ערוה" והכונה לבל יתראה ערוותם דערוה בעששית אין קורין ק"ש כנגדה. אלא שהעיר ע"ז מדברי הרמב"ן פר' כי תצא (כג י) שכתב וטעם כיסוי הצואה וכו' אבל אסור לראות בעת התפילה וכאשר נעלמה מעין רואה אין רע, ומבואר לפ"ז דבצואה ההקפדה על הראיה וקשה כי בגמ' הנ"ל אמרי דערוה בראיה תליא וצואה בכיסוי וכבר עמד ע"ד הרמב"ן אלו האבני נזר חיו"ד ח"א (סי' סח). וע"ש. וק"ל. וראה בדברינו כאן לקמן (ד"ה ובפשטות נחלקו) שהבאנו לבאר דהרמב"ן ס"ל דקרא "ולא יראה" קאי נמי בצואה, דו"ק מהתם ואוקי באתרין. ואגב אורחיה יש לציין כי הנה רבין חסידא קדוש יאמר לו רבינו אור החיים בס' ראשון לציון יו"ד (סימן רפו ס"ה) חולק על הט"ז (הנ"ל) דס"ל דכיסוי המזוזה בזכוכית גבי צואה מהני וס"ל דאף גבי צואה לא מהני שיהיה כיסוי הזכוכית על המזוזה שהשם נראה מתוכו, אלא צריך בכה"ג שיהיה דוקא כיסוי הצואה כדכתיב "וכסית את צאתך". עכ"ד. ע"ש. ובאמת דבר זה אינו נשמע משאר הפוסקים ואדרבה להיפך דמדברי מרן בשו"ע (שם סעיף ה) שנקט במקום שיש טינוף וכו' טוב שיכסה המזוזה וכו', משמע דבכיסוי המזוזה סגי בכל גוונא. וראה גם בשו"ת בצל החכמה ח"ו (סי' כד אות ה). ע"ש].

וענין זה של כיסוי זכוכית גרע טובא מלהיות כיסוי בערוה וכמבואר ועולה מדברי הפוסקים, דהנה המג"א באו"ח (סי' מ סק"ב) כתב על המבואר בשו"ע (שם) דבית שיש בו תפילין אסור לשמש בו מיטתו עד שיוציאם או יניחם כלי בתוך כלי. וכתב על זה המג"א דה"ה בענין מזוזה, דאסור לשמש בחדר שיש בו מזוזה אלא א"כ היא מונחת כלי בתוך כלי, ואם היא מונחת בכלי זכוכית די בפריסת סודר עליה. ואח"כ הביא שם המג"א את דברי הט"ז ביו"ד הנ"ל (סי' רפו ס"ב) שכתב דכיסוי זכוכית במזוזה לא מהני לענין ערוה, וביאר המג"א דר"ל דאפילו אם פרש סודר ע"ג לא מהני ואסור כיון דהוא כלי אחד. ואולם חלק עליו המג"א וכתב ול"נ דיש לדון להתיר בפריסת סודר דהא לא מתחזיא רק שחז"ל הצריכו כלי בתוך כלי ודי בזכוכית. עכ"ד. יעו"ש. ומבואר מדברי המג"א הללו דס"ל דאף לענין ערוה כנגד המזוזה בעינן כלי בתוך כלי והסב לכך גם את דברי הט"ז, וס"ל לדינא דבזכוכית וכסוי עליו חשיב כלי בתוך כלי לענין זה, [דענין כלי בתוך כלי לאו דוקא הוא דבעינן כלי ממש דה"ה בשני כיסויים עי' מטה יהודה למהר"י עייאש (סי' מ סק"ב) ובמשנ"ב (שם סק"ז, ובשער הציון שם אות יג). ע"ש]. אולם הנה באופן שיעשה ב' כיסויים של זכוכית אין זה מועיל כלל וכמו שכתב המשנ"ב שם (סימן מ סק"ז) דלכו"ע ב' כיסויים של זכוכית לא מהני כיון דסו"ס המזוזה נראית מתוכה. ע"ש. וכ"כ נמי בשו"ת אז נדברו ח"ג (סימן ס) דב' כסויים שקופים לא נחשב כיסוי בתוך כיסוי כיון שהמזוזה נראית מתוכה, ורק אם אחד אינו שקוף אפילו שהשני שקוף מהני. ע"ש. ומהא חזינן דכיסוי זכוכית גרע טובא דאפילו ב' כיסויים לא מהני ביה לענין ערוה כיון שהמזוזה נראית מתוכה ובענין ערוה בראיה תליא מילתא, והא נראית.

והנה כאמור מהמג"א (הנ"ל) מבואר דאף לענין מזוזה צריך כיסוי בתוך כיסוי במקום ערוה כמו שצריך בתפילין וספרי קודש וכו', וכן מבואר כיו"ב גם בדבריו (באו"ח סי' רמ ס"ק יז) שחזר וכתב שם בפשיטות דגם במזוזה צריך לכסותה כלי בתוך כלי. ע"ש. וכן כתבו כדבריו אלו של המג"א הרב יד אהרן (שם בהגהות הטור) שכתב שם דאף במזוזה בעינן שיהיה כלי בתוך כלי ואם יש זכוכית די בפריסת סודר עליה, וכ"כ ג"כ האליה רבא (שם סק"ב) ומהר"י עייאש במטה יהודה (שם סק"ב) והחכמת אדם (כלל קכח אות י) ובקיצור שו"ע למהר"ש גאנצפריד (סי' קנ אות ו) והרב זכור לאברהם בשו"ת חסד לאברהם (חאו"ח סי' ד) וכתב שכ"כ ג"כ בספר דברי חפץ. יעו"ש.

אמנם עי' במאמר מרדכי שם (סי' מ סק"ב) שאחר שהביא את דברי המג"א הללו, כתב עליו, ואי לאו דמיסתפינא אמינא דזה אינו מוכרע ומסתמיות דברי מרן שם ביו"ד סי' רפו משמע דמזוזה שבחדר שאיש ואשתו ישנים ומשמשים שם אינו צריך כיסוי כלל וכן משמע מדברי האחרונים דאל"ה הו"ל לפוסקים ז"ל להשמיענו דין זה טפי מתפילין כיון דשכיח טובא. ובפרט יש להקל בזה אם המזוזה מונחת למעלה מי' טפחים כמו שהיא ברובא דרובא, דכל שהוא למעלה מיו"ד טפחים תופס רשות לעצמו וכיו"ב תמצא בב"י שם בשם הפוסקים גבי עיר שיש בה חזירים וכו'. ולפי דעתי גם הרב הט"ז לא היתה כונתו כמו שפירש המג"א ז"ל שהרי תלה הטעם דלא מהניא זכוכית משום דמתחזיא כלומר "ולא יהיה בך ערות דבר" כתיב ומשו"ה אין זכוכית מהני, אבל לעולם לא בעי כלי בתוך כלי דאל"כ הרי אם פורס סודר עליה לא מתחזיא וליכא תו משום "ולא יראה בך ערות דבר", אלא ודאי דלא בעיא ב' כלים ומשו"ה הוצרך לומר דלא מהניא זכוכית ואינו מטעם שצריך כלי בתוך כלי אלא משום "ולא יראה" אתי עליה ואם מכסה אותה בשעוה כמ"ש שם נראה דסגי ליה בהכי אע"פ שאין שם כלי בתוך כלי כנ"ל ברור. והטעם שלא הצריכו כלי בתוך כלי במזוזה נראה דמפני שהיא קבועה בכותל והוא מקום קביעותה ומקום מצותה לא בעי זהירות כל כך שהרי מצוה עושה בקביעותה ומקיים מצוה במה שהיא שם משא"כ בתפילין וספרים, ואף כיסוי בעלמא לא בעי מכח דינא אלא לכבוד בעלמא כנ"ל, אבל מ"מ אין בידי להקל, וכן ראיתי נוהגים שכיש מזוזה בחדר שאיש ואשה ישנים בה משימים בגד עליה מלבד הזכוכית, אבל לדעתי לא היו צריכים לכך וכו', ועוד כי על הרוב המזוזות אינן ממש בחדר שהמיטות שם אלא היא במקום אחר אע"פ שנראית מן המיטה מכל מקום רשות אחר הוא דהוא כחדר אחר שבמקום שהמיטות שם יש פצימים והוא מובדל מהחדר. עכ"ד. ע"ש. ומבואר עולה מדבריו אלו של המאמר מרדכי דס"ל דלעולם לא בעינן לענין מזוזה שיהיה כלי בתוך כלי, ויתרה על כן ס"ל דמעיקר דינא לא בעי במזוזה אפילו כיסוי אחד ואפילו בערוה כיון שזהו מקום מצותה וענין עשייתה ואין זה שאנו עושים את הכיסוי אלא לכבוד בעלמא.

וכן ראיתי עתה ג"כ להגרי"מ עפשטיין בס' ערוך השלחן חיו"ד (סי' רפו אות טו) שאחר שהביא שם את דברי המג"א הנ"ל דאף לענין מזוזה בעינן כלי בתוך כלי, כתב ע"ז: ולדעתי הדברים תמוהים מאד דא"כ הש"ס והפוסקים שהצריכו כלי בתוך כלי בתפילין וספרים למה לא הזכירו מזוזה שבהכרח להיות מזוזה בחדר, וגם הטור והש"ע לא הזכירו כלל דין זה שהוא בהכרח, ושמא תאמר דלכן לא הזכירו מפני שבאמת חדר זה פטור ממזוזה וכו' זהו יותר תמוה דא"כ היאך לא הזכירו הש"ס והרמב"ם והפוסקים דבר גדול כזה שהוא בהכרח ואין בית אשר אין בו חדר כזה והיה להם לבאר דהחדר שאיש ואשתו שרויין שם פטור ממזוזה, אלא ודאי דאינו כן דכיון דזהו בהכרח שהתורה גזרה לעשות מזוזה והתורה גזרה על פריה ורביה ודאי שאין צריך כלי בתוך כלי אלא כיסוי בעלמא, ואולי גם זה אין צריך כיון שנצטוינו על זה, ולכן לא הזכירו רק תפילין וספרים שא"צ להיות בחדר זה. והמג"א שם הטה כוונת הט"ז בסק"ה כאן שזה שכתב כיסוי זכוכית הוא לבד פריסת סודר ע"ש ומי לא יראה שלא כיון הט"ז לזה, ולדברינו איתי שפיר ודו"ק. עכ"ל. ע"ש. ומבואר עולה מדבריו אלו של ערוך השולחן כדברי המאמ"ר הנ"ל חדא דאין צריך כלי בתוך כלי לענין מזוזה, ויתרה על כן י"ל דאפילו כיסוי אחד מעיקר דינא לא היה צריך ואפילו בערוה, ועוד דמה שהמג"א ביאר בדברי הט"ז ביו"ד דאף הט"ז ס"ל דבעינן לענין מזוזה כלי בתוך כלי ולהכי קאמר דכיסוי זכוכית לא מהני כיון שאינו כלי בתוך כלי, לא כן הוא הביאור בדברי הט"ז אלא היינו טעמא דלא מהני דהוי כערוה בעששית כיון דהמזוזה נראית מתוכה. [ובאמת לקושטא דמילתא פשט דברי הט"ז אינו מורה כלל דס"ל דבעינן כלי בתוך כלי לענין מזוזה ומשמע מדבריו דלעולם אף בכיסוי אחד סגי וכאשר תחזנה עיני המעיין בדבריו במשרים. וק"ל. וראה גם בפתחי תשובה (סי' רפו סק"ח) שהביא מספר חומות ירושלים (סי' רעז) שג"כ עמד להעיר על המג"א במה שביאר בדברי הט"ז דס"ל דבעינן ב' כיסויים, דלא היא, דלעולם גם הט"ז מודה דבכיסוי אחד סגי ואינו אוסר אלא בכיסוי זכוכית לבד. יעו"ש]. ועכ"פ נמצאו דברי המאמ"ר וערוך השולחן מכוונים ב' נביאים בסגנון אחד.

וראה גם לגר"ז (סימן מ ס"ה) שכתב שם: אם המזוזה קבועה בפנים בחדר יש מי שמצריך כלי בתוך כלי דהיינו לכסותה בב' כיסויין ואם יש זכוכית על השם די בפריסת סודר אחד על הזכוכית, ויש מי שאומר שמזוזה כיון שקבועה כולה בכותל ואין בה אלא נקב בלבד די שיסתום את הנקב בחתיכת שעוה או דבר אחר שמבטלו שם ואין צריך כלי בתוך כלי לפי שהכול חולק רשות לעצמו לכל מה שבתוכו כשאין נקב פתוח משם לבית, ואף אם המזוזה קבועה בשפורפרת מכל מקום כיון שהיא מחוברת לכותל הרי היא ככותל, אבל סתימת זכוכית אינה מועילה כיון שהמזוזה נראית דרך הזכוכית אסור כמו שאסרו ערוה בעששית משום לא יראה בך ערות דבר ותשמיש המיטה היא ג"כ גנאי ודומה לערוה וצריך סתימה גמורה שאין המזוזה נראית מתוכה ויש לסמוך על דבריו להקל בדברי סופרים. עכ"ד. ע"ש. ומתבאר מהכי דגם הגר"ז מסכים לדינא דאין צריך כלי בתוך כלי לענין מזוזה ודלא כהמג"א. וראה גם לרב זבחי צדק בתשובותיו (חלק ב חאו"ח סי' לח) שהביא את דברי המג"א וכתב עליו דהוא יחידאה בדבר זה שצריך כלי בתוך כלי אף לענין מזוזה ושכל הפוסקים המפורסמים פליגי עליו וכן הוא העיקר, ואע"ג דהרב חסד לאברהם הסכים עם המג"א וכתב שם דהרב דברי חפץ ג"כ העלה הכי אנו אין לנו אלא סברת מרן ז"ל שמקל בזה. ע"ש. ומ"מ עי' בכה"ח (סי מ ס"ק יג) שכתב שם דאע"ג דאין הלכה כהמג"א מ"מ ראוי לחוש לכתחילה לדבריו [במקום שאפשר] לעשות אף במזוזה כלי בתוך כלי. יעו"ש.

הראת לדעת כי כיסוי הזכוכית שעל גבי המזוזה לא חשיב כיסוי לענין זה שמותר לעמוד בגילוי ערוה לפניה דהוי כדינא דערוה בעששית דאסור, ולכן אף שעוטפים את המזוזה בניר שקוף מלבד הזכוכית שעליה ג"כ לא מהני הדבר דהא כבר הבאנו (לעיל) את דברי המשנ"ב ושאר הפוסקים שכתבו דב' כסויים שקופים לא חשיבי כיסוי גבי ערוה כיון שסו"ס היא נראית מתוכם, ורק באחד מהם שיהיה אינו שקוף מהני. [ואף למאמר מרדכי וערוך השולחן הנ"ל שהזכירו בדבריהם דמעיקר דינא לא היה צריך אפילו כיסוי אחד לענין ערוה כנגד המזוזה, בפשטות היינו דוקא לענין ערוה במצוה פו"ר דמצוה קעביד וכמבואר בדבריהם שכתבו: דכיון דהתורה ציותה על מצות מזוזה לשים אותה בפתח הבית והתורה ציותה על פו"ר ליכא ביה איסורא וכו' ולא חייב לכסותה כלל אלא משום כבוד בעלמא. ע"כ. א"כ משמע דלגבי שאר עניני ערוה לעמוד לפניה שלא בצניעות וכדו' בודאי דאסור מעיקר דינא דהא ליכא להאי טעמא דמצוה קעביד, וכי ללכת שלא בצניעות וכו' מצות התורה יש בזה ח"ו? בתמיהה, וכן נמי מורה עיקר דבריו של המאמר מרדכי שהרי המאמ"ר סמך לומר דמעיקר דינא אין צריך אפילו כיסוי אחד למזוזה בחדר שאיש ואשה ישנים בו על הבית יוסף וכמו שכתב המאמ"ר בריש דבריו "ומסתמיות דברי מרן שם ביו"ד סי' רפו משמע דמזוזה שבחדר שאיש ואשתו ישנים ומשמשים שם אינו צריך כיסוי כלל" ובפשטות כונתו לדברי מרן בבית יוסף ביו"ד (שם) שכתב בסוד"ה וכתב המרדכי וכו' בזה"ל: וא"כ חדר שאיש ואשה ישנים בו אע"פ שמשמשים אין עומדים ערומים וחייב במזוזה וכן עמא דבר. עכ"ל. וא"כ הרי מבואר ומפורש כאן להדיא בדברי מרן דעלייהו קסמיך המאמ"ר דכל מאי דס"ל למרן ז"ל דא"צ לכסות המזוזות בחדר שאיש ואשה ישנים בו היינו דוקא לענין תשמיש, אבל לא לענין שמותר לעמוד לפני המזוזה ללא צניעות וכו' וכמו שכתב הב"י "שאע"פ שמשמשים בו אבל לא עומדים ערומים" הא משמע לעמוד ערום וכיו"ב כנגד מזוזה שאין עליה כיסוי אסור. ודו"ק. וממילא פשוט וברור הדבר דהדר בכה"ג דינא דערוה בעששית דכמו דהתם אסור להזכיר בפניה דבר שבקדושה הכ"נ אסור לעמוד וללכת שלא בצניעות לפני מזוזה זו הנמצאת בתוך כלי זכוכית שקופה ושם שד"י נראה מתוכה. וק"ל. וזה ברור].

ומעתה נמי בנידון דידן דאין לתת או למכור בתי מזוזה מזכוכית שקופה לאנשים כאלו שידוע וברור שאין הולכים בביתם בצניעות, דכיון ששם שד"י נראה מתוך בתים אלו הרי ששם השם ברוך הוא בא עי"ז ח"ו לכלל בזיון ואסור.

אלא דלכאורה עדין יש להתבונן בדבר דהנה הרב זבחי צדק בתשובותיו (חלק ב חאו"ח סי' לח) עמד שם בשאלה בענין מרפסות ואכסדראות שהבתים פתוחים לתוכם ויש בפתחי הבתים מזוזות, היאך נהגו לישון באכסדראות אלו איש ואשתו ולשמש מיטתם והא קיי"ל דבעינן שיניחם לתשמישי קדושה כלי בתוך כלי, ועל מה סמכו העולם להקל בזה. והביא שם הזב"צ בריש התשובה את דברי המג"א הנ"ל דמצריך שתהיה המזוזה מונחת כלי בתוך כלי, אולם אח"כ כתב ע"ז: אבל באמת אחר שנתמצינו בדין מצאנו ראינו דהאמת והעיקר עם מנהג העולם דלא קפדי בזה, דמרן ז"ל ביו"ד סי' רפו הכי ס"ל וכ"כ להדיא בב"י שם וז"ל וא"כ חדר שאיש ואשה ישנים בו אע"פ שמשמשים אין עומדים ערומים וחייב במזוזה וכן עמא דבר עכ"ל, הרי בהדיא דס"ל למרן ז"ל שמותר לשמש שם ושפיר נהגו העולם כמרן ז"ל דאנו קיבלנו הוראותיו וכן משמע דהיא ג"כ דעת הרמ"א בהגה שכתב בסעיף ב' שם וז"ל ודוקא אלו אבל חדר ממש אפילו מקום שאיש ואשה ישנים ומשמשים שם חייבים במזוזה וכו'. ואח"כ המשיך הרב זבחי צדק שם וכתב עוד: ועוד יש היתר אחר בזה כיון דהמזוזה היא למעלה מעשרה טפחים זהו מותר לכו"ע דחשיב רשות אחר דכ"כ מרן שם למעלה מזה בשם סמ"ג [במ"ע כג] שכתב וז"ל: יש אומרים שיש בירושלמי עיר שיש בה חזירים פטורים מן המזוזה ואומר ריב"א נשתקע הדבר ולא נאמר כי בדק בכולו ולא נמצא, ועוד אפילו נמצא בשום מדרש וכו', ואפי' בפתח הבית במקום שתחילת שליש העליון למעלה מי' יכול להניחה אמנם היה נוהג לכמותה בפתח וכן אני נוהג לכסות וגם בחדרים במקום שהתינוקות מצויים שם אני מכסה הנקב במעט שעוה. עכ"ל הסמ"ג. וא"כ ה"נ כל המזוזות הם למעלה מעשרה אצלינו במקומינו ואי משום שכתב שצריך לכסותם ג"כ נמי אצלינו הם מכוסים בעור מחופה עליהם ועל שם שד"י ג"כ יש עור שמחופה עליו וכן ראינו שכ"כ הט"ז שם בסי' רפו לצרף ענין זה של למעלה מי' וכמש"כ שם וק"ו במה שהיא למעלה מעשרה טפחים דהוי כרשות אחרת כמ"ש הסמ"ג הביאו ב"י וכו' וא"כ שפיר מיושב מנהג העולם בענין זה: עכ"ד הרב זבחי צדק שם. יעו"ש.

וא"כ יש להתבונן על פי דבריו אלו של הרב זבחי צדק בטעמא בתרא שכתב לצדד להקל בענין זה של ערוה כנגד המזוזה, דכיון שהמזוזה גבוהה למעלה מי' טפחים חשיב ליה רשות בפני עצמו ושרי. [ובפשטות לפי האי טעמא אין צד היתר זה רק לענין תשמיש המיטה וכו' שענין זה היה כלול כבר בתירוצו הראשון של הזבחי צדק ששם עיקר התירוץ מבוסס על דברי הב"י הנ"ל שכתב כעין זה דא"צ כיסוי למזוזה בחדר שאיש ואשה משמשים בו כיון שאין זה אלא תשמיש אבל אין עומדים ערומים וכו', ועתה בא הזב"צ בתירוצו השני מצד ענין אחר של י' טפחים וכו' ובפשטות להאי טעמא אין הבדל בין ענין תשמיש שמקיים בו מצוה לעומד סתם ערום כנגד המזוזה דכיון די' טפחים חולק רשות לעצמו ליכא איסורא. וק"ל]. ואע"ג דעיקר סמיכותא קאי על דברי הסמ"ג דהוא מיירי בענין טינוף וכו' ס"ל לרב זב"צ דה"ה לענין ערוה. וממילא הכי נמי י"ל הכא בנידון דידן דכיון שבד"כ המזוזות הם גבוהות י' טפחים מקרקע הבית הרי שחולק רשות לעצמו ולכן אע"ג שיעמדו שלא בצניעות כנגדם שרי. ואיברא דהסמ"ג כתב דעל אף האי טעמא די' טפחים ריב"א היה נוהג לכסות המזוזה, וכן גם הוא גופיה [הסמ"ג] נוהג כך לכסותם, לכאורה משמע מתורף לשונו שאין זה אלא לחומרא אבל מעיקר דינא סגי במאי דהמזוזה גבוהה למעלה מי"ט ובמקום צורך ודחק שפיר איכא למיסמך אהאי טעמא בלבד די' טפחים חולק רשות לעצמו. וכאמור דהרב זבחי צדק עשה בענין זה של י' טפחים דין ערוה ודין טינוף כנגד מזוזה שוים, וכל מאי דעולה מדברי סמ"ג התם בענין טינוף ה"ה הכא לענין ערוה, וכשם דהתם מעיקר דינא סגי בי' טפחים ה"ה הכא. וק"ל.

ברם בקושטא י"ל דזה אינו דכיון דגבי ערוה בראיה תליא מילתא כדכתיב בקרא "ולא יראה בך ערות דבר" וגו' כל שנראית הערוה כנגד המזוזה אסור ואפילו היכא דהויא ברשות אחרת, דסו"ס נראית היא ומה בכך שהמזוזה ברשות אחרת. ועי' למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"א (חאו"ח סי' ז אות ה) שהביא את דברי הר"י שווארץ בתשובותיו דברי יוסף (סי' כג) שכתב דכל מאי דאמרינן ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה היינו דוקא בכה"ג שיש כאן ערוה והיא מכוסה בזכוכית, אבל אם רואה את הערוה דרך מראה כיון דראיה כזאת לא חשיבי ראיה גבי ראיית הלבנה בקידוש החודש כדאיתא בגמ' ראש השנה (כד ע"א), הכא נמי לא חשיב ראיה לגבי ערוה. וכתב מו"ר שליט"א שם להעיר עליו דהרי גבי ערוה תלי רחמנא בראיה שאז יש הרהור בשעה שקורא ק"ש, והכא נמי איכא להאי מילתא גם אם רואה דרך מראה ומה בכך שהערוה לא נמצאת כנגדו במציאות, ולכן ברור הוא דגם בכה"ג אסור. וחזר והניף ידו וכתב להעיר כיו"ב בשו"ת יבי"א ח"ו (חאו"ח סי' יב). ע"ש. הרי שכל ענין זה דערוה בראיה תליא מילתא וכל שרואה אפילו בגוונא דבדינא אחריתי לא חשיב ראיה זו ראיה הכא אסור דסו"ס הטעם והענין אחד הוא דראיה המביאה לידי הרהור אסורה, וממילא אף שתהיה ברשות אחרת אסורה דהא שייך בה טעם זה. וראה גם בדברי מרן בשו"ע או"ח (סי' עו ס"ו) שכתב: היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה או שעצם עיניו או שהוא בלילה או שהוא סומא מותר לקרות, דבראיה תלא רחמנא. ע"כ. וע"ש במג"א ובט"ז ובביאור הגר"א מש"כ בזה ג"כ. יעו"ש. ומ"מ פשט הדברים מורה כאמור דהכא בענין ערוה ראיה קובעת כל שרואה אסור אפילו הערוה ברשות אחרת, וכל שלא רואה אפילו הערוה כנגדו ממש שרי דהא ולא יראה וגו' כתיב.

וגם יש לומר בפשיטות דזה הוי דומיא דערוה בעששית, וכי אם תהיה הערוה שכנגדו ברשות אחרת והיא נראית, מותר להזכיר שם שמים כנגדה? בודאי שלא!, והכי נמי הכא י"ל דאסור לעמוד כנגד מזוזה מגולה או הנמצאת בכלי זכוכית ושם שד"י נראה מתוכה ואע"ג שהיא ברשות אחרת, דכיון שנגלית ונראית הערוה לפניה אסור. ובס"ד יש להביא לזה ראיה ברורה באמת, דהנה בגמ' ברכות (כה ע"א) אמרינן לא יקרא אדם ק"ש כנגד צואת אדם וכו' היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים יושב בצידו וקורא ק"ש ואם לאו מרחיק כמלא עיניו. ע"כ. ועי' ברא"ש (שם סי' מו) שכתב דבגבוה עשרה וכו' אף כשהוא רואה אותה מותר כיון שהוא מקום מיוחד לעצמו שפיר קרינא ביה "והיה מחניך קדוש", וה"ה נמי אם הוא בבית וצואה לפני הבית דמותר לקרות אף כשהוא רואה אותה. אולם הרשב"א בחידושיו לברכות (שם) כתב דהא דאמרינן יושב בצידו וקורא היינו בשאינו רואה אותה, אבל ברואה לעולם אסור דהא כתיב "ולא יראה בך". עכ"ד. ע"ש. וכ"כ ג"כ הריטב"א בחידושיו לברכות (שם) כדברי הרשב"א הללו דבעינן שלא יראה וכ"כ גם הרא"ה והמאירי (שם). ע"ש. וראה גם בדברי הרמב"ן על התורה (דברים כג ו) שג"כ משמע מדבריו דמפרש הכי דאע"ג דהצואה ברשות אחרת בעינן שלא יראנה. וע"ש. אולם הרמב"ם (בפ"ג מקריאת שמע ה"ט) שסתם דבריו לכאורה משמע דס"ל כהרא"ש. יעו"ש. [ולדינא כמאן נקטינן כרשב"א או כהרא"ש עי' בשו"ע או"ח (סי סט ס"ב) ובביאור הלכה (שם, ד"ה אבל להרשב"א וכו'). ע"ש. ואכמ"ל].

ובפשטות נחלקו כאן הרא"ש והרשב"א אם האי קרא ד "ולא יראה בך ערות דבר" קאי נמי על צואה או רק הוי בערוה, דהרא"ש ס"ל דבצואה בעינן רק "והיה מחניך קדוש" ולקרא ד "לא יראה" לא חישינן דההוא בערוה כתיב, ולכן כשהצואה נמצאת ברשות אחרת שגבוה י"ט וכו' שפיר "מחניך קדוש" מקרי, והרשב"א ס"ל דקרא ד "ולא יראה בך" הוי נמי גבי צואה ולכן לא סגי במה שהוא ברשות אחרת אלא צריך שג"כ לא יראה אותה, וכל שרואה אותה אסור אפילו שהיא ברשות אחרת. (ועי' בשו"ת אור לציון סימן ח דב"ה ולענ"ד וכו'. יעו"ש). וא"כ כאמור עד הכא לא פליגי הני רבנן קדישי הרא"ש והרמב"ן ודעימייהו אלא רק בהאי מילתא אם "ולא יראה בך" וגו' הוי נמי לענין צואה או רק בערוה, אבל בהא כו"ע מודו דכל היכא דבעינן "ולא יראה בך" וגו' בעינן שלא יראה כלל, וכל שהוא רואה אסור אפילו היא ברשות אחרת, דרשות אחרת עדין אינו מועיל בזה כיון שהעיקר הוא בראיה. והוא שכתב הרשב"א ז"ל "אבל ברואה לעולם אסור דהא כתיב ולא יראה בך וכו'", והיינו אפילו שנמצא ברשות אחרת דהא על כה"ג קאי הרשב"א. וק"ל. ודו"ק. והרי דברים מפורשים ומבוארים בס"ד כמין חומר. דו"ק היטב ותשכח. והוא כאשר אמרנו דכיון שנראית הערוה כנגד המזוזה לא סגי בהכי שהיא ברשות אחרת כיון שסו"ס היא נראית ורשות אחרת לא מועיל בכה"ג.

[ושו"ר בזה דברים מפורשים בדברי הגאון רבינו זלמן בשו"ע שלו (סי' עה סעיף ח) שכתב: דהא דאמרינן ערוה בעששית לא יקרא ק"ש כנגדה היינו אפילו אם הערוה בבית אחר והיא נראית דרך עששית שבחלון דג"כ אסור לקרות כנגדה. ע"ש. וכ"פ ג"כ הרב חיי אדם (כלל ד ס"ג) והרב בן איש חי (פר' בא סעיף ו). יעו"ש. הרי דאע"ג דהוי בבית אחר שהוא רשות אחרת בפני עצמה דלא מהני לענין ערוה, כיון דסו"ס הערוה נראית. ויותר מפורש מצאתי עתה בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח (ריש סימן צד ד"ה ולפענ"ד) שכתב שם להדיא דבערוה לכו"ע לא מהני רשות בפני עצמה דבערוה תליא רק ברואה, ולכן גם לאידך גיסא אמרינן דאם עוצם עיניו לדעת מרן בשו"ע או לדעת הב"ח והט"ז והמג"א אם מחזיר פניו שרי אפילו שהערוה בד' אמותיו כי העיקר תליא בראיה. ע"ש].

וממילא לפי האמור י"ל נמי דהרב זב"צ דלמד לנידון דידיה מדברי הסמ"ג דכיון דהוי למעלה מי' טפחים קיל טפי, ואח"כ המשיך: ואי משום שכתב [הסמ"ג] שצריך לכסותם אצלנו המזוזות ג"כ מכוסים וכו', פשט דבריו הוא דאמנם התם בדברי הסמ"ג הכיסוי הוי לחומרא אבל הכא חיובא איכא מדינא כיון דהוי ענין ערוה דבראיה תליא מילתא וכל שנראה אסור ולהכי חייב לכסותו, וכן מורה ג"כ המשך דבריו שם שהביא את דברי הט"ז שכתב כיו"ב דכיון שהמזוזה למעלה מי"ט קילא מילתא וכו' והרי מבואר שם בבירור מדברי הט"ז שלא ס"ל דמהני ענין זה של י"ט אלא לענין טינוף אבל כלל וכלל לא לענין ערוה דלגבי ענין זה בעינן לכסותו בשעוה וכיו"ב שלא יראה וכמבואר להדיא בט"ז שם. וק"ל. וא"כ צ"ל דכוונת הרב זבחי צדק בדבריו הוא, שרוצה להעמיד את דבריו ואת צדדי ההיתר גם אליבא דהמג"א, ור"ל דאף להמג"א דבעינן במזוזה כלי בתוך כלי מלבד שיש לדחות דבריו דהפוסקים לא ס"ל הכי, עוד יש להוסיף ולומר די"ל דהכא אייתי שפיר גם לדידיה כיון דאיכא י' טפחים וגם כיסוי ובכה"ג חשיב כמעליותא דכלי בתוך כלי, אבל לעולם בודאי דבעינן שיהיה עכ"פ כיסוי אחד משום הערוה שלא תראה. ודו"ק. ושו"ר גם בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח (סי' צד ד"ה ואפשר) שכתב בפשיטות דגובה עשרה טפחים אינו מועיל כלל גבי ערוה דבראיה תליא מילתא, ועל כן במזוזה הנמצאת בזכוכית ס"ל להט"ז דלא מהני ובעינן שיהיה עליה כיסוי. ע"ש. ומבואר מהכי להדיא דענין גובה י' טפחים במזוזה לענין ערוה לא מהני, וע"כ בודאי דיש לפרש את דברי הזב"צ כאשר ביארנו בס"ד כדי שדבריו יהיו מיושבים.

ויש לציין דהנה מרן בשו"ע יו"ד (סי' רפב ס"א) כתב: חייב אדם לנהוג כבוד גדול בספר תורה ומצוה לייחד לו מקום ולכבד המקום ההוא ולהדרו ביותר ולא ירוק כנגד ס"ת ולא יגלה ערותו כנגדו ולא יניחנו על ראשו כמשוי ולא יחזור אחוריו אלא א"כ גבוה ממנו עשרה טפחים וכו'. ע"ש. ולכאורה חזינן מהכא דמועיל שיהיה הס"ת גבוה י"ט ויחשב כרשות אחרת לענין זה דלא יגלה ערותו כנגדו כי בפשטות האי דכתב מרן ואשר הוא באמת מדברי הרמב"ם (פ"י דס"ת ה"י) "אלא א"כ גבוה ממנו עשרה טפחים" אכולהו מילי דקאמר התם קאי.

[וכן משמע לכאורה נמי מדברי החוות יאיר (סי' קפד) שנשאל שם אם אפשר לאדם שביתו דחוק ואין לו אלא חדר אחד אשר שם נמצאים ספריו וג"כ יושן שם לשמש מיטתו בחדר זה שנמצאים בו ספרי הקודש ע"י שיעמידם במדף גבוה י' טפחים דהו"ל כרשות אחרת וכמבואר בטור יו"ד סי' רפב, והשיב ע"ז הרב שם דאין לסמוך ע"ז כי הנה הא דמהני הכא בס"ת י' טפחים אין הכונה די' טפחים מהארץ יחשב כרשות אחרת דאדרבה רוב תשמישו של אדם שם הוא וראיה מנר חנוכה ובדיקת חמץ אלא מיירי שהם י"ט למעלה מראשו דלהכי קאמר הרמב"ם [שממנו מקור דין זה] היה גבוה ממנו י' טפחים ר"ל למעלה מראשו בעומדו, דאל"ה הול"ל אלא א"כ הוא למעלה מי' טפחים ומדקאמר "ממנו" היינו מעל ראשו. ועוד י"ל כי לא הותר בי"ט למעלה מראשו רק לאותם דברים דנקט הרמב"ם שם דלא מצינו בהם איסור בש"ס רק כתבם הרמב"ם מצד האמת והצדק והסברא ולכן סגי בגבוה י"ט למעלה מראשו משא"כ תשמיש המיטה שאסור מדברי חז"ל בש"ס אין היתר כלל אפילו יהיה גבוה י"ט מעל ראשו. עכ"ד. ע"ש. וא"כ דבריו אלו של החו"י בין לפי דחיה ראשונה בין לפי שניה מורים בפשיטות דהאי דסיימו הרמב"ם ומרן בסעיף א' "אא"כ גבוה ממנו י' טפחים" אכולהו מילי דבסעיף קאי והוא קאי נמי על "לא יגלה ערותו כנגדו" דבגבוה י"ט שרי. אם לפי תירוצו הראשון דמבואר די' טפחים מועיל אפילו בתשמיש ורק בעינן שיהיה י' טפחים מעל ראשו וממילא א"כ גם לגבי גילוי ערוה מועיל, ובין לתירוצו השני דמתבאר מדבריו דרק לענין תשמיש לא מועיל י"ט כיון דהוא מוזכר בגמ' אבל אה"נ י"ל דבשאר מילי דמוזכר שם בסעיף א' מועיל וגם גבי גילוי ערוה, דאל"כ היה לו לפרש דגם גבי גילוי ערוה לא מהני י"ט כמו שפירש לענין תשמיש. ודו"ק היטב. וא"כ לכאורה הדרא קושיא לדוכתא דהא אמרינן דבענין ערוה לא מהני מה שהוא גבוה י"ט דבראיה תליא מיתלא, והכא חזינן דמהני].

אולם י"ל דהתם הרמב"ם ומרן מיירי לענין כבוד ס"ת ובס"ת מכוסה אמרו דאפ"ה אסור שיגלה ערותו כנגדו כל שהוא למטה מי"ט אע"ג שבמזוזה וכיו"ב דמכוסה לבד שרי כיון שיש בזה סו"ס בזיון וס"ת צריך לנהוג בו קדושה מיוחדת יותר מבשאר דברים, [וכלשון שכתוב שם "חייב אדם לנהוג כבוד גדול בספר תורה" וכו' והיינו יותר מן הרגיל. ועי' בשולחן גבוה (שם סק"ג) שכתב דאע"ג דיש מאלו הדינים שמותרים בבית הכנסת כגון שמותר לירוק בביהכ"נ כשמשפשפו ברגליו וכמבואר באו"ח (סי' קנא ס"ז) מ"מ לפני ס"ת אסור דחמיר כבודו וקדושתו אלא יחזיר פניו לאחוריו וירוק. ע"ש], אבל כשהוא למעלה מי"ט דהוא ברשות בפני עצמו שרי גם בגילוי ערוה כיון שהוא מכוסה, אבל בודאי זהו דוקא דהס"ת מכוסה בנרתיק שלו וכיו"ב או שהוא גלול וכרוך בבגד שאין אותיות הקודש נראין מתוכו [ועי' בכה"ח (סי' מ סקי"ד) מה שהביא שם מחלוקת הפוסקים אם כריכת הספר המחוברת לו חשיב ככיסוי או לא. יעו"ש], דאי לאו הכי לא מהני מאי דהוי הס"ת ברשות אחרת דהא כאמור גבי ערוה בראיה תליא מילתא. וק"ל. וממילא הדרינן לקמייתין דגובה י"ט לא מהני לענין ערוה במקום שהיא נראית.

ועוד י"ל דדילמא כל מאי דסיימו הרמב"ם ומרן שם "אלא א"כ גבוה ממנו י' טפחים" לא קאי אכולהו מילי דבסעיף דהתם ואין זה אלא רק דוקא אמאי דסמיך ליה דהיינו "ולא יחזור אחוריו" דבהא מהני אם גבוה עשרה טפחים, [ועי' שו"ת יחו"ד (ח"ג סימן יט) מש"כ לסמוך על ענין זה גבי מה שנוהגים להפוך הפנים בקבלת שבת לצד מערב ומחזירים אחוריהם לאורן הקודש, דכיון דהס"ת שנמצא בהיכל הוא גבוה מי"ט שרי. ע"ש], אבל באמת גבי "לא יגלה ערותו כנגדו" שהזכיר שם מרן בסעיף אה"נ לא מהני י"ט, משום דהא הוי דומיא דתשמיש המיטה דאסור לשמש בבית שיש בו ס"ת (וכמבואר שם בסעיף ח), ולפי העולה ממסקנת החוות יאיר הנ"ל מתבאר דבזה לא מהני גם אם הס"ת גבוה י"ט דאפ"ה אסור לשמש כנגדה, ולעולם ה"ה נמי דאין דאסור לגלות ערוותו אף בכה"ג דגבוה י"ט. ובפשטות אפשר שהוא נמי דעת החוות יאיר בתירוצו השני שכתב דלגבי ענין תשמיש לא מהני י' טפחים ור"ל דה"ה נמי לענין גילוי ערוה דהרי תשמיש עדיף הוא בצניעותו מגילוי ערוה וכמפורש מדברי מרן בב"י הנ"ל (יו"ד סי' רפו) שכתב בסוד"ה וכתב המרדכי וכו' בזה"ל: וא"כ חדר שאיש ואשה ישנים בו אע"פ שמשמשים אין עומדים ערומים וחייב במזוזה וכן עמא דבר. עכ"ל. וא"כ הרי מבואר ומפורש כאן להדיא בדברי מרן דתשמיש עדיף בצניעותו ממגלה ערותו סתם שהזכיר בהל' ס"ת, וממילא אם החוות יאיר ס"ל דגבי תשמיש לא מהני י"ט פשיטא ובודאי דבגילוי ערוה לא מהני דזיל תתר טעמא הוא, אלא צ"ל דהחו"י לא כתב דגם בערוה לא מהני י"ט כיון דבעיקר התשובה שם מיירי גבי תשמיש אבל דבר פשוט הוא דאם בתשמיש לא מהני י"ט ברור הוא דבערוה נמי לא מועיל וזה אין צריך לומר זה הוי. וק"ל. וראה גם בס' ערוך השלחן להגרי"מ עפשטיין שם (סי' רפב סעיף יד) שג"כ כתב כיו"ב דבענין תשמיש לא מהני מאי דהספרים הם למעלה מי' טפחים. יעו"ש. וממילא מכיון שכן הוא י"ל בפשיטות דה"ה נמי בענין "לא יגלה ערותו כנגד ס"ת" דהוא בכל גווני אף בגבוה י"ט, וא"כ אייתי שפיר והוא כמבואר לעיל דבענין ערוה לא מהני ענין רשות אחרת כיון דבראיה תליא מילתא. וק"ל. ועדין צ"ע בביאור דברי מרן בהל' ס"ת וע"ע לא מצאתי בזה דברים ברורים. [ובענין מאי דמתבאר מדברי החו"י דהאי דמהני י' טפחים היינו מעל גובה הראש ולא מן הקרקע, הנה מדברי הט"ז הנ"ל (בס' רפו סק"ה) וכן מדברי שאר הפוסקים הנזכרים לא משמע כן אלא פשט דבריהם מורה דאפילו בי' טפחים מע"ג הקרקע סגי וכמו שהזכירו בפשיטות ענין זה די"ט גבי מזוזה והתם אין י' טפחים אלא מן הקרקע. וק"ל. וראה גם למו"ר בשו"ת יחו"ד ח"ג (סימן יט) שג"כ עמד שם להעיר על דבריו אלו של החו"י מתשובת הרמב"ם בפאר הדור (סימן עח) והעלה דבי' טפחים מן הקרקע סגי וכמתבאר מפשט דברי הפוסקים. יעו"ש].

המורם מכל האמור: יש להמנע בהחלט מלמכור או לתת בתים של מזוזות העשויים מזכוכית שקופה לאדם שיש חששא דמינכר שבבית אשר יקבעו את מזוזות אלו הולכים בלבוש שאינו צנוע וכיו"ב, כיון שיגרם עי"ז ח"ו ביזוי לשם שד"י הנמצא בראש המזוזה מבחוץ ע"י שהולכים כנגדו שלא בצניעות.

ולכן אין למכור לאנשים אלו אלא רק בתים אטומים שאין שם קדוש זה נראה מתוכם, או שאפשר ג"כ במקום הצורך - כגון שאין למוכר בתי מזוזה אטומים וכיו"ב - לתת להם בתים שקופים אלו ולהכין להם את המזוזות לגלול אותם ולפני שיכניס אותם לבתים יכרוך נייר שאינו שקוף על שם שד"י ויהדק אותו, וכיסוי זה מהני גם לענין זה שאין הולכים בצניעות כנגד המזוזה וכמבואר בט"ז ושאר פוסקים הנ"ל דבמקום שהמזוזה בתוך זכוכית סגי בכך שיתן שעוה על שם שד"י שלא יראה, וכיסוי זה מועיל אף לענין ערוה.

ומכל מקום היכא שאין חשש שיגרם ח"ו ביזוי לשם שד"י שנזהרים ללכת באותו בית בצניעות וכו' אם אפשר עדיף להניח את המזוזה בכיסוי אשר שם שד"י נראה מתוכם וכעין שכתב הרמ"א ביו"ד (סי' רפח סעיף טו) וז"ל: ומניחין נקב בקנה נגד שם שד"י שיהיה נראה מבחוץ. ע"ש. א ואולם אין זה מעכב שיראו את שם שד"י מבחוץ, ובפרט במקום שיש חשש שילכו כנגדה שלא בצניעות וכדו' שב ואל תעשה עדיף, ובכה"ג יניחו את המזוזות בבתים אטומים שאין שם שד"י נראה מתוכם. והנלע"ד כתבתי בס"ד.

ההדס ולא על ההדס עצמו. וק"ל. ודו"ק.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi