למעלה
ח) ולכן נראה שבהיות ומצינו דטובא
מהפוסקים ס"ל שבכור הנולד ע"י מלקחיים יש לפדותו, הן מטעם דס"ל
דבבכור אדם ליכא חשש חציצה כלל, והן מטעם שיש ספק ספיקא לחייבו, והן מטעמים אחרים,
לכן י"ל דהכי נקטינן להלכה דיש לפדות בכור כזה בפדיון גמור ובכל הברכות
הנהוגות בפדיון. אמנם נראה דמהיות טוב כדי לצאת מידי כל חשש וספק, ובפרט לדעת
הלבושי מרדכי דלא סמך בהחלטיות על החילוק הנ"ל דבענין חציצה דגבי בכור איכא
הבדל בין בכור אדם לבכור בהמה, ורק בגלל דאיכא הכא גם ספק ספיקא בהדיה דהאי חילוקא
כתב דיש לחייבו בפדיון אף בברכה, והרי כבר אמרנו לעיל דאנן לא ברירא לן לחייבו
בפדיון מכח ספק ספיקא, משום דשמא הוי כשאר דיני ממונות שאין מוציאין בהם ממון מכח
ספק ספיקא. לכן טוב וראוי הוא שאבי הבן יסכים בליבו לתת את הה' סלעים לכהן במתנה
גמורה כתנאי, שאם הוא חייב בפדיון שיהיו עבור פדיון בנו, ואם אינו
חייב שיהיה הכסף כמתנה לכהן.
וכעין מש"כ החת"ס בתשובותיו (חיו"ד סי' רצט) שאע"פ שבכל מקום
שיש ספק אם האב חייב לפדות את בנו, אין שום זכות לכהן באותו ממון, עכ"פ כדאי
הוא שהאב יפדה את בנו אצל הכהן במתנה ע"מ להחזיר, והביא דבריו ג"כ הפתחי
תשובה ביו"ד (סי' שה ס"ק כט). ע"ש. וראה גם בשו"ת בית יצחק
(חיו"ד ח"ב סי' קכט), ובשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' קנה),
ובשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת ח"ב סי' פא). ע"ש. ובנידון דידן
בבכור שנולד ע"י מלקחיים שיש צדדים גדולים שהאב חייב בפדיון גמור לדעת טובא
מהפוסקים ראוי הוא שינהג כן ויתן את כסף הפדיון במתנה גמורה לכהן ללא שום דיחוי,
כיון שבלא"ה יש צד גדול שהוא חייב בפדיון זה, וכמו שכתב כיוצא בזה בענין אחר
בשו"ת לב אברהם (חלק א סי' פח). ע"ש.
וכמו כן לגבי ברכות הפדיון נראה
שיוכל לברכם בלא חשש גם לדידן דחיישינן בעלמא לברכה שאינה צריכה ואמרינן סב"ל,
ואע"פ שהחתם סופר הנ"ל (חיו"ד סי' רצט ד"ה ונ"ל) כתב
דהיכא דפודה את בנו לחומרא בגלל ספק, לא יברך משום דספק ברכות להקל, הנה בנידון
דידן יש להקל היות ואיכא ספק ספיקא לחייבו בפדיון, ואע"ג דקיי"ל בעלמא
גבי הברכות דאפילו יהיו אלף ספיקות לחייבו בברכה אין הם מצטרפים לחייבו ואמרינן
ביה תמיד סב"ל, וכמש"כ הפרי מגדים (בפתיחה להלכות ברכות השחר, בד"ה
והנה יש לחקור) שענין אם מועיל לומר ספק ספיקא בברכות תלוי הדבר במחלוקת הראשונים
שלפי דעת הרמב"ם (בסוף פרק ט מהלכות טומאת מת) דס"ל דהא דאמרינן ספיקא
דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן, א"כ זה שמתירים איסור תורה כשיש ספק ספיקא
היינו משום שבספק אחד נעשה הדבר כאיסור דרבנן כיון שהספיקות אינם אלא מדבריהם
וכשיש ספק נוסף הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא, ולפ"ז לגבי הברכות גם כשיש בהם
ס"ס להחמיר כיון שהברכות מדרבנן לא מהני ס"ס, ואפילו אם יהיו אלף ספיקות
סו"ס הוי רק מדרבנן לחומרא, וממילא יש כאן כנגדם ספק איסור "לא
תישא" דהוי מדאורייתא. אבל לדעת הרשב"א בקידושין (עג ע"א)
דס"ל שספק דאורייתא לחומרא הוא מן התורה, הטעם שבעלמא מועיל ספק ספיקא להקל
משום שבספק אחד הוי כמחצה על מחצה, ובספק נוסף הוי רוב לצד ההיתר, א"כ גם
לענין הברכה כיון שספק ספיקא הוי רוב יש לברך. ע"ש. וא"כ מכיון דאנן
קיי"ל כדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא הוי רק מדרבנן וכמ"ש
הפרי חדש בליקוטים (סימן קפד) והכריתי ופליתי (סימן קי, בקונטרס בית הספק) ורבינו
החיד"א בברכ"י או"ח (סי' תקפט סק"ו) ועוד אחרונים. לפיכך לא
מהני לדידן ספק ספיקא בברכות והדרינן תמיד לכללא דספק ברכות להקל. וכ"כ נמי
רבי דוד פארדו בשו"ת מכתם לדוד (חאו"ח סי' ג) דכבר פשטה ההוראה אצלינו
שאין להורות לברך ברכות ע"פ ספק ספיקא ואפילו מאה ספיקות. ע"ש. וכ"כ
נמי רבינו החיד"א במחזיק ברכה או"ח (סי' ז) וביעיר אזן (מערכת ס אות
לג), ורבי אליהו מני בס' זכרונות אליהו (דף קח) ועוד אחרונים. וכן הוא נמי דעת
מו"ר שליט"א עי' בשו"ת יבי"א ח"א (חאו"ח סי' יב אות
ט) ובשו"ת יחו"ד ח"ה (סי' כא הערה א) דלא עבדינן ס"ס לחייבו
בברכות ואפילו יהיו מאה ספיקות אין הם מצטרפים לחייבו. יעו"ש.
מכל מקום הנה היכא דאיכא ס"ס
לגבי ברכה במצוה דאורייתא לכו"ע אמרינן דיברך אפילו למ"ד דבעלמא אין
לחייבו בברכה מכח ס"ס, וכעין המתבאר נמי מדברי מרן בשו"ע או"ח (סי'
תפט מ"ח) שפסק שם כדברי תרומת הדשן (סימן לז) דאדם המסופק אם דילג יום אחד
בלא לספור את העומר דימשיך לספור בשאר הימים בברכה. וביאר בתרוה"ד (שם)
דהיינו טעמא משום דאיכא ס"ס לחייבו להמשיך בברכה שמא הלכה כמ"ד דכל לילה
הוא מצוה בפני עצמו ולכן אף אם לא בירך אתמול יכול היום לברך, ושמא באמת כן ספר את
העומר באותו לילה שהוא מסופק בו. וכאמור דמרן פסק (שם) כוותיה דתרומת הדשן.
ולכאורה הא אמרינן דלא עבדינן ס"ס לחייבו בברכות. אלא הנה בתרומת הדשן שם
מבואר דעבדינן הכא ס"ס זה בצירוף דעת הראבי"ה שספירת העומר בזמה"ז
הוי מדאורייתא ואע"פ שהרבה פוסקים חולקים וס"ל דספירת העומר בזמה"ז
הוי מדרבנן יש לסמוך על הראבי"ה בזה. יעו"ש. וממילא זוהי ג"כ סברת
מרן ז"ל דאע"ג דלעולם לא עבדינן בעלמא ס"ס לחייבו בברכות, מכל מקום
היכא שהברכה היא על מצוה דאורייתא יש לחייבו לברך. וכ"כ לבאר הכי בדברי מרן
גם מהר"ד פארדו בשו"ת מכתם לדוד (חאו"ח סימן ג) וכן מבואר
כיו"ב עוד בדבריו (שם סימן יח). ע"ש. וכן העלה לדינא גם מו"ר
שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ב (חיו"ד סי' ב אות ג) ובשו"ת
חזון עובדיה ח"א (סו"ס לג, עמוד תרלא) ובשו"ת יחו"ד (ח"ב
סי' עד, וח"ו סו"ס מ) ועוד בדוכתין סגיאין, דכל היכא דאיכא ס"ס
בברכה במצוה דאורייתא יש לברך דומיא דבדין ברכת ספירת העומר הנ"ל. ע"ש.
וממילא לפ"ז גם הכא בנידון דידן דהא כאמור איכא ס"ס לחייבו במצות הפדיון
וכנ"ל, וכיון דמצות פדיון הבן הוי מדאורייתא יש עליו חיוב לברך מכח
הס"ס. ובאמת כן ראיתי עתה גם בשו"ת דובב משרים הנ"ל (ח"ב סוף
סימן לב) שכתב שם בפשיטות ובקצרה דתינוק בכור שנולד בלידת מלקחיים מלבד שיש חיוב
לפדותו כיון דאיכא ס"ס לחייבו בפדיון, הנה גם יש חיוב לברך על פדיון זה דהוי
כעובדא דספירת העומר הנ"ל דמשום דאיכא ביה ס"ס יש לו להמשיך לספור בברכה
בשאר הלילות, והכ"נ יש לו לפדותו בברכה מכח חיוב הספק ספיקא. ע"ש. (ולא
עמד לחלק שם כנ"ל דהכא עבדינן ס"ס לחייבו בברכה כיון שהוא ס"ס
במצוה דאורייתא, ושאני מדין דעלמא דלא עבדינן ס"ס לחייבו ברכות. ושמא
בכ"ז אפשר להעמיס זאת בתוך דבריו. וע"ש).
אמנם לא אכחד כי יש כאן מקום
לעורר ולומר, דאה"נ אע"ג דבעלמא במקום שיש ס"ס בברכות גבי מצוה
דאורייתא אמרינן דמברכים עליה, אולם הנה בנידון דידן בענין הפדיון לאחר שכבר הבאנו
דדינו כשאר דיני ממונות דלא עבדינן ביה ס"ס לחייבו ממון, ועיקר חיליה דידן
לחייבו בפדיון הוא מסברת האחרונים דיש לחלק בין בכור בהמה לבכור אדם דבבכור אדם
ליכא דין חציצה כלל, א"כ יוצא לכאורה דאין מקום לס"ס במצוה זו,
וא"כ איך יש לחייבו בברכה מכוח ספק ספיקא זה. אבל נראה דיש להשיב בפשיטות
ולומר, דהן אמת שאין אנו מחייבים את אבי הבן בממון מכח הס"ס, מ"מ הרי
אין זה משום דהס"ס מצד עצמו הוא גרוע וקלוש ונפל פיתא בבירא, אלא זה רק משום
שאין להוציא ממון על פיו, דדינא הכי הוי שבדיני ממונות אמרינן דהממע"ה וממילא
אין נמי לחייב בס"ס, אולם הס"ס הוא טוב ובמקומו עומד ורב חיליה ורב
גובריה והיכא דאסתלק צד הממונא ומגיע צד האיסורא של הברכות קמה וגם ניצבה כוחו של
הס"ס ויש לחייבו בברכה מכוחו. ודו"ק. וק"ל. ומה גם דהא הבאנו לעיל
לציין דלעולם אפשר שיש לחייבו בפדיון מכח ס"ס, כי אין דבר זה מוחלט מדברי
מו"ר שליט"א דאין לחייב בפדיון מכח ס"ס כיון דעיקר דבריו שם הוא
דאין לחייבו מכח רוב.
זאת ועוד הנה יש כאן צד לחייבו
בברכה גם בלא ענין זה של ספק ספיקא, דהא קיי"ל דעד כאן לא אמרינן סב"ל
ואין לברך במקום שיש בו פלוגתא דהפוסקים שיש אומרים לא לברך וחיישינן להו אפילו
שדעת הרוב היא לברך (ועי' מש"כ בזה בס"ד לעיל בסימן יב בהערה א'), היינו
דוקא כשמחלוקת הפוסקים היא בברכה עצמה אם לברך או לא, אבל במקום שהמחלוקת היא
במצוה אם חייב לקיימה או לא ואנו פוסקים שהוא חייב לקיימה בכה"ג לא אמרינן
סב"ל וכיון שמקיימה יש לו גם לברך עליה, וכעין שכתב הרדב"ז בתשובותיו
(ח"א סי' רכט) וז"ל: שאלת ממני אודיעך דעתי בכל המצות שיש בהם מחלוקת
פוסקים אם יברך על עשייתן או לא, תשובה, כל מחלוקת שהיא בברכות עצמן יש לנו להקל
כדי שלא יוציא שם שמים לבטלה, אבל מחלוקת בעשיית המצוה צריך לברך שהרי לדעת אותו
פוסק שפיר מקיים המצוה, תדע שהרי מצות תפילין יש בה מחלוקת ולא ראינו מימינו מי
שנמנע מלברך עליהם אע"פ שלדעת ר"ת תפילין של רש"י פסולים וכן
לרש"י תפילין דר"ת פסולין ומ"מ לא ראינו שום פוסק שיפקפק בברכה,
והיינו טעמא שאין זה בכלל ספק ברכות ולא בכלל מחלוקת בברכות, ששם עיקר הספק או
המחלוקת בברכה אם לברך או לא הילכך אזלינן לקולא, אבל בעיקר עשיית המצוה לא נחלקו,
מה שאין כן כשנחלקו בעיקר עשיית המצוה כיון דנקטינן כחד מנייהו זו היא עיקר המצוה
ומברכין עליה, ושמור עיקר זה שאל"כ ברוב המצות לא נברך כיון דשכיח בהו פלוגתא
דרבוותא. שוב ראיתי שכתב כן בעל הכפתור ופרח וכתב שכן הסכים רבינו ברוך ז"ל,
ולמד מזה שהמתקן פירות שקנה אותם מן הגוי בא"י צריך לברך כיון שיש הרבה
פוסקים המחייבים פירות גוי בתרומות ומעשרות וכו'. עכ"ד. ע"ש. וחזר
הרדב"ז והניף ידו בחילוק סברא זו אם המחלוקת היא בברכה או במצוה שאז לא
אמרינן סב"ל בתשובותיו שם ח"ב (סי' תרכו). ע"ש. וע"ע בדבריו
שם ח"ב (סי' תרמב
וסי' תרסה). יעו"ש.
והרי מפורש בדברי הרדב"ז
דדוקא היכא דפלוגתא דהפוסקים היא בברכה איכא לספוקי בדין סב"ל, אבל כשהמחלוקת
היא בענין המצוה אחר דנקטינן כחד מ"ד כי הכא בנידון דידן דנקטינן בענין בכור
שנולד במלקחיים שחייב לפדותו וכדעת הרבה מן הפוסקים, ממילא זוהי ההלכה הברורה וגם
מברכים עליה. וראה גם למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ה
(חאו"ח סי' מב אות ג) שהביא נמי כיו"ב, דאחר שהעלה דחיישינן לסב"ל
משום דעת המיעוט, הביא את דברי הרדב"ז והכפתור ופרח (הנ"ל) לחלק בין אם
המחלוקת היא בברכה או במצוה, דכל שהמחלוקת היא במצוה ופסקנו הלכה שחייב בה ממילא
יש גם לברך עליה, וציין ע"ז מו"ר שליט"א שם שכחילוק זה מבואר נמי
בדברי רבינו החיד"א בשם הגדולים ח"ב (ליוורנו תקמ"ו, דף צב
ע"א) שכתב בדין ס"ת שאין בו תגין דמכיון שמרן בשו"ע או"ח
(סימן לו) פסק דהוא כשר בדיעבד, א"כ י"ל דגם יכולים לברך על ס"ת
כזה בשעת הדחק, ואע"פ
דקיי"ל דבענין הברכות אמרינן סב"ל ואפילו כשמרן פוסק שיש לברך, והכא הא
יש חולקים דס"ת ללא תגים הוא פסול, מ"מ במאי דקמן שמהמחלוקת אינה בברכה
אלא בס"ת עצמו אם כשר הוא או לא שפיר דמי לברך, וכמו שחילק כיו"ב
בשו"ת הרדב"ז וכו'. ע"כ. וכן העלה שם מו"ר שליט"א כסברא
זו במסקנא דכל שהמחלוקת היא במצוה ולא בברכה אחר דנקטינן להלכה דחייב לקיים המצוה
יש לו גם לברך עליה, ומזה למד שם בנידון שדן עליו בשופר שנסדק מעט לאורכו בשיעור
ב' אצבעות סמוך לצידו הרחב דמאחר ולגבי כשרותו של השופר קיי"ל כהא דפסק מרן
ז"ל בשו"ע או"ח (סי' תקפו ס"ח) כדעת רוב הפוסקים ששופר כזה
הוא כשר הכי נקטינן, ומכיון שכן אפשר גם לברך על שופר זה ואין לומר בזה סב"ל
היות ומחלוקת הפוסקים בזה אינה בברכה אלא במצוה, ואחר שפסקנו כמרן שמקיים בשופר זה
המצוה ממילא יכול גם לברך עליו. ע"ש. ושוב חזר והניף ידו וחשף זרוע קודשו
לקיים כלל זה דכל שהמחלוקת היא במצוה ולא בברכה לא אמרינן ביה סב"ל
בשו"ת יבי"א הנדפ"מ ח"ז (חיו"ד סי' כז אות ג). ע"ש.
וראה גם בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן סג עמוד קפו). ע"ש היטב.
ומבואר לפ"ז באר היטב שאפשר
לברך הכא על מצוה זו של הפדיון ללא חשש דאחר שאנו אומרים שיש עליו חיוב לקיים את
מצות הפדיון וכדעת הפוסקים דנקטינן כותייהו, ממילא יכול גם לברך, כיון שפלוגתא
דהפוסקים היא אינה לגבי הברכה אלא במצוה. וזה ברור. ושו"ר אחר זמן בשו"ת
חלקת יעקב ברייש מציריך (חיו"ד סי' קעז) שעמד לדון שם נמי בענין זה דבכור
שנולד במלקחיים את חייבים לפדותו ואחר שנשא ונתן בזה, העלה (באות ט) שנראה להחמיר
ולהצריך בכור כזה בפדיון עם ברכה, וזאת מאחר שבדרך כלל אדם שנולד לו בכור הוא שמח
ומתאוה לפדותו ולברך ברכת שהחיינו וכו' וממילא ליכא נ"מ לענין הממון, (ורק אם
לא רוצה לתת אז יש בעיה), ונשאר כאן רק ספק לגבי הברכה אם יברך או לא, ובזאת
י"ל שיכול לברך ולא חיישינן לסב"ל כיון שהספק כאן הוא בגוף המצוה ולא
בגוף הברכה, וממילא כיון שעושה את המצוה כדעת אחד מהפוסקים הרי לדעת אותו פוסק גם
צריך לברך וכמ"ש הרדב"ז (ח"א סי' רכט), וזו סברא טובה לחייבו במצוה
ובברכה. ע"ש. והרי דסמך לחייבו בברכה מסברא זו דהרדב"ז ודעימיה דכל
שהספק הוא במצוה ולא ברכה לא אמרינן סב"ל כיון דאחר דמחייבינן ליה לקיים
המצוה גם חייב לברך עליה.
[ואגב אורחיה דעסקינן בהאי מילתא דמחלוקת שהיא במצוה ולא
בברכה וכו' הנה ראיתי בס' טהרת המים לגאון רבי אברהם משאלוניקי (מערכת ס אות ח)
שכתב שם עוד דבר חידוש בזה, דכל היכא שיש ספק אם חייב לעשות איזה מצוה או לא, הנה
אם רוצה לעשותה כמ"ד דמחייב לעשות המצוה, מברך ואין חשש משום ספק ברכה
דכ"כ הרב חיים שאל ח"ב (סו"ס יז). וע"ע בס' זכור לאברהם
(ח"ג דף כו), ולרב קול אליהו (ח"ב סי' כח), וביוסף אומץ (סי' תקלב),
ובברכ"י (סי' תרמג) ובשו"ע ואחרונים (סי' תפט ס"ח), ואתה תחזה בהני
הפוסקים דרובם ס"ל דיעשה המצוה מספק ולא יברך מספק. עכ"ד. ע"ש.
ולעת עתה מקוצר הפנאי לא איסתייעא מילתא לשדד העמקים ולמינחת לעומקא דהאי דינא,
ועכ"פ לפי עיקר דברים אלו עולה דבר חידוש גדול ונורא דכל שהוא רוצה לקיים
המצוה כמ"ד דמחייב בה, אע"ג דאין ההלכה כאותו מ"ד בכ"ז יכול
לברך עליה. וממילא לפ"ז הכ"נ בנידון דידן נימא הכי דמאחר והוא רוצה
לחייב את עצמו בקיום מצוה זו של הפדיון בבכור שנולד במלקחיים, יכול נמי לברך על
מצוה זו. ואכמ"ל. ובלא"ה כבר הבאנו צדדים נכונים לחייב את עושה הפדיון
כאן לברך. וכן עיקר. ומה נמלצו דברי הגאון רבי עקיבא איגר בתשובותיו (חיו"ד
סו"ס מא) שכתב, דאין טעם לומר לפדות בלא ברכה, דממאי נפשך שאם באמת יש ספק
בדבר יהיה פטור גם מפדיון משום דהו"ל ספק ממונא וכדקיי"ל בכל ספק בכור המוציא
מחבירו עליו הראיה, ואם אין ספק למה לא יברך והרי בכל ס"ס בברכות מדינא אין
איסור אם יברך שבודאי לא חמיר יותר מכל איסור תורה המותרים בספק ספיקא, ואילו
לאפוקי ממונא לא מהני ס"ס, וא"כ אם באת לומר שלא יברך כ"ש שאין
לחייבו בפדיון דהו"ל ספק ממונא ולקולא. ע"ש].
ויש לציין דכאמור אין כל תוספת
כתוב"ה זו שהבאנו לעיל (ריש אות ח כאן) לומר דאבי הבן יתן כאן את כסף הפדיון
לכהן במתנה על תנאי וכו', אין זה אלא לרווחא דמילתא ומהיות טוב, אבל לעיקר דינא
אין זה מעכב כלל, דכדאים הם הפוסקים הנ"ל לסמוך עליהם סמיכה מעליא בשתי ידים
במצוה יקרה וחביבה זו במאי דס"ל שבכור הנולד ע"י מלקחיים דינו כבכור
שנולד באופן רגיל לחלוטין, וחייב הוא בפדיון גמור ומוחלט ובברכה. ושו"ר
שכ"פ ג"כ בשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' קיד), ובס' זוכר הברית (סי'
כח סק"ה) שהעלו נמי דיש לפדות תינוק כזה שנולד ע"י מלקחים פדיון גמור
ובברכה. ע"ש. (וראה גם בשו"ת מים ההלכה (ח"ב סי' יד). ע"ש).
וכן עיקר שהוא חייב בפדיון גמור ובברכה.
מסקנא דמילתא להלכה ולמעשה: תינוק
בכור שנולד בלידת מלקחיים, דינו כבכור שנולד באופן רגיל, וחייב הוא בפדיון גמור,
וכן בכל הברכות הנהוגות לברך בשעת הפדיון. ג
הנלע"ד כתבתי בס"ד,
והשי"ת יאיר עיננו בתוה"ק אכי"ר.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi