למעלה
ד) ומה גם דהנה יש להוסיף כאן מש"כ
מהר"ח הכהן בעל לב שומע בספר תשובותיו דבר המשפט (סימן מב ד"ה גם) שעמד
שם על דברי החתם סופר הנ"ל (סי' שמא) שכתב דבאדם דמסופק לן במעשיו אחר שכבר
קברוהו דאין להוציאו מקברו וכו', דמהא משמע דאם הוא בודאי רשע שיש לפנותו, דאחר
המחי"ר לו יהיה כן כדברי החת"ם דהא דאין קוברין רשע אצל צדיק הוא הללמ"מ
והוי כאיסורא דאורייתא, מ"מ אין לנו היתר ברור דברשע ודאי אף שכבר נקבר דשרי
לפנותו ולא חיישינן לבזיונו ולנוולו, וכל כי האי בודאי דאית לן למימר שב ואל תעשה
עדיף, ומכל שכן שכבר הוכחתי דגם לפוסקים דס"ל להאי דינא דאין קוברין רשע אצל
צדיק, דזה אינו אלא רק מדרבנן שלפי זה אין שום צד לומר דשרי לפנותו אפילו אם ברור
לן שהוא רשע. עכ"ד. ע"ש. ולפי דבריו אלה של הגרח"ך עולה ומתבאר
דבאופן שכבר קברוהו אין שום צד ואופן שיהיה מותר לפנותו משום טעם זה דאין קוברין וכו', ואפילו ברשע ודאי, וא"כ כ"ש בנידון
דידן דמעשיו סתומים שאין לעשות מעשה זה לפנותו מקברו. וק"ל.
ועוד י"ל דבהיות ובנידון
דידן צעיר זה סבל יסורים קשים במשך שנותיו האחרונות, ובפרט סמוך למיתתו שלא ירד
ממיטת חוליו כמה חודשים, איכא למימר דיסורים אלו הוי מזבח כפרה לעוונותיו, וכהא
דאמרינן יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם (ברכות ה ע"א), וביסורין אדם ניצול
על ידם מדינה של גהינם (פסיקתא זוטרתי, משפטים כא כז), וכמו שהבאנו לעיל כיוצא
בסברא זו בשם החת"ס (חיו"ד סי' שמא), ושו"ת פרי השדה (ח"ג סו"ס
נב) דהיכא שקברו לאדם זה אצל הצדיק דאין לפנותו מקברו, היות ואמרינן בגמ' דסנהדרין
(מז ע"ב) דמכי חזי צערא דקברא הו"ל כפרה, וגם אפשר שנתכפר לו בדיני שמים
שלאחר מיתה. ע"ש. וא"כ הכא נמי י"ל הכא דיסורים קשים אלו שסבל סמוך
למיתתו מירקו את גופו וכפרו על עוונותיו. (דהיסורים שאדם סובל במשך ימי חייו גדולה
מעלתם לכפר ולמרק עוונותיו של אדם ככוחה של הקבורה המכפרת עוונותיו של אדם, וכמתבאר
בשו"ת זקן אהרון להגר"א וולקין מהדו"ת (חיו"ד סי' עח). ע"ש
היטב. ובתשובה במק"א כתבנו מזה לענין קבורה באבר מן החי שפרש מן האדם, אם
צריך קבורה. ואכמ"ל. וע"ע היטב בשו"ת אגרות משה חיו"ד (סי' רלה).
ע"ש).
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi