למעלה
ה) והנה אם כנים דברינו אלה, אולי אפשר ליישב לפ"ז הא דעמד להקשות בשו"ת מנחת אלעזר הנ"ל ח"ב (סי' מא), שהעיר שם על האי דחזינן בגמ' מועד קטן (יז ע"א) בההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה ונידהו רב יהודה וכו', אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה ושכיב, עיילוהו למערתא דחסידי ולא קיבלוהו עיילוהו למערתא דדייני וקבלוהו וכו'. וכתבו התוס' (שם בד"ה טרקיה), נשכו באמתו, ויש מפרשים מדה כנגד מדה משום דנחשד בזנות. ע"כ. וא"כ בשלמא לפירוש ראשון דהתוס' דמשמע שכל ענין זה היה לעז בעלמא, ולא היה באותה שמועה מן האמת, אייתי שפיר הא דקברוהו אצל דייני דהוו בינונים הדומים לו. אולם לפי היש מפרשים דהא דטרקיה זיבורא באמתיה הוה מדה כנגד מדה, והיינו שהוברר דרינון זה היה אמת ונכון, א"כ כיצד זה שקברוהו במערתא דדייני שהם צדיקים, והוא אינו לפי מידתם ודרגתם. וכתב דיש לתרץ ע"פ התוס' בשבת (י ע"א) ד"ה אי איכא דאית ליה דינא, שכתבו שם לבאר, דהאי דייני דמועד קטן דעיילוהו להאי צורבא מרבנן למערתייהו, הוו דיינים שאינן מומחים שפעמים מטים אחר השוחד. ע"ש. ולפ"ז ניחא שפיר דקבלוהו במערתייהו דדיינים אלו היו בדומין לו, שגם הם היו ת"ח ופעמים היו נכשלים בקבלת שוחד, כת"ח זה שהיה תלמיד חכם ופעמים שהיה נכשל בעבירות. והיש מפרשים בתוס' דמו"ק אזלו לשיטתייהו דהתוס' בשבת. עכ"ד. וע"ש במנחת אלעזר. וראה גם בגליון הש"ס לרע"א במועד קטן (שם) שציין על דברי הגמ' במשפט "עיילוהו למערתא דדייני וקבלוהו": עי' שבת (י ע"א) תוס' ד"ה אי איכא. ע"כ. ואפשר לבאר דכוונתו לומר כדברי המנחת אלעזר הללו, דלדעת היש מפרשים בתוס' שם הא דקבלוהו הני דייני למערתם משום דהוו בדומין לו שלפעמים היו חוטאים וכמבואר בתוס' דשבת שם. וק"ל.

אמנם לפי דברינו הנ"ל אפשר להוסיף ולבאר, דלעולם אף לדעת היש מפרשים דהוי מידה כנגד מידה והלעז היה אמת, הני דייני דקבלוהו למערתם היו דיינים מומחין וכשרים (ועי' ברש"י שם ד"ה דייני שפירש: ראשי ב"ד. יעו"ש. ומשמע שהיו מומחים וראויים. ובודאי עדיף דלא לאפושי בפלוגתא בין רש"י לתוס' דהכא, אף שתוס' בשבת לא פירשו כן. ועי' יד מלאכי (בכללי התוס' אות כה). ע"ש. וק"ל), והא דקבלוהו אצלם משום דאמנם ת"ח זה היה בחיים חיותו שאינו הגון וסנו שומעניה, אולם מכיון שמיתתו היתה מיתה קשה ונוראה שלא כדרך כל הארץ, אלא ביסורים קשים וגדולים (עי' נדה יג ע"ב), ובבזיון מחפיר שהתגלה קלונו ברבים, דבר זה הוי כמזבח כפרה לעוונותיו, וכהא דאמרו בברכות (יב ע"ב) כל העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו כל עוונותיו, וראה במאירי ברכות (שם) שפירש לא כל עוונותיו ממש, אלא הכוונה אותה עבירה. יעו"ש. ומאחר שהזדכך ביסורים אלו ונסתלקה ממנו אותה עבירה, היה כשר וראוי להיות נקבר במערתא דדייני.

[איברא דיש לימי דאע"ג שמדברי החת"ס הנ"ל מתבאר, דהיכא שנקבר היות והו"ל כפרה בקבורה זו, מקילנן שלא לפנותו מקברו, וא"כ סמכינן על כפרה בלבד, היינו דוקא במת דהתם בכפרה תליא מילתא, אולם באדם חי אין היסורין בלבד ממרקין החטא, דבעינן שיעשה ג"כ תשובה, דיסורין בלא תשובה אינן מכפרים, כמתבאר מדברי הגמ' דיומא (פו ע"א). יעו"ש. לכן לפי ביאורנו זה בדברי הגמ' דמועד קטן צ"ל שאותו ת"ח עשה ג"כ תשובה עם היסורים, והיינו דמבואר בגמ' התם שאותו ת"ח הלך לפני חכמים שיתירו לו את נידויו ולא איסתעייא מילתא, ואמרה הגמ', הוה קא בכי ואזיל (אותו ת"ח), אתי זיבורא וטרקיה אאמתיה ושכיב. ואפ"ל דהא דקא בכי ואזיל, היינו משום שראה את גודל אסונו והתחרט בלב שלם על מעשיו וקיבל על עצמו תשובה גמורה, ומן השמים סייעוהו לקבל תשובתו באהבה שלכן תיכף ומיד סמוך לתשובתו אתא זיבורא וכו' ושכיב, וכי הא דחזינן בגמ' דעבודה זרה (יז ע"א) בר"א בן דורדיה שלא הניח זונה בעולם שלא בא עליה וכו', ובסוף קיבל על עצמו תשובה שלימה, והניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, יצאה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיה מזומן לחיי העולם הבא. ומבואר בגמ' דהא דמת מיד בתוך תשובתו ובכיתו, הוי כי הא דהמשתמדים לעבודה זרה שנאמר עליהם "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים", ושאלה הגמ' התם, וכי מאחר שלא שבו, היכן ישיגו. ותירצה, הכי קאמר ואם ישובו לא ישיגו אורחות חיים. ופרש"י: לא ישובון, כל המשתמדים לעבודת כוכבים אחר שנאבקו במינות אינם שבין, ואם שבין ממהרין למות מתוך צרה וכפיית יצרם, וזו גזירת מלך עליהם למות. ע"כ. והכא נמי בתלמיד חכם זה סייעוהו שימות מיד שישאר בתשובתו. ועי' בפרש"י עה"ת (בראשית פ"ה פסוק כד) על הפסוק "ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אתו אלוקים". והביא רש"י בשם המדרש, צדיק היה וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו, וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב ואיננו בעולם למלאות שנותיו. ע"כ. וה"נ הוי הכי, ועכ"פ י"ל שעשה תשובה עם היסורים והמיתה, ובזה נתכפרו כל עוונותיו גם של חילול ה' עי' בגמ' (יומא שם) דיסורין ותשובה ומיתה מכפר על הכל גם על חילול ה' רח"ל. יעו"ש].

ובאמת לפי ביאור זה אייתי שפיר הא דעיילוהו במערתא דחסידי ולא קבלוהו, ובמערתא דדייני קבלוהו. שהרי הרמ"א בשו"ע יו"ד (סי' שסב סעיף ה) הביא בשם הבנימין זאב, דקוברין בעל תשובה אצל צדיק גמור, וכתב שם הש"ך (בסק"ו) בשם הב"ח, אבל אין קוברין בעל תשובה אצל חסיד. ע"ש. ולפי דברינו הדברים נפלאים ומתבארים כמין חומר, דהרי לפי ביאורנו אותו תלמיד חכם בעל תשובה היה, דהוה קא אזיל ובכי וכו', ולהכי במערתא דחסידי לא קבלוהו, שהרי כאמור אין קוברין בעל תשובה אצל חסיד וכמש"כ הב"ח והש"ך, אבל במערתא דדייני דהם בגדר צדיקים גמורים (דצדיק הוי מי שמקיים את התורה כדינה, וחסיד היינו מי שמקדש עצמו במותר לו כמש"כ הב"ח (שם) בשם האור זרוע (הל' אבילות סו"ס תכב). והרי הדיינים מקיימים התורה כדינה (עי' סנהדרין ז ע"ב), והוו צדיקים גמורים. וק"ל), ולהכי קבלוהו שהרי קוברין בעל תשובה אצל צדיק גמור. ודו"ק. ויתרא מזו י"ל דהנה בב"ח ובש"ך (שם) לא מבואר כלל דמנין להם מקור דין זה שאין קוברין בעל תשובה אצל חסיד, ואולם עתה י"ל שאדרבא מכאן הוא מקור דבריהם מהגמ' דמועד קטן במעשה דההוא צורבא מרבנן וכו' וכפי הביאור שביארנו בס"ד דהוה בעל תשובה וכו'. וק"ל. ודו"ק. ושו"ר בס"ד בביאור הגר"א בשו"ע (סי' שסב סק"ט), שציין על דברי הרמ"א הנ"ל שכתב דקוברין בעל תשובה אצל צדיק גמור, וז"ל: ממש"כ ברפ"ג (דמו"ק יז ע"א) עיילוהו למערתא דדייני וכו' דעבד כרבי אלעאי וכו' ועש"ך. עכ"ל. ע"ש. וכנראה נתכוין רבינו הגר"א לרמוז במעט המחזיק את המרובה לדברים הנ"ל, דאותו ת"ח בסופו עשה תשובה, ובעל תשובה הוה, וחזינן דדייני קבלוהו, שהם בגדר צדיקים גמורים, אולם חסידי לא קבלוהו, וזה אסמכתא לדברי הב"ח שהביא הש"ך, והיינו דסיים הגר"א "ועש"ך" [ועי' ש"ך] והיינו הש"ך שהביא בשם הב"ח דליד חסיד אין קוברין אותו, שגם זה יש ללמוד מהגמ' דמו"ק שם. וק"ל.

[ואגב אורחיה הנה יש להתבונן לפי ביאורו של המנחת אלעזר שביאר דלפי ביאור ראשון דתוס' במו"ק (שם בד"ה טרקיה) משמע שכל ענין זה שהיה על ההוא צורבא מרבנן היה לעז בעלמא, ולא היה באותה שמועה מן האמת, א"כ קשה מדוע באמת נענש אותו ת"ח דטרקיה זיבורא וכו' וגם שכשבאו להכניסו למערתא דחסידי לא קבלוהו ורק במערתא דדייני קבלוהו. ואולי יש לומר דסו"ס כיון שנגרם על ידו חילול ה' וכדמבואר בגמ' שם דאמרינן, א"ר יהודה היכי ליעביד לשמתיה צריכי ליה רבנן, לא לשמתיה קא מיתחיל שמא דשמיא, ומשמע שאף שלא חטא ממש אבל חילול שם שמים היה נעשה בעטיו, שעשה מעשים סתומים הגורמים שיצא עליו שמועות רעות (עי' ברש"י שם ד"ה סנו שומעניה), והא חילול ה' הוא אף בשוגג וכמשמע בגמ' דיומא (פו ע"א). יעו"ש. וכן שנינו נמי באבות (פ"ד מ"ד) אחד שוגג ואחד מזיד בחילול ה' (ועיין שם בפירוש הרמב"ם למשניות), ולכן היה צריך להענש. (וכבר אמרו רבותינו ז"ל בגמ' דמו"ק (יח ע"ב) אין אדם נחשד בדבר אלא א"כ עשאו ואם לא עשה כולו עשה מקצתו ואם לא עשה מקצתו הרהר בליבו לעשותו וכו'. והיינו בקלא דלא פסיק וכמבואר בגמ' שם. יעו"ש. ולהכי נתחזק בו החשד והחילול ה' גם יחד). ובעונשו זה שקיבל היסורין דטרקיה זיבורא וכו' (וי"ל דלהכי נמי טרקיה באמתו ולא במקום אחר והרי לפי פירוש זה לא שייך לומר דהוא מידה כנגד מידה דהא כשר הוה, אלא היינו כדי שיהיו לו יסורים קשים דהתם כאיב ליב טפי משאר אברים), וגם נתעורר בתשובה כאמרינן התם שהיה הולך ובוכה וכו' וכנ"ל שביארנו הדברים שהיה זה מחמת שקיבל עליו תשובה, ומת לבסוף, נתכפר לו בהכי כל עוונותיו גם של חילול ה', וכדאמרינן בגמרא דיומא (שם) מי שיש חילול ה' בידו אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כולם תולין ומיתה ממרקת. ע"ש. וע"כ כשמת נתמרקו כל עוונותיו גם של החילול ה'. והא דלא קבלוהו במערתא דחסידי, (דאין לפרש הכא כמו שביארנו לעיל דהוא משום דאין קוברין בעל תשובה אצל חסיד וכו', שהרי לא בעל תשובה היה הכא לפי פירוש זה דתוס' שלא חטא והיה זה רק לעז. וק"ל), אלא מכיון שלפי דרגתם שהם עשו בחייהם תמיד לפני ולפנים משורת הדין לכן לא הסכימו לקבלו לת"ח זה מפני שלא עשה לפנים משורת הדין להזהר במעשיו שלא יהיה בהם צד של חשד, ולהמנע מעשיית מעשים המשתמעים לב' פנים, ואף שעכשיו כבר נמחל לו במיתתו החילול ה' אבל סו"ס מעיקרא לא נהג כשורה ולגבי החסידים זהו פגם, אבל דייני קיבלוהו כיון דסו"ס עשה את עצם מעשיו כדין ולא עשה שום חטא ומה לו בכך שבני האדם חשדוהו וחשבו עליו רעה, ולגבי החילול ה' שהוא אף בשוגג הרי כאמור במיתתו נתכפר לו].

ועתה לפ"ז דמתבאר דביסורין בלבד לא סגי לכפר עוונותיו של החי, אלא בצירוף מה שיעשה תשובה, הדרינן לקמייתין דיש להקל שלא לפנות נפטר זה שבנידון דידן, היות ומלבד היסורים שסבל חזקה עליו שעשה תשובה וכמו שביארנו לעיל.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi