למעלה
ז) ולכן נראה לומר עוד, דאע"ג דחזינן בספר חסידים הנ"ל (סי' תשה), שעשו תקנה לאותו מקרה שנקבר צדיק ליד רשע דנתנו מחיצה של אבנים ביניהם, והועילה תקנה זו כמבואר שם. ותקנה זו כוחה יפה גם במקרים אחרים, כמבואר בהגהות "מקור חסד" על צוואת רבי יהודה החסיד (אזהרה א), בענין מש"כ ר"י החסיד שם, דאין לקבור שני מתים זה אצל זה שהיו שונאים בחייהם, כי אין להם מנוחה יחד. (וכן הביא את דברי ר"י החסיד הללו רבינו ירוחם (בנתיב כח ח"א) בשמו. יעו"ש). וכ"פ גם מרן בשו"ע יו"ד (סי' שסב ס"ו). ע"ש. ומכך שמבואר בשו"ע יו"ד (סי' שסב ס"ג) דאין קוברין ב' מתים זה אצל זה אלא א"כ היה דופן מפסיק בין קבר לקבר, משמע דהשונאים צריכים הרחקה יותר. עכ"פ בשעת הדחק שאין קברים אחרים, או שכבר חפרו את הקבר וכדו' יש להקל ע"י שיעשו מחיצה בינהם. דאם חזינן מדברי ס"ח (בסי' תשה) שמחיצה מועלת להחשב הפסק בין צדיק לרשע, ששם האיסור הוא חמור יותר [וכדחזינן דהחת"ס ס"ל שהוא הללמ"מ], כ"ש הכא. ע"ש.

(ועי' בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' מא) שעמד לבאר דאע"ג שמלשון הספר חסידים משמע דהמחיצה היתה רק מלמעלה מעל פני האדמה בין קבר לקבר ובהכי סגי, הנה חייבים לומר דהמחיצה הזאת עשו אותה גם בעומק שבין קבר לקבר שיהיה הפסק גמור בניהם, דאל"כ הרי עדין בפנים נמצאים המתים סמוכים זה לזה בלי שום פירוד. ובפרט לפי מה שביאר מר זקנו בס' אגרא דפירקא (אות רסד) על הפסוק "אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין", דהמקובלים כתבו לבאר דהא דאין קוברין רשע אצל צדיק, הוא משום דרוחו של הנפטר באה מידי פעם מהעולם העליון לפקוד את הגוף, ולהודיע לו רזי תורה מה ששמעה ולמדה בעולם העליון, וכיון שנקבר הצדיק אצל הרשע, והרשע איננו ראוי לשמוע, על כן מונעים ח"ו גם מהצדיק את גילוי רזי התורה הללו, והיינו טעמא שאין לקוברם זה ליד זה. ולכן באמת זה דוקא באדם שלא היה בן תורה בחייו, אבל אם היה רגיל בחייו לשמוע תוכחה בודאי שכרו לא יקופח, ואיש כזה בבוא עת פקודתו מותר לקבוע מנוחתו בין חכמי התורה, כי ודאי לא ימנע מהצדיקים גילוי רזי התורה ע"י איש כזה. וזה שרמז בפסוק "אוזן שומעת תוכחת חיים" (בחייו), "בקרב חכמים תלין" (בבוא עת פקודתו מותר להלין את גופו בין חכמי התורה). ע"כ. ולכן לפי האי טעמא יצטרכו לשים את המחיצה בין ב' הקברות בעומק מבפנים, שלא יהיו עצמות הרשע סמוכים לצדיק, וימנעו ממנו את גילוי רזי התורה. ע"ש.

[והן אמת דמה שהביא המנח"א בשם זקנו לבאר טעמא דאין לקבור רשע אצל צדיק, משום שעי"ו מונעים מהצדיק גילוי רזי תורה, מצאתי כעין זה בספר מעבר יבוק (ח"ב פרק י). ע"ש. וראה גם בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (חיו"ד סי' כ). יעו"ש. וכן מצאתי שכבר כתב לבאר כיו"ב המהרי"ל (בריש הל' שמחות) שכ' שם, אמר מהרי"ל מאי דנהיגי עלמא שלא לקבור רשע אצל צדיק, ילפינן מאלישע כדאיתא בפרק נגמר הדין. וטעמא משום דאל הצדיק מגלין מה שנגזר מאחורי הפרגוד כדאיתא בפרק מי שמתו, ומתי שהרשע סמוך לו, מונעין מלגלות לו כדי שלא ישמע ג"כ הרשע. ע"כ. הרי מבואר בדברי מהרי"ל הללו כעין טעמו של האגרא דפרקא. ואגב אורחיה יש לעמוד בדברי מהרי"ל, דמבתרי אמרותיו עולה ומתבאר דעיקר טעמא שאין קוברין רשע אצל צדיק, לא הוי אלא מנהגא דילפינן מאלישע, וכמ"ש "מאי דנהיגי עלמא שלא לקבור רשע אצל צדיק" וכו', והוצרך לבאר דהוא מהאי טעמא הנז"ל. ויש להתבונן האם מהרי"ל פליג על דעת החת"ס (הנ"ל) שכתב דהאי דינא דאין קוברין רשע ליד צדיק וכו' הוי משום הלכה למשה מסיני, דאם באמת ס"ל למהרי"ל דהוא הללמ"מ, מדוע נקט בלשונו "נהיגי עלמא" והוצרך לומר דילפינן דבר זה מאלישע. ואם כך הוא הביאור בדברי המהרי"ל, אפשר לומר דמהרי"ל ג"כ עומד בשיטת הרמב"ם דההלכה למשה מסיני מיירי דוקא ברשע שהוא מהרוגי ב"ד דאין לקוברו ליד צדיק, אבל לעולם כשמת כדרך העולם, לא נאמרה כלל ההלכה למ"מ שאסור לקוברו ליד צדיק, ודלא כדעת כל הפוסקים שכתב החת"ס דהם עומדים בשיטה אחת דבכל מת הוא איסור הללמ"מ. אולם האמת היא דעדין אפשר לומר דלעולם אף מהרי"ל ס"ל דהוא איסור מדברי קבלה דילפינן מאלישע, וטעמא דנקטיה לרווחא דמילתא נקטיה, עי' היטב ברמב"ם הל' איסורי ביאה (פי"ב הלכה ו - ז). יעו"ש. אלא דעדיין יש להבין מדוע נקט בדין זה "נהיגי עלמא". וק"ל. וצ"ב].

וכנגד דברי המנח"א הללו עמד בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א, סי' קעא) לחלוק עליו, שכתב שם, והנה אם כי הגה"ק בעל המנח"א זצ"ל קטנו עבה ממותני, ונהירין ליה שבילי דחכמת האמת, ואני בעניי אין לי חלק בנסתרות, מ"מ תמה אני על מה שכתב דע"כ צריך לומר בהא דס"ח הנ"ל שעשו מחיצת אבנים גם במעבה האדמה בין קבר לקבר, דמחיצה מעל האדמה לא מהני ולא מידי כיון שבפנים הם סמוכים. תם אני ולא אדע את ההכרח לזה, לבד מה שאין בס"ח שום משמעות לזה וכל כי האי הו"ל לפרושי קצת וכו'. עכת"ד. והאריך שם לפלפל ג"כ בחכמת הנסתר גליא לדרעיה ונפל נהורא, והעלה שם במסקנא דבמחיצה מעל פני האדמה סגי, וא"צ להעמיק המחיצה לצד פנים. ע"ש. וראה גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ו (סי' קלו ד"ה והנה) שכתב דמפשטות דברי ס"ח לא משמע כן שעשו המחיצה גם בעומק אלא רק שהניחום מלמעלה. ע"ש. וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ו (חיו"ד סי' קפ) שהביא את דברי שו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' ג) שמדבריו משמע נמי דסגי אפילו רק במחיצה מלמעלה ודלא כהמנח"א, והביא שם גם את דברי הרמ"ע מפאנו בתשובה (סי' מד) שמבואר בדבריו דלא סגי מחיצה כלל. וע"ש מש"כ לפלפל זה. יעו"ש. ואולם כבר ביארנו לעיל דשמא יש ליישב בדוחק דהרמ"ע מפאנו לא פליג אלא מיירי בענין לכתחילה דאין לסמוך על מחיצה, אבל כשכבר נעשה שקברו זה ליד זה כבעובדא דס"ח אה"נ דמהני. וק"ל).

עכ"פ בנידון דידן שקברו ספק זה ליד הזקן הכשר, נראה דאין צריך אף לתקנה זו של מחיצה, שהרי בחת"ס ובשו"ת אפרקסתא דעניא (הנ"ל) דמיירי בעניינא דספק שאינו הגון לא הזכירו כלל ואף ברמז שיצטרכו לתקנה זו של מחיצה, ורק לגבי רשע ודאי ליד הצדיק הוא מוזכר. ובנידון דידן דאיכא לאצטרופי לטעמים הנזכרים שעשה תשובה ויסורין וכו', פשיטא דאין לעשות תקנה זו כלל ועיקר, דלא מבעיא דאין חייבים לעשותו אלא אף אם ירצו לעשות מחיצה יש להמנע, וזאת משום דאיכא בהכי משום בזיון לנפטר שיהיה משונה משאר הנפטרים ע"י שיעשו מחיצה כזו לידו, וטורא גבה בנייהו, וכמו שמבואר כיוצא בזה בשו"ת יד יצחק (ח"ג סי' פג) דהוה מעשה התם שאשה אחת נקברה בהיפוך משאר קברים, ומנהגא הוי לשים המצבות לצד הראש, [וכמו שמבואר נמי בשו"ת מחנה חיים (ח"ג חיו"ד סי' מ), ובשו"ת חבצלת השרון (סי' צד) דהעיקר הנכון הוא להעמיד תמיד מקום המצבה לצד הראש, וכ"כ נמי בשו"ת אמרי דוד (סי' פט) דכן הוא המנהג בישראל לשים המצבה לצד הראש, והגויים נוהגין בהיפוך לשים למרגלותיו, כלומר שהמת שוכב וקורא מהמצבה שבחו. ע"ש]. וכתב שם, שיש לשים לזו המצבה ליד הרגלים, דאם ישימו לה לצד הראש כמו שהמנהג, יהיה זה הקבר היפוך משאר קברים ויש לחוש לימים הבאים שיבואו להרהר עליה שקלקלה באיזה דבר, ולכן עשו שינוי במקום מצבתה. ע"ש. וכעין זה מתבאר נמי בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א (סי' רמא) דענין שינוי המנהג של מקום הקבורה יש בזה בזיון גדול, ולעז על הנפטר. ע"ש. ומה גם דאסור לשנות ממנהגי הקבורה שבאותו מקום, דאיכא בהכי סכנה גדולה רח"ל. וכמו שמבואר בהגהות בית לחם יהודה על השו"ע (סי' שנב ס"ד), ובגשר החיים (ח"ב פרק יד אות ב), וכן מבואר נמי בשו"ת בית אבי (ח"ב סי' פא). ע"ש. וע"ע בשו"ת פרי השדה (ח"א סי' נא), ובשו"ת דודאי השדה (סי' ל) שכ' שם, דהמנהג שנהגו גבי המתים חמיר טפי משאר מנהגים, דאפילו הקב"ה לא רצה לשנות המנהג, כדאיתא בגמ' סנהדרין (מו ע"ב) דהקב"ה קבר למשה כדי לא לשנות המנהג. והטעם דכל שינוי לגבי המת, גורמים לו שפוקדים עליו בב"ד של מעלה למה נשתנה זה ומעיינים עליו בדינו. ע"ש. וכעין זה כתב גם בשו"ת בית שלמה (ח"ב חיו"ד סי' רכז) דהשינוי לגבי מת רע לנשמתו רח"ל. ע"ש. וכיו"ב מבואר גם בשו"ת אריה דבי עילאי (סי' יט) בשם הרשב"א דבענין קבורה אין לדחות אפילו מנהג נשים זקנות שבישראל. ע"ש. וראה גם בתבואות שור (סי' לה סקמ"ז). ע"ש.

ולכן נראה, דהיות ואין דבר כזה מצוי היום לעשות מחיצה בין קבר לקבר, לכן אין לעשות כן אף לחומרא. וסמכינן שפיר על המבואר בפשיטות בדברי הפוסקים הנ"ל, דבאדם שהוא ספק שאינו הגון שקברוהו כבר דאין מפנים אותו, וא"צ שום תקנה נוספת, והכי נקטינן. ובפרט לפי המבואר בשו"ת אפרקסתא דעניא (שם) שהעלה לבאר שם לשיטתו, דבמקום שצריך מחיצה סגי במחיצה מעל פני האדמה בלבד, וא"צ שתהיה ג"כ בעומק. וכתב שם, דלפי מה שעושים היום מצבה גבוהה ותל עפר מעל הקבר, זה עצמו חשיב כמחיצה. ע"ש. א"כ לפ"ז אף ידי חובת מחיצה יצאנו. [ואולם לדעת המנח"א נראה דהמצבה לא חשיב מחיצה, שמלבד מה שמבואר בדבריו בתשובה הנ"ל דבעינן שהמחיצה תהיה גם בעומק באדמה, עוד מבואר בדבריו (בח"ד סי' ד) דהמצבה היא חלק מגוף הקבר עצמו, וממילא לא חשיב מחיצה, שהביא שם דהוה מעשה בת"ח אחד שציוה שיניחו בקברו את הכתבי יד מחידושי תורתו שכבר נדפסו, ושכחו לקיים צוואתו, וכתב שם המנח"א שאסור לפתוח הקבר להכניס הכתבים לשם, אלא יתנו הכתבים תחת המצבה ובזה תתקיים צואתו, כיון דהמצבה היא חלק מגוף הקבר עצמו. ע"ש]. ואם כי האפרקסתא דעניא שם לא רצה לסמוך ע"ז להלכה במקום שצריך מחיצה שנסמוך דהמצבה הוי מחיצה, עכ"פ בנידון דידן חזי לאצטרופי לקולא דהמצבה עצמה תחשב למחיצה, בצירוף הטעמים הנ"ל שלפיהם בלא"ה אין צריך מחיצה כלל. וק"ל.

[ובפרט באותם מקומות שעושים את הקבר כולו בבניה מיציקת בטון בתוך העבה האדמה, וכמו שהתחילו לעשות עתה פה בעיה"ק ירושלים תובב"א בכמה מקומות, דאפשר דדבר זה חשיב מחיצה גמורה לכו"ע ואף לדעת המנח"א, שהרי זה הפסק גמור בין קבר לקבר. ובאמת כן מצאתי עתה כיו"ב בשו"ת מנחת יצחק ח"ו (סו"ס קלו) שעמד שם בענין רשע שנקבר ליד צדיק וכו' ואשר מדברי ס"ח מבואר דצריך לעשות מחיצה וכו' ולדעת המנח"א צריך שתהיה המחיצה גם במעבה האדמה וכו', וסיים, דכיון דקרקע של סלע מפסיק ביניהם ממילא זה חשיב מחיצה בקרקע, וסגי רק במחיצה למעלה. יעו"ש. ומכלל דברים אלה אתה למד גם לנידון דידן דיציקת בטון זו אשר מפרידה בין מת אחד למישנהו חשיב כמחיצה בקרקע. וק"ל. (ומה שהצריך שם המנח"י מחיצה מלמעלה היינו בפשטות משום דמיירי שקברו אדם חפשי גמור ליד צדיק מפורסם, משא"כ בנידון דידן. וק"ל). ובעיקרא דמילתא שעושים יציקת בטון זו והוא חוצץ לכאורה גם בין המת לעפר, עי' היטב מש"כ בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א (סי' רלד), ובחיו"ד ח"ג הנדפ"מ (סי' קמב), ובעקרי הד"ט בהל' קבורה (סי' לה סעיף כב), ובקצור שו"ע (סי' קצט סעיף א), ובירושלמי כלאים (פ"ט ה"ג), ובפרושו של הרמב"ן בדברי הירושלמי הובא בטור יו"ד (סי' שסב), ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' עג), ובשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' קצה), ובערוך השולחן (סי' שסב סעיף ג), ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (חיו"ד סי' כא אות ב). ע"ש. ואכמ"ל. אמנם כאמור דכל זה שעושים את יציקת הבטון בתוך מעבה האדמה ונותנים שם את המת, אולם באופן שרוצים לבנות קברות ע"ג הקרקע ולתת באותם תיבות את המתים איכא פלוגתא בפוסקים עי' בשו"ת בית יצחק (ח"ב חיו"ד סי' קסא) שהעיר דמדברי הגהות הרא"ש דמועד קטן (פ"ג סי' עט) מוכח דלא מקרי קבורה, אולם בשו"ת דודאי השדה (סי' ל) העיר שמדברי רש"י והנמוקי יוסף בסנהדרין (מז ע"ב) ד"ה בקבר בנין, מוכח דגם זה מקרי קבורה. ע"ש. וראה גם בדברי הרמב"ם בהל' אבל (פ"ד ה"ד), ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ב (חיו"ד סי' מב אות ה), ובס' שערים המצויינים בהלכה ח"ד (סי' קצט אות א). ע"ש. ובענין מה שנתחדש היום שמחמת הצפיפות בבתי הקברות בעוה"ר רוצים לקבור את המתים בקומות זה ע"ג זה, כגון לעשות כוכים בצלע ההר וכיו"ב, הנה כתבתי מזה בס"ד במקום אחר, וראה בזה גם בשו"ת שאגת אריה החדשות (סי' יז), ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ב (חיו"ד סי' מב אות ה), ובשד"ח באסיפת דינים (מערכת אבילות אות קמב). יעו"ש. ואכמ"ל יותר בזה].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi