למעלה
ובבואי היום אל העי'ן ראיתי למו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ג (סימן טו אות יז) שעמד שם בענין פלוגתא זו דהראשונים אי מזונות האשה הוי מדאורייתא או דרבנן, ומאי נפקא מינה בהכי. וכתב שם, עוד היה נראה לומר נפ"מ בין מ"ד מזונות דאורייתא או דרבנן לענין קטלנית דפליגי אמוראי ביבמות (סד ע"ב) דלרב הונא מעין גורם ולרב אשי מזל גורם מאי בינייהו א"ב דנפל מדיקלא ומית. ע"ש. ומבואר בתשובת הרא"ש (כלל נג סי' ח) שפי' מזל גורם היינו שחיי האדם ופרנסתו תלויים במזל (מו"ק כח ע"א) אם נולד בשעה שיש לו להיות עשיר או עני, ודרך האשה להיות כלואה בבית ואינה יכולה להתפרנס ע"י עצמה אם לא שהבעל מפרנסה, ונגזר על האשה הזו שימות בעלה כדי שתחיה כל ימיה בעוני ואין מי שיפרנסנה. ע"ש. ועי' בתוס' סוכה (ב ע"א ד"ה כי עביד) דאם איתא שאסור לקבוע הנסרים במסמרים רק מדרבנן משום גזירת תקרה, לא שייך לומר שהגשמים סימן קללה. ע"ש. וא"כ הכא נמי לרב הונא ליכא למימר שהמזל גורם, דאזיל לשיטתיה דס"ל דמזונות דרבנן (וכדאיתא בכתובות נח ע"ב), אבל לרב אשי מזונות דאורייתא, ויש לדחות, ודו"ק. עכ"ל. יעו"ש. וחזינן מדבריו אלו של מו"ר שליט"א דאכן עמד לתלות ענין זה הא בהא דלמ"ד מזל גורם צ"ל דמאידך ס"ל נמי דמזונות דאורייתא, וכדכתב הגאון מטשיבין הנ"ל. [ולא הזכיר שם מו"ר שליט"א את דבריו אלו של הדובב משרים דס"ל נמי לתלות הא בהא, ואיכא ליה תנא דמסייע מיניה, ונראה דעדיין לא הודפס בההוא זימנא שו"ת דובב משרים חלק הנ"ל, אלא רק לאחר מכן. וק"ל]. אולם הנה בסיפא דמילתיה כתב מו"ר שליט"א, דיש לדחות, וסתם רבי ולא פירש לן מר במאי יש לדחות. ולא איסתייעא מילתא לע"ע לשאול למורי שליט"א את כוונת דבריו בזה מאי נתכוון דיש לדחות. ואולי באמת כוונתו לומר כדברינו הנ"ל, דאחר דחזינן דהרא"ש דהוא מריה דהא שמעתתא דמזל גורם היינו שמזלה הוא שתשאר בלא פרנסה, ומאידך גיסא ס"ל להרא"ש דמזונות האשה הוי מדרבנן וש"מ דלא תלי האי בהאי, וע"כ צריך לפרש כדברי החת"ס דהאי דנקט הרא"ש שתשאר בלא פרנסה וכו' היינו פרנסת עונה.

ולכאורה עוד יש ליישב ולומר כי לעולם אף אם נימא דפשט דברי הרא"ש במקומו עומד, וכוונתו על פרנסת מזונות, אפ"ה לא קשיא ממאי דס"ל דמזונות האשה הוי מדרבנן, וזאת ע"פ דברי הרמב"ן בפירושו עה"ת (פר' משפטים כא ג) שביאר שם בענין הא דהאדון חייב לזון את אשתו ובניו של עבד עברי, וכתב שם, וכל זה חמלה מאת ה' עליהם ועל העבד שלא ימותו בצערו בהיות עמלו בבית נכרי ובניו ואשתו יהיו נעזבים, ואע"פ שלא היה הוא מחוייב במזונותם מדין התורה כמו שנתבאר בתלמוד בכתובות אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים, ציוה האל ברחמיו להיות כאב רחמן להם. עכ"ל. ע"ש. ומעתה לפי דברי הרמב"ן הללו יש לומר דלעולם אע"ג דמזונות האשה לא הוי אלא מדרבנן, אבל כיון שכן הוא דרך כל הארץ שאדם מפרנס אשתו ובניו, וחזינן דאפילו התורה קבעה דיניה ע"פ נוהג זה וכנ"ל בענין עבד עברי, א"כ שפיר י"ל דלפי ביאורו של הרא"ש בענין מזל גורם שהיינו שלא יהיה מי שיפרנסנה וכו', דאע"ג דאין חיוב המזונות לה מדאורייתא, מ"מ כיון שכך הוא מנהג העולם שאדם מפרנס את אשתו וכל זמן שהיא ברשותו יצטרך לנהוג בה מנהג דרך ארץ, א"כ זהו שמזלה גורם שימות ולא יהיה לה משען זה של בעלה. ועי' היטב נמי בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאבה"ע סי' ה אות ו). יעו"ש. ודו"ק. ואולי באמת זהו ג"כ כוונת הרא"ש בתשובה (הנ"ל) שכתב, והאשה כלואה בבית ואינה יכולה להתפרנס ע"י עצמה אם לא שהבעל מפרנסה, ונגזר על אשה זו שימותו בעליה כדי שתחיה כל ימיה בעוני ואין מי שיפרנסנה וכו'. וחזינן דהרא"ש לא נקט בדבריו דכיון דאיכא חובה על הבעל לפרנסה לכן מת וכו', אלא מתוך דבריו מבואר דכיון דכך הוא שורת דרך ארץ שהאשה נשארת בבית והבעל מביא את הפרנסה נגזר עליו שימות וכו'. ולכאורה היינו כדאמרינן לעיל דאע"ג דאין עליו חיוב פרנסה מדאורייתא, מ"מ כיון שכך הוא נוהג שבעולם שהבעל מביא הפרנסה לביתו וגם בעל זה ינהג בנוהג הזה, לכן נגזר עליו מכח המזל שימות שלא יוכל לקיים את מנהג העולם ואשה זו תתפרנס ממנו. וממילא י"ל דשאני הכא ענין קטלנית מדברי התוס' דסוכה הנ"ל, כי הכא ענין זה עדיפא מדין דרבנן סתם דהתוס' שם. וק"ל. ועוד צ"ב).

אמנם הנה מש"כ תרומת הדשן דמספר חסידים משמע דקיי"ל כרשב"ג ולרביעי לא תנשא, לכאורה צ"ב דהנה דבר זה לא נשמע כלל מלשונו של ס"ח. דהרי דבריו סתומים הם, דזו לשונו (בסי' תעז), כיון שאמרו לשלישי לא תנשא או לרביעי מר כדאית ליה ומר כדאית ליה, אם עבר ונשא אשה שבעליה מתו הרי עתיד ליתן את הדין שהוא מסתכן בעצמו, דכתיב (בראשית ט ה) "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" והוא המית את עצמו. וגם עוד כתב (בסימן תעח): אשה לשלישי או לרביעי לא תנשא אם מתו בעליה זה אחר זה. וכן גם כתב (בסימן תסא): פעמים (המ"ם בפתח כלשון הפסוק באיוב לג כט) שלש עם גבר. יעו"ש. הרי שמכל דברותיו אלה של ס"ח עולה ומתבאר דספוקי מספקא ליה אי הלכה כרבי דבב' פעמים הוי קטלנית ואסור לה להנשא בשלישית או כרשב"ג דבשלש פעמים הוי קטלנית ואסור לה להנשא ברביעית, וכיצד קאמר מהרא"י בתרומת הדשן דס"ח ס"ל דהלכה כרשב"ג. ובס"ד ראיתי הלום בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (חאבה"ע סי' קנד) שעמד להעיר לנכון כיו"ב על דברי תרוה"ד, דהא מנא ליה מש"כ בשם ס"ח דקיי"ל כרשב"ג, הרי מדברי ס"ח בכל דוכתי הנ"ל מבואר דספוקי מספקא ליה אי הלכה כרבי או כרשב"ג, ונשאר בצ"ע. (ובפרט יש להגדיל את התימא לפי מש"כ בס' אוריין תליתאי (סי' קמז) - והובא באוצה"פ (סי' ט סק"ג) - שכתב שם דלמ"ד מזל גורם דוקא בשלשה הוי חזקה, ולמ"ד מעיין גורם בתרי זמני הוי חזקה והביא ראיה מדברי רש"י ביבמות (שם) דבהא דאמרינן נפ"מ דאירסה ומת פרש"י דאירסה "השלישי" ומת, והיינו משום דבאירסה דליכא אלא רק משום מזל גורם בעינן ג', והובא שם שכן מתבאר נמי כיו"ב בשו"ת דברי חיים (ח"א סי' יג) שכתב דהיכא דליכא חששת מעיין גורם רק מזל גורם י"ל דבעי ג"פ לכו"ע, כיון דרוע המזל אינו גורם בחיות הבעל רק שגורם לה שתחיה חיי צער וממילא מתים בעליה, ולכן הוי כמו וסת הבא ע"י מעשה דלא מתחזקה לכו"ע בפחות מג"פ כמבואר בתוס' נדה (סג ע"ב) ד"ה לימים שנים. ע"כ. והובאו דבריו ג"כ בשו"ת באר חיים מרדכי (ח"ב סי' מז), ובשו"ת חבצלת השרון (סי' טז). ע"ש. וגם בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' קפ) כתב כיו"ב דמ"ד מזל גורם לא אמר אלא בתלתא זמני דאז הוי קטלנית ודאית, אבל בתרי זמני היא רק ספק קטלנית כמ"ש האו"ז, ולא חיישינן לומר מזל גורם דענין מזל הוא דבר רחוק. ע"כ. ולפי זה דמבואר מדברי הני רבנן דלמאן דאמר מעיין גורם חיישינן כבר בתרי זמני, א"כ כאמור תגדל התימא על דברי מהרא"י הנ"ל, דהא אמרנו כבר לעיל דנראה דס"ח ס"ל כמ"ד מעיין גורם וכמבואר להדיא בדבריו, וא"כ כיצד נימא דס"ל כרשב"ג דרק לרביעי לא תנשא אדרבה איפכא מסתברא, ועכ"פ לא יהיה אלא ספק, אבל לומר בפשטות דס"ל כרשב"ג האי מנין. וק"ל). וכאמור צ"ע בדבריו אלו של תרוה"ד.

הן אמת דדילמא בכ"ז יש לדחוק וליישב את דברי תרוה"ד ולבאר דדבר זה יצא לו מדברי ס"ח (סימן תסא) שהתחיל שם בזה"ל: וכל דבר שהוא ג' פעמים אע"פ שאין ניחוש יש סימן וכו' הרי שברישא דמילתיה סתם דבריו דבג' פעמים חיישינן, וממילא מש"כ אח"כ פעמים שלש עם גבר שיגרא דלישנא דקרא נקט לה, מושאל מלשון הפסוק (איוב לג כט) "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר", ועיקר ר"ל דבג' פעמים חיישינן להא דמעיין גורם, וכהא דאמרינן בחולין (צה ע"ב) דבג"פ הוי סימן. (ועי' היטב בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא (ח"א סוס"י יד) שהביא שם את דברי תרוה"ד בשם ס"ח דפסק כרשב"ג, ולא העיר כלום דזה אינו מפורש בס"ח, ורק כתב וכפי הנראה סמך ס"ח על הך דבית תינוק ואשה דאמרו והוא דאתחזק בתלתא זמני וכרשב"ג. אלא דהעיר דלפ"ז מבואר דס"ח ס"ל כדעת הרמב"ם (בשו"ת פאר הדור סי' קמו) דענין זה אינו אלא ניחוש בעלמא, שהרי בהך דבית תינוק ואשה אמרו אע"פ שאין ניחוש יש סימן. ע"ש. וק"ל). ומה שנקט ס"ח בסימן תעז תעח לשלישי או לרביעי לא תנשא וכו' לא נחת לפרושי. ומה גם דבסי' תעח כתב ס"ח בהמשך דבריו, ותינוק שמלו את הראשון והשני והשלישי ומתו אם מל את הרביעי ומת הרי זה עתיד ליתן עליו את הדין, ועל שקבר את הראשונים כפרת עוונתיו הוא שלא ידע להזהר, ועל הרביעי יקבל עונש שגרם לו מיתה. ע"כ. ופשט דבריו מורה דס"ל שכל שמתו בניו מחמת מילה עד ג' לא נקבעה בהם החזקה כלומר עד שימותו ג' בניו רח"ל אז חשיב ליה חזקה שבניו מתים מחמת מילה רח"ל ואינו מל אותם יותר והיינו מהרביעי והלאה, והרי ענין מילה הוי מילתא דסכנתא ודמיא לענין קטלנית, וכמו שכתב בשו"ת חוות יאיר (סי' קצז) דענין מילה וקטלנית, ענין אחד הוא. יעו"ש. ובאמת כן הוא מפורש ג"כ בדברי הרי"ף ביבמות (שם) שכתב ומסתברא דמילה כנשואין דבתרי זמני הויה חזקה, דספק נפשות הוא וספק נפשות להקל. ע"ש. וכ"כ כיו"ב ג"כ הרא"ש ביבמות שם (פ"ו סי' יד) דמילה הוי כנשואין דבתרי זמני הוי חזקה דספק נפשות הוא וספק נפשות להקל. יעו"ש. וכ"כ גם הרשב"א בחי' ליבמות (שם), והריטב"א בחי' לערובין (צז ע"א) דמילה הוי כנשואין דספק נפשות הוא. ע"ש. וכן מתבאר נמי מדברי הרמב"ם (פ"א דמילה הי"ח, וראה ג"כ בכסף משנה שם), וכ"כ נמי הרש"ל בים של שלמה פ"ו דיבמות (סי' לג) דמילה ונישואין דקטלנית אחד הוא, ומחזיקינן ליה בתרי זמני. ע"ש. וראה גם בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (חיו"ד סי' קסה), ובשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' כו, וח"ג סי' רז). ע"ש. וכן מבואר ג"כ בדברי הבאר היטב בשו"ע אבה"ע (סי' ב סקט"ו), ובביאור שנות חיים שעל דברי רבינו ירוחם בדיני מילה (ח"ב אות ט) דדין מילה וקטלנית אחד הוא. ע"ש. וז"ב. ומכיון שכן הוא דנישואין ומילה אחד הוא, אם בהא דמילה חזינן דס"ל לס"ח דעד ג' פעמים הוי חזקה, א"כ י"ל דה"ה נמי בענין קטלנית ס"ל הכי דעד ג' זמני הוי חזקה וכרשב"ג, ודילמא מהא נפיק ליה לתרומת הדשן דס"ח ס"ל כרשב"ג שלרביעי לא תנשא. וק"ל. ודו"ק.

והנה במה שעמד תרומת הדשן לתמוה על דברי ספר חסידים שכתב, דלחמישי אינו מזיק, וכתב ע"ז דהוא דבר תמוה. בפשטות כוונתו לדברי ס"ח הנ"ל (סימן תסא) שכתב שם, פעמים שלש עם גבר אבל לחמישי אינו מזיק. [ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא (ח"א סוס"י יד) שהביא שם את דברי תרוה"ד הנ"ל בשם ס"ח, וכתב, דבספר חסידים שלפנינו לא ראה כן שכתב דלחמישי תנשא וכו'. ע"ש. אולם כאמור בדפוסים שלפנינו כן הוא מפורש להדיא בדברי ס"ח. וגם ראיתי הלום בספר ערך ש"י אבה"ע (סי' ט ס"א) ד"ה כתב בספר חסידים וכו', שג"כ עמד שם על דברי תרומת הדשן שכתב בשם ס"ח דלחמישי תנשא, שדבר זה אינו מפורש בם"ח הנדפס, וכן עמד שם ג"כ על ההערה הנ"ל שהזכרנו במש"כ תרומת הדשן דס"ח פסק כרשב"ג, דהרי אין זה מפורש כלל בדברי ס"ח. וכתב ע"ז, דעדותו של תרוה"ד נאמנה במש"כ כן דהיה לו ספר חסידים כת"י והיה כתוב בו כך, והכ"נ יש לומר ג"כ לגבי מש"כ דלחמישי לא תנשא, דשמא כן היה כתוב בס"ח כת"י שהיה לפניו. יעו"ש. וכאמור שלפנינו ענין זה דלחמישי תנשא אכן כתוב הוא להדיא בס"ח. וראה עוד בדבריו של השואל ומשיב במהדורא תליתאי (ח"א סי' קי) דנסתפק שם אם ס"ח מתיר לחמישי משום דפסק כרשב"ג וכמש"כ תרוה"ד, ולכן כיון דהחמישי הוא לאחר שהוחזקה ברביעי תנשא לו, וא"כ לדידן דקיי"ל כרבי דבשלישי אסורה תהיה מותרת ברביעי. יעו"ש]. ובאמת רבינו החיד"א בביאור ברית עולם בס' חסידים (שם) כתב על דברי ס"ח הללו שכתב דלחמישי תנשא דזהו חידוש גדול, והרב המפרש האריך בזה. ע"ש. ועי' גם בהערות "מקור חסד" בס"ח (שם אות ה) שהביא את דברי הגר"י שמעלקיס בשו"ת בית יצחק חאבה"ע (ח"א סימן מה) שעמד לפרש את דברי ס"ח דר"ל שאם עברה ונשאה והרביעי גרשה ולא מת נפסקה החזקה. ע"כ. והעיר עליו המקור חסד (שם) דזה צ"ע מאי הפסק חזקה יש בזה הרי אפשר שאם היה דר עמה עוד איזה זמן היה מת. אמנם בבית יצחק (שם) הביא בשם גאון אחד שפירש שלולא דברי תרומת הדשן הנ"ל היה אומר שבספר חסידים היה כתוב בזה הלשון "אבל לה אינו מזיק" [בלא קו על הה"א] ור"ל דאיש שמתו לו נשים שתים או שלש אין לחוש שמזלו גרם שימותו נשיו ומותר לו לישא אשה אחרת, דטעמא דקטלנית אסורה למ"ד מזלא גרם הוא שלכן ימותו בעליה לפי שנגזר עליה שלא יהא לה מי שיפרנסנה ומזוני במזלא תליא מילתא משא"כ באיש עי' ב"י וב"ח אבה"ע (סי' ט) - והיינו כמבואר בשו"ע (שם ס"ב) דאיש שמתו ב' נשיו אינו מונע עצמו מלישא. והמדפיס בהיותו מתעסק באותיות המנין טעה והוסיף קו על הה"א ויצא אבל לה' אינו מזיק, ובאו אחריו והדפיסו מספר ה' לפי הבנתם לחמישי. עכת"ד. ע"ש.

[והנה לכאורה יש להתבונן בביאור נחמד זה, דלפי פשוטם של דברים עולה ומתבאר דביאור זה אייתי לפי מ"ד מזל גורם דבאיש לא שייך לומר האי מילתא דמזלו גורם שתמות האשה. אולם לפי המבואר (בדברינו הנ"ל) דס"ח ס"ל כמ"ד מעיין גורם, א"כ עדיין צ"ב אם אפשר לבאר כן בדבריו דאיש שמתו לו ב' או ג' נשיו לא חיישינן לומר בו דמעיינו גורם, ועי' שו"ת חוות יאיר (סי' קצז) שכתב שם דענין מעיין גורם היינו שהתשמיש עמה גורם לאיש מחלה וחולי עד שמתנוונה והולך. ע"ש. וא"כ לכאורה שפיר יש לומר נמי דתשמיש האיש ג"כ גורם לכיו"ב, ועי' גמ' נדה (סו ע"א) ובשו"ע יו"ד (סי' קפז ס"א). ע"ש. אולם יש להשיב דהא ליתא דהרי מרן בשו"ע אבה"ע שם (סימן ט ס"ב) שהביא להאי דינא דאיש שנשא ב' נשים ומתו מותר לישא אשה שלישית, מקורו מדברי הרא"ש בתשובותיו (כלל נג סי' ח) שכתב שם בענין זה דאם יש לחוש באיש שנשא ב' נשים ומתו דיש בו דין קטלן ולכן לא ישא שלישית, וכתב ע"ז הרא"ש וז"ל: אם איתא דמידה זו נוהגת באנשים כבנשים א"א שלא דברו חכמים בזה, כיון דצורך חיי נפש הוא היה להם להשגיח על נפש האשה כעל נפש האיש, אלא קים להו לחכמי התלמוד שמדה זו אינה נוהגת אלא מטעם דמעין גורם האשה הזאת נשחת מקורה ומעינה מחליש וממית כל המשמש עמה, וטעם זה לא שייך באיש דתשמישו ימית האשה ולא שייך באיש טעם דמעיין. וכן לטעם דמזל גורם נראה לי דהאשה מזלה רע וכו', וטעם זה לא שייך באיש כי הוא מפרנס את עצמו. עכ"ל. ע"ש. הרי מפורש להדיא בדברי הרא"ש הללו, דבאיש לא חיישינן לענין זה דמעיין גורם ולא שייך בו ענין זה. ומה"ט ס"ל דשרי לאיש לישא אשה שלישית על אף שב' נשים שנשא קודם לכן מתו, בין לטעם דמעיין גורם ובין לטעם דמזל גורם. וראה בשו"ת חתם סופר חלק אבה"ע ח"א (סימן קלו) שעמד נמי בדקדוק דברי הרא"ש הללו, שהרב השואל רצה לחשוש בזה למ"ד מעין גורם שנאמר דזרעו הוא ארסיי וגורם המיתה לנשים הללו אשר חיו עימו, וע"כ אמר השואל ששתיהן מתו בהריון במיתה אחת ולכאורה מאי רצה בזה הלא בקטלנית אין חילוק אם הבעלים מתו בחולי א' או לא ולא פליגו הפוסקים אלא במתו בדבר או בחרב אבל על מטתם אין חילוק, אבל ידע השואל בנפשו דלא שייך מעין בגברא כמ"ש הרא"ש בתשובתו אליו ולכן אמר כיון ששתיהן מתו בהריון נאמר כי זרעו ארסיי וכל זמן שהאשה פולטתו אינו פועל רע בגופה, וכשקלטתו ונתעכב בגופה ונעשה ממנו עובר הרי הוא נכנס כארס של עכנאי וממית, וע"ז השיב הרא"ש דליתא דא"כ היה לחכמים להזכיר ולהודיענו ענין זה ולא לסמוך על סברתינו שנידון ק"ו כיון דסתם מעין הוא בגרמת האשה וסתם מזלא הוא מזלא בפרנסה דלא שייך באיש, ואי ס"ד כנ"ל היה להם להודיענו חידוש זה אע"פ לית מאן דחשש להו אפילו במתו בהריון. עכ"ד. ע"ש. (וראה גם בדברי רבינו החיד"א בברכ"י אבה"ע (שם סס"ק יב). ע"ש. ועתה ראיתי כי הנה בס' אפי זוטרי באבה"ע (סי' ט סק"ח) והובאו דבריו באוצה"פ (שם סקכ"ג אות א) הביא בשם ס' בריכות המים שכתב, דהני ב' הטעמים הנאמרים בגמ' בקטלנית איתנייהו נמי באיש דמעיין גורם איכא שיש זרע סמיי הידוע לרופאים שמתעכב בביטנה ויוכל להמית האשה, ומזל גורם אפשר שמזלו גרם לו שלא תהיה לו בת זוג ולא יהיה לו מי שישמשנו, ולפיכך כתב מרן בדין זה (שם ס"ב) שאיש שמתו שתי נשיו אינו מונע עצמו מלישא, דאינו מונע עצמו שלא יתבטל מפו"ר אבל אם אחרים מונעים עצמם מליתן לו אשה שפיר עבדי. והאפי זוטרי כתב ע"ז דליתא. עכ"ד. ע"ש. וס' הנ"ל אמ"א לראות בדבריהם. עכ"פ חזינן דהרב בריכות המים ר"ל דענין מעיין גורם שייך גם באיש, אולם לדינא לא הסכים עימו הרב אפי זוטרי). וממילא לפ"ז שפיר אפשר לבאר בדברי ספר חסידים הנ"ל דאע"ג דס"ל כמ"ד דמעיין גורם, מ"מ באיש לא חיישינן לקטלן. ולכאורה היה אפשר לבאר מדוע רק באשה אמרינן דמעיין גורם שמקורה נשחת ומחליש וממית כל המשמש עימה וגבי איש לא אמרינן הכי, ע"פ מש"כ הגה"צ מהרי"א מקומרנא בס' נוצר חסד (פ"ג מ"ד) דעמד לפרש שם ענין קטלנית ע"פ הזוה"ק [בפר' משפטים דף קב ע"ב] דמבואר התם שאחר מות הבעל נשאר באשה רוח ממנו, ואשה זו שמת בעלה הראשון והשני ויש בה עתה כבר ב' רוחות מב' המתים מלאך המות אתתקף בה, ומעתה מעיינה מקולקל, וזהו הטעם של מ"ד מעיין גורם שבמעיינה יש ב' רוחות המתים, ולכן נמי באירסה ומת שאין בה רוח מהשני, או נפל מדיקלא דלא אתתקף בה מלאך המות מותרת להנשא. עכת"ד. והובא נמי באוצה"פ (שם סקט"ו אות ה). יעו"ש. וראה גם בשו"ת חוות יאיר (סי' קצז) שכתב לבאר ע"פ דברי הזוה"ק הללו דמשו"ה מעיין גורם שרוח הבעל הראשון שוכנת בה ורואים שנצח גם את השני והרגו ומשמע שמנצח והולך, ולפ"ז אם השני רק אירסה ומת לא חיישינן וכו'. יעו"ש. וממילא לפ"ז באיש שמתו לו ב' נשיו לא שייך לומר טעם זה דהזוה"ק שנשאר הרוח וכו' שענין זה הוא רק שייך באשה וכמבואר בזוה"ק שם. וק"ל. ברם בקושטא א"א לומר דמקור דברי הרא"ש הוא מהזוה"ק, דהא הזוה"ק עדיין לא נתגלה בימיו, וכדכתב בשו"ת חוות יאיר (שם) להדיא שספר הזוה"ק עדיין לא נתגלה בימיו של הרא"ש כנודע. ע"ש. וראה גם לגאון חיד"א בשו"ת יוסף אומץ לחיד"א (סי' נא) שכתב נמי דס' הזוהר לא נתגלה אפילו לאחרוני הראשונים כמו הרשב"א והרא"ש וק"ו שלא נתגלה בימי הרמב"ם. ע"ש. וראה גם בשו"ת אבני נזר חיו"ד (סי' תסח אות יט) שכתב נמי, דידוע הוא שבזמן הרא"ש והטור עדיין לא נתגלה ס' הזוה"ק. יעו"ש. וכבר הארכנו בזה בס"ד טובא במקום אחר בענין זמן התגלות הזוהר, (עי' בדברינו בספר כאן בענין דין חליצה לזקנה). וראה גם בדברי רבינו החיד"א בס' שם הגדולים ח"ב (מער' ז אות ח) מש"כ בענין זמן התגלות הזוה"ק. יעו"ש. וראה גם בס' זרע חיים (סי' כח עמוד קנז). ע"ש. אולם עדיין אפ"ל דשמא ענין זה הוה ידוע לרבותינו הראשונים באופן כולל ע"פ קבלה מהרמב"ן וכיו"ב, שכידוע דהרמב"ן כן ראה להזוה"ק וכמבואר בדברי מהרח"ו בשער הגלגולים (הקדמה לו עמוד קיז ד"ה גם הרמב"ם) שכתב דהרמב"ן שהוא מן הפאה הימנית וכו' זכה להתגלות הזוה"ק. יעו"ש. וראה בזה גם בדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א חאו"ח (במילואים עמוד שסז) מה שהבאנו לבאר בס"ד בענין שהרב החינוך קאמר מילתא שהוא מבואר כיו"ב בזוה"ק, וביארנו בס"ד דמקורו הוא כנראה מהרמב"ן שלקח זאת מהזוה"ק. יעו"ש. וממילא ה"נ מדברי קבלה זאת שהיתה בידם מהקדמונים יסדו את דבריהם. וק"ל].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi