*
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ג - אה"ע, הערות סימן ט הערה ד
ואיברא דיש לעמוד בדבריהם של
אחרונים אלו הרב פורת יוסף ודעימיה, שעולה ומתבאר
מדבריהם לכאורה דבר פלא, דכל שמת
אשתו צריכה יבום ואף שעתה כבר קם לתחיה והוא חי
ממש, כיון דמציאות חדשה הוא ופנים
חדשות באו לכאן. ויש להעיר בזה, מהא דכתב
רבינו מהרח"ו בשער הגלגולים (הקדמה
ג עמוד יח דפוס חדש ירושלים תשמ"ח) בענין סוד
היבום, וז"ל: אמנם בבחינת
היבום אינו כן, והטעם הוא, לפי שהמתגלגל לסיבות אחרות,
מחמת כל שאר העבירות שבתורה, יש
לו תקנה על ידי היסורין שסובל בעוה"ז, או
בגיהנם, ולכן כל חלקי הנפש אינם
צריכים אל הגלגול אלא בדרך עיבור כנזכר, והניצוץ
הפרטיי הוא המתגלגל. אבל מי שבא
בסוד היבום, הוא לסיבת שמת בלא בנים, והרי הוא
כאילו לא הצליח כלל ועיקר, וכאילו
לא היה בעולם, וגוף הראשון הוי כלא היה כנזכר
בפרשת וישב [בזוה"ק דף קפז ע"א],
ולכן צריך שהנפש ההיא שהיה בגוף הראשון בכל
חלקיה חוזרת להתגלגל לגמרי עתה
מחדש לצורך עצמה, וגוף שני זה הוא גופו העיקרי,
וכשנתקן בו ויפטר מן העוה"ז
הנה בעת תחית המתים לא תשוב הנפש כי אם בו אבל בגוף
הראשון אינו נכנס. ועוד הוסיף שם:
הנה המתגלגל בסוד יבום כיון שגופו הראשון נחשב
כלא היה כלל כנזכר, אשר לסיבה זו
תבוא הנפש בגלגול בכללות חלקיה כנזכר ונמצא כי
זהו בנין חדש ממש ולכן יתגלגלו
עימה גם הרוח והנשמה שלשתם ביחד וכו'. יעו"ש
שהאריך בזה. והרי מבואר מכללות
דברי רבינו מהרח"ו הללו דענין סוד בחינת היבום
הוא שכיון שנפטר זה מת בלא בנים
ממילא לא זכה לעשות את תיקונו בעוה"ז, ועל כן
צריך שנשמתו תחזור שוב לעוה"ז
לתקן את עצמה, וכיצד תחזור, זאת יעשה ע"י שהיא
נכנסת בגופו של הולד הנולד ע"י
היבם ונשמת המת נכנסת בגוף זה הנולד, וממילא הוא
שכתב מהרח"ו דבנין הגוף
הראשון נסתר כלא היה כיון שכל כוחו וחילו של גוף זה עובר
לולד החדש. ומעתה אם זהו כל ענין
היבום כדי להעביר את הנשמה מגופו של המת אלא
גוף אחר, שהוא גוף הילד הנולד, וזאת
על מנת לתקן את נשמתו של המת שלא נעשה לה
תיקון מקודם, הרי בודאי שכל שהמת
עצמו קם לתחיה וחוזרת בו נשמתו שלו שהיתה בו עד
עכשיו, לצורך מה לעשות יבום הרי
עכשיו שהוא קם כבר לתחיה הוא יכול לתקן את עצמו
לבדו, ויתרה על כן לשם מה לעשות
יבום הרי הנפש בלאו הכי לא תעבור לשכון בגופו של
הולד הזה הנולד מהיבם, כיון שהמת
קם לתחיה והנפש חזרה אליו והיא תמצא את תיקונה
בגופו שלו. וק"ל. ודו"ק.
אלא אם נאמר שאף שזה המת קם לתחיה
עכשיו הוא אינו מקבל את הנפש הראשונה שהיתה לו
מקודם, אלא מקבל נפש חדשה והנפש
הראשונה חלפה והלכה לה ללא תיקון, ולכן צריך
לעשות היבום כדי להוריד הנפש
הראשונה לגוף הילד הנולד להביאה על תיקונה, והענין
בזה הוא דהוי כי הא דכתב מהרח"ו
בשער הגלגולים (הקדמה ב עמוד יד דפוס חדש
ירושלים תשמ"ח) דיש ענין של
גלגול מחיים והוא סוד העיבור שבעודו בחיים חיותו
יתגלגל בגוף האדם נפש חדשה של
איזה צדיק וכו'. יעו"ש. ולכן נמי הכא אף שהוא עתה
קם והתעורר לחיים ומה שמת כישן
דמי, מ"מ נשמה חדשה באה לו כבענין סוד העיבור שאף
בחיים חיותו מתעברת בו נשמה חדשה,
והראשונה חלפה והלכה לה. אולם באמת עדיין יש
להתבונן שהרי גם בסוד העיבור, אין
זה אלא תוספת נפש ולא החלפה. וק"ל. ואם כנים
הדברים הללו די"ל שהנשמה
הראשונה חלפה והלכה ועתה באה לו חדשה, ממילא י"ל דמשום
הכי קאמר הרב פ"י ודעימיה
דבמיתה זו פקעה נמי לגמרי זיקת הקידושין שהיה לנפטר זה
מקודם על האשה, שהרי אמנם דגופו
הקודם שב וחזר, אבל הרי הנפש היא חדשה, ולנפש זו
אין שום זיקת קידושין וקשר לאשה
זו, [ועי' לרבינו מהרח"ו בשער המצוות (פר' כי
תצא, עמ' קמב דפוס חדש ירושלים
תשמ"ח) שכתב שם בענין מצות הקידושין, וז"ל: כתיב
"כי יקח איש אשה ובעלה" וגו', דע, כי ע"י
הקידושין שהאדם מקדש לאשתו נמשך אליה
חד רוחא, מכח רוחו של הבעל, והוא
בבחינת אור מקיף, ואחר שכבר נמשך לה אור מקיף
מן רוחא דיליה, אח"כ בא עליה
ביאה גמורה ויהיב בה חד רוחא בסוד אור פנימי בגווה,
מכח רוחא דיליה, ולכן צריך להקדים
הקידושין, כי אין הרוח הפנימי נכנס בה עד
שיכנס אור המקיף של זה הרוח
בתחילה וכו'. יעו"ש. ועכשיו כאמור נפש חדשה באה לו
והיא אין לה קשר לאשה זו], ולהכי
יכולה האשה להנשא לאחר, ואף אם זה הנפטר רוצה
לשוב ולקחתה יש לו לעשות קידושין
חדשים. וק"ל.
אולם עכ"פ דבר זה עדיין תמוה,
דכיצד אפשר לומר דהאדם הזה חי ואשתו תצטרך יבום,
הרי גם לפי הפשט זה אינו מובן דהא
גבי יבום כתיב (דברים כה ו - ז) "יקום על שם
אחיו המת" "להקים לאחיו
שם בישראל", וכבר נחלקו הראשונים בגדר מצות היבום אם
עיקרה של המצוה היא בהקמת שם וזרע
לאחיו עי' ריטב"א יבמות (כ ע"ב, סא ע"א) ובר"ן
קידושין (י ע"א) וברמב"ן
ורשב"א יבמות (כ ע"ב) ובקידושין (י ע"א), וראה גם בשו"ת
הרשב"א (ח"א סי' יח) ובתשובות
המיוחסות (סי' קפט) שכ' דעיקרה הוא משום פריה
ורביה. יעו"ש. וראה בביאור
הגר"פ פערלא לס' המצוות לרס"ג (עשה עו עמ' 590 ואילך)
שהשווה דברי הראשונים כולם דהוא
להקמת שם וזרע לאחיו. יעו"ש. וא"כ קשה דאם הוא
בחיים מאי יקים שם לאחיו איכא, הרי
הוא חי וקיים. ובאמת עי' בדברי הגרי"ח הנ"ל
בדברינו שו"ת סוד ישרים (ח"ב
סי' ב) שהביא מדברי הרב נחלת בנימין (מצוה לה סי'
טז) דפשיטא ליה שכאשר פרחה נשמתו
של פנחם במעשה זמרי הותרה אשתו לעלמא ולא נשאר
עליה זיקת אשת איש, וכן סבר
בפשיטות (שם מצוה לה סי' י) גבי יצחק אע"ה כאשר פרחה
נשמתו בעקידה שאם היתה רבקה בעולם
ונשואה לו היתה זקוקה ליבם לישמעאל, ואף כי
חזר יצחק וחי היתה אשתו אסורה מצד
זקיקתה לישמעאל. ע"כ. וכתב ע"ז הגרי"ח: ודברים
אלה תמוהים הם ואין הדעת סובלתן, ולפי
דבריו נמצא גם נכסיו של פנחס זכו בהם
יורשיו ולא נשאר לפנחס כלום, והגם
כי י"ל דרך דרש קאמר הנה כל כהאי מילתא אמרינן
ה'ן מקשין על הדרש. עכ"ד. ע"ש.
ונראה בפשטות דנקט הגרי"ח כלפי דבריו של הרב נחלת
בנימין כי האי לישנא "ודברים
אלה תמוהים הם ואין הדעת סובלתן", כי באמת הוא
כאמור בדברינו הללו, דאיך אפשר
לומר דאם רבקה היתה נופלת ליבום לפני ישמעאל היתה
זקוקה לו ליבום אפילו אם יצחק היה
קם לתחיה, הרי דבר זה אינו ברור ומובן על הדעת
בין לפי הסוד ובין לפי הפשט, כי
הרי כל ענין היבום הוא להקים שם לאחיו המת וכאן
הרי הוא חי עתה ואיזה שם הוא צריך
שיקימו לו. אלא דקצת יש להעיר בזה דא"כ הוא
כונת הגרי"ח להעיר גם מענין
יבום ישמעאל, מדוע הזכיר הגרי"ח להדיא רק את התמיה
מנכסיו של פנחס ולא על ענין היבום,
ושמא זה דבר ברור ומובן שהוא תמוה ואין צורך
לפרשו והוא בכלל מה שאמר דברים
אלה תמוהים ואין הדעת סובלתן, אלא בא להוסיף עוד
מילתא דתמיה מענין זה דנכסיו של
פנחס, וגם עוד יש לומר בפשיטות שהוא בכלל התמיה
מנכסיו של פנחס, דכשם שהתם לא
יעלה על הדעת לומר שמחמת מיתה חטופה זו שהיתה עליו
לזמן מועט דיורשיו יוכלו לקחת את
נכסיו דהרי סו"ס הוא נמצא עתה חי עלי אדמות
ומוחזק ותופס בנכסיו ובאיזה זכות
יקחו ממנו, ה"נ בענין היבום דלשם מה צריכה יבום
מאחיו הרי בעלה נמצא עתה חי וקיים
והיא ברשותו. וק"ל.
ברם בקושטא דמלבד שאין לנו עסק
בנסתרות להבין לעומקו סוד בחינת היבום ושאר
הבחינות הנזכרים, ומנסתרו'ת נקני,
הנה בודאי נמי דיש לנו להפריד בין הדבקים בין
דברי הנסתר לבין עניני דינא
והלכתא, וכל כגון דא הוי כי הא דכתב רבינו החת"ס
בתשובותיו חאו"ח (סו"ס
נא) דכל המערב דברי קבלה עם ההלכות הפסוקות יש בו משום
זורע כלאים פן תקדש המלאה אשר
תזרע. יעו"ש. וראה לגאון האדמו"ר ממונקאטש בשו"ת
מנחת אלעזר (ח"ב סי' עח) מש"כ
להעיר על דברי החת"ס הללו דהרי אנו רואים בדברי
המג"א והב"י שהם מלאים
מדברי הזוה"ק וכתבי האר"י למנהג ולהלכה וכו'. יעו"ש. אולם
עי' בשו"ת שבט הלוי (חאו"ח
סי' ב) ובשו"ת וישב הים (סו"ס ח) מש"כ ליישב ולבאר את
דברי החת"ס הללו, דכוונתו
היא כשבאים לפרש לפי כתבי האר"י ז"ל דברים שאינם
מפורשים ולפרש על פיהם סוגיות הש"ס
וכיו"ב, אבל דברים המפורשים בדברי האר"י ז"ל
שדיבר בהם הלכה למעשה בודאי שיש
לסמוך עליהם לדינא. ע"ש. וראה גם למו"ר מרן מלכא
שליט"א בשו"ת יבי"א
ח"ו חאו"ח (סו"ס יג) מש"כ בנידון זה. יעו"ש. והן אמת דיש
להתיישב בזה עוד מדברי הזוה"ק
ח"ג (דף רמד ע"ב) דאיתא התם: ורבנן דמתניתין
ואמוראין כל תלמודא דילהון על
רזין דאורייתא סדר ליה. יעו"ש. וראה עוד שם (דף
רנד רע"א) דאיתא: מארי קבלה
אינון מארי תלמוד. יעו"ש. ולכאורה מתבאר מדברי
הזוה"ק הזה שכל דברי חכמי
התלמוד יוסדו על אדני הזוהר הקדוש וחכמת האמת. וראה
נמי בדברי רבנו החיד"א בס' שם
הגדולים ח"ב (מערכת ב אות לג) שהביא שם על ס'
הבהיר בשם מהר"א רווינו שכתב
דחיברו ר' נחוניא בן הקנה שהיה ראש למקובלים ואחריו
רשב"י, וכתב ע"ז רבינו
החיד"א וז"ל: ונראה שהכונה הוא שהוא התחיל לחבר ספר בקבלה
בפירסום כי האף אמנם שכל דברי חז"ל
הם בנויים על חכמת האמת וכמו שאמר רעיא
מהימנא בפי' דכל התלמוד נתייסד על
רזין דאורייתא מ"מ הלבישו הדברים מאד שאינו
ניכר כלל כי הם המדברים סודי תורה
אבל ר' נחוניא בן הקנה התחיל לחבר ספר שניכר
שהם סודות. יעו"ש. וראה גם
בדבריו בניצוצי אורות בזוה"ק פר' תרומה (דף קנד ע"ב
אות א) שג"כ נקט לבאר בדרך
זו דברי חז"ל בש"ס ע"פ דברי הזוה"ק, וזאת כיון שכל
דברי חז"ל בתלמוד מיוסדים ע"פ
חכמת האמת והסוד ורק הצפינו דבריהם. יעו"ש. וראה
גם בדברי קודשו בס' מראית העין עמ"ס
סוטה (ה ע"א ד"ה ולא יקשה) דאחר שעמד לבאר
שם דברי הגמרא דאיתא בא וראה כמה
גדולים נמוכי הרוח וכו', ובנה בשמים עליותיו
לבאר דברי הגמרא הקדושה הללו
ברמזים נפלאים רמ'ז הרומז על האר'ש בצירופי שמות
ויחודי שמות הקודש, וסיים ע"ז
וז"ל: ולא יקשה עליך שבדברי האמוראים כתבתי גימט'
משמות הקודש וכיוצא, דע דרבינו
האר"י ז"ל רומז שמות הקודש בר"ת של דברי האמוראים
כמ"ש על מ"ש יהב ליה
ידיה ואוקמיה וכן חביט חביט ולא בריך וכיוצא, ואמר ברעיה
מהימנא ורבנן דמתניתין ואמוראין
כל תלמודא דילהון על רזין דאורייתא סדרו ליה.
עכ"ד. יעו"ש. וראה גם
בדבריו במחזיק ברכה חאו"ח (סי' תקפב סק"ג) שכתב שם: וכל
הרבנים הנזכרים כתבו ע"פ
הפשט, אמנם לפי מש"כ רבינו האר"י ז"ל וכו', ורז"ל שאמרו
מפני העם שבשדות סו'ד שתו בדברי
קדשם והיה העלמ'ה, א"כ מאחר דכל הרבנים הנזכרים
תלו טעמיהו דאינה חובה, בהגלות
נגלות אמרי קדוש האר"י זצ"ל דחובה היא וגם רז"ל
כיונו לסוד הדבר אלא שהיו נותנין
טעם לפי הפשט ותחת כבודם הטמינו ברמ'ז בהדי
כבשי נראה דחוזר וכו'. יעו"ש.
וראה גם לרבינו הגרי"ח בס' בן יהוידע עמ"ס חולין
(קלט ע"ב) שעמד לבאר שם דברי הגמרא מצא קן בראשו של
אדם וכו' ואת כל השקלא וטריא
שבגמ' שם, ע"פ דרך הסוד
וצירופי השמות, וכתב ע"ז: ונ"ל בס"ד נקיט בראשו כי
החכמים דרכם לרמוז בהלכות
ובמאמרים שלהם רמז של סוד בענינים אחרים וכו'. יעו"ש.
וראה גם בס' כרם יעקב (סי' יב עמ'
קכב) מש"כ בזה. יעו"ש. וע"ע בשו"ת אבני נזר
חיו"ד סי' תסח אות יט) במה
שעמד לדון ולפלפל שם לפי המבואר בחכמת האמת בענין
המיתה, לגבי ענין טומאת מת לכהנים
דלפי המבואר מהתם יצא דאין איסור כהן בגוסס רק
במגע ומשא אבל ליכנס לאהל מותר, ועוד
דינים. יעו"ש. ואולם עדיין אפשר ליישב
הדברים הנ"ל עם דברי החת"ס
הנז', ואכמ"ל יותר בזה. אבל זה ודאי צריך להבין דכיצד
אפ"ל [כפי העולה מדברי הרב
פורת יוסף ודעימיה] דהבעל יהיה חי וקיים, ואשתו תצטרך
יבום, [וגם צריך לעיין לפי דבריו
דאם מחשיב עד כדי כך דפנים חדשות באו לכאן שהוא
אינו מותר באשתו והיא צריכה יבום,
מה דינו לגבי גדר אחוה באחים שלו האם יהיה
צריך הוא ליבם אשת אחיו שמת בלא
בנים, וכן מה דינו לירש את אחיו, דשמא לפי דברי
הרב פורת יוסף פקע ממנו ג"כ
כל גדר של אחוה וקשר למשפחתו עד שיהיה מותר אפילו
באימו, או די"ל דדוקא גבי
יבום וקידושין מיירי]. ועדיין צ"ע.
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi