למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ג - אה"ע סימן י

בענין גדר חיוב האב במזונות בניו ובנותיו, ובענין כל מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה.

א) גרסינן בכתובות (מט ע"ב) אמר ר' אילעא אמר ר"ל משום ר' יהודא בר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים, אבעיא להו הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה תא שמע וכו', והעלו בגמ' דרב חסדא כי הוה אתו קמיה אמר להו כפו ליה אסיתא בציבורא וליקום ולימא עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעו בני [כפו מכתשת על פיה ויעמוד זה על גב שוליה בגובה שישמעו קולו ויכריז על עצמו שהוא רע מן העורבים שהם רוצים בנים והוא לא, ואית מפרשי שליח ציבור יעמוד עליה ויאמר כן על אותו האיש - רש"י] וכו', ולא אמרן אלא דלא אמיד [שאינו עשיר] אבל אמיד כפינן ליה על כורחיה [ופרש"י דכפינן ליה על כורחו, לא יהא אלא צדקה בעלמא ואפילו אינן בניו], כי הא דרבא כפייה [על הצדקה] לר' נתן בר אמי ואפיק מינה ארבע מאות זוז לצדקה. ע"כ. והנה כל מה שהסתפקה הגמ' אם כופין את האב לתת מזונות בניו מיירי בקטנים למעלה מגיל שש שנים, אבל בפחות מזה דמקרו קטני קטנים כיפינן ליה לזונם אפילו בדלא אמיד וכמבואר לקמן בגמרא שם (סה ע"ב) דדרש רבי עולא רבה אפיתחה דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים עד כמה עד בן שש. וכן פסק נמי הרא"ש בפ"ד דכתובות (סי' יד) וז"ל: והני מילי בניו ובנותיו קטנים, אבל קטני קטנים אע"ג דלא אמיד כיפינן ליה [לזונם] בעל כורחיה. וכן פסק גם הרי"ף שם (סה ע"ב). ע"ש. וכן מבואר גם בהרמב"ם (פי"ב מאישות הי"ד) שכתב, כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, [ושנת השש בכלל - כסף משנה]. ע"ש. וכן מבואר להלכה נמי בשאר הראשונים, עי' תשובות הגאונים שערי צדק (ח"ד ש"ד סימן לז), ושו"ת הרשב"א חלק ג (סימן רצב), ושו"ת הריב"ש (סימן מא), ושו"ת הריב"ש (סימן תסח), ושו"ת תשב"ץ חלק ג (סימן ריח), ושו"ת מהר"ם מרוטנברג חלק ד דפוס פראג (סימן תשנה), ושו"ת תרומת הדשן חלק ב פסקים וכתבים (סימן לז). ע"ש. וכן פסק נמי מרן בשו"ע אבה"ע (סי' עא ס"א) שחייב אדם לזון את בניו ובנותיו הקטנים עד שש אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם, ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו וכו'. ע"ש. [ומה שהוסיף מרן בדבריו שחייב אדם לזון את בניו עד שש אפילו שיש להם נכסים מעצמם כגון שנפלו להם מבית אבי אמם, לכאורה ענין זה הוא מחלוקת בראשונים דברא"ש כתובות (פ"ד סי' יד) בשם מהר"ם מרוטנבורג מבואר דכופין אפילו שיש להם נכסים מעצמם, וכ"כ נמי מהר"י וויל בתשובה (סי' יא), וכ"כ גם בשו"ת משפטי שמואל (הקדמון) (סי' נ) והביאו גם הכנה"ג באבה"ע (סי' עא סק"ג) שאפילו אם יש לבנים נכסים מעצמם חייב האב לזונם עד שש שנים. ע"ש. ועי' בדברינו לקמן (אות ד) שהבאנו דכן יש לבאר נמי את שיטת הרמב"ם שאפילו אם יש לבנים נכסים האב חייב לזון אותם מדיליה. יעו"ש. אולם הנה מדברי הרשב"א בתשובה (ח"ב סי' שצא) מבואר דפליג וס"ל דדוקא אם אין להם במה להתפרנס כופין את האב. ע"ש. ועי' ביד אהרן אלפאנדרי על הטור (שם אות ד) שכתב, דנראה שמרן שפסק בשו"ע כדברי מהר"ם מרוטנבורג וכל האחרונים ג"כ נגררו אחריו בזה, לא ראו את דברי הרשב"א בתשובה הנז', דאילו היו רואים את סברת הרשב"א אין ספק שלא היו מביאים את דברי מהר"מ מרוטנבורג בסתם, ולכן לפי זה י"ל נמי דהמוחזק יכול לומר קים לי כדברי היש מי שאומר שהביא הרשב"א בתשובה שם ואשר אף הסכים עימו, שכל שיש לבנים נכסים מעצמם אין האב חייב לזונם. ע"ש. ומאי דהוצרך הרב יד אהרן להדגיש בדבריו דכיון דדבר זה מובא ברשב"א בשם יש אומרים וגם הרשב"א העלה כן דלכן יש לומר קים לי וכו', היינו משום דאנן קיי"ל דאין המוחזק יכול לטעון קים לי אלא רק בסברא שיש לפחות שני פוסקים שכותבים סברא זו, אבל אם יש רק פוסק אחד לא טענינן ליה קים לי כוותיה, ועי' בזה בדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א חיו"ד (סי' יז עמוד תסה). יעו"ש. ולהכי הביא היד אהרן דהרשב"א כתב דין זה בשם יש אומרים ושכן הסכים הוא גופיה נמי לדין זה, וממילא נמצא דאיכא פעמיים באהבה. וק"ל. וע"ע בשו"ת שואל ומשיב מהדורא שתיתאי (סי' מו) שעמר לבאר היאך היה אפשר לעקור את תקנת אושא שתקנו דהאב חייב לזון את בניו הקטנים למעלה מגיל שש שנים ואמרינן דלית הלכתא כאושא בהכי, הא אין ב"ד יכול לעקור דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וכו'. ע"ש].

והנה בגדר חיוב זה של המזונות דקטני קטנים כתב הגאון מהר"ר יעקב ישראל אלגזי בספרו ארעא דרבנן (מער' מ אות תו) דהוא מדאוריתא, ודקדק דברים אלו מלשונו של הרמב"ם (הנ"ל) שכתב "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים, מכאן ואילך מאכילין אותם עד שיגדלו כתקנת חכמים", א"כ חזינן דהרמב"ם מדמה דין מזונות בניו דעד גיל שש לדין מזונות אשתו, ומזונות אשתו הם מדאורייתא לשיטת הרמב"ם וכמבואר בדבריו (פי"ב מאישות ה"ב). ע"ש. [ובעיקרא דהאי מילתא בחיוב מזונות האשה אי הוי דאורייתא או דרבנן כבר האריכו הפוסקים בזה טובא, ועי' שו"ת יביע אומר ח"ג (חאבה"ע סי' יד וסי' טו). וראה גם בשו"ת מהרש"ם ח"ג (סו"ס שנג). יעו"ש. ואכמ"ל]. ולכאורה היה אפשר לדייק עוד בדברי הרמב"ם דס"ל הכי דמזונות קטני קטנים הוי מדאורייתא ממאי דכתב בהמשך דבריו (שם) "מכאן ואילך מאכילין אותם עד שיגדלו כתקנת חכמים", ומשמע דעד השתא הוא מהתורה. וק"ל. וע"ע בשו"ת הרמב"ם הל' אישות (סי' קמט הוצאת אל המקורות, וסי' קצ הוצ' מקיצי נרדמים) שהביא שם עובדא דהוה, גבי ראובן שגירש אשתו והיה לו בת ממנה בת ארבע שנים, וביקש לקחת ביתו ולגדלה תחת כנפיו, וגרושתו מנעתה זאת באמרה אני אגדל את בתי עמי וכו', וקבלה על עצמה בקנין לזון את בתה ולפרנסה, ואח"כ כשתי שנים נשאה האשה לאיש אחר והתנתה עם בעלה השני לזון את בתה עד זמן נשואיה, ואין יכולת האיש לזונה ואין ידו משגת ובא לבי"ד. וכתב הרב רבי פינחס הדיין בשאלתו אל הרמב"ם בזה"ל: מה שטוענת האם ורוצה להוציא מבעלה הראשון פרנסת שנים שעברו, יש לו לטעון ולומר מכל מקום כבר פרנסה אחר תחתי ולא נחסרה הבת כלום, יש לנו לדמותה להלך בעלה למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו, דקיימא לן כחנן דאמר איבד את מעותיו והניחם על קרן הצבי, ואין הבעל חייב לשלם לו כלום ולא לה. או להנושא את הארוסה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים מדמינן לה, שאם נשאת לאחר ופסקה עם השני לזון את בתה חמש שנים, שגם הראשון חייב במזונותיה ואין יכול לטעון ולומר כבר יש לה מזונות מן השני ואיני זן אותה, אף זו נמי אינו יכול לטעון, כבר יש לה מזונות מן השני. או דלמא לא דמי, דהתם חייב עצמו בתנאי וחוב יש לבת עליו ואינו יכול להשתמט עצמו מן החוב, אבל תקנת אושא אינה אלא בזמן שהבנים קטנים ואין להם במה יתפרנסו, אבל אם היה להם במה יתפרנסו, לא רבותינו חייבו בתקנת אושא. והרמב"ם השיב להרב רבי פינחס הדיין, בזה"ל: ועל עיסקי המזונות שעברו, אם מדמינן לאחד שעמד ופרנס את אשתו או לזו שפסקה על מזונות הבת עם הראשון או האחרון, ודאי שדבר זה צריך עיון הרבה ואיכא לדמותה להאי ואיכא לדמותה להאי, ודעתי נוטה שהאב חייב במזונותיה שנים שעברו, שזה שעמד ופרנס הניח מעותיו על קרן הצבי ולא יקח כלום, וכן זה מתחלת פרנסתו על דעת שאין זה חייב ונמצא שהוא חייב. ע"ש. (ועי' היטב גם בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' רלו). יעו"ש היטב). ומבואר שדעת הרמב"ם נוטה שהאב חייב במזונות הבת עבור השנים שעברו, אלא שיתן אותם להבת, ואילו זה שפירנס אותה לא יקבל מתשלומי האב והניח מעותיו על קרן הצבי. ודבריו צריכים ביאור, דהלא חיוב מזונות הבת הוא מתקנת אושא ומדין צדקה, ואם כן למה חייב האב לתת לה המזונות עבור שנים שעברו אחרי שמישהו אחר פירנס אותה והיא אינה זקוקה לכך, ואיך יתכן לחייב לתת צדקה למי שאינו נצרך לזה?, ועי' בפסקי דין רבניים (ח"ז עמ' קלו) שהרב הכותב שם הביא דמהכי יש לדייק שדעת היא הרמב"ם שמזונות הבת הוא חיוב מדאורייתא, וממילא הרי זה כשאר חובות שהתורה חייבתו עבור בניו ובנותיו הקטנים למטה מגיל שש שנים, ואין זה מדין צדקה, כי תקנת אושא מדין צדקה היא לאחר שהגיעו לגיל שש שנים עד שיגדלו, אבל לפני שש הוא מד"ת לדעת הרמב"ם, ולכן שפיר פסק הרמב"ם שעל האב לשלם לבתו כשהיא בת ארבע שנים את מזונותיה עבור השנים שעברו, אף שקיבלה מזונות מבעל אמה השני, כיון שהוא תשלום חוב שחייב בו אף שאינה צריכה בו עתה, ואינו כצדקה שחייב רק אם צריכה. ע"ש.

וראה עוד בדברי הרמב"ם בהל' מעשר (פ"ג הי"ז) שכתב: תאנים וענבים שבמוקצה מותר לאכול מהן עראי במקומן, אבל אם נטל מן המוקצה והוליך למקום אחר לא יאכל מהן עראי וכו', ומקורו של הרמב"ם בדין זה הוא מהמשנה במעשרות (פ"ג מ"א) דתנן התם, המעביר תאנים בחצרו בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין. וכ"כ הכסף משנה והרדב"ז (שם) שמשנה זאת היא מקורו של הרמב"ם, והוסיפו דבירושלמי (ריש פ"ג דמעשרות) בעו אהאי משנה דתנן בניו ובני ביתו אוכלין וכו', הוא עצמו מהו שיאכל רב אמר אסור עולא אמר מותר, ומפרש טעמא דרב משום דאין אוכלין על המוקצה אלא במקומו, והרמב"ם פסק כרב שמותר לאכול במקומו. ואולם הנה הרדב"ז (שם) נשאר בשאלה על הרמב"ם דהרי במשנה תנן בניו ובני ביתו אוכלין וכו' ומרוע הרמב"ם לא הזכיר זאת שבניו ובני ביתו אוכלין עראי. ויש שהביאו לרמוז בזה מה שמיישבים ומבארים בדברי הרמב"ם הללו, כי הנה בירושלמי (שם) פריך בניו ניחא, ובני ביתו ואין עליו מזונות, כלומר דבשלמא בניו מותרין לאכול עראי ואין זה פורע חובו מן הטבל משום דאין חובה מוטלת עליו לזונם, אבל בני ביתו והיינו אשתו הרי חייב במזונותיה וא"כ הוי כפורע חובו מן הטבל ומדוע מותר לה לאכול, ומשני הירושלמי כמאן דאמר אין מזונות לאשה דבר תורה, והיינו שהתנא דמתניתין דתני בני ביתו דהיינו אשתו שמותרת לאכול מהן עראי סובר דמזונות האשה מדרבנן, ולכן הקילו להאכילה עראי מדבר שלא נגמרה מלאכתו ואין זה פורע חובו מן הטבל שהרי אינו חייב לה כלל מזונות מהתורה. ומעתה מכיון שהרמב"ם פסק דמזונות האשה מהתורה הרי אסור להאכילה מן הטבל דהוי כפורע חובו מן הטבל, ושפיר השמיט דין דבני ביתו דקתני במתניתין דאוכלין עראי כיון דאין הלכה כמשנה זו הסוברת שמזונות אשתו אינם מן התורה כמו שביארו זאת בירושלמי הנ"ל. וכמו כן השמיט הרמב"ם נמי הא דבניו אוכלין מהן עראי דקתני במתניתין, משום דהרמב"ם סובר דמזון בניו נמי הוי מדאורייתא כמזון האשה, ולכן לא כתב דהם אוכלים מהטבל משום דהוי כפורע חובו מן הטבל, ולהכי שפיר השמיט הרמב"ם דין זה דבניו ובני ביתו אוכלין מן העראי, וכתב דרק הוא עצמו מותר לאכול עראי, כיון דס"ל דמזונות בניו ואשתו הוי מדאורייתא וממילא אינם יכולים לאכול דהוי כפורע חובו מן הטבל, ותנא דמתניתין ס"ל דמזונותיהם הוי מדרבנן ולהכי ס"ל דמאכילן. וממילא מדבריו אלה של הרמב"ם שפיר יש לדייק נמי דס"ל דחיוב מזונות בניו הוי מדאורייתא. וק"ל. וע"ע בזה במה שעמדו המפרשים בהא דהרמב"ם לא נקט כלשון המשנה דבניו ובני ביתו אוכלין, ועי' בגליון הש"ס בירושלמי (פ"ג דמעשרות ה"א ד"ה הוא ע"י), ובשו"ת ישועות מלכו קרית ארבע על הרמב"ם (שם), ובשו"ת דובב משרים ח"א (סי' מה), ובחזו"א (מעשרות סי' ד סק"ל). יעו"ש. וראה היטב גם בשו"ת יבי"א ח"ג חאבה"ע (סי' טו אות יג ד"ה ולכאורה). יעו"ש. ואכמ"ל.

וע"ע בתורה תמימה פר' בהר (פרק כה אות ריד) שעמד לדקדק שם בדברי הגמרא קידושין (כב ע"א) דדרשינן גבי עבד עברי "ויצא מעימך הוא ובניו עימו" תניא אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו מי נמכרין, ומה תלמוד לומר בניו, אלא מלמד שרבו חייב במזונות בניו. ע"כ. דמדברי הדרשה הזאת שפיר יש לדקדק נמי דחיוב האב במזונות בניו עד שש הוא מהתורה, כי אחר שהאדון חייב במזונות בניו של עבדו עד שיוצא לחירות, וסתם מכירת עבד היא לשש שנים, א"כ ע"כ דהאב חייב במזונות בניו עד שש שנים, דהא האדון במקום האב קאי לענין מזונות האשה והבנים, ואי לאו שהיה האב מחוייב בזה לא היה האדון מחוייב. ע"ש. וראה גם בשו"ת ציץ אליעזר ח"ד (סי' לח אות ב) שהביא לרמוז כיו"ב על דברי המכילתא בפר' משפטים (שמות כא ג) דדרשו שם על הפסוק "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עימו", רבי יצחק אומר מי הביאה שהכתוב מוציאה מגיד שהאדון חייב במזונותיה ובמזונות בניו, שנאמר "ויצא מעימך הוא ובניו עימו". ע"ש. וכן מובא כיו"ב גם במדרש תורת כהנים פר' בהר (פרק ד) "הוא ובניו" אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו מי מכרן, אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו. ושמע מינא שהאדון נכנס תחת העבד בחיובים שלו לזון את אשתו ואת בניו של העבד, ומשמע מהכי שהאב חייב לזון את בניו הקטנים מהתורה, דאם לא כן מדוע יהיה חיוב על האדון לזון את בני העבד הרי אף אם היה העבד נשאר בן חורין לא היה האב חייב לזון את בניו, ומה הפסידו הבנים במכירת אביהם לעבד, אלא ודאי דהאב חייב במזונות בניו קטני קטנים מן התורה, ולכן כאשר נמכר לעבר ואין סיפק בידו לזון אותם חייבה התורה את האדון שיזון אותם במקום אביהם העבד. והמדובר הוא שהאדון חייב לזון את בניו הקטנים של העבד עד גיל שש שנים, וכמ"ש הרא"ם בפר' בהר פרק ד' והובאו דבריו במשנה למלך (ריש פ"ג מהל' עבדים), ולפ"ז מתבאר שפיר דחיוב המזונות דעד שש שנים הוי מדאורייתא.

והאמת היא דאדרבה לפי זה יש לבאר שפיר הדק היטב את דברי הרא"ם, דהנה המשנה למלך (שם) הביא את דברי הרמב"ן בפרשת משפטים שכתב שהאדון לא חייב במזונותיהם של בני העבד אלא בקטנן בזמן שהאב מצווה או נוהג לזון אותם, וכתב המשנל"מ דנראה שלדעת הרמב"ן חייב לזון אותם עד שיהיו בני שתים עשרה שנה משום דשלשה זמנים יש בבנים לענין מזונות הראשון הוא עד שש שנים שאז כופין האב לזונם, והשני הוא משש עד שתים עשרה דאז לא כייפינן ליה אבל מייסרים אותו בדברים אולי יכלכלם, ומגיל שתים עשרה הם כשאר עניי ישראל, וא"כ כיון שכתב בזמן שהאב מצווה שהוא עד שש שנים וחזר וכתב או נוהג לזון אותם משמע שרצה לרבות עוד זמן אחר שהוא עד י"ב. אבל הרא"ם כתב בפרשת בהר שאין האדון חייב לזונם אלא עד שיהיו בני שש, ולא ידעתי מנא ליה הא, אי משום מה שפירש רש"י בקידושין דבקטנים מיירי וס"ל דקטנים מיקרו עד שש, הא ליתא דפשיטא דעד י"ב נמי מיקרו קטנים וכו', ונשאר בשאלה. יעו"ש. ובאמת הנה הרא"ם שם בפר' בהר (ויקרא כה מא) סתם דבריו ולא פירש שכתב שם: ובניו דהכא לאו בסתם בנים קמיירי דומיא דאשתו, אלא בבנים שהאב חייב במזונותן בלבד דהיינו עד שיהיו בני שש. ע"ש. ברם בקושטא הנה לפי דברינו הנ"ל שפיר יש לבאר את שיטת הרא"ם ואת שיטת הרמב"ן על נכון, כי הנה הרמב"ן עה"ת כתב שם (שמות כא ג) בענין חיוב האדון במזונות בן העבר, וז"ל: ואע"פ שלא היה הוא [העבד] מחוייב במזונותם מדין התורה כמו שנתבאר בתלמוד בכתובות (מט ע"א), אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים צוה האל ברחמיו להיות כאב רחמן להם. עכ"ל. יעו"ש. ומסתימת דברי הרמב"ן נראה דמיירי אף בבניו הקטנים פחות מגיל שש, ואפ"ה קאמר דאין חיוב לזונם מן התורה, דס"ל דחיוב האב במזונות בניו הקטנים אפילו פחות מגיל שש לא הוי מהתורה. וממילא לפ"ז שפיר יש לבאר את הדברים הדק היטב, דהרמב"ן ס"ל דחיוב מזונות הבנים אפילו הפחותים מגיל שש לא הוי מדאורייתא, וא"כ נמצא דכל חיוב האדון לזון את בניו של העבד אינו בא מכח חיוב דאורייתא כי אף אביהם העבד אינו חייב לזונם מן התורה, אלא כל החיוב הוא מכח שורת דרך ארץ, וממילא כיון שהוא מכח דרך ארץ הרי דרכו של עולם הוא לזונם עד שיגדלו והיינו י"ב שנה (וכדאמרינן בגמ' כתובות מט ע"ב דהוא זמן בנים גדולים), ולכן באמת יוצא שלפי דעת הרמב"ן האדון זן את בני העבד עד י"ב שנה. אבל הרא"ם י"ל דס"ל דחיוב האב במזונות בניו הוא מדאורייתא, והיינו בבנים עד גיל שש, וממילא משו"ה ס"ל דאין האדון צריך לזון את בני העבד אלא עד שיהיו בני שש, כיון דכל החיוב שחייבה התורה לאדון שיזון את בני העבד הוא מכך שהעבד היה חייב לזון את בניו ואינו יכול לזון, והיינו אותו חוב שהוא היה חייב מהתורה, והוא רק בבנים קטני קטנים עד גיל שש, ולהכי קאמר הרא"ם שהאדון חייב לזון בני העבד עד גיל שש. וק"ל. ברם בקושטא הנה ראיתי הלום לרא"ם (פר' משפטים דף נ ע"א ד"ה חייב במזונות) שכתב וז"ל: חייב במזונות אשתו ובניו אע"ג דמהכא לא נפקא אלא מזונות אשתו מ"מ איכא קרא אחרינא דכתיב "ויצא מעימך הוא ובניו" אגב מזונות אשתו דנפקא מהכא נקט גם מזונות בניו אע"פ שאין מכאן ראיה על מזונות בניו, ובניו דהכא בבניו הקטנים קמיירי וכן פירש רש"י בקידושין, ואף על פי שאין האב חייב במזונותיהן מן התורה מ"מ האדון חייב בהם, וצריכא דאי אשמועינן בניו הוה אמינא משום דקטנים הם ולאו בני מיעבד ומיכל נינהו וכו'. יעו"ש. ומבואר בדבריו אלו להדיא דס"ל דחיוב האב במזונות בניו לאו מדאורייתא הוא, והיינו דלא כאמרן ונפל פיתא בבירא ביאורינו הנ"ל. ושו"ר הלום בס' קרבן אשה להגאון רבי אליהו שמע על הרמב"ם הל' עבדים (שם) שעמד בדברי הרא"ם הללו ובהערת המשנל"מ, וכתב, דמה שכתב המשנל"מ לדחות דאין לומר דטעמא דהרא"ם הוי דקטנים מקרו עד גיל שש משום מה שפירש רש"י בקידושין דבקטנים מיירי וס"ל דקטנים מקרו עד גיל שש, הא ליתא דעד י"ב נמי מקרו קטנים וכו', אדרבה דבר ה' בפיהו אמת שאכן כן כתב הרא"ם הנ"ל בפר' משפטים בזה"ל: ובניו דהכא בבניו הקטנים קמיירי וכן פירש רש"י בקידושין ואע"פ שאין חייב במזונותיהם מן התורה וכו', והרי דס"ל דקטנים דהכא עד גיל שש הוו, וכתב הרב קרבן אשה שם לבאר את דברי הרא"ם דמה שהכריחו לרא"ם לפרש דקטנים הוא עד בני שש, משום דקתני שרבו חייב במזונות בניו, ואי עד י"ב שנה חיובא מאן רמי עליה, דאפילו אביהם חיובא לא רמי עליה רק עד שש. ע"ש. וממילא לפי דברים אלו מבוארים ומיושבים דברי הרא"ם. וע"ע גם בפי' שבות יהודה על המכילתא פר' משפטים (שם ר"ה שנאמר, דף פו ע"ד), ובס' בית אל ח"ב (דף לז ע"ד) מש"כ לפרש עוד בדברי הרא"ם מדוע נקט עד שש. יעו"ש.

[ועיין גם בחתם סופר עהש"ס בחי' למס' כתובות (מט ע"א) שעמד לדקדק דמדוע בפר' משפטים כתיב "ויצאה אשתו עימו" ולא הזכיר בניו, ואילו בפר' בהר כתיב "ויצא מעימך הוא ובניו", ותירץ דבפר' משפטים מדובר בעבד היוצא בשנה השביעית ואם היו לו בנים כשנמכר הרי בסוף שנה שישית הם כבר למעלה מגיל שש, וממילא נפקע כבר החיוב מהאב והאדון לזונם עוד לפני יציאתם בשביעית, ולכן לא כתוב שהם יוצאים עימו דהיינו שהאדון נפטר עתה מלזונם מה שנתחייב בעת קניית העבד לזון בנים אלו במקום האב כיון שהם פחותים משש, שעתה הם כבר גדולים וממילא נפטר עוד קודם לכן בעת שגדלו, משא"כ בפר' בהר ששם מדובר שפגע בו יובל, וזה יתכן גם בתוך שש שנות עבדותו והבנים עודם בגיל פחות משש, על כן הזכיר הכתוב שהאדון נפטר מלזון עתה את בניו הקטנים שהם לפני שש ביציאת העבד ביובל. ע"ש. ולפי דבריו אלה של החת"ס בפירוש הפסוקים יוצא דאכן רמוז כאן בקרא דחיוב האדון במזונותיהם של בני העבד הוא עד שש שנים, וממילא שפיר י"ל דמשו"ה נמי כתב הרא"ם דחיוב האדון הוא עד גיל שש, ומיושבים בהכי נמי דברי המשנל"מ (הנ"ל) שהעיר על הרא"ם שכתב דחיוב מזונות האדון לבני העבד הוא עד שיהיו בני שש, והקשה עליו, ולא ידעתי מנא ליה הא וכו', די"ל שכן יצא לרא"ם מתוך הכרח הפסוקימ כמו שביאר החת"ס. וק"ל].

והנה בדברי הרמב"ם שם (פ"ג מהל' עבדים ה"א) הדברים סתומים שכתב, וכן חייב [האדון] במזון בניו ובנותיו, ועי' במשנה למלך (שם) שכתב נמי שהרמב"ם לא קצב שום זמן בחיוב ההזנה, ולכן צ"ל דס"ל שהאדון חייב לזונם כל זמן שאין להם להתפרנס משלהם אף שיהיו גדולים, משום שהאב נוהג לזון את בניו אף בגדולים כל זמן שאין להם להתפרנס משל עצמם, ומה שלא כתב רבינו שאם יש להם להתפרנס משל עצמם שאין האדון חייב לזונם הוא משום דהוי מילתא דפשיטא. ע"ש. והיינו דס"ל למשנל"מ שחיוב מזונות הבנים אינו כלל מן התורה אלא מדרך ארץ, ולהכי י"ל דהרמב"ם ס"ל נמי שצריך לזונם עד שיפרנסו עצמם, וראה גם במרכבת המשנה על המכילתא (פר' משפטים דף צט ע"ג) שכתב נמי דאכן מדברי הרמב"ם שכתב בהמשך דבריו (שם בהלכה ב) שאע"פ שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו אין לו במעשה ידיהם כלום, מבואר דמיירי בבניו גדולים דבני מיעבד נינהו ואפ"ה חייב במזונותיהם. ע"ש. אבל הנה באמת אם נאמר כדברי מהרי"י אלגזי בס' ארעא דרבנן (הנ"ל) דהרמב"ם ס"ל דחיוב מזונות הבנים הוא מדאורייתא א"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל בהכי כהרא"ם דהאדון חייב לזון עד גיל שש בלבד דומיא דהאב כי רק עד אז יש חיוב מהתורה, ומה שהרמב"ם סתם משום דמילתא דפשיטא היא שהאדון אינו חייב אלא מכח חיוב האב, וענין חיוב האב כבר פירשו הרמב"ם בהל' אישות (הנ"ל) דחיוב תורה הוא עד גיל שש בלבד. ומאי דכתב הרמב"ם בהל' עבדים (הנ"ל) שאין לו במעשה ידיהם כלום י"ל דלעולם בקטנים דלאו בני מעבד נינהו מיירי, אלא אתא לאשמועינן גוונא שהרויחו דלא עמל ועבודה כגון שנפלו להם נכסים מבית אבי אימם דאפ"ה אין לאדון בזה כלום, ונקט לישנא "דמעשה ידיהם" אגב אשתו, (ואלא עתה צ"ע מאי ס"ל הרמב"ם בענין זכות האב בממון שנפלו לבנים מבית אבי אימם, האם ס"ל כמהר"ם מרוטנבורג (הנ"ל) דאין לאב מזה כלום וחייב לזונם גם בכה"ג, או ס"ל כהרשב"א בתשובה (הנ"ל) דכל שיש להם אינו חייב לזונם והיינו דיש לו בזה, ואכן אם נגיד דס"ל להרמב"ם כהרשב"א אייתי שפיר דאתא לאשמועינן שאע"ג שהאב מקבל מזה האדון לא מקבל, וגם מאידך גיסא יתברר לנו דהרמב"ם ס"ל כהרשב"א בזה, ואולם עי' בדברינו לקמן מה שהבאנו מדברי הב"ח בטור אבה"ע (רס"י עא) שמתבאר שם מדבריו דהוא מעמיד את דעת הרמב"ם בשיטת מהר"ם מרוטנבורג, וראה גם בדברינו לקמן שהבאנו מהאבני מילואים (סי' עא סק"א) דגם הוא מעמיד את שיטת הרמב"ם דס"ל כמהר"ם מרוטנבורג. יעו"ש. ועוד צ"ע). וק"ל.

וע"ע בשו"ת חיים ושלום להגר"ח פלאג'י ח"א (סימן מא) בתשובה שהובאה שם מאביו הגאון רבי יעקב פלאג'י שכתב להוכיח מעין הדברים הנ"ל גבי מזונות האשה דהוי דמדאורייתא, דממ"ש בקידושין (כב ע"א) "ויצאה אשתו עמו" א"ר שמעון אם הוא נמכר אשתו מי נמכרה, מכאן שרבו חייב במזונות אשתו, דזה יורה שהמזונות מן התורה. ע"ש. וכ"כ גם הגאון מהר"ש קלוגר בחכמת שלמה בשו"ע אבה"ע (סי' סט) שהביא שיטת הפוסקים דס"ל מזונות דרבנן, וכ' ע"ז, ותמוה לי טובא מהגמ' קידושין (כב ע"א) וכו', דמוכח להדיא דהבעל חייב במזונות אשתו מהתורה, ולכך עכשיו שמכר א"ע ואין בידו לפרנסה שצריך לעבוד את רבו ע"כ צריך הרב לפרנסה, אבל אם נאמר שהוא פטור ממזונות, למה יגרע כח האדון מהעבד עצמו וכו'. ע"ש. אולם עי' למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ג חאבה"ע (סי' יד אות ה) שהביא שם את דבריהם, וכתב ע"ז: ותמיהני דאשתמיט מנייהו מלכי דברי הרמב"ן עה"ת (ר"פ משפטים) ע"פ "ויצאה אשתו עמו" שאע"פ שלא היה הוא חייב במזונות אשתו מן התורה, כדאי' בכתובות, אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס את אשתו צוה ה' ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן לאשת העבד ולבניו, וכ"ז חמלה מהשי"ת עליהם ועל העבד, שלא ימות בצערו בהיות עמלו בבית נכרי ואשתו ובניו יהיו נעזבים. ע"ש. וכיו"ב כ' גם בחי' הריטב"א (קידושין כב ע"א) וז"ל: מכאן שרבו חייב במזונות אשתו ובניו, וא"ת כיון שהוא אינו חייב במזונותיהן מן התורה, למה חייבה התורה לאדון מה שאין העבד מחוייב ומשועבד, וי"ל דכיון דסתמא דמילתא כל אדם זן ומפרנס אשתו ובניו, רצתה תורה שלא יפסידו מפני מכירתו ושיהא הרב זן ומפרנס אותם וכו'. ע"ש. וכבר מצינו כעין זה בתוס' גיטין (מז ע"ב) ד"ה ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו, וא"ת והא מן התורה אין לבעל פירות בנכסי אשתו אלא תקנתא דרבנן בעלמא היא וכו', וי"ל שדרך נשים לתת הפירות לבעליהן. וכה"ג אמרינן בקידושין (ד ע"א) אי כתב רחמנא מעשה ידיה לאביה דקא מיתזנא מניה, ואע"ג דמדאורייתא אינו חייב במזונות בתו, אלא דאורחא דמילתא היא שהוא זן אותה. ע"ש. וכיו"ב כ' גם המשנה למלך (פ"א מה' נערה בתולה ה"ג) ד"ה וראיתי לרש"י בפי' החומש שכ' "מהור ימהרנה לו לאשה" וכו', יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה, והרמב"ן טען עליו שהכתובה מדברי סופרים, ואולי נאמר דאף למ"ד כתובת אשה דרבנן, מ"מ המנהג היה שכל הנושא בתולה היה כותב כתובה וכו', וכיו"ב כ' הראשונים בהא דדרשינן בקידושין (כב ע"א) מכאן שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו, דאע"ג דמד"ת אין הבעל חייב במזונות אשתו ובניו, מ"מ כיון שהמנהג היה שהבעל זן את אשתו ובניו, חייב הכתוב לאדון בזה. ולכאורה יש להוכיח כהתירוץ הנ"ל, מדדריש ר"ש בקידושין (כב ע"א) "ויצא מעמך הוא ובניו עמו", אם הוא נמכר בניו מי נמכרו, אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו. וע"כ דה"ט משום שדרך האב לזון את בניו הקטנים, ולא משום שחייב לזונן מן התורה. שהרי אף להסוברים דמזונות אשתו דאורייתא, מזונות בניו הקטנים מדרבנן, וכדמוכח מדברי מהר"ם מרוטנברג (שהובא בהרא"ש פ' נערה סי' יד, ובטור אבה"ע רס"י עא) שכתב, ואפי' יש להם לבנים נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם חייב לזונם, דכיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהן אפי' יש להם להתפרנס משלהן, דומיא דמזונות האשה, מדכלל מזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן, אלמא דין אחד להם. והרי מהר"ם מרוטנבורג בתשו' (סי' רלב) ס"ל דמזונות האשה דאורייתא, ואפ"ה כ' דתקנת חכמים היא לזון את בניו. עכ"ד. ע"ש. וחזינן מכולי האי דאכן יש לצדד לכאן ולכאן מענין זה דחיוב האדון במזונות אשת העבד ובניו, אי נימא דחיוב האב במזונותיהם הוי מדאורייתא או דהוי רק מדרבנן.

ואולם כאמור דהנה מדברי הטור אבה"ע (סי' עא) שכתב, חייב אדם לזון את בניו ובנותיו עד שהן בני שש, וכתב הר"מ מרוטנבורג אפילו יש להם נכסים שנפלו מבית אבי אמם חייב לזונם כיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותם אפילו אם יש להם להתפרנס משלהם. ע"ש. מתבאר מהכי דס"ל דחיוב מזונות בניו עד שש הוא מתקנת חכמים. [וראה גם בתשובות הגאונים שערי צדק ח"ד (שער ד סימן מו) שכת' שם, ואעפ"כ אין האיש חייב מן הדין לזון בניו ובנותיו כשהן קטנים אלא עד שיהיו בני שש בלבד בין זכרים ובין נקבות ועד בן שש הוא שאמרו חכמים בלבד. ע"ש. ומשמע לכאורה מדברים אלה דס"ל נמי שכל החיוב לזון את הקטנים עד שש הוא תקנת חכמים. וראה נמי בשו"ת תרומת הדשן (פסקים וכתבים סו"ס לז) שכתב שם, ותו דמאן לימא לן דתקנו חכמים לזון בניו כשהן קטני קטנים וממזרים, ומאן שויה להעמידם אפטרופוס לקטן על מזונותיו וכו'. ע"ש. ומשמע מדברים אלו נמי דכל חיוב זה של מזונות הקטני קטנים הוא מתקנת חכמים. וק"ל]. והאמת היא דגם מה שהוכיח מהרי"י אלגזי מדברי הרמב"ם (הנ"ל) לומר דחיוב מזונות הבנים הוי חיוב דאורייתא אינו מוכרח, דעדיין אפשר להסב את דברי הרמב"ם ולומר דס"ל דחיוב מזונות בניו עד שש הוי מתקנת חכמים, עי' בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד חאבה"ע סי' טו) שכתב דאמנם מבואר בגמ' דכתובות דחיוב מזונות בניו הוי מתקנת אושא, הנ"מ דוקא למעלה מגיל שש אבל חיוב המזונות דעד גיל שש אינו מתקנת אושא, [ובאמת כ"כ כבר המלאכת שלמה בפירושו למשניות נדרים (פ"ד מ"ג) דמזונות קטני קטנים ליכא לאוקמא דתקנת אושא היא. ע"ש], וא"כ מתי נתקן חיוב המזונות לקטנים פחות מגיל שש, וצ"ל דנתקן בזמן התקנה של חיוב המזונות לאשה, ואף לסוברים דחיוב המזונות לאשה הוא מדאוריתא ולא נתקן ע"י חכמים, מ"מ בזמן שדרשו חכמים מהתורה את חיוב המזונות לאשה, תקנו גם את חיוב המזונות לקטנים עד שש, ולפי דברים אלו יש לבאר ג"כ את דבר הרמב"ם (הנ"ל) שכתב "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו הקטנים וכו', מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים", ר"ל דאמנם למעלה מגיל שש הוצרכו לתקנת חכמים מיוחדת בחיוב מזונותיהם, מ"מ בפחות משש לא הוצרכו לתקנת חכמים לשבת ולדון בזה במיוחד, משום דבזמן שתקנו ודרשו את חיוב מזונות האשה אגב אורחיה תקנו חכמים ג"כ את חיוב המזונות דקטני קטנים, וזהו שאמר הרמב"ם כשם וכו' דמזונות האשה וקטני קטנים שווים הם שנתקנו באותו זמן ובאותו מעמד, ולעולם חיוב מזונות הקטנים דעד שש הוא מדרבנן. ע"ש. ושוב מצאתי גם להגאון מעשה רוקח על הרמב"ם (פי"ב דאישות הי"ד) דגם הוא ביאר במסקנת דבריו את שיטת הרמב"ם דס"ל דחיוב המזונות עד שש הוא מתקנת חכמים בלבד, ומאי דכתב כשם וכו' היינו לומר דאלמוה רבנן להך מילתא דמזונות קטני קטנים כדאורייתא. ע"ש. וראה עוד בדברי הב"ח (ריש סימן עא) שעמד לדקדק שם בלשון הרמב"ם הנ"ל שכתב כשם שחייב אדם במזונות וכו', ר"ל דכי היכי שחייב במזונות אשתו אע"פ שאינו אמיד וכן גם כשיש לאשה להתפרנס משלה, כך הוא חייב במזונות בניו גם בכה"ג, וסייע מזה את דברי מהר"ם מרוטנבורג הנ"ל שכתב דהאב חייב לזון בניו אע"פ שיש להם נכסים משל עצמם כגון שנפלו להם מבית אבי אימם. יעו"ש. ולפי ביאור זה של הב"ח בדברי הרמב"ם נמי עולה ומתבאר דשפיר י"ל שחיוב האב במזונות בניו לא הוי מדאורייתא גם לדעת הרמב"ם, כי כאמור לפי דברי הב"ח אף מה שכתב הרמב"ם כשם וכו' לאו למימרא שחיוב מזונות בניו ובנותיו הוי מדאורייתא כחיוב מזונות אשתו, אלא לענין לחייבו אף כשאינו אמיד וביש להם נכסים משל עצמם. וק"ל. ובאמת לפ"ז יבוארו נמי דברי הרמב"ם הנ"ל (רפ"ג מהל' עבדים) שסתם ולא פירש עד מתי חייב האדון לזון את בני העבד, דלעולם היינו כדברי המשנה למלך הנ"ל שהוא עד שיגדלו ויוכלו להתפרנס וכו', כי עתה י"ל דהרמב"ם ס"ל כהרמב"ן דאין לאב חיוב מהתורה כלל לזון את בניו ואין חיובו אלא מדרך ארץ ולכן גם האדון חייב כן מכח דרך ארץ, ודרך ארץ הוי לזון בניו עד שיוכלו להתפרנס. אבל באמת אם הרמב"ם הוה ס"ל שחיוב האב במזונות בניו הקטנים עד שש הוי מהתורה, א"כ האדון ג"כ היה חייב לזון כדין תורה והיינו רק עד גיל שש, אבל עתה שהרמב"ם סתם ולא פירש שרק עד גיל שש יש חיוב לאדון שפיר י"ל דס"ל כהרמב"ן. וק"ל. ודו"ק. וע"ע בארעא דרבנן (שם) שסיים דבריו דבספר יד אליהו (סי' נה) הביא ביאור אחר בדברי הרמב"ם, והיינו דהוי מדרבנן. ע"ש. (ולע"ע לא מצאתי בזה בשו"ת יד אליהו מלובלין שלכאורה אליו כוונתו, ושוב ראיתי אחר זמן גם למו"ר מרן מלכא הראש"ל שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ג חאבה"ע (סי' יד אות ה ד"ה ולכאורה) שהביא את ציון דברי היד אליהו הללו סי' נה בשם הרב ארעא דרבנן הנ"ל, וסתם רבי ולא פירש מה כתב ואיה כתב. וק"ל. ברם שוב עלה על לב לומר דשמא באמת כוונת הדברים היא לס' ידי אליהו למהר"א גליפאפה שמזכירו הרב חיד"א בס' שם הגדולים ח"ב (מערכת י אות ו, ובהגהת מנחם ציון שם אות ד כתב דהוא נקרא "ידי אליהו" ולא כמו שקורהו הרב חיד"א שם "יד אליהו") וז"ל: יד אליהו מאסף כל דתקון רבנן על סדר הרמב"ם ושקיל וטרי. ע"ש. והרב חיד"א רומז עליו בכמה דוכתי בדברי קודשו עי' בס' שמחת הרגל (לימוד ג ד"ה וראיתי) שכותב עליו, והוא חופש כל חדרי בטן וכל רז לא אנס ליה, ובס' דברים אחדים (דרוש ג ד"ה וזה) כתב, וזה שמעתי בשם הרב מהר"ר אליהו גאליפאפה בעל יד אליהו ז"ל וכו'. ע"ש. ואולם ס' זה אינו מצוי תח"י לע"ע לראות בדברי קודשו כתוב לאמר, אבל אפשר ונראה מאוד דאליו כוונתו, שהוא עוסק דמילי דתקון רבנן וכו'. אולם זה קצת קשה לי דהנה מו"ר שליט"א בדבריו ביבי"א שם בסימן שאחרי זה (סימן טו אות יג סוד"ה ולכאורה) הביא לציין בשם רבי אליהו גליפפא בס' ידי אליהו תיקון נד דקעסיק בענין מזונות האשה. יעו"ש. א"כ חזינן דקרי ליה ידי אליהו ואיך שתיק לעיל (בסימן הנ"ל) לקרותו יד אליהו, אולם שמא שיגרא דלישנא דהרב ארעא דרבנן נקט שקרהו יד אליהו. וק"ל. ואולם בס"ד ראיתי עתה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז (סי' לח אות ב) שהביא לציין שם מראה מקומות בדברי הפוסקים שעסקו בגדר חיוב האב במזונות הבנים וכתב, ועי' בספר ידי אליהו (גאליפפא) סי' נה וספר ארעא דרבנן אות מ סי' תו ובשו"ת מהר"ם מלובלין סי' עט וכו'. יעו"ש. ומכלל דבריו אלה נראה פשוט וברור דכוונת הדברים לס' ידי אליהו גליפפא הנ"ל. ודי בזה).

ובאמת נראה דאין לדייק כלל מלשון זה שכתב הרמב"ם "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו הקטנים" וכו', לומר שמשמע דהוא כמזון האשה שחיובו מדאורייתא, כיון דהנה מצינו לסמ"ג (לאוין פא) שכתב: בפרק אע"פ דרש רבי שילא כשם שהאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים וכו'. יעו"ש. וחזינן לפ"ז דכך היתה הגירסא לפני הסמ"ג בדברי הגמרא, וממילא י"ל דלהרמב"ם ז"ל נמי היתה כן הגירסא בגמ' ולהכי תפס לשון זה בהלכותיו ואין לדייק מזה כלום, ועי' למהרלנ"ח בתשובותיו (סימן יב, דף י ע"ג) שכבר כתב: ואף אם יקשה לנו על דברי הרמב"ם מתוך שיטת הש"ס מכל מקום ראוי והגון לנו לתלות את החיסרון במיעוט השגתינו, וחייבים אנו לקבל דבריו באימה מבלי שנהרהר אחריו, כי ליבו של רבינו כלב האריה בהיקף ידיעת הש"ס בבלי וירושלמי, ותוספתא ספרא וספרי ומכילתא, ואפשר שאיזו סוגיא היתה אז סדורה בפיו ואנו בעוה"ר נסתרה מנגד עינינו לקוצר השגתינו, ואילו היה רבינו לפנינו היה פותח לנו פתח רחב יותר מפתחו של אולם להביננו ולהעמידנו על האמת, וזוהי קבלה אמיתית מפורשת אצלינו מפי סופרים ומפי ספרים. ע"ש. וראה כיו"ב גם בדברי מהר"י קולון בתשובותיו (סוף שורש קכו). יעו"ש. וחזינן דלפעמים גירסאות אחרות היו לו להרמב"ם מאלו שלפנינו. וע"ע כיו"ב גם בדברי רבינו החיד"א בשו"ת טוב עין (סימן יח) שכתב שם, הרמב"ם כשכותב על דבר אחד שהוא הלכה למשה מסיני ולא נזכר בתלמוד וכיוצא, יצאו עוררי'ן היו תמהי'ם מנא ליה, וכאשר עיניך תחזנה משרים להגאון הרב חוות יאיר (סי' קצב), בשגם עקימת שפתי הרמב"ם תורה שלימה, ובודאי הכי איתא בשום דוכתא, או כך הוה גריס, או בהרבה מדרשים שהיו לו, וירושלמי קרשים שנאבדו ממנו. ע"ש. וממילא כאמור אפשר מאד דהרמב"ם הוה גריס הכי בגמרא כהסמ"ג ולהכי נקט בלשון זה, וא"כ אין לדייק מלשון זה כלום. וק"ל. וע"ע גם בשו"ת יהודה יעלה למהר"י קובו (חחו"מ סי' כה) שהעלה נמי דאף למ"ד מזונות אשתו מדאורייתא, מ"מ מזונות בניו ובנותיו הקטנים הוי מדרבנן. ע"ש.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi