חלק חו"מ סימן א מה שהבאנו בדברינו דיש לומר שיש חילוק בין דבר שעושה בתפילה שהוא אינו חשיב כודאי, לבין כשעושה ע"י אמירת שם שהוא נחשב כודאי וכו'. נ.ב. עי' נמי בשו"ת ובחרת בחיים (סי' פז) להגאון רבי שלמה קלוגר שכתב שם, הציקתני רוחי על חילול שבת שנעשה על ידי הוראה רעה ומקולקלת בקהלת זלאטשוב, אשר הורה מורה אחד לכתוב בשבת קוויטל ולנסוע יותר משלש פרסאות שהוא דאורייתא וכו', ובאמת שהוראה זו מקולקלת מאוד מאוד, כי אע"פ שהדין פשוט שפקוח נפש דוחה שבת, מ"מ לא הותר אלא ברפואה שהיא דרך הטבע, וגם צריך שתהיה ע"י מומחה ידוע, בדוק ומנוסה, אבל בדרך נסיי ותפלה לא הותר בשום אופן, אפילו אם יהיה המתפלל צדיק כרבי חנינא בן דוסא, שלא ניתן לדחות שבת עבור זה אפי' בשבות דרבנן, ומכ"ש דאורייתא. וכמ"ש רש"י תענית (יד סע"א) ר' יוסי אומר לעזרה ולא לצעקה, כלומר, צועקים לבני אדם שיבואו לעוזרם, אבל לא לתפלה, כי אין אנו בטוחים כל כך שתועיל תפלתינו לצעוק עליהן בשבת. ואם רבי יוסי אומר כן בדורו, כ"ש אנן יתמי דיתמי שאין אנו בטוחים בתפלתינו וכו'. יעו"ש. וע"ע נמי בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר  חלק ח (חאו"ח סימן לז) שג"כ עולה ומתבאר מכלל דב"ק שם כיו"ב דאכן יש חילוק בין ענין התפילה לבין ענין הקמיעות שעושים עם שמות הקודש לגבי ענין חילול שבת, דדוקא גבי קמיע שרינן דבהא איכא טפי ודאי רפואה. יעו"ש. וע"ע היטב בזה נמי בשו"ת ציץ אליעזר חלק ח (סימן טו - קונטרס משיבת נפש פרק ח ד"ה וכעת מצאתי). יעו"ש. ואכמ"ל.

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi