למעלה
שיש לחלק בין
הורג בשם לבתפילה גם לענין דין מזיק
ונהדר אנפין
לנידון קמא בענין המתפלל על אחר שימות אי חשיב בהכי כדין אדם המזיק ועיין
בשו"ת תורה לשמה) סימן תקח (שעמד שם בשאלה בענין ראובן שמסר דינו לשמים על
שמעון בעבור שחטא לו וקללו בינו לבין עצמו בפני ס"ת ואח"כ בתוך חודש אחד
חלה שמעון ונפטר ועל כן נתחרט ראובן ונצטער אולי הוא היה סיבה למיתתו ע"י
קללתו ומסירת דינו לשמים ושואל אם צריך לפייס את יתומיו של שמעון באיזה הנאה וטובה
בעבור זאת כי הם נצרכים ועניים וכן אם צריך להתוודות על זה ולבקש מחילה על קברו
.ויש שאמרו לראובן שאינו צריך לחוש לזה מאחר ששמעון הזה היה בן ששים שנה במותו
א"כ חזקה מחמת זקנה נפטר ולא מסיבתו דהכי איתא באבות בן ששים לזקנה.
ואחר שעמד לדקדק
שם בענין זה אם הנפטר בגיל שישים שנה חשיב כנפטר מחמת זקנה וכו' .והעלה שם בדבריו
דאכן יש לחוש שהוא גרם לו למות דשמא אין גיל זה נחשב כזקנה אלא דמ"מ בודאי
הוא דחשיב שראובן חטא במסירת דינו לשמים וקללתו ואעפ"י שכבר חטא לו שמעון ועל
כן מאחר שבניו נצרכים הם טוב לפייסם במתן דמים לצאת ידי שמים וגם נכון שיתודה
וישאל מחילה על קברו גם יתענה כל שנה ביום השנה של פטירת שמעון וידליק אותו יום נר
לעילוי נשמתו ופוק חזי מ"ש רבנן בגמרא דבבא בתרא] כב ע"א [ בהך עובדא
דכל חד אמר אנא ענישתיה ופירשו בתוספות שם כונתם בזה לייחס החטא כל אחד לעצמו
שבעיניהם נחשב זה לחטא על שנענש על ידם וכונתם להתחרט ולהתודות על זה וכתוב בספרים
דכל שהצדיק מעניש בקללה אז נענש הוא על ידו .עכת"ד. יעו"ש .והנה אין זה
ברור אם עיקר איסורא הוי משום שמסר דין או משום הקללה .וגם מכלל הדברים אין מתבאר
כאן אלא דוקא לענין לצאת ידי שמים אבל מצד גופו של ענין אין מתבאר הכא אם איכא
בהכי איסורא כמזיק בידים ממש כדקאמר מהר"י חאגיז בשו"ת הלק"ט
הנ"ל גבי ההורג בשם.
והנה לכאורה
אפשר לומר שענין זה של המתפלל להרוג אינו אלא כגרמא בעלמא שבתוקף התפילה שהוא
מתפלל הוא מעורר על השני את הדינים ומביא לכך שידקדקו עימו בדין ויפשפשו במעשיו
וגורם להריגתו וממילא לא דמי לענין שהזכיר הלק"ט גבי ההורג בשם דהתם הוא
כהורגו בחרב וחנית ממש כי השם פוגע בו תיכף ומיד אבל הכא כשמתפלל הדבר עובר לרשות
בית דין של מעלה שידקדקו עימו בדין ובסופו נהרג על עוונותיו וא"כ חשיב בהכי
שהדבר נעשה מאיליו .ועיין נמי בדברי רבינו החיד"א בספר דבש לפי) מערכת מ אות
ה (שאחר שהביא שם את דברי מהר"י חאגיז בשו"ת הלק"ט) הנ"ל
(שכתב דההורג ע"י שם הוי עקימת שפתים מעשה והוי כהורג בחרב ממש וכו' כתב
רבינו החיד"א וז"ל ומה שאמרו כמה זמני נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות
נראה דאינו מסוג הורג בשם רק היו מכוונים איזה כוונה להמשיך ניצוץ קדושה שיש ברשע
אליו ונשאר גל של עצמות כמו שכתבתי במקום אחר בשם המקובלים .עכ"ד. יעו"ש
.ובפשטות נראה כוונתו דרבינו החיד"א לומר בזה דהתם הוא ענין הנעשה ממילא והוי
גרמא בעלמא שהרי אינו הורגו ממש אלא שמושך ממנו את ניצוץ הקדושה וממילא נופל כפגר
מת ואינו כאומר שם שהוא פוגע בו מיד וכדוקרו בחרב דמי.
ועיין נמי בספר
קהילות יעקב מסכת בבא קמא) סימן מה אות ב( שהביא שם בשם הרב פא"מ) אות ט
(שאכן פירש הכי את דברי רבינו החיד"א הללו דאין רצונו לומר דכיון שהוא מחשבה
ולא מעשה להכי לא נידון כמזיק אלא רצונו לומר שאפילו היה מעשה או דבור בדבר כיון
שהוא באופן סגולי אינו בתורת מזיק .ואולם הקהילות יעקב עמד להעיר עליו בזה ולכן
פירש את דברי רבינו החיד"א הללו באופן אחר דלעולם אינו מדבר כאן כלל אודות
איסור מזיק או רציחה רק מיירי אודות איסור מקלל בשם דבפשוטו היה משמע שכל נתן עיני
בו היינו שקללו וזה הרי אסרה תורה לקלל בשם ואהא מבאר שכאן לא היה מקלל רק מוציא
נצוץ קדושה שברשע .עכ"ד. יעו"ש ברם הנה סיים שם הקהילות יעקב דאין ספר
דבש לפי לפניו לעיין בו לעמוד על עיקרם של הדברים. יעו"ש.
ובאמת עתה
דבחסדי ה' ספר זה מצוי וספרי חיי'ם נפתחים ספרי'ן פתיחו והנה המעיין היטב בדברי
רבינו החיד"א שם פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בדבריו שכתב שם בענין זה אכן נראה
טפי שזוהי כוונתו לבאר שם מדוע ענין זה דאיכא כמה זמני בדברי חז"ל שנתן עיניו
ועשאו גל של עצמות וכן ענין יהיב בו עיניו ושכיב] עיין ברכות נח ע"א שבת לד
ע"א בבא בתרא עה ע"א יבמות מה ע"א יבמות קו ע"א [ לא חשיב
כרוצח כבדברי מהר"י חאגיז בשו"ת הלק"ט גבי ההורג בשם ועל כך מבאר
שם דדוקא גבי ההורג בשם חשיב רוצח כיון שענין אמירת השמות שהם פועלים הוא אפילו
בדבר שהוא נגד רצון שמים ואין מונע בעדו וכמו שהאריך לבאר זאת ממה שראינו בדור
המבול ובחורבן הבית שאי אפשר היה לעצור את הפועלים בשמות והיה הקב"ה צריך
משום כך לשנות שמות המלאכים וכו' משא"כ בענין נתן בו עיניו אין הדבר פועל
באופן ישיר אלא הוא ענין סגולי שמושך ממנו את ניצוצות הקודש וממילא מת וגרמא בעלמא
הוי ולא חשיב כמזיק בידים .ועוד הביא רבינו החיד"א שם לחלק בזה דמ"ש נתן
עיניו בו היינו שהיו מכונים שאם הרשע חייב מיתה וחפץ ה' בזה תועיל הכוונה ואי לא
לא. יעו"ש .וממילא לפי האי דחזינן דכיון שהוא ענין סגולי וגרמא בעלמא לא חשיב
בהכי כמזיק והיינו לכאורה דכל כה"ג שפיר שרי נמי למעבד הכי אף לכתחילה
וכדחזינן דחכמים עשו כן וממילא בענין התפילה לכאורה יש לומר דהוא נמי כעין ענין זה
של הגרמא שמתפלל ומבקש על מיתתו והוי בהכי כעין ענין של נתן בו עיניו שהוא מושך
ממנו את חיותו וניצוץ הקדושה והוא מת מאיליו.
ברם הנה עדיין
שמא יש לומר דענין התפילה חמירא טפי מענין נתן בו עיניו דלעולם אף דגבי נתן בו
עיניו דמתבאר מדברי רבינו החיד"א דלא הוה ביה איסורא כלל היינו משום שלא עשה
שם שום מעשה הקשור להריגה ממש אלא רק שמשך ממנו את ניצוצות הקודש ומיתה ממילא הויה
כי יצא ממנו דבר המעמיד] והוא כענין הנאמר ב"פתח אליהו וכד אנת תסתלק מנהון
אישתארו כולהו כגופא בלא נשמתין .וק"ל [ משא"כ בענין התפילה שהוא מתפלל
במפגיע עליו שימות ובסופו הוא מת א"כ יש לומר דאע"ג דמעשה בידים ליכא
מ"מ גרמא דאיסורא איכא שהרי הוא עורר עליו את הדינים דינא קשיא ודינא רפיא עד
שהרגו ומידי גרמא לא יצא והנה בענין המזיק בגרמא אמרינן דפטור מדיני אדם אבל חייב
בידי שמים וכמבואר בשו"ע חו"מ) סימן תכ סעיף יא (. יעו"ש .והיינו
דאע"ג שא"א לחייבו בדיני אדם מ"מ איסורא איכא בהכי וכמבואר נמי
בגמרא מסכת סנהדרין) עו ע"ב (דההורג בגרמא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
יעו"ש בגמרא וברש"י שם .ע"ש .ועל כן בודאי דאסור לגרום אותו
לכתחילה .
הגדר והחילוק
שיש בין אמירת שם לענין תפילה
ובאמת גבי עובדא
דדברי מהר"י חאגיז בשו"ת הלק"ט הנ"ל דחשיב ליה דהאומר שם
והורג דחשיב כהורג בידים התם אכן יש לומר דאמירה כזאת אשר היא פועלת תיכף ומיד
ובודאות גמורה ללא שום מעצור וכדכתב נמי הרב חיד"א בספר דבש לפי) הנ"ל
(דהורג בשם אין בו שום מעצור והוא פועל כחוק בטבע וכבר הבאנו לעיל את דבריו בזה
במה שביאר בהכי דמדוע היה הקב"ה צריך לשנות את שמות מלאכים בזמן המבול ובזמן
חורבן הבית ורק היה גוזר כי מי שרוצה להשתמש בשמותיהם של המלאכים לא יפעל הדבר אלא
ביאר דבאמת כשהאדם עושה בשמות הקודש הדבר פועל ואין בו מעצור והוא כהורג ממש
בידים. ואכן מצינו כיו"ב דהאמירה חשיבה כעושה מעשה בידים וכמבואר בדברי הגמרא
דמסכת בבא מציעא) צ ע"ב (דאיתא התם איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול רבי יוחנן
אמר חייב ריש לקיש אמר פטור .רבי יוחנן אמר חייב עקימת פיו הויא מעשה .ריש לקיש
אמר פטור קלא לא הוי מעשה וכו'. ע"כ .ופירש רש"י חסמה בקול - כשהיתה
שוחה לאכול היה גוער בה .והנהיגה בקול - בכלאים ואינו אוחז במרדע .הויא מעשה -
והוה ליה לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו .ע"ש .וחזינן דלפי דעתו של רבי יוחנן
דהלכתא כוותיה) וכמבואר ברמב"ם הל 'כלאים) פ"ט ה"ז (ובהל ' שכירות)
פי"ג ה"ב ( ובשו"ע יו"ד) סי' רצו סי"א (ובחו"מ סימן
שלח ס"ג . יעו"ש (דחשיב ליה לאמירתו שהוציא מפיו כמעשה גמור ממש .וצריך
לומר שהגדר בזה הוא דכיון שבכח אמירתו זאת נעשה המעשה בודאות שבודאי הוא שכשגוער
וזועק על הבהמה תמנע מהאכילה ותחסם בדיוק כמו שהיה עושה כן בידים לחוסמה שלא תאכל
על כן חשיבה אמירה זאת כמעשה גמור .וממילא נמי בענין ההורג בשם אמירה זאת שאומר
חשיבה כמעשה ממש כיון שכאמור גם התם אמירה זאת תפעל בודאות וכל כה"ג חשיב
האמירה שפיר כמעשה ממש .מה שאין כן בענין התפילה שאפילו שמתפלל אין האמירה זאת
פועלת תיכף ומיד ובודאות גמורה אלא צריך שהאדם ירבה בתפילה ותחנונים ועד שיראו מן
השמים להעניש את השני אחר שפשפשו במעשיו וראו שבר עונש הוא על חטאיו ואז תפגע בו
מידת הדין וכי הא דחזינן מדברי הגמרא דמסכת מכות) יא ע"א) הנ"ל דאמרינן
דתפילתם של הגולים בערי מקלט על כהן גדול שימות לא פועלת סתם תיכף ומיד אלא רק
משום שיש עליו תביעה עליו שהיה לו להתפלל עליהם וכו' אבל סתם כך התפילה לא תפעל
בודאות ועל כן יש לומר דלא חשיב הכא אלא גרמא.
ועיין עוד נמי
בספר גזע ישי) מע 'א אות א (שהעלה שם שאסור לברוא בשבת אדם או בהמה ע"י השבעה
בשמות הקדש ולא אמרינן דהאי הוי גרמא בעלמא משום דעקימת שפתיו הוי מעשה גדול ואיכא
משום בונה וכו' והאריך בזה ע"ד רש"י) סנהדרין קא ע"א (ולוחשין
לחישת נחשים ועקרבים בשבת בשביל שלא יזיקו ואין בכך משום צידה. יעו"ש .ועיין
להגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"ב) סימן קפח (שהביא נמי את דברי הרב
גזע ישי הללו וסייעו מדברי הלק"ט הנ"ל דחזינן דחשיב ליה נמי את האמירה
בשמות הקודש כמעשה ממש ולכן החשיב את ההורג בשמות הקודש כהורג ממש .אלא דעמד להעיר
שם על הרב גזע ישי דכל רז לא אניס ליה וא"כ איך לא הזכיר את דברי הלק"ט
הללו דשייך ליה לנידון דידיה. יעו"ש .ועכ"פ הנה יש לומר בזה דהאי דחשיב
הרב גזע ישי דבר זה כמעשה גמור לענין שבת הוא נמי משום הנ"ל דכיון שהאמירה
בשמות הקודש היא פועלת בודאות ומיד ולכן חשיב ליה לאמירה זאת כמעשה דהא הויה
פעולתה כפעולת המעשה ממש .וק"ל .]וע"ע נמי בספר מעשה רוקח על
הרמב"ם) פכ"ד מה' שבת ה"ז (שההורג ע"י הזכרת שם המפורש בשבת
כמו שהרג משה רבינו את המצרי מקרי אב מלאכה לחייבו שהוצאת נפש הוא והוי תולדה
דשוחט מה לי ע"י סייף וכיוצא בו מה לי ע"י שם הא קי"ל דעקימת שפתיו
הוי מעשה .וצ"ע .ע"ש .וחזינן מכלל דבריו אלה דחשיב ליה נמי כהריגה ממש
וי"ל דהוא נמי משום הנ"ל דאמירת שם פועל בודאות גמורה ותיכף ומיד והוי
כהורג בסייף ממש וכדקאמר בשו"ת הלק"ט .וק"ל[.
וע"ע נמי
למו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"א) חאו"ח סימן יט אות ח
(שעמד לדון שם בענין הדיבור ברמקול בשבת דעיקר הבעיה דאיכא בהכי משום שע"י
הדיבור בשפופרת הרמקול מעוררים גלי הקול את זרם החשמל ועקב כן נוצרים זיקי אש
המתרוצצים כבזק וממילא הוי הבערה ועמד לדון שם אם חשיב דבר זה כהבערה האסורה מן
התורה ובכלל זה כתב שם ויש להביא ראיה שיש לחייב על דיבור והבל פה משום הבערה ולא
אמרינן דהוי הבערה כלאחר יד ממ"ש בשו"ת הלק"ט ח"ב) סימן צח
(שההורג נפש ע"י שם או כישוף אפשר שכיון שבדיבורו עביד מעשה הו"ל דומיא
דזורק חץ להרוג וע"ז נאמר חץ שחוט לשונם .ע"כ .וכ"כ נמי הרב מעשה
רוקח) פכ"ד מהל 'שבת ה"ז) שההורג ע"י הזכרת שם המפורש בשבת כמו
שהרג משה רבינו את המצרי מקרי אב מלאכה לחייבו שהוצאת נפש הוא והוי תולדה דשוחט מה
לי ע"י סייף וכיוצא בו מה לי ע"י שם הא קי"ל דעקימת שפתיו הוי מעשה
.ע"כ .הרי שחייב מיתה ע"פ דיבורו .וה"נ הכא .אלא דלכאורה יש להעיר
ממ"ש החת"ס ח"ו) סימן כט (בשם השל"ה ליישב קושית הרא"ש]
פ"י דפסחים סימן יג [ לדברי האומרים שבשבת נפטר משה רבינו מדאמרינן במדרש) פ
'וילך (בו ביום כתב י"ג ס"ת ובשבת היאך היה כותב .ע"כ .]וע"ע
בספר האשכול ח"ב) עמוד קסג (ובאור זרוע ח"ב) סימן פט (מ"ש בזה
.ע"ש [ .ו תירץ דהיינו ע"י שם והשבעת קולמוס .ע"ש .אלמא דפליג
ע"ד הלק"ט הנ"ל .אלא דיש לומר בזה דשאני התם שאינו בדרך הטבע כלל
אבל הכא שהוא דרך טבע ודאי שיש לחייב .עכת"ד בזה. יעו"ש .ועכ"פ הא
חזינן שפיר דלפי דברי הלק"ט וכן הרב גזע ישי דס"ל דענין המשתמש בשם הוי
כמעשה גמור והוא כדאמרן דכיון שמעשה זה שעושה ע"י אמירת שם יעשה בודאי
ע"י הדיבור שפיר הוי כמעשה משא"כ בענין התפילה דלא הוי אלא גרמא.
אלא דעכ"פ
כאמור עדיין יש לומר דאף ההורג בתפילה דלא חשיב ליה כמזיק והורג בידים ממש
מ"מ דין גרמא יש בו ובגרמא נקטינן דפטור אבל אסור ואית ביה משום חיוב כלפי
שמים .והוי כי הא דאמרינן בגמרא מסכת סנהדרין (עו ע"ב (שיסה בו את הכלב שיסה
בו את הנחש - פטור .השיך בו את הנחש - רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין ופירש
רש"י שיסה - גירה .השיך - שאחז את הנחש בידו והוליכו והגיע שיני נחש בידו של
חבירו פלוגתא דר' יהודה וחכמים והלכה כחכמים .ועוד אמרינן בגמרא שם) עז ע"א
(אמר רבא כפתו ומת ברעב פטור .ואמר רבא כפתו בחמה ומת בצינה ומת חייב .סוף חמה לבא
סוף צינה לבא פטור .ופירש רש"י כפתו ומת ברעב - דבשעה שכפתו אין כאן דבר
הריגה והרעב בא מאליו והולך וחזק לאחר זמן כל שעה .סוף חמה לבא פטור - כלומר אם לא
היתה שם חמה בשעה שכפתו אבל סוף לבא כאן וזה לא יכול לעמוד וסופו למות - פטור שלא
היה ההורג מזומן להריגה וגרמא הוא ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים. יעו"ש
.וכתב הרמב"ם בזה בהלכות רוצח ושמירת הנפש) פרק ג הלכה י) הכופת את חבירו
והניחו ברעב עד שמת או שכפתו והניחו במקום שסוף הצנה או החמה לבוא לשם ובאה
והמיתתו או שכפה עליו גיגית או שפרע עליו את המעזיבה או שהשיך בו את הנחש ואין
צריך לומר אם שסה בו כלב או נחש בכל אלו אין בית דין ממיתין אותו והרי הוא רוצח
ודורש דמים דורש ממנו דם. יעו"ש .וחזינן כאמור דכל שאין ההורג מזומן להריגה
תיכף ומיד אלא שהוא בא מאליו לאחר זמן בגלל מעשה שעשה זה אה"נ דלא חשיב אלא
גרמא בעלמא ולכן חייב רק בדיני שמים.
ושו"ר הלום
נמי בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד) חאו"ח סימן קצט (שאכן יסוד
ביאור זה עולה ומתבאר נמי מדבריו שם דדוקא כשאומר שם קדוש שהוא גורם למיתה ודאי
לכן חשיב כהורג בידים שעמד שם בין בתרי אמרותיו בענין כח שמות הקודש וכתב בסיום
דבריו וז"ל וע"ד מי שהרג נפש מישראל ע"י שם או כישוף פשיטא מילתא
דחייב כמו שהבאת בשם תשובת הלק"ט) ח"ב סימן צח (וטעמא נ"ל דקרא
כתיב ומכה אדם יומת והנה במרע"ה מצינו שהכה בשבט פיו ובשפתיו המית רשע
כמאז"ל ופירש"י הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת וכו' שהרגו בשם המפורש וכתיב
ביה לשון ויך את המצרי א"כ גם כה"ג במשמע ובכלל מכה אדם יומת הוא כיון
דבדיבוריה עביד מעשה היינו כהורגו בידים וחייב עליו כנ"ל .וגם האיסור לאשה
לשתות כוס של עקרין כדי שתפיל ולדה נמי פשיטא מילתא דבכה"ג ע"י שם או
כישוף נמי אסור דמ"ש הרי איבוד נפש אסרה תורה היכא דאסור בכל אופן שמאבדו או
מדרבנן .ואין לדחות מהא דכתיב קרא גם ענוש לצדיק לא טוב דמשמע אבל חיובא ליכא
למענש באופן זה ע"י תפלה או ע"י הזכרת שם עליו ז"א דהתם מיירי קרא
במענש המחויב מיתה כבר אשר הוא רשע למות קאמר קרא דעכ"ז גם ענוש לצדיק לא טוב
אלא יבוא בעל הכרם וכו' .הג"ה מבן המחבר - וגם אין ראיה להיפוך מהא
דקי"ל במשנה סנהדרין) עו ע"ב (שיסה בו את הכלב או נחש ומת פטור דהתם הוא
רק סובב מיתתו והכלב ונחש הם המיתהו משא"כ בנ"ד שעל פיו ועל ידו לבד מת
לאלתר על כן אומר בפיו זה חמיר כעושה מעשה .ועיין ספר דבש לפי מבעל ברכי יוסף
מערכת מ 'אות ה' דף ל"ב ובהשמטות .עכת"ד. יעו"ש.
וחזינן מדברי
הגהת בן המחבר שאכן ציין על ענין יסוד זה כדאמרן לעיל בס"ד דגבי ההורג בשם
חשיב ליה כהורג בידים כיון שע"י אמירתו הוא הורגו תיכף ומיד ובודאי שיבוא
עליו מיתה בזה ולא הוי כמסבב עליו מיתה כבענין שיסה בו את הכלב דהתם הוי גרמא
ופטור .ועל כן יש לומר בזה נמי גבי ענין התפילה דחשיב נמי כהאי מילתא שהוא אינו
אלא מסבב עליו את המיתה וממילא לא הוי אלא גרמא בעלמא .ברם בקושטא הנה מתורף דבריו
של מהר"י אסאד גופיה בתשובה הנ"ל הא חזינן שהוא משוה את ענין התפילה
וענין אמירת שמות כאחד שהרי כתב שם ואין לדחות מהא דכתיב קרא גם ענוש לצדיק לא טוב
דמשמע אבל חיובא ליכא למענש באופן זה ע"י תפלה או ע"י הזכרת שם עליו
ז"א דהתם מיירי קרא במענש המחויב מיתה כבר אשר הוא רשע למות קאמר קרא
דעכ"ז גם ענוש צדיק לא טוב וחזינן דהוא משוה את שני דברים אלו של התפילה ושל
האמירה בשם דיש לומר דהא דהשוה שני דברים אלו היינו דוקא לענין זה שאין נכון
להעניש משום דגם ענוש לצדיק לא טוב וכדביאר דהתם מיירי ברשע אשר חייב כבר מיתה
ואה"נ כלפי האי מילתא ליכא הבדל כיצד הורגו דבכל גוונא איכא משום גם ענוש
לצדיק לא טוב .אבל אה"נ לגבי עצם הדבר כשלעצמו בהורג סתם אכן יש לומר דודאי
איכא הבדל כיצד הורגו דכאמור ההורג בשם הוי הריגה גמורה כיון שהדבר פועל מיד
ובודאות משא"כ בתפילה דלא הוי אלא גרמא מפני שהוא מסובב עליו את המיתה וכענין
הא דחזינן בדברי הגמרא דסנהדרין הנ"ל) עז ע"א (אמר רבא כפתו ומת ברעב
פטור וכו' ושאר הדוגמאות שהוא ענין גרמא בעלמא שגרם למיתתו ועל כן הוא פטור אבל
אסור .וק"ל.
כיצד התפללו
חכמים על רבי יוחנן שיפטר
אלא דלכאורה
עדיין יש להתבונן בזה דאם איתא דהוי הכי דההורג בתפילה אית ליה איסורא של ההורג
בגרמא שחייב בידי שמים א"כ צריך עיון בהא דחזינן בגמרא דמסכת בבא מציעא) פד
ע"א (גבי עובדא דרבי יוחנן שלאחר פטירתו של ריש לקיש לא מצא מרגוע לנפשו והוה
קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא והוה קא צוח
עד דשף דעתיה מיניה .בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה. יעו"ש .וחזינן שחכמים
התפללו על רבי יוחנן שימות והיכי עבדו הכי והרי כאמור בהורג ע"י תפילה נמי
איכא איסור משום גרם הריגה .ברם הנה אפשר שיש לומר בזה דהא הוי כי הא דחזינן שכתב
הר"ן במסכת נדרים) מ ע"א (על האי דאמרינן בגמרא שם כל המבקר את החולה
גורם לו שיחיה וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות .מאי גרמא אילימא כל המבקר
את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה וכל שאין מבקר את החולה מבקש עליו רחמים שימות
שימות סלקא דעתך אלא כל שאין מבקר חולה אין מבקש עליו רוומים לא שיחיה ולא שימות
.וכתב ע"ז הר"ן) שם (וז"ל אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות
- נראה בעיני דהכי קאמר פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה
בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה כדאמרינן בפרק הנושא) כתובות קד ע"ב (דכיון
דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער אמרה יהי רצון
שיכופו העליונים את התחתונים כלומר דלימות רבי ומשו"ה קאמר דהמבקר חולה
מועילו בתפלתו אפילו לחיות מפני שהיא תפלה יותר מועלת, ומי שאינו מבקרו אין צריך
לומר שאינו מועילו לחיות אלא אפילו היכא דאיכא ליה הנאה במיתה אפילו אותה זוטרתי
אינו מהנהו .עכ"ל. יעו"ש .וחזינן מדברי הר"ן הללו דאכן ס"ל
דחולה שמצטער הרבה מאוד בחוליו ואין רפואה למכתו שאין סיכוי שיחיה דשפיר שרי
להתפלל עליו שימות .ובאמת כבר האריכו הפוסקים בדברי הר"ן הללו אם אכן הכי
נקטינן לדינא דחולה שיש לו יסורים קשים בחוליו ואין לו סיכוי לחיות אם מותר להתפלל
עליו שימות עיין בהכי בדברי הגר"ח פלאג'י בספר חקקי לב ח"א) סימן נ (וכן
בדבריו בשו"ת חיים ביד) סימן קכה אות לב (. יעו"ש .וכבר האריך בזה גם
בשו"ת ציץ אליעזר חלק ה) רמת רחל פרק ה (וכתב שם שנראה לכאורה שאין כן דעת
יתר הראשונים וגדולי הפוסקים לסבור בזה כהר"ן הנ"ל ומה גם שיש להשיב על
הראיה שכתב הר"ן מענינו של רבינו הקדוש דהנה לגבי כל אדם יש לומר שהחיים
בעוה"ז הם עבורו יקרים מאוד מפני שנעשה לו בזה תיקונים שונים גלויים ונעלמים
גם כשבעל כרחו הוא חי וכדברי התנא באבות) פ"ד מי"ז (יפה שעה אחת בתשובה
ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא וכו' ושאני רבינו הקדוש שמרוב קדושתו
היה מושלם ומוגמר ותיקן בעולמו כל מה שהיה צריך כבר לתקן ועל כן לא הפסידוהו כלל
בבקשת הרחמים למיתתו מכיון שהיה בטוח שהשלים כבר נפשו שזהו תכלית האדם עלי אדמות
ואז טוב לו כבר שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז כמפורסם על כך
דברי הרמב"ם בצואתו לבנו ומשא"כ בשאר כל אדם שאין שום בטחון כלל שהשלים
כבר נפשו וכו'. יעו"ש .וראה בזה גם בדבריו בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט) סימן
מז (מש"כ שם עוד בזה. יעו"ש .וע"ע בזה נמי בשו"ת אגרות משה
חלק חו"מ ח"ב) סימן עג וסימן עד (. יעו"ש .וראה גם בשו"ת
תשובות והנהגות ח"ב) סימן תשלח (יעו"ש.
ועכ"פ לפי
עיקר דברי הר"ן דקאמר דכל שיש לו יסורין גדולים בחוליו ואין לו רפואה על
חוליו זה שפיר שרי להתפלל עליו שימות א"כ יש לומר דהאי עובדא דרבי יוחנן נמי
הכי הוה דחוליו היה קשה עליו מאוד עד כדי שהיה קורע את בגדיו ושף דעתיה וכו' ולא
יכל להנחם על אובדן ריש לקיש ועל חסרון התורה שנגרם לו בזה וגם חכמים ע"ה
ידעו דבר זה שאין רפואה למכתו שהרי כל זמן שלא יהיה את ריש לקיש לפניו לא ימצא לו
מזור למכתו וידעו חכמים שאין באפשרות להביא לפניו את ריש לקיש ולהחיותו ) וכי
עובדא דחזינן בגמרא דבבא קמא) קיד ע"ב (שרבי יוחנן החיה את רב כהנא אחר שנפטר
וכו' ועיין בזה בדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א) חאה"ע סימן ט אות ג
ד"ה ועיין בגמרא (שהחיה אותו ממש ורב כהנא הלך לביתו וכו'. יעו"ש (ועל
כן התפללו עליו שימות דכל כי האי הוי דומיא דחולה שיש לו יסורין ואין רפואה למכתו
דשפיר חשיב רחמים עליו שימות כדקאמר הר"ן .וק"ל .ודו"ק .) ועיין
היטב בשו"ת משנה הלכות ח"ז) סימן קפז בהערה שבשולי הגליון (וחלק י)
סו"ס רב (שציין על דברי הגמרא הללו ולא ביאר שם מה כוונתו. יעו"ש
.ולהנ"ל אכן יש לבאר הדברים בס"ד באר היטב כנ"ל (.ויש לומר בזה עוד
דאף לפי דברי הרב ציץ אליעזר הנ"ל שכתב לעורר על דברי הר"ן דכיצד אפשר
להתפלל על אדם שימות דדילמא זהו תיקונו לקבל את היסורים בעוה"ז וכו' ודוקא
התם גבי רבי יכלו להתפלל עליו כיון שידעו שהוא מתוקן כבר מהעוה"ז וכו' הנה יש
לומר דה"ה נמי גבי רבי יוחנן הוה הכי דחכמים ע"ה ידעו שכבר הוא מתוקן
ומזוכך מכל ענין העוה"ז ובפרט דרבי יוחנן סבל יסורין גדולים וקשים
בעוה"ז עיין גמרא ברכות) ה ע"ב (דין גרמא דעשירא ביר וכו' ) שרבי יוחנן
שיכל את כל עשר בניו היקרים עיין פירוש רב ניסים גאון במסכת ברכות שם ונמצא גם
בגליון על דף הגמרא שם (.ועל כן לא היה בו חשש זה .וממילא שפיר יכלו חכמים להתפלל
עליו וכסברתו של הר"ן דמסכת נדרים הנ"ל .וק"ל.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi