למעלה
שעדיין יש
להתבונן אי ליכא ביה חששא דאיסורא
הן אמת דהנה אף
גם זאת דנימא דליכא בכל כה"ג שמתפלל להרוג משום דין מזיק או אפילו גרמא דמזיק
מ"מ אפשר דקפידא ודאי איכא בהכי דהא אמרינן בגמרא שבת) קמט ע"ב (כל
שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה. יעו"ש .ועיין
נמי בתוספות מסכת גיטין) ז ע"א (שכתבו שם גבי האי דאמרינן התם בעובדא דמר
עוקבא השכם והערב עליהן לבית המדרש והם כלים מאליהם וכו' דאע"ג דאמר בבבא
קמא) צג ע"א (המוסר דינו לשמים הוא נענש תחילה הא אמרינן דהני מילי דאית ליה
דינא בארעא .ע"ש .ובפשטות ר"ל דהכא לא הוה דינא בארעא והיינו נמי דשלח
ליה מר עוקבא לר"א קא מצערי לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו, והיינו משום דלא הוה דינא בארעא ולהכי
קאמר ולא מצינא דאיקום בהו .ואי נמי כתבו תוספות לתרץ שם עוד דהשכם עליהם לבית
המדרש דקאמר היינו לעסוק בתורה. יעו"ש .ולכאורה מתבאר מדברי התוספות הללו לפי
תירוץ זה דאם באמת האי השכם והערב עליהם וכו' דקאמר הוא ענין תפילה ובקשה שינזק
וימות לאו שפיר הוי בהכי כיון דהוי כמוסר דין. וא"כ מתבאר דאף בתפילה שמתפלל
אפילו נימא דליכא ביה משום איסורא דהורג ואף לא משום גרמא דהורג אכל משום מוסר דין
איכא.
אמנם הנה עדיין
אפשר לומר דאה"נ היינו דוקא במוסר דין ממש ומבקש במפגיע שמן השמים ידונו אותו
אבל כל שמתפלל ומבקש בקשה בעלמא שיצילוהו מן הצורר הזה ויסלקוהו מן העולם אין זה
מוסר דין שהרי אין הוא מוסר דין אלא מבקש בקשה להמיתו .ברם אפשר דאף אם נימא
דבתפילה בעלמא ליכא משום מוסר דין מ"מ עדיין איכא ביה משום הא דהגמרא בשבת)
הנ"ל (דכל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה
דסו"ס הרי נענש על ידו בתפילה זאת .ומה שמצינו גבי חכמים דאמרינן בהו בכמה
דוכתי בש"ס] וכנ"ל [ נתן בו עניו ועשאו גל של עצמות וכו' וחזינן דהענישו
ולא חששו להאי מילתא דגם ענוש לצדיק יש לומר שהיה דבר זה ברשעים גמורים וכעין שכתב
נמי מהר"י אסאד הנ"ל דהוה מיירי באדם שפשע והוא רשע למות וכ"כ נמי
הרב פרחי כהונה במסכת ברכות) הנ"ל (ברישא דמילתין גבי עובדא דרבי מאיר שרצה
להרוג בתפילתו להנהו בריוני דלא חשש להאי מילתא דגם ענוש לצדיק וגו' כיון שהיו
רשעים ומבטלים אותו מן התורה .ובאמת כיו"ב כתב נמי רבינו החיד"א בספר
דבש לפי) הנ"ל (ליישב ולבאר שם עוד בדבריו בקושיא זאת שעמד בה נמי דכיצד
חזינן בחכמים דאמרינן בהו נתן בו עיניו וכו' ולא חששו להריגה משום דברשע שחייב
מיתה בודאי מיירי. יעו"ש.
ברם בקושטא הנה
לפי מה שכתב רבינו החיד"א ליישב שם עוד בזה דלא חששו חכמים להריגה כיון שהיו
מכוונים שאם הרשע חייב מיתה וחפץ ה' בזה תועיל הכוונה ואי לא לא. יעו"ש
.ומשמע לפ"ז בפשיטות דלא חששו משום הכי גם להאי מילתא דגם ענוש לצדיק לא טוב
וא"כ יש לומר לכאורה דגם בתפילה הוי הכי שהרי הדבר מסור לשמים אם לקבל תפילתו
ואם נענש ונהרג בסופו הוא משום מעשיו הרעים שהיה חייב בכך וא"כ ליכא בהכי
משום גם ענוש לצדיק .ברם עדיין יש לומר בזה דהתם שאני כיון דסו"ס עשה כך את
הכוונה בפירוש שאם אינו חייב שלא ינזק משא"כ בתפילה דמתפלל עליו במפגיע בלא
תנאי א"כ נמצא שהוא גורם טפי בדבר ואף שלא יענישוהו אלא משום מעשיו הרעים
מ"מ סו"ס טפי אהנו מעשיו שיקפידו עליו מן השמים ויענישוהו ביתר שאת
.איברא דאפשר לומר כיון דסו"ס אף כשאדם מתפלל לא פועל הדבר מיד בהחלטיות ומיד
וכאמור לעיל אלא רק בסופו של דבר מעשיו הרעים גרמו לו א"כ ליכא בהכי משום גם
ענוש לצדיק .וק"ל .וצ"ע
והלום ראיתי נמי
בשו"ת שלמת חיים) סימן תתקיד (שהרב השואל עמד לדקדק בזה מהמבואר בסוף
שו"ת חמדת שלמה בהערה שכתב לחלק בהא דאמרו חז"ל "גם ענוש לצדיק לא טוב",
ובגמ' פרק מי שמתו [ברכות יט ע"א] אמרו בחד דאשתעי בתריה דמר שמואל ונפל קניא
עליה והרגו דקוב"ה תבע ביקריה, וא"כ נענש בגללו, די"ל דדוקא אם הלה
מוסר דין לשמים אז לא הוי טוב ואין מכניסין, משא"כ אם מן השמים עושין בלי
התעוררותו אינו בכלל זה. ע"כ. והקשה הרב השואל שם מהא דחזינן פרק לא יחפור
[כב ע"א] דכתבו התוס' דכל אחד היה מתאונן משום דאין מכניסין וכו', והרי התם
לא כוונו להעניש דא"כ לא היו מתאוננים אח"כ. והשיב הגרח"ז דאפילו
מי שכוון להעניש שפיר דמי להתאונן אח"כ ע"ז, ואה"נ במתכוונים
מיירי. יעו"ש. וחזינן מכלל הדברים הללו לכאורה, דדוקא בגוונא שנעשה הדבר מן
השמים בלא התעוררותו כלל, ליכא בהכי משום גם ענוש לצדיק, שלא היתה שום כוונה
להעניש. אבל במתכוון להעניש אה"נ דחשיב לא טוב. וא"כ יש לומר דאה"נ
כל כה"ג שנעשה הדבר ע"י שהתפלל חשיב נמי כנעשה בהתעוררותו וכוונתו, ויש
בו משום גם ענוש לצדיק לא טוב. ואולם מאידך גיסא עדיין צ"ע דשמא יש לומר דמה
שהתפלל עדיין לא חשיב בהכי כהתעוררות גמורה וכוונה להענישו, שהרי אינו אלא מבקש
בעלמא, ולא גוזר במפגיע, וא"כ שמא עדיין לא חשיב בהכי כהתעוררות גמורה. וק"ל.
וע"ע נמי
בשו"ת צמח צדק (סוף סי' ו) כתב שם גבי הא דאמר ר"א למר עוקבא דישכים
ויעריב וכו' והם כלים מאליהם, דאף שמצינו בגמ' (שבת קמט ע"ב) דמי שחבירו נענש
על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, אין זה ענין לכאן, דזה דוקא אם
הצדיק מעניש את חבירו דאיהו קעביד, אבל אם הצדיק לא עביד מידי, אלא בני אדם עומדים
עליו ועושים מעשים רעים אלה מעצמם, והקב"ה נפרע מהם על מעשיהם הרעים, ודאי
דאין הצדיק ראוי להיות נענש על זה. ומזה למד שם גבי נידון דידיה בשאלה שם, גבי אחד
ששכר פועל שיעשה לו שליחות למקום פלוני, והפועל עבר מעל המים במקום שיש שם קורות
ורגילים הולכי רגל ללכת משם, והוחלק הפועל מעל הקורות ונפל למים ונטבע ומת, האם
צריך השולח כפרה כיון שבשליחותו מת, והאריך לפלפל שם בזה, ועל פי החילוק הנ"ל
שביאר בגמ' דגיטין, כתב דה"נ יש לפוטרו, דכיון שהוא שכר את הפועל לשליחות,
והפועל מכניס את עצמו מדעתו לסכנת נפשות בשביל שכרו, ודאי שאין בעל הבית השוכרו
מיקרי גורם אם יארע תקלה לפועל מתוך המלאכה, ואין זה מיקרי חבירו נענש על ידו
הנזכר בגמ' שבת הנ"ל, דכאמור התם מיירי שהצדיק מעניש אותו, ואין מהענין ההוא
לכאן. עכת"ד. יעו"ש. וחזינן מכלל דבריו אלה דס"ל דכל שהצדיק גורם
איזה ענין בעונש, ואפילו כל שהוא, אה"נ דלאו שפיר עבד בהכי, וחשיב נענש על
ידו. ועל כן כאמור עדיין יש להתבונן בענין התפילה אם יחשב בהכי שנענש על ידו, דהא
סו"ס אין הוא אלא מבקש בעלמא, וממילא הצורר נענש בחטאיו, אבל יש לומר דכיון
שסו"ס הוא זה שגרם שיתבוננו במעשיו של הצורר לאו שפיר עבד, ורק כי התם דהגמ'
דגיטין בעובדא דר"א ומר עוקבא שכבר ביארנו דלא עשה כלום בפועל להביא על גניבא
את הדין והפורענות אלא רק השכים והעריב לבית המדרש, ולא עורר עליו כלום בפועל, בהא
חשיב שלא עשה שום דבר, ועל כן ליכא ביה משום גם ענוש לצדיק. וק"ל. וצ"ע.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi