למעלה
סימן ב' סימן
ב
בענין: אמצעי
שמירה וביטחון הגורמים נזק ומיטרד לאחרים.
דברים שנשאתי
בס"ד בהתאסף ראשי עם בכינוס השנתי העולמי למשפטי התורה האחד עשרה, שהתקיים
פעיה"ק ירושלים תובב"א, בנושא חיובי נזיקין על פי משפטי התורה, ביום
ט"ז טבת תשס"ב.
כבוד הרבנים
הגאונים שליט"א, רבני ערים, דיינים, ראשי הישיבות, וראשי עם הקודש, קהל קדוש
ונכבד. יוסף ה' עליכם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. כבוד היקר והדגול חיכו
ממתקים וכולו מחמדים פריו קודש הילולים יו"ר הכנס העולמי הזה והוגה הרעיון
מיום היוסדו, הרב הגאון רבי רצון ערוסי שליט"א רבה הראשי של קרית אונו,
ויו"ר העמותה לתורה ולגמילות חסדים הליכות בית ישראל.
אמרו רבותינו
ז"ל (ברכות סג ע"א) פותחין בכבוד אכסניה, ופרש"י (שם) בכבוד אכסניא
- מכניסי אורחים בבתים. יעו"ש. ואם על חיי שעה כך שצריך לפתוח בכבודם, על
אכסניא של תורה על אחת כמה וכמה, כי היא חיינו ואורך ימינו. ואכן על יו"ר
הכנס הקדוש הזה, יש לקרוא את הפסוק (שיר השירים פ"ה פסוק ב) "אני ישנה
וליבי ער", "ער" ר"ת "ערוסי רצון", אשר ליבו לב ארי
להיות ע'ר לכל דבר שבקדושה, וכבר אמרו חז"ל במדרש שיר השירים רבה (פרשה ה
פיסקא א) אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אני ישנה מן המצות - ולבי ער
לגמילות חסדים, אני ישנה מן הצדקות - ולבי ער לעשותן, אני ישנה מבית המקדש - ולבי
ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות. ע"כ. וכן ה'וא גם בפסיקתא דרב כהנא (פרשה ה).
יעו"ש. ולכאורה יש לתמוה בדברי המדרש הזה, שאומר אני ישינה מן המצוות וליבי
ער לגמילות חסדים, הרי מצות גמילות חסדים היא ג"כ חלק מן המצוות (עי' גמ'
סוכה מט ע"ב, סוטה יד ע"א, וכן מנאה בה"ג בספר המצות מ"ע
קמז), וכן מה שאומר אני ישינה מן הצדקות וליבי ער לעשותן, גם זה קשה הרי אם ליבי
ער לעשותן, אין זה נקרא אני ישינה מן הצדקות. אלא יש לומר דהכוונה היא דאפילו אם
הכלל ח"ו נקרא ישן מן המצוות או מן הצדקות וכן גם ישן מבתי כנסיות וכל
כיו"ב, אבל יש אחד שהוא ע"ר למצוות לעשותן, וכן הוא ע"ר לכנס לבתי
כנסיות ולבתי מדרשות, כדוגמת הכינוס הקדוש הזה שהוא כינוס של תורה ויראה, א"כ
הוא מועיל לזכות הכלל כולו ודבר זה מועיל לזכות כלל ישראל, אותו אחד שמעורר את
האחרים, זכות הרבים תלויה בו. ואכן מכובדינו הדגול הרב רצון ערוסי שליט"א,
אשר תמיד ע"ר למצוות, ע"ר לגמילות חסדים, ע"ר לכינוסים של תורה של
בתי כנסיות ובתי מדרשות כדוגמת הכינוס הגדול והנכבד הזה אכסניה של תורה, זוכה
ומזכה את הרבים, וזכות הרבים תלויה בו. ובזכות המעמד הקדוש הזה יהי רצון שנזכה
לסיום דברי המדרש (שם) "אני ישינה מן הגאולה, וליבו של הקב"ה ער
לגאלני", שנזכה במהרה לגאולה השלימה, אמן.
גודל חשיבות
לימוד סדר והלכות נזיקין
הנה בכנס הקדוש
הזה יעסקו בעיקרו בעניני נזיקין על פי משפט התורה, ויש להמליץ ולומר כי זהו גם מה
שאמרו חז"ל (סנהדרין עא ע"ב) כינוס לצדיקים טוב להם וטוב לעולם, כי אכן
בעצם הכינוס הזה והלימוד בהלכות נזיקין כשלעצמו, יש בזה כבר ישועה לעולם כולו,
ובפרט בזמנים כימים הללו שאנו זקוקים כל כך לרחמי שמים מרובים, ולישועת הכלל
והפרט. ואמרו חז"ל במסכת שבת (לא ע"א) אמר ריש לקיש מאי דכתיב (ישעיהו
לג) "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת" וגו', אמונת - זה סדר
זרעים וכו', ישועות - זה סדר נזיקין. ופירש רש"י: שלכן סדר נזיקין נקרא
ישועות כיון שהוא מזהיר את האדם לפרוש מההיזק ומושיע אותו מלהתחייב בממון.
יעו"ש. ואולם הנה יש לפרש בזה עוד בס"ד, שעצם הענין שלומדים את הלכות
סדר נזיקין, הוא מביא ישועה לעולם, שע"י שלומדים את כל סוגי הנזיקין ועוסקים
בהם על פי משפטי התורה הקדושה, זה פוטר את האדם מלהגרם לו כל נזק, בבחינת
"ונשלמה פרים שפתינו" שהאמירה נחשבת למעשה, וכעין שאמרו חז"ל על
פסוק זה במדרש במדבר רבה (פרשה יח פיסקא כא) "כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים
שפתינו", אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע בזמן שבית המקדש קיים היינו
מקריבים קרבן ומתכפר, ועכשיו אין בידינו אלא תפלה שאנו אומרים בשפתינו.
יעו"ש. ועל כן גם הכא יש לומר שאם נגזר על האדם ח"ו להגרם לו כל צער וכל
נזק לא יבוא ולא יהיה, ע"י עצם הלימוד של הדברים הללו של סדרי הלכות נזיקין
במשפטי התורה, זכות התורה מגינה עליו, ויוצא בזה ידי חובתו בעצם הלימוד של הדברים
ואמירתם בפיו, וממילא נפטר בכך מכל צער ונזק שלא יבוא אליו בפועל, לא תאונה אליך
רעה ונגע לא יקרב באהליך.
והוא כעין שאמרו
חז"ל (מגילה לא ע"א) תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן
לישראל שיהיו קוראין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה.
מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה
איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים, אטו עצרת ראש השנה היא?, אין,
עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן ובעצרת על פירות האילן. יעו"ש. (ואכן רבינו
האר"י ז"ל פירש שהכוונה היא שעצרת הלא הוא חג השבועות, הוא ראש השנה
הרוחני של האדם, והוא כנגד א' תשרי שהוא ראש השנה הגשמי, והוא שאמרו חז"ל
במשנה זאת (ריש מסכת ראש השנה) ובעצרת על פירות האילן, היינו הפירות הרוחנים של
האדם שהוא נקרא "אילן" וכדכתיב (דברים כ יט) "כי האדם עץ
השדה", נקבעים בחג השבועות, שאז נגזר על האדם כמה פירות רוחניים יתן בתורה,
והיינו כמה יזכה לחדש בתורה הקדושה, והדברים ארוכים וידועים ואכמ"ל).
ועכ"פ רואים אנו לפי דברי הגמרא דמגילה הללו, [שאכן כך נפסק גם בהלכה כמבואר
במגן אברהם אורח חיים (סימן תכח ס"ק ד). יעו"ש], שחז"ל הקדושים
תקנו לקרוא את סדרי התוכחות בסיומה של השנה, כדי שתכלה שנה וקיללותיה, ובפשיטות
היינו שעל ידי עצם קריאתם ואמירתם של תוכחות אלו נצא בהכי ידי חובה באמירתם אם
נגזרו ח"ו כדי שלא יבואו על האדם, והוא נמי בבחינת "ונשלמה פרים
שפתינו" וכמו ששם על ידי האמירה יוצאים ידי חובה של חיובי הקרבנות
וכנ"ל, א"כ גם הכא קריאה זו עולה ונחשבת כמעשה, ופוטרת את האדם מהחיוב
בקללות ובתוכחות אם נגזר עליו ח"ו.
וממילא לפי זה
יש לומר גם הכא, דלכן קראו חז"ל ללימוד סדר נזיקין "ישועות", כי
ע"י עצם הלימוד של סדר זה נחשב הדבר כמעשה, וממילא גם אם נגזר על האדם משום
מה ח"ו חיוב בנזיקין וכיו"ב, על ידי עצם לימוד זה הוא נפטר ויוצא בהכי
ידי חובה, וממילא מביא ישועה לעצמו ולסובבים אותו. [וכעין זה כתב גם החתם סופר
בדרשותיו (דרוש לפרשת זכור, ויקרא תקנ"ד, דף קפג ע"א) בענין שאמרו
חז"ל (ברכות סד ע"א, יבמות קכב ע"ב, ועוד) "תלמידי חכמים
מרבין שלום בעולם", דהכוונה הנכונה בזה היא, כי כל המדות נבראו מאת הבורא
ית"ש מדת הבושה והעזות והגאוה והענוה והשלום והמחלוקת וכו', ואי אפשר לעולם
בלי שום מדה מהמדות וכו', וממילא מחלוקת חייבת להיות בעולם, אלא שאם זוכים העולם
אז מחלוקת זאת נעשית בלימוד התורה הקדושה וכמחלוקת שמאי והלל וחז"ל הקדושים,
וממילא בזה יוצאים יד"ח, ונגמרת מידה זאת של המחלוקת מהעולם, אבל אם ח"ו
לא יעסקו בתורה כראוי, מידה זאת של המחלוקת תשאר בעולם, ותגבה את עצמה בדרכים אחרות
של מריבה וכעס ודברים אחרים קשים מאלה בעולם ח"ו, והוא שאמרו חז"ל
תלמידי חכמים מרבין שלום בעולם, כי על ידי לימודם בתורה הקדושה והמחלוקת שחולקים
בה לשם שמים, נגמרת מידה זאת מן העולם, וממילא שורר רק שלום והשקט בעולם, ונמצא
דהתלמידי חכמים הללו הם גורמים לשקט והשלום בעולם. יעו"ש שהאריך בזה. וממילא
הוא נמי אשר אנו אומרים הכא בס"ד, כי אף אם נגזרו גזרות מן שמיא ח"ו של
נזיקין ופורענות על האדם ח"ו, ונזיקין אלו צריכים לצאת לפועל על פי תוקפם,
מכל מקום על ידי לימוד זה שאנו לומדים סדרי הלכות נזיקין, בזה אנו יוצאים ידי
חובתינו, וממילא באה ישועה לאדם ולעולם כולו, והוא שקראו ורמזו לזה חז"ל
הקדושים ברמ'ז הרומ'ז "ישועות - זה סדר נזיקין", והיינו שכדי להגיע
לישועה ילמד סדר נזיקין, ויפטר מהכי מכל צרה וצוקה נזק ומחלה אם נגזרו ח"ו על
האדם, לא יבוא ולא יהיה].
ובכינוס קדוש זה
שעומדים ציבור שלם, ובראש צבאם ראשי עם הקודש גדולי ישראל שליט"א, ועוסקים
כולם בענין אחד לשם שמים בהלכות נזיקין על פי משפטי התורה, אכן עצם לימוד זה מביא
ישועה לא רק לפרט אלא גם לעולם כולו, ישועת הכלל וישועת הפרט. וממילא הוא נמי
שאמרו חז"ל במסכת סנהדרין (הנ"ל) "כינוס לצדיקים טוב להם וטוב
לעולם", כי כינוס כזה של צדיקים שלומדים בו כולם יחד בכינופיא את הלכות
סבוכות אלו של הלכות נזיקין וענפיהם, לימוד זה של ציבור שלם, אכן מביא ישועה לעולם
כולו, והוא שאמרו חז"ל על כינוס קדוש כזה כינוסם של צדיקים "טוב להם
וטוב לעולם", שאכן הוא מביא ישועת הכלל וישועת הפרט. אמן.
מאחר ונתבקשתי
לדבר בנושא זה של נזיקין הנגרמים ע"י אמצעי שמירה ובטחון, הנה בימים טרופים
אלו אשר אויבי ישראל הרימו ראש "גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא
יחון" והוגברה השמירה על אישים שונים, מפני אמצעי הבטחון שיש להקפיד עליהם,
אמרתי להעלות נושא הילכתי אשר בא בפנינו לאחרונה בעובדא דהוה. כי הנה אחד מהנכבדים
מחו"ל היה צריך להשיא את ביתו בשעטו"מ, עם בחור מיושבי ארץ ישראל,
והוחלט כי החתונה תערך ותתקיים כאן בארץ הקודש. והנה מאחר ואותו יהודי מחו"ל
הוא נכבד מאוד ויש לו קשרים מסועפים כלכליים ובטחוניים עם השלטונות כאן בארץ
ישראל, לכן רצה להזמין את ראה"מ לחתונת בתו, עקב הקשרים הקרובים והידידות שיש
לו עימו, ואולם אבי החתן כששמע את תוכנית זאת עמד בתוקף כי אינו רוצה שאשיות נכבדה
זאת תוזמן לחתונת בנו, וזאת כיון שעל אף שהוא מאוד מעריך ומכבד את אישיות זאת, מכל
מקום מכיון שהשתתפות אישיות נכבדה זאת מלווה באמצעי שמירה ובטחון קפדניים מאוד
כידוע, ממילא יצטרכו המשתתפים להמתין זמן רב בתור לבדיקות ביטחון בכניסתם לאולם
ועוד טירחות כיו"ב והדבר יגרום להם לעוגמת נפש מרובה, ובפרט שכפי הידוע לו
רבים מהמשתתפים הצריכים לבוא מצידו לכשישמעו על ענין זה והטורח הקשור והכרוך בו,
יכול להיות ואף קרוב לודאי שיבטלו את השתתפותם משמחתו ולא יבואו להשתתף בה, (ואף
מוסיף לטעון כי הדבר יגרום לו הפסד ממון, כיון שאותם מוזמנים לא יגיעו, וממילא גם
לא יתנו לו תשורת מתנה כנהוג, שכן דרך המוזמנים הבאים לשמחה נותנים תשורת מתנה של
ממון או חפצים שוה ערך לבעל השמחה). וכל זאת מלבד מה שהוא חושש מפני הלחץ זה הדחק
שיגרום הדבר בתוך אולם השמחה עצמו, שבעת בואה של אשיות זאת עמ השומרים וכו'
שמרחיקים את האנשים וכו' ממילא לא יוכלו להמשיך בשמחתם כרגיל עקב השמירה הקשה,
והדבר יגרום להשבתת שמחת החתן והכלה. ולכן עמד לטעון בטענה נחרצת שאין רצונו
שאשיות נכבדה זאת תוזמן לחתונה עצמה, אלא אפשר לשתף אותה באחד הסעודות המצומצמות
המתקיימות בימי השבע ברכות, שאז מספר המשתתפים יותר מצומצם ואין טורח ועוגמת נפש
לציבור בקיום סידרי בטחון אלו. ונפשם לשאו'ל הגיעה הצדק עם מי, ואם אכן יכול מחותן
זה למנוע בידו להזמין את אישיות זאת.
גרסינן בגמרא
מסכת ביצה (כה ע"ב) ואין יוצאין ביו"ט בכסא, אחד האיש ואחד האשה וכו'.
אמר רבי אמי ובלבד שלא יכתף, מאי ובלבד שלא יכתף ? אמר רב יוסף בריה דרבא,
באלונקי. ופירש רש"י: אלונקי, כסא שנותן זרועו על כתף חבירו וחבירו על כתפו,
וזה בכסאו יושם על זרועותם, דמתחזי דרך חול ופרהסיא. ע"כ. ואמרינן אח"כ
בגמרא, אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבתא דרגלא משום ביעתותא, ואמרי לה משום דוחקא
דצבורא. וכתב רש"י: בשבתא דרגלא - שדורשין. מכתפי להו - בבית המדרש עד מקומם.
משום בעתותא דצבורא - שהיו נבעתים מן הצבור העומדים על רגליהם מפניהם, והיו יראים
ליפול. משום דוחקא - שעומדים על רגליהן, וטורח צבור הוא, הלכך מכתפי להו עבדיהם
ותלמידיהם, ומוליכין אותן מהר למקומן. יעו"ש. וחזינן לפי דברי רש"י הללו
שהוא מבאר דענין דוחקא דציבורא דאמרינן הכא היינו טורח ציבור, וכדי לא להטריח את
הציבור להיות עומדים על רגליהם עד שאמימר ומר זוטרא יגיעו למקומם, על כן היו
מושיבים את הני רבנן באלונקי ונושאים אותם למקומם בבית המדרש, וממילא לפי פירוש זה
מתבאר דשפיר שרינן איסורא דרבנן כי הכא שהיציאה באלונקי היא איסור דרבנן משום דהוי
כעובדין דחול וכדפירש רש"י הנ"ל, וכדי לא לגרום טורח ציבור שיהיו צריכים
לעמוד על רגליהם התירו איסור זה. ובאמת כדברי רש"י הללו כתב גם האור זרוע
ח"ב הלכות יום טוב (סימן שנד) וז"ל : מרימר ומר זוטרא הוו מכתפי להו
בשבתא דרגלא באלונקי מביתם לבית המדרש לדרוש משום ביעתותא דציבורא שהיו נרתעים מן
הציבור העומדין על רגליהן מפניהן והיו יריאין ליפול, ואמרי לה משום טירחא דציבורא
שעומדין על רגליהן וטורח ציבור הוא, הילכך מכתפי להו עבדיהן ותלמידיהן ומוליכין
אותן מהר למקומן. עכ"ל. יעו"ש. וחזינן שהוא מפרש נמי דטירחא דציבורא הוי
לעמוד על רגליהם.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi