למעלה
טורח ציבור חומרתו וההקפדה בו

ואמנם עי' בלחם משנה הל' יו"ט (פ"ה ה"ד) שעמד על דברי הרמב"ם שכתב (שם) ואין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ואיש שהיו רבים צריכין לו יוצאין בכסא אחריו, ומוציאין אותו על הכתף אפילו באפריון. ע"כ. וכתב הלחם משנה דהנה מדברי הרמב"ם שסתם את דבריו בענין זה של רבים צריכין לו, מתבאר שאין הוא מפרש דמה שאמרו בגמ' ביצה (הנ"ל) "ואמרי לה משום דוחקא דציבורא" דהוא כפירוש רש"י שעומדין על רגליהן, דאכן לפי פירושו של רש"י אם אין עומדין מפניו אע"פ שצריכין לו אה"נ דאסור, וא"כ היה לו להרמב"ם לבאר זה ולומר דוקא איש שעומדין מפניו או שהיה נבעת כדאמרו בגמ' משום ביעתותא או דוחקא, אבל מדסתם משמע דסבירא ליה דכל שרבים צריכים לו איכא דוחקא דציבורא אם לא יבוא במהרה שהם ממתינים לו ונמצא שמטריחם בהמתנה, ולכך כתב סתם ואמר דכל שרבים צריכים לו מותר. עכ"ד. יעו"ש. וחזינן לפי ביאור דבריו אלה של הלחם משנה בדברי הרמב"ם דהוא מפרש דדוחקא דציבורא דהוה הכא הוא מפני שהיו צריכים להמתין לו, ולא כפירוש רש"י מפני שצריכים לעמוד בפניו. ועכ"פ איך שיהיה הא חזינן מהכי אף לפי ביאורו של הלחם משנה בדברי הרמב"ם דשפיר שרינן לעבור על איסורא דרבנן דההוצאה בכיסא ביו"ט דאית ביה עובדין דחול, משום טורח ציבור.

וע"ע נמי בגמרא דמגילה (כג ע"ב) דאיתא התם, רב איקלע לבבל בתענית צבור קם קרא בספרא וכו', נפל כולי עלמא אאנפייהו ורב לא נפל על אנפיה, מאי טעמא רב לא נפל על אנפיה רצפה של אבנים היתה ותניא אבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה וכו', אי הכי אפילו כולהו נמי ומשני קמיה דרב הואי, ומקשי ולזיל גבי צבורא ולנפול על אנפיה ומתרץ לא בעי למטרח צבורא, ופירש רש"י שאם ילך יעמדו מפניו. ע"ש. וחזינן מהכי דרב מנע עצמו ממצוה זו של נפילת אפים בשביל שלא להטריח הצבור לקום מפניו. ועי' נמי בשו"ת תורה לשמה (סי' רעג) שלמד מזה דשפיר מותר לתלמיד חכם למנוע עצמו ממצוה, משום טורח ציבור שלא יקומו מפניו, וכי הא דהביא שם עובדא דהווה בתלמיד חכם שנמצא בגג בית הכנסת, וקנה לו אחד מן הציבור שנמצא בקומה שלמטה לעשות פתיחת ההיכל, והתלמיד חכם חשש שאם יבוא משם יצטרכו הקהל לעמוד לפניו ויגרום להם בכך לטורח ציבור, ולכן נמנע מלעשות מצוה זאת, האם שפיר עבד. והביא ראיה מהגמ' דמגילה (הנ"ל) דאה"נ דשפיר עבד, כי הא דחזינן התם דרב מנע עצמו מנפילת אפיים מפני טורח ציבור. יעו"ש. ובפשטות כוונתו דהרב תורה לשמה דבמצוה של מנהג מיירי, וכי הא דענין פתיחת ההיכל, וענין זה של נפילת אפיים הוא ג"כ מנהג שתקנו חכמים, עי' בס' כרע רבץ (פרק יב). יעו"ש. וע"ע נמי בשו"ת הרשב"א חלק א (סימן קטו) שנשאל שם בעובדא שבאו לקרוא בביהכ"נ בספר תורה והיה הכהן שבבית הכנסת עסוק בתפילה במקום שאינו רשאי להפסיק, אם ממתינים לו עד שיסיים תפילתו, ולטרחא דצבורא לא חיישינן משום דכתיב "וקדשתו" לכבדו להיות ראשון, או לא. והשיב דמסתברא שאין ממתינים לו, שלא בכל מקום אמרו שיקדים כהן, שהרי במקום תלמיד חכם ואפילו שהוא גר הוא קודם לכהן, ולא יהא כבוד הצבור קל מצורבא מרבנן, וכל האמצעיות שבתפילה קצרו בשבת משום טירחא דצבורא. וכן חששו בכמה מקומות לטרחא דצבורא. וכל שכן כאן דאיכא יקרה דספר תורה שלא יהא פתוח וממתין, וגם איכא טרחא דצבורא וזילותא דצבורא שהוא עסוק בתפילתו והן ממתינים לו. עכ"ד. יעו"ש. וחזינן מהכי נמי דאין צורך להמתין לכהן לקיים בו תקנת חכמים לקרוא בתורה ראשון, בכה"ג דאיכא בהכי טירחא דציבורא. [וע"ע נמי בדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א חאו"ח (סי' ח) שעמדנו לדון שם בס"ר גבי ס"ת שקוראים בו בשבת שצריך להוציא ב' ספרי תורה, ואין שם אלא ס"ת אחד, וצריך לגלול אותו ממקום למקום, אם מותר להוציאו מהנרתיק ולגוללו ושוב להחזירו לנרתיק, כיון שבכך אפשר למהר את הגלילה. וכן עוד עמדנו לדון שם- אם יהיה מותר לגלול את הספר בלא הפסק מטפחת, באופן הנזכר שצריך למהר את הגלילה. ואחר שפלפלנו שם בענין זה באורך בס"ד, אכן העלנו בזה דאה"נ דשפיר שרי לעשות כן כדי לזרז את הגלילה ולמנוע טורח ציבור, ועל אף דאיכא למיחש ביה לאיסורא דבנין וסתירה בכלים במה שמוציאים ומכניסים את הספר תורה לתוך הנרתיק, וכן לאיסור נגיעה בקלף ס"ת בלא מטפחת. יעו"ש].

טורח ציבור חומרתו מדאורייתא או מדרבנן

ולכאורה יש לומר דלא רק איסורא דרבנן שרינן משום טורח ציבור, אלא אף איסורא דאורייתא שרינן, דהא איתא בגמ' יומא (ע ע"א) ובעשור של חומש הפקודים קורא על פה, אמאי, נגלול וניקרי, אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמר רב ששת לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור, מפני כבוד ציבור. ופירש רש"י : מפני כבוד ציבור - שיהו מצפין ודוממין לכך. יעו"ש. ולכאורה הא חזינן מהכי דקוראין בעל פה את הפרשה שלא יהיה טורח ציבור, והרי בהא שקורא בעל פה עובר משום האי דאיתא בגמרא מסכת גיטין (ס ע"ב) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה. יעו"ש. ובאיסור זה הרי איכא דעת פוסקים דאיסור דברים שבכתב דאי אתה רשאי לאומרם בע"פ הוי איסורא דאורייתא, עיין בברכי יוסף ובמחזיק ברכה אורח חיים (סימן מט), ובשו"ת זרע יעקב (סימן א), ובשו"ת חתם סופר חלק אורח חיים (סימן סה), ובשו"ת קול אליהו חלק א' חלק אורח חיים (סימן ב), ובספרו ארעא דישראל (מערכת ד אות טז), ובשו"ת מכתב לחזקיהו (סימן ה), ובשו"ת יחוה דעת חלק ו (סימן כו ד"ה וראיתי), ובשו"ת ציץ אליעזר חלק יז (סימן סג ד"ה ולא תימא), וראה בזה גם בדברינו בס"ד בס' מזהב ומפז בביאור עניני הקטורת (עמוד רכא) ועוד. וא"כ לפי זה דאית ביה איסורא דאורייתא חזינן דשפיר שרינן איסורא דאורייתא בקום ועשה משום טורח ציבור, ואפילו שטורח זה הוא בכל שהוא שיצטרכו להמתין רק עד שיגללו את הספר תורה, שהוא זמן לא כ"כ מרובה. [ובאמת עי' היטב בשו"ת זכר יהוסף למהר"י שטרן (סו"ס רכג ד"ה ומ"מ) שאכן מבואר בדבריו דאף דלענין דברים אחרים נקטינן דלא קפדינן על המתנה של זמן מועט, מ"מ לענין טירחא דציבורא קפדינן אפילו על המתנה של זמן מועט. ע"ש. ובאמת דברי הגמרא דמס' יומא (הנ"ל) תנא דמסייע ליה. וק"ל].

ושו"ר הלום בס"ד בשו"ת נשמת כל חי (סי' ח) שעמד להוכיח מדברי הגמ' דמסכת יומא (הנ"ל) דחזינן שמפני טורח ציבור היה כהן גדול קורא בתורה ביוה"כ בעל פה וכו', יש לדקדק מזה לדעת הסוברים דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה דהוי איסור דאורייתא, דמשמע דס"ל דאיסור טורח ציבור הוי נמי איסורא דאורייתא, ולכן הוא אף דוחה איסורא דאורייתא, וכי הא דחזינן מהגמ' יומא (הנ"ל) דטורח ציבור דוחה איסור דאורייתא. יעו"ש. ובס"ד מצאתי עוד בחפיש'ה גם בדברי הגאון רבי ישראל יעקב אלגזי בס' שלמי ציבור בריש הספר בקונטרס חלבי השלמים עניני טורח וכבוד ציבור (בספק ב' דף ב ע"א) שאכן עמד לדון שם אם טורח ציבור דוחה מילתא דאיסורא דאורייתא בקום עשה, והביא שם בריש דבריו מדברי הרשב"א בתשובה הני'ל (סי' קטו) דחזינן דס"ל דאין להמתין לכהן הנמצא בתפילה שיעלה לתורה ראשון, ואע"ג דיש בזה מצות "וקידשתו", דאין מזה ראיה, משום דאף אם נימא דהוי מ"ע דאורייתא, הרי סו"ס התם הוי בשב ואל תעשה, אבל מאי הוי דינא בקום ועשה. והביא שם נמי את דברי הגמ' דיומא (הנ"ל) וכתב, דאין להביא ראיה אף מהתם להוכיח דשרינן איסורא דאורייתא בקום ועשה משום טורח ציבור, שהרי החוות יאיר (סי' קעה) כתב שענין דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ הוי ספק אם הוא איסור דאורייתא דשמא אינו אלא איסור דרבנן וכו', ועוד פלפל בזה. יעו"ש בשלמי ציבור. מ"מ כאמור אה"נ מתבאר מכלל דבריו דלדעת הפוסקים הסוברים דהוא איסור דאורייתא, אכן חזינן דשפיר שרינן ליה אע"פ שהוא עוקר איסור תורה. ועכ"פ מכלל דבריו של מהרי"י אלגזי בס' שלמי ציבור מתבאר דודאי ס"ל דענין טורח ציבור דוחה מצוה דאורייתא בשב ואל תעשה. וק"ל. וראה עוד גם בדבריו שם (בספק א') שאכן כתב שם להדיא לענין העמידה מפני תלמיד חכם דאע"פ שהיא מצוה מן התורה לכבד את התלמיד חכם משום "והדרת פני זקן", מ"מ הוא נדחה מפני טורח ציבור, משום דטורח ציבור דוחה דבר שהוא מן התורה בשב ואל תעשה. יעו"ש. ואולם יש לעיין בדבריו אלה מעט, שהרי לא מצינו בדברי חז"ל שפטרו מלעמוד בפני הזקן כשהוא טורח ציבור, אלא רק מצינו בגמ' קידושין (לג ע"א) אמר ר' שמעון בן אלעזר מנין לזקן שלא יטריח את הציבור, תלמוד לומר "והדרת פני זקן ויראת" וכו'. יעו"ש. וצ"ב. וק"ל. ויש לפלפל. וע"ע בענין זה של טורח ציבור גם בשו"ת מכתב לחזקיהו לגאון בעל השד"ח (ריש סי' ט) שכתב דאיסור זה של טורח ציבור הוא מדרבנן, וציין שם שכן כתב כבר בחידושיו על הטוש"ע (סי' קמד). יעו"ש.

איסור טורח ציבור באיזה ציבור נאמר

וע"ע בדברי הרב שלמי ציבור שם (בספק ה' דף ג ע"א) שעמד לדון אם כל מה ששנינו בענין טורח ציבור שיש להזהר בזה ושהוא דוחה מצוה דאורייתא וכו' הוא רק בציבור הנמצא בבית הכנסת, או בכל מקום שמתקבצים בו ציבור, ואכן העלה שם דנראה פשוט דלא שנא ציבור שבבית הכנסת, ולא שנא כל היכא דאיכא ביה עשרה דין ציבור יש להם אפילו שאינם רוב עם, וכל עניני טורח ציבור ששנינו נאמר אף בהם. והביא ראיה לזה מהא דחזינן גבי רבי עקיבא בגמ' ברכות (לא ע"א) שכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו היה אדם מניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת וכו', וכשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה שלא להטריח על הציבור ע"ש, ולכאורה אם כל שאינו בביהכ"נ אין בזה טורח ציבור, אמאי לא מכניף עשרה בביתו, והוה מצלי כי אורחיה, אלא שמע מינא דכל היכא דאיכא כינופיא דבי עשרה יחידים, דין ציבור יש להם לענין זה, ואית ביה משום טורח ציבור. ועוד הביא ראיה לדבר מהא דאמרינן במס' שקלים [תלמוד ירושלמי מסכת שקלים פרק ב דף מו עמוד ד] "והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו", ר' חלקיה בשם ר' אחא מכאן שאדם צריך לשלש שקלו שלשה פעמים בשנה, ומכאן שאין מטריחין על הציבור יותר משלשה פעמים בשנה ע"כ, ומתבאר מהכא נמי דענין טירחא דציבורא הוי אף שלא בביהכ"נ. והביא שם עוד ראיות בזה. יעו"ש. וע"ע בזה נמי בשו"ת נשמת כל חי (סי' ו) מש"כ ג"כ בזה באיזה ציבור נאמר דין טורח ציבור. יעו"ש.

באיזה אופן נקרא טורח ציבור

[וע"ע בדברי הפוסקים שאכן מתבאר מדבריהם דעיקר ענין של טורח ציבור הוא ענין ההמתנה ומה שצריכים לחכות בכדי, עי' שו"ת צרקה ומשפט לגאון מוהר"ר צדקה חוצין שעמד לדון שם עם הגאון ר' עמנואל חי ריקי בענין ריבוי עולים לתורה אם נחשב הדבר לטורח ציבור וכו', דהגאון ר' עמנואל חי ריקי ס"ל דהוי טורח ציבור, אולם הגאון ר' צדקה חוצין העלה לבאר דלעולם בכה"ג לא חשיב טורח ציבור, וכתב לבאר שם דכל כה"ג אין לחוש בזה לטורח ציבור, דאע"ג דמצינו [בגמ' מסכת ברכות לא ע"א] גבי רבי עקיבא כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו היה אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכו', וכשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה שלא להטריח על הציבור ע"ש, הנה יש לומר דאין מזה ראיה, שאין להרבות עולים לתורה, דהתם שאני דחשש רבי עקיבא כדי שלא יהיו הציבור בשתיקה כל עוד שהוא מאריך בתפילתו ויהיו הם יושבין ומצפין ודוממין עד שישלים תפילתו, ובכה"ג שפיר איכא טורח ציבור, אבל בנידון הנ"ל שמרבין בקוראים בצבור הרי הם אינמ יושבין ודוממין אלא שומעין קריאת החזן, ואעפ"י שקריאתו אינה צריכה שכבר קראו אותה קריאה, כי הם חוזרים לעשות עליית מוסיפין על אותם הפסוקים, עכ"ז שכר קריאה יש להם בשמעם אותה פעם אחרת, כי אינו דומה שונה פרקו מאה לשונה אותו מאה ואחד. וגם ראייה לדבר ממה שכתב רש"י ז"ל [ביומא ע ע"א] אהא דאמרינן אין גוללין ס"ת בציבור מפני כבוד הציבור, ופרש"י, מפני כבוד הציבור שיהו מצפין ודוממין לכך ע"כ, אלמא דליכא קפידא כי אם בהיות הציבור בשתיקה. וכן אמרו עוד [שם בגמרא דמס' יומא] בסמוך גבי הא דאמרינן. בכדי שיפסוק המתורגמן וכו', וז"ל ונמצאו ציבור יושבין ומצפין אין זה כבוד ציבור ע"כ, ש"מ דהכא ששומעין קריאת ס"ת אפילו שתהיה בלתי צריכה עכ"ז אינן יושבין לבטלה ואין זה ביזיון להם בחזרת קריאת ס"ת, ועוד דהתם גבי ר"ע היחיד הוא מטריח על הציבור, אבל הכא הציבור הם מטריחין על עצמם וניחא להו בדבר זה וכו'. עכת"ד. יעו"ש שהאריך בזה. וחזינן מכלל הדברים דאכן כל הקפידא בטורח ציבור היא שיהיו הציבור צריכים להמתין באפס מעשה, ויש בזה בזיון לציבור. וע"ע נמי בשו"ת נשמת כל חי (סי' ז) שהביא שם כמה דעות בשיעור ההמתנה שהציבור מחכים, בכמה יחשב שהוא טורח ציבור, והסיק שם שהכל לפי הענין שהציבור מרגישים טורח בהמתנה. יעו"ש. וע"ע בשו"ת צדקה ומשפט (שם) מה שעמד לדון אם הציבור יכולים למחול על כבודם בזה. יעו"ש[.

למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi