ועי' בס' אוצרות הרמח"ל (אגרות אות כה) שהובאה
שם איגרת מדברי הרמח"ל שכתב וז"ל: ואל אשר שאלני על ענין גזירת הספרים
אשר במדינת הכומר, כבר יודע כת"ר אשר אני משכתי ידי מדבר דבר בענינים האלה,
אך אם כך אני לאחרים לא אהיה כך עם כת"ר כל אשר אוכל, כ"ש שאין זה דבר
קטן אלא גדול מאוד. ובתחלה אומר ענין זה שלש גזירות התורה שהיו בעו"ה מאין
יצאו, כי אין דבר בלא שורש. וסוד זה "זאת חוקת התורה", ותרגומו "דא
גזירת אורייתא", ונודע שכאן נרמז ענין זה.
וסוד הדבר הוא
ממש ענין הפרה האדומה שהשכינה מוסרת עצמה לשריפת הדין
החזק להציל את ישראל, והיא
הניתנת לטהרת טמאים, שאין להם טהרה אלא היא, הם הנטמאים בטומאה היותר תקיפה דהיינו
טמאת מת, שלכן אין להם תיקון אלא זה. והיא עצמה הטומאה של הגלות בסוד
"הושיבני במחשכים כמתי עולם" ועל כן "היא העולה על מוקדה כל
הלילה" וכו', אבל צריך שיהיה התעוררות לזה למטה, ולכן בזמן שהיה בית המקדש
קיים היתה אפר הפרה.
וכיון שחרב הבית ואין פרה, הוצרכה
התורה עצמה בעוה"ר לימסר כך לשריפה בעבור ישראל, וזה מתקן ג"כ גלות התורה. והנה כמי שכשכלתה
פרה אחרת היה צריך לעשות אחרת, כך תיקון אחד מתקיים עד זמן שמתקיים, אבל בהתגבר
הקטרוגים ח"ו צריך תיקון אחר, והאמר כי הגדר לזה הוא שיהיו ישראל ממיתים עצמם
על ד"ת, ולכן נאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל" כמו שדרשו
ז"ל, וע"כ הושם זה הפסוק לידרש כן בפרשה זאת, ולא בפרשה אחרת.
ועתה אמת הוא
ודאי שקטרוג גדול נתעורר על ישראל, והיתה צריכה התורה לימסר
על ישראל ח"ו אפילו לשריפה, לא תעלה ולא תבוא, ובזה לא אוכל לגלות הרבה כי לא עתה התחיל, והיה לו
זמן. וזה אמת, כי התורה מראה עצמה כאלו נמסרת לזרים, ושם נאמר "צור תעודה
חתום תורה בלימודי", כי אדרבה מסתלקת מידם וניתנת תחת שמירה עליונה של גבורים
מגבורי ישראל, ולכן "וחכיתי לה' המסתיר פניו" וכו', כי עכ"פ
א"א לימלט מהסתר פנים. אך יש תקוה, כי לא ניתנה ביד טמאים והדברים עתיקים.
ואת הכל ת"ל הראנו אלקינו, ולא אוכל להרחיב. והאמת, כי במקומות האלה היו
קטרוגי התורה יותר, כי יותר לא המיתו עצמם והלכו אחר הנאות העולם, כי כן בכל
איטליא. עכ"ד. יעו"ש.
ורואים אנו
מדבריו אלה של איש אלקים קדוש בונה בשמים עליותיו הרמח"ל ז"ל, דמידי זמן
שכשהתורה הקדושה רואה שמתגברים הגזירות והדינים ח"ו על ישראל, היא מוסרת את
עצמה לשריפה להיות כפרה על ישראל, וזהו בגדר אפר פרה אדומה שכשם שהוא היה מכפר
ומטהר את ישראל, כך גם הוא אפר כתבי הקודש של התורה הקדושה ההולכים לשריפה מכפרים
ומטהרים את ישראל. וק"ל. ויש עוד להעמיק בדברי הרמח"ל הללו,
ואכמ"ל.
וע"ע נמי
בדברי המג"א בשו"ע או"ח (סו"ס תקפ) שכתב שם נמי בענין שריפת
הספרים דהוא רמוז בפסוק זה "זאת חוקת התורה" דמתרגמינן "דא גזירת
אורייתא", ושאכן בפרשה זו נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת, ועל כן נהגו
יחידים להתענות כל שנה ביום ו' פרשת חוקת, ולא קבעו לזה תאריך בימי החודש, כיון שמתוך
שאלת חולם נודע להם שיום הפרשה שקוראים בו "זאת חוקת התורה" ומתרגמינן
"דא גזירת אורייתא" הוא הגורם וכו'. יעו"ש.
ואכן דברים אלה
הם פשוטים ברורים וידועים לכל עולל ויונק מנער ועד זקן טף ונשים, דכל זכות קיומם
של ישראל הוא אך ורק בזכות התורה הקדושה שהיא עומדת להם לצינה ולמגן ממש, וככל
שישראל שומרים את התורה והמצוות יותר, גם היא מוסרת נפש למענם יותר, וזכות הגנתם
יותר גדול ועצום. ואם ח"ו להיפך דעוזבים התורה ח"ו וח"ו, לא יעזור
שום דבר אחר מדרכי הטבע להציל את ישראל ח"ו. וכבר ידוע המעשה דהוה בזמן הגאון
רבי יצחק אלחנן מקובנא שהיתה תקופה דבעירו היו כולם שומרי תורה ומצוות, מלבד יהודי
אחד אשר נתפס ברשת ההשכלה ותרבות הגויים, ויהי היום והנה הקיסר גזר גזירה על
היהודים והיה צריך לשלוח אליו אדם אשר יוכל לפיסו לבטל הגזירה. קרא רבי יצחק אלחנן
לאותו משכיל וביקש ממנו שיצא בשליחות זו לקיסר לבטל הגזירה, כיון שהוא מכיר ורגיל
בגינוני המלכות ובתרבותם ויש לו ידע והשכלה לדבר עימהם כהרגלם וכו', ואכן נענה
אותו יהודי והלך לקיסר ודיבר ושוחח עימו וב"ה נתבטלה הגזירה. מיד חזר אותו
משכיל לעיר קובנא שמח וטוב לב, ובא לביתו של רבי יצחק אלחנן לבשרו את בשורת הגאולה,
וכל העיר צהלה ושמחה והודו להשי"ת על אשר גאלם והצילם, ואז פנה אותו משכיל
לרבי יצחק אלחנן ואמר לו מדוע כל היהודים החרדים לדבר ה' בני העיר הזאת מקנטרים
אותו כל העת והזמן על אשר הוא משכיל והולך בחוקות הגויים והשכלתם, הנה כי כן בעת
הזאת אשר היו צריכים ישועה מהקיסר לא מצאו אחד מאנשי העיר אשר היה יכול ללכת לקיסר
מלבדו כיון שיש לו השכלת תרבות הגויים, וא"כ מה רע בדבר זו כי הנה שלימוד
התורה וקיום המצוות העושים בני העיר לא יכלה לעמוד להם בעת הקשה הזאת ורק הוא
שלומד והולך בחוקות הגויים יכל לבטל הגזירה.
ומיד השיבו הגאון
רבי יצחק אלחנן על אתר, במעשה דהוה בעגלון אחד שהתחיל לעבוד בעבודה זו, והנה
לימדוהו חבריו העגלונים כל אחד מנסיונו במלאכה זו כל מיני עיצות טובות ומועילות כי
אין חכם כבעל הנסיון, ובין כל עיצות אלה הנה לימדו עגלון אחד עיצה חשובה מאוד,
ואמר לו כי הנה אם באחד מימי החורף הקרים והמושלגים כשיהיה בדרך ויורדים שלגים
ירגיש שאזניו קפאו יזהר מאד לשפשף את אוזניו תיכף ומיד בשלג אשר נמצא על פני
האדמה, ויזהר להקפיד מאוד בעיצה ואזהרה זו לקחת שלג דוקא ולשפשף את אזניו, ולא
לחמם אוזניו בדבר חם כמים חמים וכיו"ב, כי דבר זה לא רק שלא יועיל אלא גם
יכול להזיק לו מאד, ורק כך ירווח לו ואוזניו יפשירו אם ישפשם בשלג הקר המכסה את
הארץ.
ויהי היום והנה
היה עגלון זה נוסע במסעיו בחודש טבת אשר השלג מכסה את הארץ, ומרוב הקור הגדול
והשלגים הכבדים אכן קפאו אוזניו, תיכף ומיד נזכר אותו עגלון באותה עיצה יעוצה אשר
לימדוהו חבריו, ומיד ירד וקפץ מן העגלה הנוסעת ולקח שלג במלוא חפניו ושפשף בהם את
אזניו, ואכן ראה שזוהי תרופת פלאים, כי אזניו הפשירו מיד מן הקור הגדול. ולאחר גמר
מסעו כשחזר עגלון זה לביתו, פנה בשמחה גדולה לאשתו נות ביתו וסיפר לה כמה חייב הוא
שבח והודאה לקב"ה על כל הטוב החסד אשר גמלו שעשה כעיצה הזאת והציל את אזניו,
ואז שאלה אותו אשתו וכי מה הנס הגדול אשר נעשה כאן שאתה כל כך מתפעל בו ומשבח
לקב"ה ?, ותיכף ומיד נזדעק אותו עגלון כפרי והשיב לה, מה פירוש איזה נס נעשה
כאן ?!, וכי אין זה נס גדול ועצום שאוזני קפאו דוקא בחודש טבת שב"ה השלגים
מצויים בו על פני האדמה, דמי בנפשך אם אוזני היו קופאים בחודש תמוז שאין בו שום
שלגים, מהיכן היתי יכול להביא שלג להפשיר את אוזני ?!.....
ואז המשיך רבי
יצחק אלחנן ואמר לאותו משכיל, דע לך, כי דבריך אלה הם בדיוק כמו דבריו הטפשיים של
אותו עגלון כפרי, כי באמת אמנם נכון הדבר שאתה הוא זה שביטלת את גזירת הקיסר על
ידי שהלכת והשתדלת אצלו ורק אתה היחיד שיכלתה לפיסו עקב ידיעותיך בתרבות ובהשכלה.
אבל דע לך מי הביא בכלל את אותה גזירה, זה רק אתה!, כי אם באמת היו כולם שומרי
תורה ומצוות מעיקרא דדינא פירכא בכלל לא היתה הגזירה נגזרת, אלא כל זה היה רק
בעטיך שאתה מחלל את התורה והמצוות וממילא באה הגזירה, ועל כן אמנם נכון הוא שאתה
הוא זה שביטל את הגזירה, אבל באמת אםם היית שומר תורה ומצוות בכלל לא היה גזירה
ולא היה צריך לטפל בה כלל. ע"כ.
והדברים מופלאים
מה רב כוחה הוא של תורתינו הקדושה אשר היא אגוני מגנא ואצולי מצלא על כל בית
ישראל, שאלמליה אנו משמרים אותה כראוי ממילא לא יהיו גזירות כלל שנצטרך לטפל בהם,
ורק יהיו כולם יושבים ועוסקים בתורה, ובזה מיושב נמי השאלה אם יהיו כולם יושבים
ועוסקים בתורה מי ישמור ויטפל בעניני דרך ארץ וכו', אולם להנ"ל הדברים ברורים
כשמש דאם כולם יעסקו בתורה וישמרוה כראוי, ממילא לא יצטרכו כלל לכל ענינים מיותרים
אלה. ודי בזה לכל מבין ומבקש דעת.
ועל כל פנים הוא
האמור דתורתינו הקדושה היא המגינה עלינו במשך כל ימי גלותינו, ואילמלא היא
ח"ו אין לנו שום אפשרות שיור וקיום ואפילו לרגע אחד, ואכן לפי הנאמר י"ל
בס"ד דזה הוא הביאור הפשטי של הפסוק (תהילים כט) "ה' עוז לעמו יתן ה'
יברך את עמו בשלום", וכבר דרשו חז"ל (מדרש שיר השירים רבה פרשה א פסקה
כג) דעוז הוא התורה, כמ"ש (תהילים ח) "מפי עוללים ויונקים יסדת
עוז", וממילא היינו דבזכות העוז שהיא התורה, רק אז יוכלו ישראל להתברך במידת
השלום, לשבת בשקט ובשלוה מפני כל הקמים וכל שאר מאורעות הזמן. והדברים ברורים
וידועים. ברם כבר כתב הגאון הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (בהקדמה) יסוד אמת
וז"ל: כי לא תמצא ברוב דברי, אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים
בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל, כך
ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה. ע"ש. ועל כן לכבודה של תורתינו הקדושה ראוי
לעורר הדברים.
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi