The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

הנה בענין חשיבות לימוד הבית יוסף כבר כתבנו לעיל, והבאנו מגדולי הדורות כמה חייבו ללמוד הבית יוסף דבלעדי כן לא יוכל האדם להגיע לידי פסק אמת, וע"ע נמי בדברי החזו"א באגרותיו ח"ג (סי' נג) שכתב שם וז"ל: וגם אין זה ממידת מרן ללמד דעת בהשמטה, ואדרבה היה מביא הדין להכשר, אבל האמת שמרן לא הביא כל וכו' וסמך על מש"כ בב"י, וזה מצוי הרבה בשו"ע שקיצר וסמך על הבית יוסף וכו'. יעו"ש. וחזינן דאכן מרן ז"ל פעמים רבות כתב כמה דברים וענינים והלכתא גבירתא שלא הזכירם בשו"ע, אלא רק בבית יוסף, וא"כ אם לא ילמד האדם הבית יוסף מהיכן ידעם. ובעוה"ר ראינו כמה וכמה פעמים שגגת תלמוד עולה זדון ח"ו, דהיו שהורו רק מן השו"ע ונשמט מהם דברי מרן בב"י, דלא סיימוה, וטעו בהוראה רח"ל, עד שהיה צורך להראותם דברי מרן ז"ל בב"י, והמה ראו כן תמהו ונבהלו כיצד נחפזו לפסוק מתוך השו"ע בלי לעיין בדברי מרן בב"י. דברי מו"ר מרן מלכא הגאון הראש"ל שליט"א שאמר לפני כעשרים שנה בגודל חיוב לימוד הבית יוסף מתחילתו עד סופו, ושיש לקבוע בו עיתים בכל יום שיהיה לו סדר קבוע ללמוד דף אחד מהבית יוסף וכיוצא בזה, עד שיסיימו. ולחיבת הקודש דאיירינן הכא בענין גודל החיוב ללמוד הב"י כדי להגיע לפסק אמת, אמרתי להביא כאן דברי מו"ר עט"ר מרן מלכא שליט"א אשר זה מכבר רבות בשנים, עומד ומזהיר על גודל חיוב לימוד הבית יוסף אשר בלא לימוד הספר הזה לא ירים איש את ידו ואת רגלו בלימוד ההלכה, ודיבר עימנו בענין זה כמה וכמה פעמים עוד לפני כעשרים שנה, ועל כן אמרתי להביא דברי קודשו בזה אשר שמענו ונדעם מפי קודשו מאז מקדם, וכן הובאו דברים אלה בקובץ חזון עובדיה ח"ב (תמוז תשמ"ג עמוד קכט) וזל"ה: בילקוט שמעוני (פרשת עקב) על הפסוק "נחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים", מובא, יכול מפני שהם נחמדים ומתוקים נמנעתי מהם?, תלמוד לומר גם עבדך נזהר בהם, וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. ולכאורה צריך להבין, מה הוא שאומר "יכול נמנעתי מהם"? ומה הסלקא דעתין שיימנע מהם, אדרבה, כיון שהם נחמדים מזהב ומתוקים מדבש, אם כן בודאי ובודאי שכל אחד יהגה בהם, ומה הוא שאומר "יכול מפני שהם נחמדים נמנעתי מהם?". ואפשר להסביר את הדברים ע"פ מ"ש הגאון מסוכטשוב זצ"ל, בהקדמה לספרו "אגלי טל", לדחות דברי הטועים החושבים כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד תורה לשמה, כל כך, כמו שאם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג, והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג, בסברות ובפילפולים, בדברים המשמתים את לבו של אדם, הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. וכותב על זה הגאון, כי באמת זה טעות מפורסם, ואדרבה זה הוא עיקר מצות לימוד תורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעים בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה, (וע' בפרש"י סנהדרין נח ע"א ד"ה ודבק) והתורה עיקרה היא בשמחה, ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך, וההנאה שבלימוד התורה היא התורה לשמה. ובזה נפרש מש"כ בילקוט שמעוני הנ"ל, שדוד המלך בא להוציא מאותם הטועים מדרך השכל, ואומר, שהתורה היא כל כך חשובה, שדבריה נחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ומנופת צופים, א"כ שמא תחשוב שאינה תורה לשמה ח"ו? וא"כ יש לתור ולחפש לימוד שאינו משמח ומרנין את הלב, ע"ז אומר "תלמוד לומר גם עבדך נזהר בהם", שאף שיש הנאה מלימוד התורה, ויש ללומד תענוג בלימודה אבל זה הוא בכלל מצוה לימוד תורה, והוא כפסיק רישיה, שאי אפשר שלא תהא שמחה כשהוגים בתורה, ולכן אמר דוד המלך "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". הדברים האלה אמורים בפרט על אותם תלמידי חכמים שב"ה יגעים בתורה, וגם קוטפים את הפירות של לימודם, מבחינת "נוצר תאנה יאכל פריה", אלה שעוסקים בלימוד ההלכה למעשה, שהם מבחינת מה שנאמר "בוקע עצים יסכן בם" (קהלת י ט) שהעובד וטורח לבקוע עצים, נהנה מכך, שמתחמם בעצים אלו, וכך יגיעה של תורה, היגע וטורח בעסק התורה, בסופו של דבר נהנה מדברי התורה, ומשתמש בלימודו להורות הלכה למעשה, לשעה ולדורות. כי יגעת ומצאת האמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן. כיום יש בכמה ישיבות שב"ה יגעים ועוסקים בתורה בהתמדה, אבל מסתפקים בפלפולים בעלמא, אינם ממשיכים את לימודם גם לעבר ההלכה למעשה, וכבר אמרו חז"ל (ברכות ח ע"א) מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, שממנה תוצאות חיים, וכפי שכותב רבינו האר"י ז"ל, כי הלכה אותיות "הכלה", שבזה מייחד הדודים, ויש בזה כמה ענינים חשובים בלימוד ההלכה. אשר על כן שומה על כל אחד ואחד מהעוסקים בתורה, שישימו כל כובד משקל לימודם בלימוד ההלכה למעשה, ובכל מסכת אשר עוסקים בלימודה, לאחר שיעיין בעיון נכון בדברי הרא"ש הרי"ף והר"ן, אשר הם לנו לעינים, ראשונים כמלאכים, יעיין גם כן בדברי הבית יוסף והשלחן ערוך, באותן הלכות עצמן הנוגעות לסוגיא שלמד, שבכך הוא מברר את הסוגיא בבחינת "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", שאין זה ראוי שישאר בידו הויות הסוגיא והשקלא וטריא שבה, ואינו יודע כיצד נפסקה ההלבה למעוטה, וגם הטעם של ההלכה. ולימוד ה"בית יוסף" הוא דבר חשוב מאד, ויש לעורר להתחזק בלימוד הב"י, כי לאחרונה חל ריפיון-מה בזה, ואין הכל לומדים ב"י, אלא אם מבקשים לידע מסקנת ההלכה, מעיינים בש"ע, ומסתפקים במש"כ ה"כף החיים" או ה"משנה ברורה", והיא דרך לא נכונה, וטעות מרה. כי כבר כתב מרן הב"י בהקדמתו [כוונתו בפשטות לדברי הסמ"ע בהקדמתו לחו"מ שכתב שם כן], שהלומד לא יבין את דבריו בשו"ע, אא"כ ילמוד בספרו הב"י, כי רק לאחר שהוא ממצה את כל הנידון, בהיקף הענין, איבעית אימא סברא איבעית אימא גמרא, רק לאחר מכן מגיע לידי פסק הלכה, חתוך וברור, להבין ולהורות. וכמ"ש ג"כ המהרש"א בחידושיו למס' סוטה (כב ע"א) על מ"ש שם בגמ', על הפסוק במשלי (כד) "ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב", אמר רבי יצחק אלו ששונים הלכות וכו', מבלי עולם ס"ד, אמר רבינא אלו שמורין הלכה מתוך משנתן, תניא נמי הכי, א"ר יהושע, וכי מבלי עולם הן, והלא מיישבי עולם הן, שנאמר "הליכות עולם לו", אלא שמורין הלכה מתוך משנתן. וכותב ע"ז המהרש"א, "ובדורות הללו אותן שמורין הלכה מתוך השולחן ערוך והרי הם אין יודעים טעם הענין של כל דבר אם לא ידקדקו מתחלה בדבר מתוך התלמוד שהוא שימוש תלמידי חכמים, טעות נופלת בהוראותיהם, והרי הן בכלל מבלי עולם, ויש לגעור בהן". ע"ש. [וא"כ לימוד הבית יוסף אכן הוא במתכונת זו בדיוק שהוא דקדוק בדברי הסוגיא בתלמוד ובדברי הראשונים אשר עסקו בה]. ומכאן יש ללמוד עד כמה חובה היא עלינו להתמיד לילות כימים על לימוד הבית יוסף, וההלכה במקורותיה. ובאמת, שכך עשו כל גדולי ישראל מדורי דורות, שעסקו הרבה לאחר לימוד הסוגיא, בלימוד הבית יוסף, ומרגלא בפומיה של מורינו ורבינו הגאון המופלא, עטרת תפארת, גולת הכותרת, כקש"ת רבי עזרא עטייה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, "תלמדו הרבה ב"י, כל עסקיכם יהיה בבית יוסף" וכך היה רגיל לומר לנו בהיותינו צעירים. והנה הלומד בב"י, לא זו בלבד שמבין לנכון את דברי מרן בהלכותיו בשו"ע, אלא אף לומד דרך נכונה ואמתית בהלכה. דרך וכללים בפסיקה ההלכתית המסועפת. כי כאשר נתבונן, נבחין כי מרן הב"י אפי' בהלכות החמורות, כמו הלכות שבת שהם איסורי סקילה, או בהלכות נדה שהם איסורי כרת, אף על פי כן לא אחת שמכריע בכוחא דהיתרא, לאחר שמביא דברי הפוסקים, מערכה לקראת מערכה, הללו אוסרים והללו מתירים. ומתוך דברי הב"י יוכל המעיין לידע ביסודות איתנים, כיצד לנתב את הפסיקה ההלכתית, ביסודות הלכתיים ברורים ומוצקים. ולכן גם כאשר יבא לפניו נידון שאלה חמורה, באותן בעיות אקטואליות המתחדשות על ידי הטכניקה החדישה, חדשים לבקרים, וברור שאין כל דבר מבואר להדיא בשלחן ערוך, על כן לאחר שידע את הצד הטכני של הנידון, ויבא לדפוק על דלתותיהם של רבותינו הפוסקים, ראשונים ואחרונים, אשר מפיהם אנו חיים, ורואה לפניו שהללו אוסרים והללו מתירים, אם אין הוא לומד ב"בית יוסף" הרבה, יהסס ויחשוש מלפסוק ולהכריע בדבר. מה שאינו כן כאשר הוא הוגה גם בדברי הב"י, במקור הדברים בגמ' ובפוסקים, יהיה לו החיל והאומץ לפסוק ההלכה בצורה בהירה וברורה, כשם שמרן ז"ל הדריך אותנו בדרכי הפסיקה לידע כיצד לפסוק ולהכריע הלכה למעשה, בכללי ההוראה הרבים. וכך הוא מקבל באופן ישיר את אותה ההשראה מלימודו בב"י, לפסוק גם בשאלות שהזמן גרמן. והוא נמשל לרב חובל אשר נותן בים דרך, ובמים עזים נתיבה, וכך הוא במי שרואה לפניו פוסקים רבים, מכאן אוסרים ומכאן מתירים, כשרגיל בלימוד הב"י, ידע אל-נכון לפסוק לכאן או לכאן, ואינו חושש להכריע. הגאון המהרש"ם, רבי שלום מרדכי שבדרון, שהיה ידוע כפוסק הלכה עצום, ותשובות רבות בתוך שבעת חלקי השו"ת שלו נפסקו בכוחא דהיתרא גדול, שאלוהו פעם מנין הגיע לכב' כחא דהיתרא זה? והשיב להם: כ"ז הגיע אלי מכח שינון לימוד הב"י!. ומסופר, כי סמוך לפטירתו, בהיותו שוכב על ערש דווי, באה לפניו שאלה בהלכות שבת, והשיב להם: הלכה זו נמצאת בב"י הלכות מזוזה, סימן פלוני, והדין הוא כך וכך. השתוממו השומעים, כיצד הלכה זו השייכת להלכות שבת, מופיעה בהלכות מזוזה?, ואכן עיינו שם ומצאו כדבריו. ושאלוהו תלמידיו, רבינו כיצד זה יכול כב' לזכור כל כך לעת זיקנה ושיבה הלכה הבאה דרך אגב, בהל' מזוזה?. ואמר להם: אם למדתי את כל הבית יוסף, על כל ארבעת חלקי השלחן ערוך, ארבע מאות פעם (!) כיצד זה יתכן שלא אזכור?. א"כ הבה ונתבונן, ונשים אל לבנו ענין חשוב זה, ונבין מכאן גם איזו התמדה עצומה היתה להם, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, כי הוא דבר עצום לאין ערוך אליו, ללמוד ארבע מאות פעם את כל הב"י על כל חלקי הש"ע! ! !. ובאמת, אם אינו עושה כך בצעירותו, האם בזיקנותו יעשנה? לפיכך יש לו לאדם להכין עצמו כשור לעול וכחמור למשא, ויקבע לו שעה קבועה בכל יום, ללימוד הבית יוסף, והשלחן ערוך - על הסדר, ולשנן הדברים כל צרכן, כדי שיהיו הדברים חקוקים על לוח לבו לזכרון לפני ה', וברורים בפיו כדי כל צרכן, כי בודאי הגמור שבפעם אתת או יותר לא יוכל לזכור כלל, שהוא בבחינת ונשכח כל השבע . . . והגאון רבי שמואל הלוי ואזנר, בספרו "שבט הלוי", מספר, כי הגאון פאר הדור ה"חזון איש" זצ"ל אמר לו כדברים האלה לאמר: "כאשר הייתי צעיר כבן ח"י שנה, החילותי ללמוד הרבה "בית יוסף" ולשננו, והיו כל חברי מלעיגים בי, כי מה ייצא מ"בטלן" זה הלומד ב"י?. ולבסוף - אמר החזו"א - יצא ממני מה שיצא ב"ה, והם היו משכימים לפתחי לשאול הלכה למעשה, וכל זה לא הגיע לי רק מלימוד הבית יוסף". א"כ חזו וראו כמה גדול כוח לימוד הב"י, שהחזו"א שהיה גדול הדור, מעיד בעצמו שכוחו בא מכח הב"י!, ואשר על כן אין לנו להסתפק בספרי הליקוטים, ליקוט בתר ליקוט, וכשם שקובעים לימוד יומי ל"דף היומי" של לימוד גמרא, כך יש לקבוע ללימוד הב"י, וקובץ על יד ירבה, שבמשך השנים יסיים את כל ארבעת חלקי השלחן ערוך ב"בית יוסף" ולשננם עם השלחן ערוך. [א"ה נר"ו: וברוך אלוקינו שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאכן נתקיים חזון נבואי זה, והנה מעתה אחינו בית ישראל די בכל אתר ואתר יתחילו ללמוד לימוד זה להיות שותפים במפעל קדוש זה אשר השי"ת ברחמיו זיכנו להקימו "מפעל טור ובית יוסף העולמי - הדף היומי", ללמוד בכל יום דף אחד של הטור ובית יוסף במתכונת זו של "דף יומי", ובעה"י יזכו לסיים אל כל ד' חלקי הטור וב"י במשך כשש שנים, יהי ה' בעזרינו על דבר כבוד שמו. אכי"ר]. ומסופר, שכאשר באו לבחור רב ראשי בבגדאד, עיר חכמים וסופרים, באו ראשי הקהל לפני רבי שמואל לניאדו, שהיה בארם-צובא שבסוריה, וביקשוהו שימליץ בפניהם על הראוי לשמש כרב ראשי ואב"ד בבגדאד. וידוע שתלמידיו של רבי שמואל היו גדולי תורה ואדירי דעת, ורבי צדקה חוצין (בעל שו"ת צדקה ומשפט) היה מהמעולים שבתלמידיו, וחיבבו מאד. רבי שמואל השיב לראשי הקהל "אני מדבר בצדקה רב להושיע . . . ", וקיבלו עליהם לרב את הרב צדקה חוצין, וכאשר באו להציע בפניו את המשרה, סירב, ולאחר הפצרות רבות אמר להם: "אם כן תנו לי שנה אחת, ואלמד את כל הבית יוסף על כל ארבעת חלקי השלחן ערוך, ורק אחר כך אסכים". ובודאי שאם היה זה לימודו הראשון, לא יכל היה ללמוד הכל תוך שנה אחת בלבד, שיש בתחלה להבין ולהעמיק בכל דבר ודבר, והיתה זאת עבורו חזרה כללית לפני קבלו את התפקיד הרם של רב ראשי ואב"ד בבגדאד. גם הגאון רבי יוסף בר סלובייצ'יק מבריסק, מח"ס "בית הלוי", שכוחו בפלפול היה עצום, מלבד זאת ידע על בוריים את הבית יוסף על כל ארבעת חלקי השלחן ערוך!, ופעם אחת כאשר שכב על ערש דווי, במשך ארבעה חודשים רצופים, עבר מאן-דהוא ובקול רם היה הולך ובא ומכריז, "רבי יוסף חלה ושכח תלמודו" (ע' גמ' נדרים מא ע"א), וחלשה עליו דעתו של רבי יוסף, שמא אמת הוא. וכאשר הבריא, סירב לילך לביה"ד, עד שקודם לכן השמיע לחבריו הדיינים את כל השלחן ערוך מלה במלה בעל-פה!. וכמה יש לנו לעמול וליגע הרבה כדי שנגיע בעזה"י למדרגות אלו. והדבר מחייב התמדה עצומה, לניצול כל רגע יקר, ויחוס על הזמן שלא ניתן להשבה, וכל רגעיו ינצלם אך ורק לעסוק בתורה הקדושה, ללא הרף!, וכל אחד חייב לומר "מתי אעשה גם אנכי לביתי!", ויחליט בעצמו בהחלטה גמורה לשאוף ולדעת את כל הבית יוסף על כל ארבעת חלקיו!, וכמאמר חז"ל, חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם!, ולא ידחם [את השואלים דבר ה' זו הלכה] אצל מורי הלכה אחרים, כי בכך אינו עושה ענווה, שחייב לחשוב שבשבילו נברא העולם ממש, לעמול וליגע בתורה, ולהגיע לכלל מורי הוראות, לשעה ולדורות. וע"כ יש להחזיק בידי הלומדים את ההלכות ביסודות ובמקורות הדברים, מהתלמוד עם טור ובית יוסף, ושו"ע ונושאי כליו הרבים. כי הלימוד בלי התלמוד, הוא כענן בוקר, וכטל משכים הולך. וכל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ועל זה אמרו בגמ' (סנהדרין יד. וכתובות יז.) כל מן דין סמוכו לנא, לא תסמכו לנא לא מן סרמיסין, ולא מן סרמיטין, ואמרי לה לא מן חמיסין ולא מן טורמיסין. (ופרש"י, סרמיסין, מסרסין ההלכות בהיפך טעמיהם. חמיסין, אומרים חמישית הטעם). ואמנם כיום לצערינו יש סרמיסין, סרמיטין וטורמיסין, אבל ב"ה יש כאלה שכל רואיהם יכירום שהם זרע ברך ה', יראת ה' היא אוצרם, וזו תהלתינו וזו תפארתינו להקים דור של תלמידי חכמים, שיהיו למורי הוראות בישראל. והשי"ת יזכה אותנו תמיד לעשות רצונו יתברך, להגדיל תורה ולהאדירה, אמן. עכלה"ק של מו"ר מרן מלכא שליט"א אשר שמענו מפי קודשו לפני כעשרים שנה, דברי אלוקים חיים, אשרי אוזן שומעת תוכחת חיים, ושומע לעיצה חכם, אשריו ואשרי חלקו בעוה"ז ובעוה"ב. וראה עוד דברים כיו"ב בגודל חשיבות לימוד הבית יוסף ועומק ההלכה בדב"ק של מו"ר שליט"א בס' הליכות עולם הנדפ"מ (בהקדמה עמוד יז והלאה). יעו"ש.