The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

וע"ע בענין המחלוקת של בירורי הדינים וההלכות וכו' שיש בין חכמי ישראל, והם חולקים ומפלפלים בו לשם שמים, כמה תועלת יש לעולם בזה, בדבריו המופלאים של החת"ס בדרשותיו (דרוש לפר' זכור, ויקרא תקנ"ד, דף קפג ע"א) שכתב שם וז"ל: אמרו חז"ל "תלמידי חכמים מרבין שלום בעולם", והכונה הנכונה בזה, דהנה כי כל המדות נבראו מאת הבורא ית"ש מדת הבושה והעזות והגאוה והענוה והשלום והמחלוקת, וא"א לעולם בלי שום מדה מהמדות, וא"א לומר שתעקר מדה אחת מכל וכל, אך ראוי להשתמש בהם במקומות הראויים. והנה, המחלוקת נאה ויאה לעוסקי בתורה ופלפולה ועולים בהר ה' ומקום קדוש, זה יאמר לפי שכלו וזה לפי שכלו, עד כי יכריח אחד את חבירו להעמידו על האמת כמחלוקת שמאי והלל, ועי"ז לא יהא אחיזה לקליפה לגרום מחלוקת בעולם, כי הטרודים בעבודת ה' מסתפקים במה שבידיהם ואינם משתוקקים למה שאינו שלהם, ומדריכים דורם בדרך הישרה, ועד"ז 'מרבין שלום בעולם', שמחלוקתם גורם הסתלקות אחיזת הנחש הקליפה. אמנם, בשעה שמתעצלים מלעסוק בתורה ופלפולה ושלום ביניהם, מתעוררים תאותם ואינם מסתפקים במה שיש להם, ולבם פנוי לפנות אחרי הבלי העוה"ז ופתויו ומתקנאים איש ברעהו, והנחש מתגרה להרבות מחלוקת ביניהם, כי א"א לעולם בלא מדה זו, וכיון שלא תמצא בקדושה - על כרחך תמצא בטומאה. עכלה"ק. יעו"ש. וכ"כ כיו"ב נמי בס' שבט מוסר (פרק לז אות מח-מט) דהיינו כוונת הדברים דתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, דע"י מחלוקתם בדבר שבקדושה והיינו לימוד התורה, הם מחלישים כח הקליפה והסיטרא אחרא, וממילא נעשה שלום בעולם. יעו"ש. וראה עוד נמי בדברי הרב שבט מוסר (פרק לט אות יג). ע"ש. וע"ע כיו"ב בזה נמי בס' שיחות הר"ן (מברסלב, סי' עז), וראה גם היטב בליקוטי מוהר"ן (ח"א סי' טו אות ב). יעו"ש. וראה נמי בס' כרע רבץ (בהקדמה עמוד 4) שכתב לבאר לפ"ז כוונת התנא (באבות פ"ה מי"ז) דתנן 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים', ולכאורה מה ברכה יש בזה שסופה להתקיים, וכי לא מוטב שגם היא לא תתקיים ולא ירבו מחלוקות בישראל. ולפ"ד החת"ס הנ"ל מובן, דיש ענין בקיומן כדי להציל העולם ממחלוקות שלא לשם שמים. ע"ש. וכמו כן לפ"ז אפשר לבאר מאמר חז"ל (תענית כג ע"א) 'או חברותא או מיתותא', והיינו או דיהיה לו חברותא דיתנצח עימו בהלכה, וממילא רווחא לעלמא להסיר חרון אף מן העולם, ולהביא שלום בעולם, דאי לאו הכי ח"ו ישאר תוקף המחלוקת ח"ו בעולם וממילא מיתה הוי לשונאי ישראל ב"מ. וק"ל. וע"ע בענין זה של גודל השלום, שאין השכינה מצויה אלא אך ורק במקום שיש בו שלום ומישור, בדברינו בקונטרס "פלגי מים" [שבסוף שו"ת עטרת פז ח"א חחו"מ] (עמ' 34 הערה נו-נח), וכן נמי בדברינו בזה בס' מזהב ומפז על עניני הקטורת (פרק ו). ע"ש ומשם באר'ה, דעיקר מקום שריית השכינה הוא במקום שיש בו שלום. יעו"ש. ועל כן כאמור הכא נמי אמרינן הכי, דלשון זה של ספר הבית יוסף לשון השכינה הוא, ועל כן יש בו לשון דמשנת חסידים, שאפילו במקום שאפשר לנקוט בו לשון של תמיהה וריתחא דאורייתא וכו', לשון כזה לא ימצא ברובו ככולו של ספר קדוש זה, והכל הוא לסיבת הטעם הנ"ל. וק"ל.