The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

ועיין בדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א חאו"ח (בהקדמה עמוד ט) שכתבנו שם בס"ד בענין זה שדברי הגמ' כאן מוסבים על לימוד ההלכה בעומק העיון, ולא על פסקי הלכה בעלמא, ואלו דברינו שם: שמתי לנגד עיני מאמר רבותינו ז"ל בברכות (ח ע"א) אמר רב חסדא מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא, מיום שחרב ביהמ"ק אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. ע"כ. ובפשוטם של דברים מדקאמר אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, כלומר אע"ג דהתם ג"כ עוסקים בתורה, דבית המדרש מקום מיוחד ללימוד תורה הוא עי' ברכות (כח ע"ב), וברכות (סד ע"א) ועוד, ואפ"ה קאמר אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, ועי' בדברי המהרש"א בחי' אגדות (שם) ד"ה המצויינין בהלכה וכו', דמבואר בדבריו דהיינו ענין הלכה פסוקה. דאע"ג דבביהמ"ד ילפינן נמי הלכה, אבל חביב לפני ה' יתברך הלכה פסוקה. וכן נמי מבואר להדיא בדברי רבינו החיד"א בפתח עינים בברכות (שם) ד"ה אוהב ה' וכו', שעמד נמי בביאור דברי הגמ' הללו, וכתב שם, דיש מקשים הרי בבית המדרש לומדים שם הלכות ואיך קאמר שערים המצויינים יותר מבתי מדרשות וכו', ופירש, דלפי פשוטן של דברים נראה דה"פ אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה כלומר זאת התורה שמעמיקים בהלכה, לאפוקי כשלומדים את ההלכות בביהמ"ד לפי פשוטן וכו'. ע"ש בדבריו הנחמדים. וראה גם כיו"ב בדבריו בס' מדבר קדמות (מער' ח אות ב). ע"ש. וע"ע להגאון רבינו יעקב ממרויש מבעלי התוספות בעל שו"ת מן השמים, אשר כתב שם בתשובותיו (סי' לב), גם שאלתי על החכמים אם מפרשים פירוש פסוק או הלכה, ומחדשין בה חידוש ובעבור שלא ישכחו כותבין אותו חידוש בחולו של מועד, ואומרים שאין לך דבר האבוד גדול מזה, ואם לא יכתוב עתה שמא ישכח. ושאלתי אם מותר לכתוב הפרושים ההם או לא. והשיבו, אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה. ולא הבנתי התשובה ובלילה השנית שניתי ושאלתי לפרש לי התשובה, או להשיב תשובה אחרת מבוארת. והשיבו לי כבראשונה, ופירשו לי אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, "כשמחדשים חידוש בהלכה ומעמידין אותה על בירור, אותן שערים נאהבים לפי המלך הגדול יותר מכל משכנות יעקב המקיימים בהם שאר מצוות". וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות בהלכות חמורות, ובפסקים החמורים נאהב ונחמד לפני המלך עליון, וזהו שאמרו [ברכות ו ע"ב] אגרא דשמעתתא סברא, והדברים והמחשבות ההם הם כמרגליות היקרות בעיניו, ואם על אבידת כסף אחד או שוה כסף התירה תורה לעשות מלאכה בחוה"מ, כ"ש שיש להתיר על אבידת המרגליות ההם, לכתבם ולחתמם למען לא יאבדו, והכותב והחותם יקבל שכר עליהם. עכת"ד. ע"ש. הא קמן דעיקר האהבה והרצון לפני המלך הגדול והעליון יתברך ויתעלה הוא הלימוד העסק והמחשבה בבירור ההלכה למעשה, ובעומק העיון, והיינו אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. שערים המצויינים בהלכה, ואם זהו אהבתו יתברך כיצד אנו לא נרוץ אחרי מטרה זאת כסוסים בין בצעי המים וכרודפים אחרי השגת החיים. (ואשר על כך כבר נשמע קול צעקה גדולה ומרה מרבותינו גאוני אר"ש די בכל אתר, אשר צווחו ככרוכיה על מיעוט הלימוד והעסק בהלכה פסוקה למעשה, ובפרט לצעירי הצאן הי"ו למען אשר יוכלו אח"כ להורות לשעה ולדורות את המעשה אשר יעשון וכו', והלא היא בספרתם, (עי' למו"ר שליט"א בדברי הפתיחה בשו"ת יביע אומר ח"א (הוצאת שנת תשל"ד אות ט), יעו"ש). ודי בזה, אע"פ שיש להאריך בו טובא טובא). עכ"ד. יעו"ש. וראה עוד בזה בדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א חאבה"ע-חו"מ (בהקדמה עמוד לז) שכתבנו שם בס"ד: ענין גדול הוא עסק הלימוד בהלכה וכו', וכדחזינן נמי שאמרו חז"ל (ברכות ח ע"א) "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב" אוהב השי"ת שערים המצויינים בהלכה מכל משכנות יעקב. וכבר עמדנו לבאר דברי חז"ל אלה באורך בשו"ת עטרת פז ח"א חאו"ח (בהקדמה עמוד ט) דהאי קרא ודיוקא דרבנן מיירי על העסק בהלכה בעיון ובעומק. יעו"ש. וראה גם לרבינו מהרח"ו בשער רוח הקודש (כונת האפר עמוד לה) שכתב שם: גם א"ל מורי [האר"י] ז"ל כי שורש הכל לענין ההשגה הוא העיון בהלכה, וא"ל כי הטעם הוא, כי הנה ענין עיון ההלכה הוא שיכוין האדם שיש קליפת אגוז חופפת על המוח שהוא ענין הקדושה, וזו הקליפה היא ענין הקושיא שיש בהלכה ההיא, כי הקליפה חופפת על ההלכה ואינה מניחה אל האדם שיבין אותה, וכאשר האדם מתרץ הקושיא ההיא יכוין לשבר כח הקליפה ולהסירה מעל גבי הקדושה ואז יתגלה המוח שהוא ההלכה. ונמצא שאם אין האדם מתמיד לעיין ולשבר הקליפות איך יתגלה לו המח שהם רזי התורה וחכמת הקבלה, ולכן צריך להשתדל מאד לעיין ולכוין בכונה זאת שביארנו. ושמעתי ממורי ז"ל שהיה תמיד מעיין ששה פירושים של פשט בהלכה ופירוש ז' על דרך הסוד, בסוד ששת ימי החול והז' הוא יום השבת. ואמנם א"ל מורי ז"ל שהאדם שאינו קל העיון וצריך לטרוח מאד בעיון עד שיפיק מבוקשו, אין ראוי לו שיתבטל מעסק התורה בשביל העיון ויותר טוב שיעסוק בדינים ובמרז"ל וכיוצא, אבל מי שהוא קל העיון ואינו צריך טורח רב צריך שיטרח שעה או שעתיים בכל יום בלבד בעיון, ואח"כ יעסוק בתורה כנזכר בשאר היום, אבל לא יתמיד כל היום בעיון. ע"ש. וע"ע בדברי רבינו מהרח"ו בשער המצות (פרשת ואתחנן, דף עט ע"א) שכתב נמי כיו"ב וז"ל: גם בענין עסק ההלכה בעיון עם החברים, ראיתי למורי זלה"ה, מתגבר כארי בכח, בעת שהיה עוסק בהלכה עד שהיה נלאה, ומזיע זיעה גדולה. ושאלתי את פיו מדוע טורח כ"כ, והשיב לי כי הנה העיון לשבר הקליפות שהם הקושיות שיש בהלכה ההיא, שאין מניחים לאדם להבין אותה, ולכן צריך האדם לטרוח ולהתיש כחו אז. כי לכן נקרא התורה תושיה, שמתשת כחו של העוסק בה, ולכן ראוי לטרוח ולהתיש כחו בהיותו עוסק בהלכה. גם בענין הפלפול ועיון ההלכה, היה מורי זלה"ה אומר, כי תכלית העיון הוא לשבר הקליפות, שהם הקושיות. כי הם גרמו לאותם הקושיות שהם בהלכה, שלא יובנו תירוציהם כ"א בקושי ובדוחק גדול כנודע. ואמנם עסק התורה ממש אינו העיון, רק קריאת התורה בעצמה, בארבע דרכיה, שהם ר"ת פרד"ס כנודע, וכמו שמי שרוצה לאכול האגוז, צריך תחילה לשבר קליפותיה, כן צריך להקדים העיון בתחילה. והיה מורי ז"ל אומר, כי מי ששכלו זך ודק וחריף לעיין ההלכה בשעה, או על הרוב בשתי שעות, ודאי הוא שטוב לו מאד, שיטרח שעה או שתי שעות בתחילה בעיון, לסיבה הנזכרת. אבל מי שמכיר בעצמו שהוא קשה העיון, וטורח בו זמן הרבה, עד שיעיין ההלכה לא טוב הוא עושה, ודומה למי שמשבר כל היום אגוזים, ואינו אוכל מה שבתוכם ויותר טוב לו שיעסוק בתורה עצמה, בדינין, ובמדרשים, ובסודות. ואמנם מורי ז"ל היה מהיר וקל העיון בתכלית, ורוב הפעמים היה מעיין בכל הלכה והלכה ששה דרכים של פלפול, כנגד ששת ימי החול. ואח"כ היה מעיין דרך שביעי, על דרך הסוד, כנגד יום השבת שאין בו קליפות. ע"ש. הרי שענין גדול הוא עצם העיון בהלכה, לרדת לעומקם של הדברים לחדרי בטן. וכבר הארכנו לבאר בזה בס"ד את ענין היגיעה בעיון והבנת ההלכה ג"כ בשו"ת עטרת פז ח"א חיו"ד (בהקדמה עמוד י). יעו"ש. עכ"ד שם. יעו"ש. וראה עוד בגודל ענין זה של לימוד ההלכה בעומק העיון בדברי רבינו אור החיים הקדוש בהקדמתו לספרו פרי תואר שכתב שם וז"ל: ואחר שטיילתי היטב בדרכי עומק עיון הראשונים אשר גילו דעתם במסילות עיונם אשר המה בעלי התוספות והרמב"ן והרשב"א וכו', והכרתי הכרה שכלית הכרה בחונית כי הוא זה אור תורת אמת ואזרתי עור במתני לכבוד השכינה הנקראת הלכה והן הנה קישוטיה, גם למגן הכנתי עצמי לדברי הקדמונים וכו'. ואף סיים שם וכתב, כפי פרושות מול אלהי מלכי הוד תפארתי שיתרצה במנחת מנחת תודה, וכל פסקי דינים שהעליתי יהיו קשוטי הכלה, ותתיחד השכינה באמצעות תורתינו זאת וכו'. יעו"ש. וחזינן את גודל הענין הזה של לימוד ההלכה דעביד בהכי נחת רוח גדול ועצום לפני השי"ת, ויש בו כבוד השכינה הנקראת הלכה.