The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח סימן א

בענין חיוב מאה ברכות אי הוי מדאורייתא או מדרבנן, ובעוד עניינים המסתעפים בנידון זה של מאה ברכות (מילואים).

ראיתי ונתון אל ליבי לחקור במאי דחזינן בגמ' דמנחות (מג, ע"ב), ר"מ אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעימך וגו', האם חיוב זה של מאה ברכות בכל יום, הוא מדאוריתא או מדרבנן. ולכאורה היה נראה לומר דבענין זה פליגי רש"י והתוס' שם. דרש"י ביאר מה ה' אלוקיך וכו' קרי ביה מאה, (ועי' בספר "קרן אורה" בחי' למנחות שם דביאר מדוע רש"י נקט דהלימוד מהמילה מה, וע"ע במהרש"א שם), אולם התוס' שם בד"ה שואל מעימך וכו' כתבו בשם ר"ת דהלימוד הוא משום שיש בפסוק זה ועתה ישראל וגו' מאה אותיות וכנגדם חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. [ושם כתבו דהמילה "שואל" מלא עם ו', וכביאורם זה כתב גם בשיבולי הלקט (סי' א'), והמחזור ויטרי לרבינו שמחה (ח"א, סי' ח), ע"ש. ועי' ב "הפלאה שבערכין" להגאון ר' ישעיה ברלין (ערך מ') דהאריך שם לבאר דבספרי תורה שלנו כתוב "שאל" חסר בלא ו', עיי"ש]. ועוד ביאור הביאו שם התוס' דהמילה "מה" עולה בא"ת ב"ש למנין מאה, עיי"ש בתוס', וא"כ אפשר לומר רש"י שלומד מעצם המילה מה - מאה, ז"א שזהו פשט הפסוק וא"כ יוצא שזהו חיוב דאוריתא, אבל תוס' שלומדים בגלל שיש מאה אותיות וכו', זהו דרש חכמים בעלמא והחיוב מדרבנן. ובאמת כ"כ בספר "דובב שפתי ישנים" (והביאו השד"ח בכללים מער' ח, כלל לד, עיי"ש).

אולם לכאורה יש לדחות, דלעולם גם לרש"י חיוב מאה ברכות הוא מדרבנן והדרשה אסמכתא בעלמא, ואם נרצה לדייק מכך שכתב רש"י "אל תקרי" כמו שהביאו התוס' בשמו דא"כ משמע דזה מדאוריתא, גם זה אינו מוכרח. וזה ע"פ מאי דחזינן למהר"ץ חיות בחידושיו לשבת (קד, ע"א) שכתב שם בשם הרמב"ם ב "מורה הנבוכים" (פרק יג) שאומר "כי כל הדרשות בדרך אל תקרי המה רק דרך מליצות השיר, והמה סימנים למען יהיו הדרשות האמורות בע"פ נסמכות לכתב" עיי"ש. וא"כ לפ"ז אין ראיה מכך שרש"י כתב "אל תקרי". ובר מן דין שרש"י גופיה נקט בלשונו "מה - קרי ביה מאה" ורק תוס' כתבו בשמו שהוא אומר "אל תקרי" וכו', ואומנם עי' בערוך (ערך מאה) דהוא נקט בלשונו "אל תקרי מה אלא מאה", וכ"כ גם הרי"ף בסוף פ"ט דברכות, והרא"ש בפסקיו לברכות (פ"ט, סי' כד) עיי"ש). ובאמת במהרש"א במנחות (שם) הקשה על התוס' איך כתבו הכי בשם רש"י, בעוד שרש"י לא כתב אל תקרי אלא "קרי ביה" ובאמת כוונת רש"י כפרוש ר"ת שלומדים מכך שבכל הפסוק יש מאה אותיות, עיי"ש, וא"כ חזינן דלפרוש המהרש"א אין שום הבדל בין פרוש רש"י לר"ת, [ועי' ב "פתח עינים" להגאון חיד"א ז"ל בחי' למנחות (שם) דהעיר על המהרש"א, דאם רש"י ס"ל כר"ת היה צ"ל "קרי ביה בפסוק אותיות מאה", עיי"ש]. הן אמת כי הלום ראיתי בדברי רש"י גופיה בספר הפרדס (הוצאת עהרענרייך, בודפסט תרפ"ד, עמוד שיח) אשר מובא שם בלשונו: תניא היה ר"מ אומר חייב כל אדם מישראל לברך מאה ברכות בכל יום וכו', שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעימך, "אל תקרי מה אלא מאה", ומזה חזינן דרש"י נוקט הכא בלישנא דאל תקרי, וראה גם בסידור רש"י (הוצאת מקיצי נרדמים, ברלין תרע"ב, סי' א, עמוד 2) דגם שם מובא בלשונו של רש"י כהאי לישנא "אל תקרי מה אלא מאה", יעו"ש. הן אמת דרש"י המשיך בלשונו שם וכתב, ולכן תיקן דוד מלך ישראל כשהודיעוהו יושבי ירושלים שמתים מישראל מאה בני אדם בכל יום ותיקן מאה ברכות וכו', יעו"ש. ומתורף הדברים מתבאר דר"ל שתקנה זו נתקנה מזמן דהמע"ה, ועכ"פ בודאי דאין חיובא מדאוריתא, יעו"ש. ושו"ר בהערות הרב המגיה בסידור רש"י (שם) הר"ר שלמה באבער (הערה ד) שכתב שם, אל תקרי מה אלא מאה, כ"ה בסידור רב עמרם גאון, והובא גם במחזור ויטרי ובשיבולי הלקט ובמנהיג, וכן הובא בערוך ערך מאה. וליתא לפנינו בגמרא מנחות שם, והוא הוספה מר"ע גאון, וגם לפני רש"י לא היה כן בגמ', כי הביא במנחות שם מה ה' אלוהיך וגו' "קרי ביה מאה", גם חכמי התוס' שם ד"ה שואל הביאו ובקונטרס פי' אל תקרי מה אלא מאה, וראיתי כי גם בתנחומא הנדפס מכבר סוף קורח איתא ג"כ "קרי ביה מאה אלו מאה ברכות". עכת"ד, עיי"ש. וכ"כ כיוצ"ב הרב המגיה בספר הפרדס (שם, אות רעד) שדבר זה שמבואר ברש"י אל תקרי וכו', ליתא בגמ' שלפנינו והוא הוספה מסידור רב עמרם גאון, ע"ש. ועכ"פ מדברי רש"י והתוס' הנ"ל אין הוכחות גמורות לפשוט את הספק.

והנה מהא דחזינן במדרש רבה (במדבר פי"ח) דמבאר שם המדרש על הפסוק (בשמואל ב, פכ"ג - פ"א) נאום הגבר הוקם על, "על" - גמטריה מאה, שבכל יום היו מתים מישראל מאה איש בא דוד ותיקן מאה ברכות, כיון שתקנה נעצרה המגפה, וכן מובא במדרש תנחומא (פר' קורח), וכן הביא הטור בחאור"ח (סי' מו) בשם רב נטורנאי גאון ז"ל, וכן מבואר בשיבולי הלקט (סי' א) בשם רבינו שלמה ז"ל. ע"ש. [ובפשטות כוונתו לדברי רש"י הנ"ל, ולכאורה קצת יש להעיר, דהרי טעם זה נמצא במדרש, ומדוע הטור היה צריך להביאו בשם ר' נטורנאי גאון, ושיבולי הלקט בשם רש"י. ושו"ר שכן העיר לנכון הרב המגיה במחזור ויטרי (בסי' ח, אות ז), עיי"ש]. וא"כ לפי דברים אלו מתבאר, דכל ענין מאה ברכות דוד המלך תקנם וא"כ חיובם הוא מדרבנן, ולכאורה לפ"ז היה מקום להעיר על מאי דחזינן "לבעל הלכות גדולות" [והביאו הרמב"ם "בספר המצוות" (בריש שורש א)] שמנה את חיוב מאה ברכות בכל יום בכלל מנין המצוות, ולפי דברי המדרשים הנ"ל חזינן דחיוב מאה ברכות דוד המלך תקנם. ובאמת כבר השיגו הרמב"ם (שם) דטעות הוא לומר דחיוב מאה ברכות הוא מדאוריתא, עיי"ש. וראה גם בהשגות הרמב"ן (שם). אולם האמת היא, דאולי אפשר לבאר את דברי הבה"ג דלעולם חיוב מאה ברכות בשורש תקנתם הוא מדאוריתא, אלא שכנראה לא היו זהירים בזה כ"כ עד זמן דוד המלך שפרצה המגפה. ומאחר שדוד המלך חיזק את ענין זה של מאה ברכות, שכנראה ראה ברוח הקודש שהמגפה באה בגלל שלא מקפידים על ענין זה, נקראת על שמו. וכעין זה מצינו לרבינו צדקיה ב"ר אברהם הרופא ז"ל בספרו "שבולי הלקט" (סי' א), שכותב וז"ל "ומצאתי בשם הר' שלמה ז"ל, שדוד המלך יסד וכו', ונראה שנשתכחו מעוני ומרוב עבודת הגלות עד שבאו התנאין והאמוראין ויסדו לנו אלו תחתיהן, עיי"ש. ובאמת כך מבואר בדברי רש"י בספר הפרדס ובסידורו הנ"ל (שם), וראה גם בהגהות הרב המגיה בסידור רש"י (שם, אות ח), יעו"ש. וביתר שאת כתב בספר "המנהיג" לרבינו אברהם ב"ר נתן הירחי ז"ל (בעמוד ו - דפוס ורשא), וז"ל "ודבר זה מסורת בידינו מאבותינו למשה מסיני, שיש לברך מאה ברכות בכל יום מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים וכו', ונראים הדברים שאחר שיסדם משה רבינו ע"ה, שכחום וחזר ויסדם דוד המלך כלפי מה שראה שהיו מתים מאה בכל יום וכו', ושוב שכחום וחזרו חכמי התלמוד ויסדום כמו שמפורש בברכות בירושלמי" עכ"ל. וא"כ לפי דברים אלו יתישבו במקצת דברי הבה"ג הנ"ל, דמנה את חיוב מאה ברכות בכלל מנין המצוות, ולא יקשה מדברי המדרש הנ"ל שדוד יסדם. דלעולם עיקר החיוב הוא מזמן משה רבינו ע"ה שקיבל מסיני, אולם במרוצת הזמן נשתכחו הדברים, ובא דוד והחזיר עטרה ליושנה עקב המגפה שפרצה בזמנו, שהברכות היו רפואה למכה. [וכעין המבואר "בספר הרוקח" (סי' שכ), שמאה ברכות הם כנגד צ"ח קללות, בתוספת כל חולי וכל מחלה שעולים למנין מאה, עיי"ש]. ויש לציין, כי בפשטות אין לדייק מדברי המנהיג דס"ל דחיוב מאה ברכות הוא דאוריתא, דאע"ג דנקט ברישא דמילתיה, ודבר זה מסורת בידינו מאבותינו "למשה בסיני" שיש עלינו לברך מאה ברכות בכל יום וכו', לאו דהיינו שמשה קיבל דבר זה בסיני מפי הגבורה, אלא היינו שמשה רבינו ע"ה תיקנן מדעתו בזמן מעמד הר סיני. וכן מורה לשונו של המנהיג בהמשך דבריו שם, שכתב, ונראין הדברים "שלאחר שיסדן משה רבינו עליו השלום" שכחום, וחזר דוד ויסדם לפי שהיו מתים ק' בכל יום וכו', עיי"ש. הרי מתבאר דמשה רבינו ע"ה תיקנן מדעתו במעמד הר סיני, וק"ל. וראה גם בס' מנורת המאור לר"י אלנקאוה, (ח"ב, עמ' 76) שכתב שם, ומשה ע"ה תיקנן, ודבר זה מסורת בידינו מרבותינו, ע"כ. ובמנורת המאור לר"י אבוהב (הוצאת מוסד הר"ק, עמ' 264) הלשון הוא, שהם מסורת בידינו מאבותינו. ע"כ, ומשה לא מוזכר שם. וראה גם בהערות הרב המגיה בס' המנהיג (הוצאת מוסד הר"ק, ח"א, דיני תפילה, עמוד כז, הערה 12), ע"ש.

ואיברא דע"פ דברי ספר "המנהיג" הנ"ל יש מקום להעיר במקצת על מה שהביא בשו"ת "פני אהרון" למהר"א אמאריליו ז"ל בחאור"ח (סי' ז) בשם ספר מגלה עמוקות, דמשה הוא שהתחיל את ענין מאה ברכות, כשנתן מאה אדנים למשכן וכו'. ואע"פ שאמרו רז"ל דדוד תיקן את ענין מאה ברכות, הרי אין נביא רשאי לחדש דבר מדעתו. אלא ודאי שמשה תקנם כמו שנאמר מה ה' אלוקיך וגו', אל תקרי מה אלא מאה. עיי"ש בדבריו. ומעט פלא שלא ציין את דברי "המנהיג" הנ"ל, שהם סיעתא לדבריו שכתב להדיא דמשה תיקן את ענין דמאה ברכות. ושו"ר להגאון חיד"א ביוסף אומץ (סי' נ), דהעיר כדברים אלו על הרב מגלה עמוקות, דנעלם ממנו דברי המנהיג, דמבואר בדבריו דמשה רבינו ע"ה תיקנם. [ובפשטות י"ל דהרב מגלה עמוקות ראה את ספר המנהיג, שהרי ספר המנהיג נדפס בפעם הראשונה בקושטנטינה שנת רע"ט, וכמש"כ רבינו החיד"א בשם הגדולים (מער' ספרים, מער' מ, אות קלט) ע"ש. וראה גם במבוא לספר המנהיג (הוצאת מוסד הר"ק, ירושלים תשל"ח, עמוד 81), אשר הובא שם דספר המנהיג כבר הועתק בכ"י בשנת קס"ה, ע"ש. והרב מגלה עמוקות הלא ניהו הגאון רבי נתן שפירא אב"ד קראקא, היה אחרי כן, שהרי הרב מגלה עמוקות כתב עליו רבינו החיד"א בשם הגדולים ח"א (מער' נ, אות לה), דעלה בסערה השמימה בשנת שצ"ד, ע"ש. ואומנם עי' בהגהות "מנחם ציון" (שם, אות יט) שכתב דצ"ל, שצג. ורק בן מ"ח שנה היה במותו ושכ"כ ע"ג מצבת הקודש בעיר קראקא בזה"ל: הגאון אב"ד ור"מ מו"ה נתן נטע במו"ה שלמה שפירא יום ד' י"ג מנחם אב שצ"ג, ע"ש. ועיי"ש עוד בדברי החיד"א שכתב, דלכו"ע סב"ל דכל ענין מאה ברכות הוא רק מדרבנן, ואפילו לבה"ג שמנה את מאה ברכות בכלל המצוות אין ראיה, שהרי הוא מנה עוד הרבה מצוות דרבנן בכלל המצוות. וגם במה שהעיר הרב מגלה עמוקות מהאי דכתיב אלה המצוות וגו' מכאן שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ולכן צ"ל שמשה תיקן ענין מאה ברכות ולא דוד. ג"כ אין ראיה, משום דמאה ברכות אינו ענין של מצוה שאין נביא רשאי לחדש מדעתו, אלא זהו תקנה. ודוד המלך יכול לעשות תקנה כדי להציל את נפשם של ישראל מהמגפה, וגם במה שכתב המנהיג דדבר זה מסורת בידינו הל"מ, לאו דוקא אלא הכוונה שזה תקנת משה רבינו ע"ה, וכמו שכתב אח"כ שמשה יסדם [והוא כמו שכתבנו לעיל בס"ד]. ועיי"ש עוד בדברי החיד"א ז"ל. וע"ע להרשב"ץ בתשובה (ח"ב, סי' קסא) מה שעמד לדון בענין זה דמאה ברכות אם היו מברכים אותם כבר לפני הבית, ע"ש. וע"ע בספר היראים לר"א ממיץ (סי' רנה), דהתם מנה את ענין מאה ברכות בכלל המצוות, וסיים דאנשי כנה"ג תקנום וחכמים קבעום, ועי' בהגהות תועפות ראם בס' היראים שם (אות ב) ע"ש. וראה בדברי רבינו החיד"א בשו"ת יוסף אומץ שם (סוס"י נ) ד"ה אחרי כתבי וכו', שהביא שם את דבריו אלו של ר"א ממיץ, דחזינן שמנה את ענין זה דמאה ברכות בכלל מנין המצוות, והינו משום דהולך בשיטת הבה"ג במנין המצוות. אולם עם כל זה כתב, דאנשי כנסת הגדולה תקנום וחכמים קבעום לנו. והיינו משום שדעת הגאון ז"ל והרא"ם ז"ל כמוהו, למנות קצת מצוות דרבנן. כמ"ש הרמב"ם בשורש ב' והשיג עליו. והרמב"ן הגם דיצא לישע בה"ג ותירץ להשגות הרמב"ם, עם כל זה הסכים עם הרמב"ם דאין למנות מצוות דרבנן, ע"ש. ומדבריו אלו משמע דגם לדעת הרא"ם לא הוי ענין זה דמאה ברכות מדאורי', על אף שמנה זאת במנין המצוות. ולשיטתיה אזיל מר, כדביאר לעיל דאפילו דחזינן לבה"ג דמנה לענין זה במנין המצוות, ליכא הוכחה דהיא דאוריתא, דדרכו למנות גם מצוות שהם מדרבנן, וביאר כן כיוצ"ב ג"כ את דברי הרא"ם.

ושוב מצאתי למהר"י פלאג'י בספרו "יפה ללב" חאור"ח (סי' מו, סקי"ז) דהתם הביא בשם הרב סמוכים לעד דענין מאה ברכות הוא הלכה למשה מסיני, וקיבל הרב שם את דבריו בשתיקה, ולא העיר עליו כלום. וראה עוד בדבריו שם, שציין על דברי הגאונים שמנו ענין זה דמאה ברכות במנין המצוות, שכן הוא דעת הבה"ג כמש"כ הרב מגילת ספר בשמו, וכ"כ ר"ש אבן גבירול באזהרותיו, ושכן הוא ג"כ דעת הרא"ם בס' היראים, ע"ש. [והן אמת כי עתה ראיתי ג"כ בס' מעם לועז בפ' בראשית (א, כח. עמוד קיז) אשר כתוב שם, ויש אומרים כי חיוב אמירת מאה ברכות בכל יום היא אחת "ממצוות התורה", ובזכות הברכות הללו אנו מתקיימים בגלות וכו'. ובהערות שם (הערה ר) מבואר דמארי דהאי שמעתתא, הוא הרב "שתי ידות", ע"ש. ולכאורה מלשונו עולה נמי, דחיוב זה דמאה ברכות הווי מדאוריתא, וצ"ע]. וא"כ לכאורה יתבאר מדבריו דמהר"י פלאג'י הנ"ל, דהוא לא סב"ל כהחיד"א.

ולפי האמור יש לעורר, דאם נימא דהבה"ג סב"ל דחיוב מאה ברכות הוא מדאוריתא. הא דחזינן להמג"א בהל' ברכת הפירות (סי' רטו, סק"ו) דהביא שם בשם השל"ה שכתב, דבשבת אם הביאו לאדם פירות בתוך הסעודה, יכול להניחם לאחר הסעודה כדי לברך עליהם ברכה אחרונה. משום דבשבת מותר לגרום ברכה שא"צ, כדי להשלים מאה ברכות. והקשה עליו המג"א, דהא בתוס' דשבת קי"ח כתבו דאסור לחלק סעודת שחרית לשנים כדי לקיים ג' סעודות משום דגורם ברכה שא"צ. ואף דלא קיי"ל הכי משום סעודה שלישית. אבל משום מאה ברכות אסור להוסיף. עיי"ש. [ועי' להגר"ח פלאג'י בספרו "גנזי חיים" (מער' ב, אות נח) דהתם כתב בפשיטות, דגרימת ברכה שא"צ הווי מילי דחסידות, ומשום להרבות בברכות בשבת מותר, עיי"ש. ועי' בשו"ת תורה לשמה (סי' סד)].

והנה לפי מאי דחזינן בעצם הענין דברכה שא"צ, דלדעת תוס' ר' יונה בברכות (פרק ח), ותוס' בר"ה (לג, ע"א), והרא"ש בקידושין (פ"א, סי' מט) בשם ר"ת, והחינוך (מצוה ת"ל), והר"ן ר"ה (פרק ד), והריב"ש בתשובה (סי' שפד), ותרומת הדשן (סי' לז) בשם הגאונים, והשטמ"ק בחי' לברכות (לו, ע"א), דכולהו ס"ל דאיסור ברכה שא"צ הוא מדרבנן. ולעומת זה מצינו בדברי האחרונים שכתבו בדעת הרמב"ם דסב"ל שאסור מדאוריתא, ומהם הברכ"י חאור"ח (סי' מו, אות ק), והתוס' יוה"כ למהר"ם בן חביב בחידו' ליומא (פ'. ע"ב), והמג"א (סי' רטו, סק"ו). עיי"ש בדבריהם, [ובדברי הרמב"ם בתשובתו "בפאר הדור" (סי' קה), כתוב להדיא דהווי איסור דאוריתא, ע"ש. וראה גם בדברי ידידינו הר"ד יוסף יצ"ו בהגהותיו בשו"ת פאר הדור (שם, הערה ד) מש"כ בזה, בשיטות הפוסקים בדברי הרמב"ם, ע"ש. ועי' להגאון שד"ח (במער' ב, אות קטו) דהאריך הרחיב במחלוקת האחרונים בדעת הרמב"ם בענין זה אי הווי איסור דאוריתא או דרבנן, [ודעת מרן בשו"ע בחאור"ח (סי' רטו, ס"ד) תלוי בביאור המפרשים בדברי הרמב"ם, דשם הביא את לשון הרמב"ם]. ועכ"פ לפי דעת הפוסקים דאיסור ברכה שא"צ הוא דרבנן, וכדעת האליה רבה (סי' רטו, סק"ה), והפר"ח (סס"י סז), ור' ישמעאל הכהן ושו"ת זרע אמת (סי' א) ושאר הפוסקים הנ"ל. [וגם עתה ראיתי בס' תפארת יצחק להגר"י סופר הנדפ"מ (בדף קח), שעמד לבאר שם דשיטת הגאונים היא, דאיסור זה דברכה שאינה צריכה הוי מדרבנן. ועפ"ז ישב דבריהם, דחזינן להו דס"ל דמברכים ברכות מסויימות שיש בהם חשש דברכה שאינה צריכה. והיינו משום היסוד שיסד שם, דכל מנהג במקום איסור דרבנן ויש לו על מי לסמוך שבקינן ליה. וממילא הכ"נ כיון דכך היה המנהג לברך ברכות אלו, והגאונים ס"ל דאיסור ברכה שא"צ הוי מדרבנן - וכתב שם (בדף קי) דאיכא שלושים מקומות בדברי האחרונים שהעידו, שבאמת כן הוא דעת רוב הפוסקים דאיסור ברכה שא"צ הוי מדרבנן - ולהכי גם הגאונים העמידו המנהג במקום איסור דרבנן, יעו"ש בדבריו]. וממילא היה מקום להתבונן לדעת הבה"ג דחיוב מאה ברכות הוא מהתורה, האם היה מותר להרבות בשבת בברכות באופן שנגרם בזה ברכה שא"צ, כדוגמא שהביא המג"א הנ"ל בשם השל"ה. וכעין מה שמצינו בגמ' דשבת (ד, ע"א), אמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידו, איסור סקילה. ועיי"ש בתוס' ד"ה וכי אומרים וכו'. וא"כ חזינן דמותר לו לאדם לעבור על איסור דרבנן של רדית הפת בשבת, כדי לא לעבור על איסור דאוריתא. וכ"פ מרן בשו"ע (סי' רנד, ס"ו), אם נתנו בשבת אפילו במזיד פת לתנור, מותר לו לרדות קודם שיאפה, כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה. ע"כ. וא"כ גם בנידון הנ"ל לכאורה אפשר לומר, דיהיה מותר לעבור על איסור דרבנן של ברכה שא"צ, כדי לקיים מצוה דאוריתא של מאה ברכות.

ואולם לכאורה היה אפשר לחלק, דאין נידון דידן דומה לראיה דהגמ' דשבת. דהתם בגמ' מיירי לענין שמותר לעבור באיסור דרבנן, ע"מ שלא לגרום ללא תעשה דאוריתא. אולם בנידון דידן מיירי בענין שיהיה מותר לעבור באיסור דרבנן, כדי לקיים מ"ע דאוריתא וא"כ אין הנידון דומה לראיה. אולם הנה ע"פ מאי דחזינן להרמב"ן בפר' יתרו, והביאו מהר"ם בן חביב בספר תוס' יוה"כ בחידוש' ליומא (פג, ע"א) בד"ה טבל ושביעית וכו', שכותב דמצות עשה חמור יותר מל"ת, ולכן אמרו ביבמות (כא, ע"א) דעשה דוחה ל"ת. וכדברים אלו בשם הרמב"ן הביא בספר "יד מלאכי" (סי' תקט"ו), וציין שם דכ"כ בספר ראש יוסף חחו"מ (סי' לד, ס"ד) דעשה חמור יותר מל"ת. ולפי דברים אלו שוב הדרינן לקמייתא דהא חזינן דעשה חמור מל"ת, ואם מותר לעבור באיסור דרבנן משום ל"ת, כ"ש דיהיה מותר לעבור משום עשה.

ולאחר העיון נראה דדברים אלו אינם ברורים ומוחלטים, דלכאורה יקשה מהא דחזינן בגמ' דיומא (פה ע"ב) עבר על עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו, עבר על ל"ת ושב תשובה תולה ויוה"כ מכפר. א"כ מתבאר דל"ת יותר חמור מעשה. ובאמת המהר"ם בן חביב, והיד מלאכי (שם), הקשו קושיות גדולות מש"ס ופוסקים על חידוש זה הנאמר בשם הרמב"ן שאומר דעשה חמור מל"ת, ושם ביד מלאכי הביא להקת הראשונים דסב"ל דל"ת חמור מעשה, וכתב דענין זה פשוט הוא ואינו צריך תלמוד. עיי"ש. (וע"ע בשד"ח (מער' ע, אות מא) דהביא עוד ראשונים דסב"ל דל"ת חמור מעשה, עיי"ש). ועי' בהגהות הגאון ר"ע איגר על תוספות יוה"כ (דף פג, ע"א - אות א) דכתב שם דלעולם ל"ת חמור יותר מעשה, ומה דראינו דעשה דוחה ל"ת הינו משום דזה גזירת הכתוב, עיי"ש. וע"ע להגשד"ח (מער' מ, כלל מא), דהביא בשם שו"ת "דבר משה" למהר"מ תאומים (סי' לה), דהוא דחה שם את המבארים בדברי הרמב"ן דסב"ל דעשה חמור מל"ת, וביאר שם בטוב טעם את דברי הרמב"ן בדרך אחרת, ולעולם גם הרמב"ן סב"ל דל"ת חמור מעשה. עיי"ש. וא"כ לפי דברים אלו אין שום ראיה מהגמ' דשבת, דדוקא התם מותר לעבור באיסור דרבנן להנצל מל"ת, אבל בנידון דידן דהווי עשה לא יהיה מותר לעבור באיסור דרבנן. [וע"ע להגאון "תפארת ישראל" בפרוש המשניות לפסחים (פ"ב, מ"ה, אות לג) דכתב, דאע"ג דקיי"ל דבמצוה דרבנן ליכא דינא דמצוה הבאה בעבירה, ולכן מותר לקחת לולב הגזול ביו"ט שני דסוכות, אבל כאשר העבירה היא דרבנן במצוה דאוריתא, מקרי מצוה הבאה בעבירה. וע"ע למהר"י אלגזי "בארעא דרבנן" (מער' מ, אות שס), דהביא דנסתפקו בענין זה חכמי הישיבה, והוא סב"ל דמקרי מצוה הבאב"ע, מהא דחזינן בגמ' דפסחים (לט, ע"ב) דאין אדם יוצא יד"ח במרור של מעשר שני, אע"ג דהווי איסור דרבנן. וע"ע להגשד"ח (במע' מ, כלל עז) דהאריך בענין זה. ולכאורה אף מזה חזינן נמי דעבירה חמורה ממצוה וק"ל]. ולכאורה היה אפשר להביא ראיה לדברינו הנ"ל, ממאי דפסק הרא"ש בהל' קטנות - הל' תפילין (סי' טו), והטוש"ע (סי' כה, ס"י) דאין לענות קדיש וקדושה בין תפילין של יד לתפילין של ראש כדי לא לגרום לברכה שא"צ. [ועי' בשו"ת הרשב"א (ח"ה סי' יג) דפליג וסב"ל שיענה, וע"ע בב"י סי' כה]. ולכאורה היה אפשר לומר דקדושה הווי מצוה דאוריתא, דהא נאמר בתורה "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ובכ"ז רואים דאסור לגרום בעבורה ברכה שא"צ. אולם יש לדחות דמצינו להרא"ש בפסקיו לברכות (פ"ז, סי' כ) דכתב "כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, דהינו עשה דמקדישים את ה' בעשרה וברבים, והווי מילתא דרבנן כגון לשמוע קדיש וקדושה וברכו, שלא מצינו לו עיקר מן התורה. ע"כ. וכן סב"ל להר"ן במגילה (פרק ד) דקדושה הווי דרבנן, וא"כ לפי זה אין ראיה מהדין הנ"ל בענין ברכת תפילין. ואולם עכ"פ אע"ג שאין ראיה גמורה לדבר, לפי המתבאר אולי יש לומר, דאפילו אם נגיד דחיוב מאה ברכות הווי מדאוריתא אסור יהיה לגרום בעבורו ברכה שא"צ, אפילו אם יהיה איסורה מדרבנן. [וע"ע להרדב"ז בספר "דברי דוד" בהל' קידושין (סי' ס"ג) והביאו ג"כ הגר"ח פלאג'י בספרו "גנזי חיים" (מער' ב, אות נח) שכתב דמותר להרבות בברכות מפני השלום, אע"ג דקיי"ל דאין להרבות בברכות. ולכן העלה שם דאם יש שני חתנים בבית אחד, דאה"נ לכתחילה יברכו ברכה אחת לשניהם. אבל היכא דאיכא קפידא אפשר לברך לכל אחד בנפרד, דגדול השלום. וכל היכא דאיכא קפידא לא חישינן לאפושי בברכות. ע"ש. ויש להתבונן בזה דדילמא לעולם נימא אם משום דגדול השלום שרי לאפושי בברכות, ממילא כ"ש כדי להשלים מאה ברכות. אולם לאידך גיסא איכא למימר, דדוקא התם משום שלום וקפידא שרי, דחמיר טפי וכעין הא דחזינן בגמ' שבת (קטז, ע"א) גדול השלום שבעבורו אמרה תורה שימחה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה, על המים. ולהכי י"ל דגם לגרום ברכה שא"צ שרי משום הכי. משא"כ הכא לא. וק"ל. ועוד צ"ע כי יש לחלק עוד בין התם דנידון דהרדב"ז, לנידון דהכא מכמה טעמים, יעו"ש בתשובה. וגם עי' היטב בדברי רבינו החיד"א בברכ"י אור"ח (סוס' רצה), ע"ש].
למטה