למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א -
או"ח סימן ב
נשאלתי, באדם שנפטר והניח בן אחריו,
אולם קרוביו חוששים מסיבות שונות, שמא הבן הזה, לא יאמר קדיש שנה שלימה אחרי אביו.
ומשום כך רצונם לשכור ת"ח שיאמר קדיש במקומו. ונפשם בשאלתם, האם מועיל מה
שיאמר אותו ת"ח קדיש, בהיות שהנפטר הניח בן?
תשובה (בקצרה): מנהג קדמון הוא לשכור
אדם, שיאמר קדיש על נפטר מישראל, שלא זכה להניח בנים שיאמרו עליו קדיש. כמו שמצינו
בבית יוסף בחיו"ד (סו"ס תג) שכתב שם וז"ל: מצאתי כתוב, אחד מדיירי
העיר היה אומר קדיש עבור אמו שמתה בעירו, ואחד שכיר מלמד בעיר, והיה אומר קדיש
עבור אמו, אבל לא מתה בעיר, ולא היתה דירתה בעיר. ואחת היתה זקנה שנח נפשה בעיר
ולא עזבה לא בן ולא בת וקרוביה השכירו אחד שיאמר קדיש עבור נפשה. וע"כ שלחו
למהר"ר יוחנן נ"ע וזה טופס תשובתו וכו', עכת"ד ע"ש בבית יוסף.
[והיינו, שפעם היה מנהגם, שלא כל המחוייבים לומר קדיש על קרוביהם, אומרים ביחד את
הקדיש. אלא היו מחלקים בניהם את הקדישים, וכל קדיש אחד אומר אותו בהגיע תורו. אולם
אנו כיום אין מנהגנו הכי, אלא כל המחוייבים לומר קדיש אומרים אותו ביחד, כמבואר
בפוסקים האחרונים. עי' להרב שלמי ציבור (דף קל, ע"ד) שהביא הכי בשם
המהראנ"ח ח"א (סי' עז), וכן מתבאר מדברי הפתחי תשובה ביו"ד (סי'
שעו, סק"ו), וע"ש בפ"ת שהביא בשם שו"ת דברי אגרת (סי' ז) שכתב
דתיקן במדינתו שיאמרו כל אבלים את הקדיש ביחד, ע"ש. וכן מתבאר מדברי
מהר"י חאגיז בשו"ת הלכות קטנות ח"ב (סי' מח) שכיום נוהגים לומר את
הקדיש כל המחוייבים יחד, ע"ש. וכ"כ גם הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בעל
"ערוך השולחן" בחיו"ד (סי' שעו, סט"ז), שעתה נוהגים כולם לומר
את הקדיש ביחד כי א"א לחלק בניהם. וכן הביא הגאון רבי שם טוב גאגין בספרו
"כתר שם טוב" (ח"א, עמ' קיג), דמנהגינו עכשיו שאומרים את הקדיש
ביחד. ועי' בספר זכרון אשר (דף ז, אות ט) שהביא סמך למנהג זה מדברי הירושלמי.
ובספר מנחת קנאות להגאון מהר"ץ חיות (דף ו, ע"ב) שיבח מנהג זה שמצא אצל
הספרדים, שכל המחוייבים לומר את הקדיש אומרים אותו ביחד, שלא לבייש את מי שאינו יודע,
ע"ש. וגם הגאון יעב"ץ בסידורו כתב, כי נכון הוא מנהג הספרדים שכולם
אומרים הקדיש ביחד, וכן הוא נוהג בבית - מדרשו שכל האבלים אומרים הקדיש ביחד,
(והביא דבריו החתם סופר בתשובה חיו"ד סי' שמה), וראה במה שכתב בזה החתם סופר
בחאור"ח (סי' קנט), יעו"ש. וכ"כ הגרי"ח בשו"ת רב פעלים
ח"ד (חאור"ח, סי' ז) דדיני התביעה הזאת שהביא הכ"י לא שייך היום,
משום דעכשיו נוהגים לומר את הקדיש ביחד, ע"ש. וראה עוד במה שכתב בזה הגאון
שד"ח (במערכת אבלות, אות קנד) ע"ש. וראה גם בצוואה שכתב הגרי"מ טוקצינסקי
זצ"ל לבני ביתו (הובא בספרו גשר החיים ח"א, עמ' יח) שכתב שם, דלכתחילה
לא יאמרו כמה ביחד קדיש, אלא עדיף שיאמר אותו אחד לבד. ובדיעבד כשאי אפשר יגידו
ביחד, אולם יקפידו מאוד לאומרו מילה במילה ביחד, שלא יקדים אחד את חבירו,
ע"ש. וראה גם בשו"ת בנין ציון (ח"א, סי' קכב), ע"ש. וראה גם
בס' ילקו"י הל' אבילות הנדפ"מ (סי' כג, הערה יב) ע"ש. ואכמ"ל
יותר]. עכ"פ מדבריו אלו של הבית יוסף מתבאר, שמנהג קדום הוא שאדם שלא הניח
בנים, אחרים אומרים עליו קדיש. וכעין זה מצינו שכתב גם המהר"י קולון
בשו"ת מהרי"ק (שורש מד), בענין חלוקת הקדישים וז"ל: ומכל מקום אמת
הוא, שנהגו שאפילו איש זר שאינו קרוב כלל למת, אומר קדיש עבורו. אלא שאינו נוטל
כ"כ קדישים, כמו אלה שאומרים קדישים על אב ואם. ותמיד עושים פשרה שהזר אומר
שליש או רביע ממכסת הקדישים והשאר נוטלים הבנים בשביל אב ואם, ע"כ. הרי שגם
הוא הביא מנהג זה. וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סי' קיד)
ששמע מפה קדוש מר זקנו, הגאון רבי רפאל יוסף חזן בעל החקרי לב. כי מה שנוהגים
באזמיר ובכמה קהילות שנותנים קדיש בתרא להרב מרא דאתרא, לפי שקדיש זה נועד להגן על
נפש הנפטר להצילו מדין גהינם. ויש כמה נפטרים מישראל, שלא זכו לבנים שיאמרו קדיש
עליהם. לכן תיקנו שהמורה צדק אומר את הקדיש הנ"ל לעילוי נשמתם. ע"ש. וכן
מתבאר מדברי הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ד (חאור"ח, סי' ז) שכתב
שם, דיש תועלת במה שיאמר אחר קדיש עבור אדם שלא הניח בנים, ע"ש. וכן מתבאר
ג"כ מדבריו שכתב בספרו בן איש חי (פר' ויחי, אות טו) ששוכרים אחר שיאמר קדיש
על הנפטר בלא בנים. ע"ש. וכן הביא מנהג זה הגאון רבי עמרם אבורביע בספרו
"נתיבי עם" חיו"ד (סי' שעו, ס"ד), שאדם שלא הניח בנים משכירים
אחר שיאמר עליו קדיש. וכן הובא בספר גשר החיים (ח"א, פרק ל, אות ח - סעיף ז),
ובספר יקרא דחיי (סי' יח, סעיף ב), ע"ש. וראה גם בכף החיים למהר"י סופר
(סי' נה, סק"ל), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ו, סו"ס ס), יעו"ש.
הא חזינן, דגם רבותינו האחרונים
זי"ע, סמכו ידם על מנהג זה שהיה נהוג מקדם קדמתא, שנוהגים לשכור אדם שיאמר
קדיש על הנפטרים שלא זכו להניח בן.
אלא שלכאורה היה אפשר לומר, דכל זה
דמהני אמירת הקדיש של אחר, דוקא כשלא הניח הנפטר בן. אולם בגוונא כנידון דידן שיש
לנפטר בן, אין לסמוך על אמירת הקדיש של אחר. והנה מצינו במסכת כלה רבתי (פרק ב),
ת"ש רבי עקיבא נפק לההוא אתרא, אשכחיה לההוא גברא, דהוי דרי טונא אכתיפה, ולא
הווי מצי לסגויי ביה, והיה צווח ומתאנח. א"ל מאי עבידתיך, א"ל לא שבקנא
איסורא דלא עבידנא בההיא עלמא, ועכשיו איכא נטורין עילוון ולא שבקין לי דאנוח.
א"ל רבי עקיבא שבקת ברא וכו' א"ל שבקית איתתא מעברתא וכו', אזל לביתיה
אשכח איתתא מעוברתא. נטרה עד דילדה, אזל מהליה. לכי גדל, אוקמי בבי כנישתא לברוכי
בקהלא. לימים אזל ר"ע לההוא אתרא א"ל תנוה דעתך שהנחת את דעתי.
ע"כ. [מדרש זה הובא בכמה מקומות בשינויים קלים עי' באור זרוע הל' שבת סי' נ,
ובזוהר פר' נח דס"ב, ע"ב, ובזוהר חדש פר' אחרי ד"נ, ע"ג. ובזוהר
רות דפ"ז, ע"א, ועי' ברמ"א בשו"ע יו"ד סי' שעו,
ס"ד. ובביאור הגר"א שם, סק"ו. וכמחזור ויטרי ת"א, עמור 113
בהערות הרב המגיה שם (באות ז) - שציין לעוד מקומות, ע"ש].
ולכאורה מהמעשה הזה חזינן, שר"ע
היה מחזר לדעת אם יש לאותו האדם בן, והיכן הוא הבן הזה, וחיכה לו עד שיגדל. מוכח
כדברינו. דבגוונא שיש לנפטר בן לא מועיל שאחר יאמר קדיש. דאם לא כן, מה לו
לר"ע כל הטורח הזה. היה הוא עצמו אומר קדיש תיכף ומיד, עד שימצא את הבן. וכמו
כן רואים שר"ע חיכה לבן עד שיגדל, ולבנתיים לא אמר הוא עצמו קדיש, שהרי אין
זה מוזכר שם בבריתא.
וביתר שאת הדבר מודגש מדברי
הריב"ש בתשובה (סי' קטו), ששם נשאל היכן מקור המעשה הנ"ל (בר"ע
ואותו נפטר), והשיב שאינו נמצא בגמ' אלא במדרשים, ומצא בספר אורחות חיים לרבי
אהרון הכהן ז"ל שהביאו. וע"ש שהביא את מעשה זה בשינוי כמה דברים.
ובניהם, "שרבי עקיבא א"ל ואין מי שיוכל להצילך מהצער, אמר לו אין מי
שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש". ע"ש. הרי מתבאר יותר לפי גירסא זו שאותו
נפטר אמר בפירוש שאין לו הצלה, אלא בקדיש בנו דוקא. ובאמת בשו"ת תורה לשמה
(סי' תיב) כתב כעין זה, שהעיר שם וז"ל: בענין שכירות הקדיש, לשכור אדם שיאמר
קדיש, לכאורה יש להסס בזה, כי מה תועלת לנפטר בקדיש של אחרים, אם לא יהיה זה האומר
קדיש הוא בנו של הנפטר, דאז ברא מזכה אבא, והלא התועלת של הקדיש לנפטר, למדו אותה
מן האגדה שנמצא במדרש שרבי עקיבא מצא מת אחד וכו', ואמר לו הנפטר ששמע שאומרים אם
היה לו בן שאומר קדיש יש לו תקוה להצלתו וכו' וטרח ר"ע עד שמצא את בנו. ראה
כמה טרח אותו צדיק, עד שהניח את בנו של אותו אדם לומר קדיש על אביו. ועם כל זה לא
אמר הוא עצמו קדיש בעבורו, תיכף היום, מאחר שחס עליו להצילו. ואפילו שנאמר שרצה
לעשות עמו חסד גמור לזכות את בנו, עכ"ז היה אומר הוא עצמו קדיש תיכף כדי שיועיל
לו, ויקל מעליו היסורין. כי עד שמצא את בנו ולימדו לומר קדיש, היה צריך לזה כמה
ימים. אלא ודאי שידע ר"ע שאין לו תועלת בקדיש, אלא אם יאמר הבן בעצמו. על כן
יש להסס בזה להביא אדם אחר לומר קדיש. עכת"ד, ע"ש.
וכעין דברים אלו העיר ג"כ
בשו"ת בנימין זאב (סי' רא), דקדיש שיאמר אחר לא מהני, דאם לא כן, למה לא
השכיר ר"ע אדם אחר שיאמר קדיש. ואפילו אם נדחוק דאה"נ ר"ע עשה כך
שהשכיר אדם אחר, אלא שלא חש ר"ע להזכירו לנו. והיה צריך ללמד בנו דוקא, כי
העיקר שיאמר הבן, מאחר שכך ביקש אותו אדם. מ"מ לא הוה משתמיט בשום מקום
להודיע לנו הלכה למעשה, דקדיש ע"י אחר מועיל. אלא ודאי מדלא מוזכר בשום מקום,
משמע דלא מהני קדיש ע"י אחר, ע"ש שהאריך בזה.
אלא שהנה מצינו באליה רבה בהל' תפילה
(סי' קלב, בפסקי הלכות מהלבוש, סק"ט) שכתב וז"ל "ואם היתום נוסע
למרחקים, משמע בתשובת בנימין זאב סימן ר"א שטוב לשכור אחר במקומו. ואולי אף
שיש שם אבלים על אב ואם אין יכולים למחות, דשליחו של אדם כמותו כמש"כ בטורי
זהב" עכ"ל. הרי שמדבריו אלו של הא"ר מתבאר, דלעולם אמירת קדיש של
אחר מועילה אפילו לנפטר שהניח בנים. וכעין זה מצינו שכתב ג"כ המג"א בהל'
תפילה (סי' קלב. סק"ב) וז"ל "משמע בב"י סי' ר"א דמוטב
לבנו להשכיר אחד לומר קדיש במקומו, משיאמר אחד בחינם", ע"כ. ולפי דבריו
משמע ג"כ דאמירת קדיש מאדם אחר מועילה, אפילו לנפטר שהניח בנים, אלא שעדיף
לבן לקחת אותו בשכר.
ואיברא דמה שהביא המג"א בשם
"הב"י בסי' ר"א", המעיין בדברי הב"י לא ימצא בדבריו דבר
כזה בכל ארבעת חלקי הטוב"י. ובאמת עמד ע"ז ג"כ הגאון רבי אפרים
זלמן מרגליות בהגהות "אלף למטה" בספר מטה אפרים, (בדיני קדיש יתום, שער
ד, סוף סק"י) וכתב, דהוא ט"ס וצריך לגרוס "בב"ז סי' רא",
והינו תשובת בנימין זאב. אולם גם ע"ז העיר שם, דהמעיין בתשובה זו, לא ימצא
שנזכר בדבריו דבר כזה, דעדיף לשכור בכסף מאשר בחינם. וכן העיר שם ג"כ על דברי
האליה רבה הנ"ל, שהביא בשם תשובת בנימין זאב דהבן יכול לשכור אדם שיאמר
במקומו קדיש, משום דשלוחו של אדם כמותו. שהאמת היא דמדברי הב"ז בתשובתו שם,
לא משמע דהחליט לגמרי לומר הכי. אלא שכתב דאולי אדם שאין לו בנים, או אפילו כשיש
לו בן והוא אינו במקום ישוב כלל, יכול אחר שהשכירו אותו לומר קדיש. אבל עם כל זה
לא החליט לגמרי בדבריו לומר כך הלכה למעשה. ע"ש בהגהות אלף למטה, במה שכתב
בזה.
אמנם האמת היא, דאע"ג דהאריך שם
הגאון בהגהותיו אלף למטה, בהערות על הא"ר והמג"א. עינא דשפיר חזי,
דמבתרי אמרותיו ומסתימת לשונו בסוף דבריו נראה, דגם הוא מסכים דאמירת קדיש של אחר
מועילה, אפילו כשהניח הנפטר בן. ובפרט במקום שנהגו כך במנהג זה להשכיר אחר שיאמר
קדיש, שאפילו יש לו חלק בחלוקת הקדישים שבין האבלים, דאמרינן שלוחו של אדם כמותו.
ואע"פ שבשאר מצוות שבגופו כמו ק"ש, תפילה, תפילין וכדו', לא אמרינן
דשלוחו של אדם כמותו. ולכאורה גם כאן, הרי זה חיוב בגופו של הבן שיאמר קדיש, ואיך
אמרינן שלוחו כמותו? אלא דשאני קדיש, דהטעם בו הוא משום דזכות הוא לאביו שיתקדש שם
שמים ע"י זרעו, וא"כ ה"ה כשמתקדש ע"י שליח זרעו שבא באמצעות
הבן, וגם בזה יש לו זכות. וע"פ נימוק זה הגדיל הגאון לומר שם דאין לחלק בין
שיאמר האחר את הקדיש בחינם או בשכר, דלפי הטעם הנ"ל שהעיקר שיזקף לנפטר
הזכות, אף בחינם שייך הטעם דשלוחו של הבן כמותו שיהיה זכות לנפטר, ע"ש. ובאמת
כן כתב שם במטה אפרים בפסקים (בסעיף ט) וז"ל: "מי שמת ויש לו בן, וצריך
לנסוע למרחקים שלא יוכל לומר קדיש בעונתו, ושוכר איש אחר במקומו שיאמר קדיש אחר
אביו או אימו, אין שאר האבלים יכולים לדחותו. כיון שאומר בשליחות הבן". ע"כ.
[והאמת היא דבמחצית השקל על המג"א שם (בסי' קלב, סק"ב), כתב לבאר דהטעם
שעריף לקחת בשכר ולא בחינם. משום דעצה טובה קמ"ל. דזה כדי שאומר הקדיש ירגיש
יותר אחריות, ולא יזלזל באמירת הקדיש, ע"ש]. עכ"פ רואים מדברי הגאון
המטה אפרים שגם הוא דעתו, דאחר יכול לומר קדיש על נפטר שהניח בן במקום הצורך.
ואנוכי הרואה בשו"ת בנימין זאב
(בסי' רא) דעם כל מה שפקפק על האי מילתא, אם אחר יכול לומר קדיש על נפטר שהניח
בנים, מתורף לשונו נראה, דמיירי בעיקר לגבי חלוקת הקדישים. אם זה האחר יוכל לקבל
חלק, וע"י זה יגרע את חלקם של האומרים קדיש על אב ואם, ועל זה האריך ופקפק,
אולם אה"נ כשאין אחרים שאומרים קדיש, ונמצא שאין זה האחר מגרע את חלקם של
האחרים, אה"נ גם הבנימין זאב יודה דיוכל לומר קדיש. וזה מדוקדק מעט בלשונו,
שהרי כתב בסוף התשובה שם "נראה לענ"ד דאין לגזול שאר אבלי קרובים, את
אבלי אב ואם כשהם בביהכ"נ. אבל כשאינם שם, יוכלו גם הם לומר הקדיש, דלא גרעו
הם מש"צ דאומר אותו בכל יום בעד כל מתי ישראל". עכ"ל, הא חזינן
מדבריו, דבאופן שאין אמירת הקדיש של אחר, גורע מאחרים, אה"נ מודה הבנימין
זאב. וממילא בזמנינו היום, שאין מחלקים את הקדישים, כמו שהארכנו כבר לבאר בריש
דברינו, אלא שכולם אומרים קדיש ביחד. ה"ה דיכול האחר לומר קדיש גם על נפטר
שהניח בנים, ובפרט שיש להקל, במקום שהבן מפליג רחוק, ולא נמצא במקום ישוב, ובשום
אופן לא יוכל לומר קדיש. ומה גם אם כך נוהגים, ששוכרים אחר במקומו שיאמר קדיש, שיש
לסמוך על אמירת הקדיש, של האחר. וכמו שבאמת כתב שם הבנימין זאב להדיא בריש דבריו.
וע"ש, וגם במה שכתב בסי' רב, ודו"ק היטב. וגם הראיה ממעשה דר"ע יש
לישב. (עי' היטב בתנד"א סוף פרק יז, ובספר מנורת המאור נר א, כלל א, חלק ב.
בגירסא שהביאו את מעשה זה, וראה גם ב "כתר לב טוב" להגאון רבי ש"ט
גאגין (ח"א, עמ' קט - קי), שהביא גירסאות שונות בבקשת אותו נפטר אם ביקש דוקא
קדיש, או סתם שילמדו עליו. וראה עוד במחזור ויטרי ח"א, עמוד 113, ובהערות הרב
המגיה שם (אות י). יעו"ש).
וגם הלום ראיתי בשו"ת מעשה
אליהו, להגר"א מני בסופו בתשובות מבן המחבר (סי' ל, דף קכג), שג"כ נקט
התם בפשטות דבודאי איכא נחת רוח לנפטר, בקדיש שאחר אומר עליו, וכמתבאר מדברי
הב"י יו"ד (סוס"י תק) שכך היה מנהג קדמון בענין זה, ושכן כתוב
ג"כ בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (חאור"ח, סי' ח), ע"ש.
[ועתה נדפ"מ ס' ילקוט יוסף על הל' אבלות לידידנו הרי"י יצ"ו,
והובאו שם דברינו אלה (בסי' כג, הערה יד), אשר העלנו אותם בס"ד בזמנו בירחון
"אור תורה", יעו"ש (מילואים)].
המורם מכל האמור: נפטר שלא זכה להניח
בנים, נוהגים שאחר אומר עבורו קדיש [ועדיף להשכירו בממון כמבואר מהרבה פוסקים כמו
שכתבנו, וכן מבואר בשו"ת תורה לשמה (סי' תיב), וכ"כ הגרי"מ
טוקצינסקי בספרו גשר החיים (ח"א, פרק ל, סימן ח, סעיף ז) דעדיף שהאחר יגיד
בשכר מאשר בחינם, כמבואר במג"א, ע"ש. וכ"כ הגאון רבי עמרם אבורביע
בספרו נתיבי עם חיו"ד (סי' שעו, ס"ד), וכן הובא בספר יקרא דחיי (סי' יח,
סעיף ב), ע"ש].
וכמו כן באופן שהנפטר הניח בן,
אע"פ שמן הראוי הוא שהבן עצמו יאמר את הקדיש על אביו, משום דעיקר תועלת הקדיש
הוא בזה שיאמר הבן עצמו את הקדיש, כמבואר בפוסקים. וכמו שאמרו חז"ל (סנהדרין
קד, ע"א) ברא מזכי אבא. ומה גם שזה בכלל חיוב מצות כיבוד אב ואם, כדאמרינן
בגמ' קידושין (לא, ע"ב) בענין מצות כיבוד אב ואם, מכבדו (את אביו) בחייו,
מכבדו במותו. ובכלל מכבדו במותו היינו שיעשה לו נחת רוח בעוה"ב, וזה ע"י
אמירת הקדיש. [עי' במהר"י קולון (שורש ל) בשו"ת יביע אומר ח"ג
(חיו"ד, סי' כו אות א) ע"ש]. עכ"פ אם אין הבן יכול בשום אופן לומר
קדיש, יש באפשרותו להשכיר אחר שיאמר את הקדיש במקומו, ועדיף בשכר כנ"ל בשם
הפוסקים, דבכהאי גוונא אמרינן טפי שלוחו של אדם כמותו.
ודברינו הנ"ל נדפסו בס"ד
בירחון "אור תורה", (סיון תשמ"ו, סי' צט) ואקבע כאן תוספת הערה
קטנה בדברים הנ"ל.
דהנה מש"כ הבנימין זאב דכשהבן
ישכיר אחד שיגיד קדיש במקומו מהני, מדינא דשלוחו של אדם כמותו. יש להעיר על זה
ממאי דחזינן בתוס' רי"ד בפ"ב דקידושין (מב, ע"ב), דהביא התם דיש
מקשין מהא דאמרינן שם בגמ' דשלוחו של אדם כמותו, דא"כ לכל דבר מצוה נגיד
שיועיל השליח, שיאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי, הנח תפילין עבורי וכדו'. והשיב
ע"ז התוס' רי"ד דלאו מילתא היא, דהא דאמרינן דשלוחו של אדם כמותו, הוא
דוקא במצוות שלא חייבתו התורה על גופו, אלא כגון תרומה שצריך להפריש מתוך פירותיו
ולכן ההפרשה הזאת יכול לעשותה ע"י שליח. דהרי רצון התורה שמהפירות הללו
יופרשו תרו"מ, והרי הופרשו ע"י שלוחו שהוא כמותו. אבל במצוות שהתורה
חייבתו על גופו כגון ציצית, תפילין, ישיבה בסוכה וכדו' שהגוף שלו ממש צריך לקיים
מצוה זאת, בודאי דבזה לא אמרינן שלוחו כמותו, ע"ש. (וע"ע בקצוה"ח
(סי' קפ"ב, סק"א) שהאריך לבאר את דברי התוס' ריד הללו, ע"ש. וראה
גם בשו"ת חתם סופר חאור"ח (סי' רא), ובמהר"ץ חיות בחי' לנדרים (עב,
ע"ב) במש"כ על התוס' ריד הנ"ל, ע"ש. ועי' בכפות תמרים להגאון
מהר"ם בן חביב פרק לולב הגזול (דמ"א, ע"ב) בד"ה מנא הנ"מ
וכו' דג"כ הביא מדנפשיה יסוד זה, דבמצות שבגופו כמו מצות תפילין חליצה וכדו'
לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו, ע"ש. וכוון לתוס' רי"ד הנ"ל,
ואכמ"ל). הא חזינן דבמצוות שבגופו לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו, וא"כ
הרי בנידון הנ"ל אמירת הקדיש שהבן חייב בה היא מצוה שבגופו, שהבן צ"ל
קדיש על אביו, ואיך י"ל שיועיל אמירת הקדיש של השליח שעשה הבן, מדינא דשלוחו
כמותו. (ועי' היטב בשו"ת נודע ביהודא מהדורא תנינא חיו"ד (סי' קמז),
ובשו"ת מהרי"ט ח"א (סי' קכז), ובשו"ת מים חיים ראפפורט
חיו"ד (סי' נה), ובשו"ת בשמים ראש, בכסא דהרסנא (סס"י רד), ובגליון
מהרש"א יו"ד (סי' רלד), וראה עוד בפתחי תשובה (סי' רלד), ע"ש,
ואכמ"ל).
שוב ראיתי במטה אפרים, בהגהות אלף
המטה (הל' קדיש יתום, פ"ד, סק"י) הנ"ל בדברינו, דהעיר על דברי
הבנימין זאב הנ"ל מדברי התוס' רי"ד בקידושין דמבואר בדבריו, דבמצוות שעל
גופו לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו, ונשאר בתימא. אולם רצה לישב קצת, דאפשר שענין
הקדיש אינו דומה לק"ש ותפילין ושאר מצוות שבגופו, דעיקר ענין הקדיש הוא
שיתקדש שמו של הקב"ה ע"י זרעו של הנפטר, וא"כ ה"ה ג"כ
ע"י שליח של זרעו של הנפטר, ע"ש. [ובאמת מצאתי כיוצ"ב שכתב בס' יש
נוחלין, שהובא בס' בית לחם יהודה ביו"ד (סי' שעו, סק"ה), והביא דבריהם
בעל הערוך לנר בתשובותיו בנין ציון (ח"א, סי' קכב), שכתב שם הי"נ, הקדיש
אינו תפילה שיתפלל הבן על האב לפני ה' שיתעלה משאול מטה, אלא זכות ומצוה היא למת
כשבנו מקדש ברבים והקהל יענו אחריו אמן. ע"ש].
ולכאורה עוד היה נראה לישב את דברי
הבנימין זאב, ע"פ המבואר במהר"ץ חיות בחי' לנדרים (עב, ע"ב). דהתם
הביא ג"כ יסוד זה של התוס' רי"ד וביאר דבריו, ובסוף דבריו כתב
המהר"ח דהא דחזינן בגמ' דר"ה (לה, ע"א), דהש"צ מוציא את העם
שבשדות יד"ח תפילה אע"ג שהם לא נמצאים בביהכ"נ ולא שומעים, ולכאורה
איך יכול להיות שלוחם במצוה זו, הרי סו"ס זו מצוה שבגופו, שהגוף חייב בתפילה.
וכתב דצ"ל שעם שבשדות היות והם אנוסים ואין להם אפשרות לבוא לביהכ"נ,
הקילו עליהם חז"ל, ע"ש. [ועי' ביפה עינים במסכת ר"ה (לה, ע"א)
שכתב דהרוצים. לצאת יד"ח מהש"צ מהתפילה בעינן שישמעו מילה במילה
מהש"צ, והעם שבשדות אף שאינם שומעים יוצאים משום דאנוסי, ע"ש. וכנראה
ר"ל כמו המהר"ץ חיות הנ"ל, וק"ל]. א"כ לכאורה ע"פ
דבריו אלו של המהר"ץ חיות היה אפשר לישב גם את דברי הבנימין זאב, דלפי דבריו
חזינן, דאפילו במצוות שבגופו דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו, מ"מ היכא דאיכא
אונס כגון עם שבשדות שאינם יכולים לשמוע התפילה, דשפיר יוצאים יד"ח
מהש"צ מדינא דשלוחו של אדם כמותו. וא"כ גם בנידון דידן דהרי הבנימין זאב
מיירי בבן הזה של הנפטר שצריך לומר קדיש, שהוא טרוד ואנוס שאינו יכול לומר קדיש,
לכן באמת מהני שיעשה שליח שיאמר במקומו קדיש, מדינא דשלוחו של אדם כמותו. אולם עי'
בהגהות הרי"ף "בלשון הריא"ז" במסכת ר"ה (דל"ה,
ע"א) דהביא שם בשם רבינו זרחיה הלוי לבאר, דכל האי דאמרינן דש"צ מוציא
את העם שבשדות דאניסי אע"ג שלא באו לביהכ"נ, זהו דוקא רק יד"ח
תפילה שהיא כנגד תמידין ומוספין, אבל בתקיעות לא שייך דין זה, ע"ש. וביאור
הדברים נראה דבתפילות שהם כנגד תמידין ומוספין, (כדאיתא בגמ' דברכות כו,
ע"ב), ממילא י"ל שכשם שבקורבן ציבור אחד מוציא את כולם. דהכהן המקריב
מוציא יד"ח את כל ישראל, ואפילו את אלה שלא נמצאים באותו המעמד ע"ג
הקורבן. עי' גמ' תענית (כז, ע"א) ומה טעם תיקנו מעמדות וכו', וע"ש
במאירי (דף כו, ע"א), ובגבורות אר"י בתענית (שם) יעו"ש). ממילא
ה"ה גם בענין התפילה שהיא כנגד תמידין ומוספין, דהש"צ מוציא יד"ח
את כולם, גם את אלה שאינם נמצאים בביהכ"נ דאניסי כגון עם שבשדות. אבל
אה"נ בשאר מצוות שבגופו, לא שייך לומר שאחר יעשה אותה ויוציא אותו יד"ח,
ודו"ק. וראה גם בס' מקראי קודש להגרצ"פ פראנק, על ימים נוראים בהגהות
הררי קודש (סי' כב, הערה 1) ע"ש. [ועי' בדברי המהר"ץ חיות בגמ' דנדרים
(עב, ע"ב) שפלפל שם בענין מצות שופר, האם המצוה היא שמיעת קול שופר או המצוה
לתקוע בשופר, והסיק דהמצוה היא לשמוע קול שופר וחייב לשמוע בעצמו, דהא הוי מצוות
שבגופו, ובכה"ג לא אמרינן שלוחו כמותו. ובסוף דבריו כתב, והא דאמרינן בגמ'
דר"ה דש"צ מוציא עם שבשדות אע"ג דאינם בביהכ"נ, שאני התם
דאניסי. ע"כ, והמעיין בדבריו לכאורה יבין אגב שיטפא דלישניה דכוונתו לומר,
דש"צ מוציא עם שבשדות אע"ג דאינם בביהכ"נ גם בענין תקיעת שופר, דעד
כאן לא ביאר דש"ץ מוציא העם שבשדות היינו משום דאניסי. הא משמע דבתקיעת שופר
היכא דאניסי נמי מוציאם יד"ח. אולם האמת היא למאי דחזינן לעיל את דברי רבינו
זרחיה הלוי, דבענין תקיעת שופר לא אמרינן האי דינא דעם שבשדות יוצאים יד"ח
במה שתוקעים בביהכ"נ, צריך לומר בודאי דזהו ג"כ כוונת המהר"ץ חיות,
והא דקאמר משום דאניסי וכו' היינו לגבי תפילה, וכוונת קושיתו התם היא, דלכאורה איך
מוציא ש"צ עם שבשדות יד"ח תפילה, הרי סו"ס כשם שבתקיעת שופר אמרינן
דהוא חייב לשמוע, ולא יכול לעשות שליח במקומו, נימא הכי גם לגבי תפילה דהיא מצוה
שבגופו שחייב להתפלל ואיך עושה שליח, דש"צ מוציא עם שבשדות. וע"ז ישב
דשאני התם דאניסי. כלומר, דשאני תפילות שהם כנגד תמידין ומוספין וכו', דסמכינן בהו
על שליח במקום הדחק דא"א, כהא דעבדינן מעמדות בקורבנות ציבור, וק"ל].
וממילא לפ"ז דחזינן, דתפילה שאני דאמרינן שלוחו כמותו משום שהיא כנגד תמידים
ומוספים וכו', אבל בשאר מצוות לא. ממילא שוב יש להתבונן, מאי נימא הכא בקדיש.
וע"ע בשו"ת חת"ס חאו"ח (סי' רא) שכתב, דבענין תפילה היות והוי
מצוות שבגופו לא אמרינן שלוחו כמותו שיוכל לעשות שליח במקומו, ע"ש. וגם יש
להתבונן דהא בגמ' דר"ה שם (לה, ע"ב) אמרינן, אמר רב אחא בר עוירא אמר
ר"ש חסידא, פוטר היה רבן גמליאל אפילו עם שבשדות (שש"צ מוציאם -
רש"י) ולא מבעיא הני דקיימי הכא. אדרבה הני אניסי והני לא אניסי, דתני אבא
בריה דרב בנימין בר חייא עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה (ואע"פ שעם שבשדות
בכלל ברכה, הני מצי למיתי קמי כהנים ויברכום ולא באו, אינם בכלל ברכה -
רש"י), אלא כי אתא רבין אמר רבי יעקב בר אידי אמר ר"ש חסידא, לא פטר
ר"ג אלא עם שבשדות, מ"ט משום דאניסי במלאכה, אבל בעיר לא, ע"כ.
וכדברי הגמ' הללו פסק הרא"ש שם (פ"ד, סי' יד) שכתב, ושמעינן מינה דהלכה
כרבן גמליאל בברכות של ר"ה ויוה"כ בלבד וכו', ועם שבשדות דאניסי ולא מצו
למיתי לבי כנישתא בר"ה ויוה"כ שליח ציבור מוציאן יד"ח, אבל דעיר אין
ש"צ מוציאן יד"ח, אלא עד דאתו לבי כנישתא, ושמעו מש"צ מתהילה ועד
סוף, ע"ש. וכ"פ ג"כ הרי"ף שם בסוף פרק ד' (דף יב, ע"א -
בדפי הרי"ף) דעם שבשדות דאניסי ולא מצו למיתי לבי כנישתא ש"צ מוציאם,
וכ"פ הטור או"ת (סי' תקצא) שכתב, ומי שהוא אנוס ואינו יכול לבוא
לביהכ"נ, כגון עם שבשדות וזקן וחולה הש"צ פוטרו אפילו לא בא
לביהכ"נ, ע"ש. ואולם הנה הרמב"ם ומרן בשו"ע, לא הביאו האי
דינא דעם שבשדות ש"צ פוטרם אע"ג שלא באו לביהכ"נ. ולכאורה יש
להעיר, דהנה לענין ברכת כהנים כתב מרן בשו"ע אור"ח (סי' קכח, סעיף כד)
עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה וכו', ולאחריהם נמי אם הם אנוסים כגון עם שבשדות
שהם טרודים במלאכתן ואינם יכולים לבוא הם בכלל הברכה, ע"כ. הא חזינן דלענין
ברכת כהנים מרן פסק כדברי הגמ' בסוטה (לח, ע"ב), דאע"ג שצריך לעמוד לפני
הכהנים בשעת נשיאת כפים עכ"פ אם הוא אנוס ונמצא בשדה ג"כ יוצא
יד"ח, והרי הגמ' בר"ה הנ"ל השוותה דין תפילות ר"ה ויו"כ
לנשיאת כפים לענין האנוסים שנמצאים בשדה ואינם יכולים לבוא לביהכ"נ,
וא"כ מדוע לענין נשיאת כפים הביא מרן דעם שבשדות יוצאים יד"ח אע"ג
שאינם בביהכ"נ, ואילו לענין תפילת ר"ה ויוה"כ לא כתב מרן דעם שבשדות
ש"צ פוטרם, אע"ג שלא באו לביהכ"נ משום דאניסי.
וכמוס עמדי בכתובים, אריכות דברים
בס"ד ליישב ולבאר את דבריו אלו של מרן, מדוע השמיט להאי דינא, וכעת עמד קנה
במקומו, ובעה"י עוד חזון למועד.
לזה. יעו"ש.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi