למעלה
שבתי וראיתי להרדב"ז בתשובה
(ח"ג, סי' תקעב - דפוס וינציה) דהביא שם את דברי הראב"ד, הרמב"ן,
והערוך. והכריע לפסוק כהרמב"ן דהוא הדעה האמצעית, שחולה שעלה למיטה מברך אף
שהיה חולה שאב"ס, דאין לסמוך על הערוך שמקל דאפילו במיחוש בעלמא יברך. דמענין
שבת נלמוד, דקיי"ל חולה שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה, ואילו משום
מיחוש לא התירו ע"י עכו"ם אפילו בדבר שאיסורו מדרבנן. ומשמע ודאי דחושש
לא הווי בכלל חולה, והכא לענין הודאה חולה תנן. עכת"ד. הרי מתבאר מדבריו אלו
של הרדב"ז, שגם הוא מדמה את ענין ברכה"ג, להיתר חילול שבת ע"י גוי,
וזה על אף דפסק כהרמב"ן שבעינן דוקא חולה שנפל למיטה. וממילא בחולה שחש בכל
גופו אע"פ שמתהלך, היות ומחללים עליו את השבת ע"י גוי כנ"ל,
ה"ה שצריך לברך ברכה"ג. ודו"ק. ושו"ר במשנ"ב (בסי' ריט,
סקכ"ח) שהביא בשם המגן גיבורים דג"כ הבין הכי בדברי הרדב"ז,
דאע"ג דס"ל דבעינן שיפול למשכב, באופן שחלה כל גופו שמחללים עליו את
השבת ע"י גוי, אע"פ שלא עלה למיטה מברך הגומל. ע"ש היטב. (ועי'
בחיי אדם בכלל סה, אות ו. ויעו"ש היטב).
ובהיותי בזה ראיתי בשו"ת שדה
הארץ ח"ג (חאור"ח, סי' י), שנשאל בענין חולי עינים, שיש בו סכנה לענין
חילול שבת כמבואר בשו"ע (סי' שכח, ס"ט). מה שנוהגים העולם, שלא לברך
הגומל על חולי זה האם אין זה מנהג בטעות. והשיב, שבודאי זה מנהג בטעות. אבל מצא
למנהג זה סמך, ממאי דפסק מרן בשו"ע כהר"ר יוסף, דאין מברך אלא כשעלה למיטה
וירד ממנה. משמע דוקא שעלה למיטה אבל אם לא עלה למיטה אפילו כשהוא מסוכן אין לו
לברך, ע"ש. ולכאורה יש להעיר על דברים אלו לפי מה שכתבנו לעיל, דהגדר לחיוב
הברכה הוא גדר של חילול שבת, ופשוט שבחשיב"ס מחללים עליו את השבת גם כשלא נפל
למישכב. ובפרט שמרן לא בא למעט אלא להוסיף. כלפי מה שכתב הראב"ד דאין לברך
אלא בחולה מסוכן דוקא, כתב מרן כהרמב"ן דמברך אפילו רק כשהיה חולה סתם ועלה
למיטה. אבל באמת בכלל מנה מאתיים, דגם מרן אית ליה סברת הראב"ד דחולה שיש בו
סכנה מברך הגומל, אפילו כשלא עלה למשכב. ודו"ק, ושוב מצאתי שכדברים אלו העיר
מו"ר בשו"ת יחו"ד (ח"ד, סי' יד, בהערה א), והביא שם דכן העיר
לנכון על דברי שדה הארץ בספר בירך את אברהם (סי' נט, דצ"א, סע"א),
ע"ש. ועי' בחסד לאלפים למהר"א פאפו (בסי' ריט, אות ז) דג"כ מתבאר
מדבריו הכי, שכתב שם ארבעה צריכין להודות וכו' ומי שהיה חולה בחולי שיש בו סכנה,
או שנפל למשכב ג"י ונתרפא, ע"כ. משמע דבחולה שיש בו סכנה לא בעינן שיפול
למשכב. וק"ל. וראה במש"כ הבן איש חי (בפר' עקב, אות ו) ע"ש היטב.
ואחר הודיענו ה' כל זאת, פש גבן
לברורי בעיה דנידון דידן, האם קטן חולה שאינו יודע לברך, צריך אביו לברך במקומו.
והנה בראש וראשונה עלינו לדעת האם קטן סתם שיודע לברך, חייב בברכה זו. דמצינו
להמגן אברהם שכתב (ברס"י ריט) בשם מהר"מ מינץ בתשובה (סי' יד) שקטן
א"צ לברך הגומל, דלא שייך לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא, ואם
יאמר על אביו לחייבים וכו' זה אסור לו לעשות (דפוגם בכבוד אביו), ואם נאמר דידלג
מילת חייבים אין לשנות ממטבע שטבעו חכמים, ע"כ. גם באליה רבה (בסי' ריט,
סק"ג) הביא את דברי מהר"מ מינץ הנ"ל, שקטן עד י"ג שנה לא יברך
כלל דנראה כקורא לאביו רשע, ונראה דס"ל כוותיה, ע"ש. וכן מתבאר מהפרמ"ג
(באשל אברהם - רסי ריט) שפסק דקטן עד י"ג שנה לא יברך הגומל, דאינו בר עונשין
כלל. וכ"כ השערי תשובה (בסי' ריט, חק"א) שבמדינותיהם נוהגים כמהר"ם
מינץ שקטן אינו מברך, ושכ"כ בספר שערי אפרים (שער ד), וכ"כ הרב כף החיים
(בסי' ריט, סק"ב) דבארץ הצבי לא שמענו ולא ראינו שקטן מברך, ולכן בכל מקום
דליכא מנהג אין לברך משום סב"ל. ע"כ. (וע"ע בס' פסקי תשובה (סי'
רצה) שעמד שהעיר על דברי מהר"ם מינץ, דהרי מהא דר"י חלש ואיתפח ועיל
ר"ח ורבנן וא"ל בריך רחמנא דיהביך לן וכו' מוכח דאין הנוסח הגומל
לחייבים טובות מעכב, וא"כ מדוע כתב מהר"ם מינץ דמעכב ומשו"ה פטר את
הקטן. אולם לעצם דינא הסכים עמו דקטן פטור, אבל מטעמא אחרינא. ע"ש). אולם
לעומת זה עמד הגאון רבי יעקב עמדין בספר "מור וקציעה" (סי' ריט,
ד"ה ומצאתי) להעיר על דברי המג"א הנ"ל, דלכאורה מאי שנא ברכה זו של
ברכה"ג, מכל הברכות שמחנכין את הקטנים בהם, אע"ג דלאו בני חיובא נינהו.
ולעולם יגידו ג"כ בברכתם "לחייבים", משום דאע"ג דאינם בני
עונשין, אבל הרי איכא עליהם חיוב לקיים המצוות משום חינוך, וע"ז הם נתפסים.
או משום דחייבים היינו אשאר אנשי דעלמא שהרי אפילו צדיק גמור צריך לברך בנוסח כזה
אע"ג דבודאי אינו חייב. אלא ודאי דכך הוא מטבע הברכה שטבעו חכמים להודות
לקב"ה שמטיב עם כל בריותיו בלי יוצא מהכלל, גם לראויים וגם לחייבים שאינם
ראויים, עכת"ד. ועיין שם בדבריו, שהאריך לבאר דלעולם יש להנהיג, שקטן שהגיע
לחינוך יברך ברכה זו. ע"ש. באמת גם מדברי הגאון רע"א בהגהותיו לשו"ע
(ברס"י ריט) מתבאר שקטן צריך לברך הגומל, שהביא שם בשם מהר"י בסאן
בשו"ת לחמי תודה (סי' ה) שהעלה דקטן צריך לברך הגומל, דלא כמהר"ם מינץ.
ועיין שם שביאר "דלחייבים" דאמרינן בברכה, אין הכוונה חובה או עונש.
דהרי לאו שפיר למימר הכי כדאמרינן בברכות (יט, ע"א) דלא לימא אינש הרבה חטאתי
וכו' שלא יפתח פיו לשטן, אלא הכוונה חייבים מלשון חובה שאדם מקבל טובות הרבה
מהקב"ה והוא חייב לו ע"ז, ובכ"ז הקב"ה ממשיך להטיב עמו עוד
טובות אחרות. יעו"ש בתשובת המהר"י בסאן. וכן פסק רבינו החיד"א
בברכי יוסף (סי' ריט, סק"א) דהמנהג הוא שקטן מברך הגומל. ע"ש.
והנה הגאון בעל פתח הדביר (בסי' ריט,
סק"ו) עמד על דברי הפרי מגדים והמור וקציעה הנ"ל, דמהפרמ"ג מתבאר
דקטן אינו בר עונשין כלל, ואינו נענש גם על מה שאינו מחנך את עצמו, דחובת חינוכו
הוא רק על אביו בלבד. לעומת זה מדברי המור וקציעה מתבאר, דלעולם הקטן נענש על מה
שהוא אינו מחנך את עצמו, משום דחובת החינוך מוטלת גם על הקטן עצמו. ובאמת שענין זה
הוא מחלוקת ישנה בראשונים בענין מצות חינוך בקטן, האם מצוה זו מוטלת גם על הקטן
עצמו, או רק על אביו. שמדברי הר"ן במגילה (יט, ע"ב) מתבאר דחיוב מצות
חינוך היא גם על הקטן עצמו. אבל מדברי הרמב"ן שהביא הר"ן שם מתבאר דאין
שום חיוב על הקטן אלא כל החיוב הוא רק על אביו, ובמקום אחר הארכנו בס"ד,
בענין מחלוקת זו בגדר מצות חינוך. ולפ"ז יוצא דהפרמ"ג ס"ל
כהרמב"ן, והמור וקציעה ס"ל כהר"ן. ובהיות וראינו שמרן בכסף משנה (בפ"ו,
מהל' חמץ ומצה, ה"י) הכריע שדעת הרמב"ם כהרמב"ן, וגם מדברי הרב
חקרי לב (חאור"ח, סי' ע, דף קכט, ע"ג) מתבאר דהעיקר כהרמב"ן, דחיוב
חינוך ליתיה בבן כי אם רק על האב. וכן מתבאר גם מדברי מהרא"י בתרומת הדשן
(סי' סב) דס"ל כשיטת הרמב"ן. [ולכאורה מצינו לעוד מהראשונים שעומדים
בשיטת הרמב"ן, ומהם: רש"י בברכות (מח, ע"א) בד"ה עד,
הריטב"א במגילה (יט, ע"א), המאירי בברכות (כ, ע"א) ובמגילה (שם),
הרא"ש בתשובה (כלל ד, סי' כא), והרמב"ם בהל' נחלות (פי"א,
ה"י), יעו"ש, וראה גם באנצ"ת (ערך חינוך, עמ' קסב, הערה 20),
ע"ש]. ומכל האמור תמה בפתח הדביר שם על המו"ק שכתב, דחובת חינוך היא גם
על הקטן עצמו, דמהפוסקים הנ"ל לא מתבאר הכי. ולכן העלה לפסוק, דהעיקר הוא
שקטן אין לו לברך ברכה"ג. ומה גם שהא"ר, והבאר היטב הביאו את דברי
המהר"ם מינץ בסתם בלי חולק נראה דהכי ס"ל. וגם השערי תשובה כתב,
דבמדינותיהם נוהגים כמהר"ם מינץ וכ"כ בשערי אפרים. לכן אע"פ שראינו
שמהר"י בסאן בלחמי תודה והחיד"א בברכי יוסף כתבו כהמו"ק, שיברך,
העיקר הוא שיש להקל בזה שלא לברך, ונכון שיברך בלי שם ומלכות. וע"ש
בפתה"ד, שעמד ג"כ לישב את מה שהעיר במו"ק דיש לחייב את הקטן לברך
מתורת חינוך כמו בשאר הברכות, יעו"ש.
הרי לפנינו מערכה לקראת מערכה בחיוב
קטן בברכת הגומל, שלדעת מהר"י בסאן, ורע"א שהביאו בפשיטות, ורבינו
החיד"א, ור"י עמדין במור וקציעה - יש לקטן לברך, ולעומת זה לדעת
מהר"ם מינץ, המג"א, הפרמ"ג, הא"ר, השערי תשובה, השערי אפרים,
הבאר היטב, והרב בעל פתח הדביר ס"ל שאין לקטן לברך ברכה"ג דהוא לאו בר
עונשין. ולכן נראה דמשום חששא דסב"ל, העיקר הוא כרוב הפוסקים הנ"ל דאין
לקטן לברך בשם ומלכות ברכה"ג. (דהרי קיי"ל דאמרינן סב"ל אפילו נגד
דעת רוב הפוסקים, עי' בשו"ת יבי"א ח"ג סי' טז אות ה, ע"ש.
וכ"ש הכא דדעת רוב הפוסקים דלא יברך). ובפרט לפי מה שראינו עדותו של הרב בעל
כף החיים הנ"ל, דהמנהג הוא בארץ הצבי שקטן לא מברך בשם ומלכות, ולכן אף לפי
מה שכתב הבן איש חי (בפר' עקב, אות ד) דקטן, פחות מי"ג שנה כיון שהגיע לחינוך
צריך לברך, דאע"ג שיש חולקים במקום דאיכא מנהג לברך בשם ומלכות יברך.
ע"ש. בכל זאת כאן בארץ הצבי שלפי עדותו של הרב כף החיים המנהג הוא שלא מברך
הקטן, אף הרב בא"ח יודה דקטן לא מברך, דהרי אף הוא המשיך שם בדבריו וכתב
דבמקום דליכא מנהג ידוע יברך בלי שו"מ. וכן שאלתי למו"ר מרן הראש"ל
שליט"א פא"פ והורה ג"כ דאין לקטן לברך ברכה"ג. ואולם
עכ"פ נראה לע"ד דמן הנכון הוא, במקום שאפשר לעשות כמו שיעץ הרב פתח
הדביר שהבאנו את דבריו לעיל, שיברך הקטן בלא שם ומלכות. (ויש לציין דעד כאן אפילו
להסוברים שקטן לא יברך הגומל, היינו דוקא עד שיגיע לגיל י"ג שנה, כמו שמפורש
בדברי הבאר היטב (בסי' ריט, סק"א), שביאר את דברי המר"ם מינץ דדוקא עד
י"ג שנה לא יברך. וכן מבואר בדברי האליה רבה הנ"ל (שם, בסק"ג)
דדוקא עד י"ג שנה לא יברך, ואף הוא ביאר הכי את דברי המהר"ם מינץ,
וכ"כ לבאר את דברי המג"א ומהר"ם מינץ בפתח הדביר (בסי' ריט, סק"ו),
וכן מבואר בפרי מגדים (באשל אברהם, רס"י ריט), ובכף החיים (שם, סק"ב),
וכ"כ הגאון בעל שד"ח (בכללים, מער' א, סי' נד) שלאחר י"ג שנה צריך
לברך ברכה"ג, על אף שבפחות מגיל עשרים שנה אין מענישין בב"ד של מעלה,
הרי מענישין בב"ד של מטה. ע"ש. וכ"כ לבאר כיוצ"ב מהר"ם
שיק בתשובותיו חאור"ח (סי' פו), ע"ש. וראה עוד במש"כ לבאר שם את
דברי הפמ"ג שג"כ כתב הכי, יעו"ש. וע"ע בשו"ת חכם צבי
(סי' מט) שעמד לדון אם מגיל י"ג עד כ' שנה יש חיוב כרת בדיני שמים, ע"ש.
וע"ע בשו"ת תפארת צבי (סי' ו), ובשו"ת אוצר החיים (סי' יא), ע"ש).
ואיברא דבענין קטן שחלה והבריא, מצינו
דעוד נחלקו הפוסקים והוא, דהאם אביו יכול לברך ג"כ ברכת הגומל, משום שכל זמן
שבנו היה חולה היה שרוי בצערו, ועתה שהבריא הוא שמח בשמחתו. דהב"י (ברסי'
ריט) כתב על דברי הטור התם, שהביא את המעשה דהגמ' בברכות (נד, ע"ב) דרב יהודה
חליש ואיתפח על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה בריך רחמנא דיהביך לן ולא
יהבך לעפרא, אמר להו פטרתן מלאודויי וכו' ואסיקנא כשענה אמן. וכתב הטור בשם אביו
הרא"ש, דאע"ג דבעלמא השומע יוצא אפילו כשלא עונה אמן, היינו דוקא
כשהמברך עצמו חייב בברכה זו. אבל התם מכיון דרבנן לא הוו מחייבי בברכה זו הוצרך
לענות אמן. ומה שהם ברכו לא חשיב ברכה לבטלה אע"ג דלא היו חייבים בברכה זו,
מכיוון שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך שבני אדם משבחים לקב"ה על הטובה
שמזמין להם וכו'. וכתב ע"ז הבית יוסף שמדברי הטור שכתב דלא חשיב ברכה לבטלה
יש ללמוד על מה שנוהגים קצת אנשים שכשיולדות נשותיהם עומדים ומברכים ברכת הגומל,
דלאו ברכה לבטלה היא. דהווי דומיה דהמעשה שבגמרא, שאע"ג דרבנן לא היו חייבים
בברכה זו, בכ"ז ברכו על כך שר' יהודה ניצל, כך מי שילדה אשתו אע"פ שאינו
חייב בברכה זו יכול לברך, לתת שבח והודאה למקום על הטובה שניצלה אשתו. אולם מדברי
הרשב"א (בחי' לברכות נד, ע"ב) מתבאר, דדוקא על רבו יכול לברך כהמעשה
דהגמ' ממש. אבל מי שאינו רבו אפילו חביב עליו כנפשו אין לברך, וכ"כ רבינו
מנוח דדוקא על רבו יכול לברך. ע"כ.
והנה בשיטה זו של הרשב"א מצינו
דעומד גם הרמב"ן בתורת האדם (עמ' מט - דפוס מוסד הר"ק) דרק על הצלת רבו
יכול להודות ולברך. אבל על האחר אפילו חביב עליו כנפשו אין לברך. ואליה רבה (בסי'
ריט, סקי"א) כתב שכן מפורש בדברי האבודרהם, וכן פסק בשו"ת מהר"ם
מינץ (סי' ד). אולם לעומת זה בדרכי משה (שם, באות א) הביא בשם רבינו ישעיה אחרון
(הריא"ז), שאם רצה לברך על קרובו או אוהבו שהוא כואב עליו הרשות בידו,
ע"כ. [וכן מתבאר מדברי המאירי בברכות (נצ, ע"ב) שאם רצה לברך על אוהבו
יכול. ע"ש היטב].
והרמ"א בשו"ע עמד בשיטתו זו
שפסק (בסי' ריט, סעיף ד), דהרוצה לברך על טובת חבירו שהוא שמח בה אין זו ברכה
לבטלה. וגם הב"ח הסכים עם דברי הרמ"א הללו כמו שהביא המגן אברהם (שם,
בסק"ד) והפליג שם המג"א לומר, דאע"פ שמרן בב"י פסק
כהרשב"א דאין לברך על הצלת קרובו או אוהבו. אבל מכך שסתם את דבריו בשו"ע
בהלכה זו משמע שחזר בו ע"ש. אולם החיד"א בברכ"י (בסי' ריט,
סק"ז), והא"ר (שם, בסקי"א) הסכימו עם דברי מרן בב"י דאין לברך
על הצלת קרובו או אוהבו משום סב"ל, וע"ש בא"ר שכתב, דממה שסתם מרן
את דבריו בשו"ע אין להוכיח שחזר בו ממש"כ בב"י. דלעולם כך היא דרכו
של מרן לפעמים שבשו"ע מעתיק בסתם את לשון הטור. וסומך על מה שביאר בב"י,
עיי"ש. וכן הסכים במשנה ברורה (שם, בסקי"ח) בהיות ויש חולקים על עיקר
דינו של הרמ"א, אין להתיר לברך אלא תלמיד על רבו, ע"ש. ובאמת שכך פסק
ג"כ הגאון מהר"י חאגיז בשו"ת הלק"ט (ח"ב, סי' קסא). ועי'
בביאור הלכה להמשנ"ב (שם, בד"ה ואין זה ברכה לבטלה) שהביא בשם הע"ת
שכן הוא דעת רוב הפוסקים כמו שכתב מרן בב"י דאין לברך על הצלת קרובו או
אוהבו. ע"ש.
ומכל האמור היה נראה לפשוט ג"כ
בעיה דידן, דלדעת הרמ"א שפסק כריא"ז והמאירי. יוכל האב לברך על החלמת
בנו הקטן, מכיון שבודאי הוא שמח בשמחתו ובהצלתו. ולעומת זה מרן שהסכים עם
הרשב"א, שדוקא תלמיד על רבו יכול לברך ותו לא. יצא דהאב על בנו לא יכול לברך,
אע"פ ששמח מאוד בהחלמתו וברפואתו.
אולם לכאורה אולי היה אפשר לומר דאין
בזה לנידון דידן, דעד כאן לא כתב הרשב"א שאין לאב לברך על הצלת בנו, דוקא
בבנו הגדול שהוא בעצמו יודע ויכול לברך. אבל בבנו הקטן המוטל בעריסה שאינו יודע
לברך, אה"נ גם הרשב"א יודה דהאב יכול לברך ברכה זו, דאין זה אלא כאילו
שהאב בא במקום הבן. ושוב ראיתי בשו"ת חוט המשולש למהר"ש דוראן (בסי' ר)
[המובא בסוף שו"ת התשב"ץ ח"ד], שאף הוא עמד לחלק בדברי הרשב"א
קרוב למה שכתבנו. שנשאל שם במה שנהגו אנשים לברך ברכה"ג על רפואת בנם, האם יש
לחוש לברכה לבטלה, מאחר ולא נתקנה ברכה זו אלא לחולה עצמו. או י"ל דלא הווי
ברכה לבטלה, היות ויש ברפואה זו של הבן טובה גדולה לאב. והשיב, שאע"פ שמדברי
הרשב"א שהביא הב"י מתבאר, שאין לאחר לברך אלא רק תלמיד על רבו, אבל על
קרובו אפילו אוהבו כנפשו לא יברך. אפשר לומר דבבנו הקטן שחשיב כגופו ממש, שהרי אם
היה מת היה זה בעוון אביו. כדאמרינן בשבת (קה, ע"ב) מפני מה בניו ובנותיו של
אדם מתים כשהם קטנים, כדי שיבכה וכו'. וכן מוכח בכמה דוכתי, דבנים קטנים מתים
בעוון אביהם. ובזה גם הרשב"א יודה דיברך האב על רפואת בנו, דהווי כ"ש
מכך שתלמיד מברך על רבו, ולכן בבנו הקטן שהווי כגופו ויש לו חובה במיתתו, אפילו
יותר ממיתת עצמו. בודאי גם להרשב"א מברך האב, ולא מיירי הרשב"א שאין לאב
לברך אלא בבנו הגדול שיכול לברך בעצמו, ואם היה מת היה זה בחטאו. עכת"ד.
הרי מתבאר לנו מדברי המהר"ש
דוראן, שכתב לחלק בדברי הרשב"א דדוקא בבנו הגדול לא יברך האב, אבל אה"נ
בבנו הקטן שהיה מת בחטאו של האב בודאי שהאב מברך. וממילא לפי דברים אלו אפ"ל
גם בנידון דידן, בבנו הקטן שאם היה ח"ו מת בודאי היה זה בחטא האב, וגם היה
נגרם צער גדול לאב. ובפרט שגם הקטן הזה אינו יודע ואינו יכול לברך, שיצטרך האב
לעמוד ולברך על הצלתו ברכה"ג. ועי' לרבינו החיד"א בברכ"י (סי' ריט,
סק"ז) שהביא דגם מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה (ח"א, סי' ו)
פסק דהאב יברך ברכה"ג על הצלת בנו הקטן שנפל לבור וניצול. והעיר עליו מדוע לא
נסתייע מדברי המהר"ש דוראן הנ"ל, דג"כ פסק הכי דהאב יכול לברך על
הצלת בנו. והנה לאחר שהביא שם החיד"א את דבריהם של המהר"ש דוראן
ומהר"י עייאש, עמד לדחות את דבריהם, והעלה דאין לאב לברך על הצלת בנו כלל
וכלל, וכן היא דעת מר זקנו מהר"א אזולאי בהגהותיו. ע"ש.
והנה מכך שהחיד"א דחה את דברי
המהר"ש דוראן בסתמא, נראה שלא הסכים עמו גם עם מה שיש לחלק שבבנו הקטן שאינו
יודע לברך, יש להקל שהאב יברך במקומו. ובפרט לפי מה שכתב המשנ"ב בביאור הלכה
(ברס"י ריט, ד"ה ואין זה וכו') לבאר את דברי החיד"א בברכי יוסף שם,
דאין לאב לברך ברכה זו דברכה"ג, דלא עדיפא מברכת הנס שבסי' ריח. דשם מצינו
(בסעיף ו) דרק תלמיד על רבו, ובן על אביו מברכים. אבל אב על בנו לא מצינו בשום
גווני דמברך, ולכן ה"ה בברכת הגומל, ע"ש. ולפי ביאור זה יוצא, דג"כ
אין לחלק בגודלו של הבן, כשם שלא מצינו חילוק בברכת הנס. וק"ל. וכן מצינו
למרן הראש"ל שליט"א בשו"ת יחו"ד (ח"ב, סי' כה), דנקט
נפשיה בקצירי דהעיקר הוא כדברי מרן בבית יוסף והחיד"א, שאין לברך ברה"ג
על קרובו או אוהבו דכלל גדול בידינו דספק ברכות להקל, ומפשטא דלישניה התם נראה
דאין לחלק שום חילוק, ואפילו באב על בנו הקטן לא יברך. ע"ש. [ושוב שאלתי
למו"ר מרן הראש"ל שליט"א פא"פ. וג"כ הורה הכי דאין לאב
לברך על החלמתו של בנו הקטן בכל גווני], וראה עוד בשו"ת נצח יוסף הנדפ"מ
(בסס"י כב) ובשו"ת דובר שלום (ח"א, סי' יב) מש"כ בזה,
ע"ש. ולכן נראה דהעיקר להלכה הוא, שאין לאב לברך על החלמתו של בנו הקטן,
ואפילו שבנו זה אינו יודע כלל לברך. (ובפרט יש להקל בזה, משום דברכה זו אינה בגדר
חובה על האחר לברך, וכמו שהביא הכף החיים (בסי' ריט, סקכ"ז) סברא זו בשם
הב"י. וגם שיש כאן חשש ספק ברכות, לכן יש להקל באחר שרוצה לברך. וע"ש
בכף החיים שהוסיף וכתב, דגם על רבו ועל אביו לא שמענו ולא ראינו מי שבירך, ונראה
דהטעם הוא כנזכר, דהיות ואין ברכה זו בגדר חיוב על האחר, לכן הקלו בזה משום
סב"ל, וגם משום דיש פלוגתא בפוסקים בנוסח הברכה כשהאחר מברך, ע"ש).
ועכ"פ נראה דאע"ג דאמרינן
שהאב לא יברך בשו"מ ברכה זו, כיון דאלופינו מסובלי"ם בנידון זה. מן
הראוי הוא, שהאב יודה לקב"ה על הצלתו של בנו הקטן, ועל פדות נפשו מרדת שחת.
ויברך ברכה זו בלא שם ומלכות, להודות לקב"ה על חסדיו הגדולים שעושה עימנו בכל
על ובכל שעה. (ובמה שכתבנו שיברך בלא שם ומלכות, היינו כדקיי"ל דברכות אינם
מעכבות, כמו שכתב כעין זה בפתח הדביר (בסי' ריט, סק"ו) בענין קטן שהיה חולה
והבריא, דאיכא פלוגתא בפוסקים אם יברך, מן הראוי הוא שיברך בלא שו"מ.
ע"ש. ושוב מצאתי כדברים שכתבנו בנידון דידן בשיירי כנה"ג (בסי' ריט)
שכתב דיש לבטל המנהג שנוהגים להביא התינוקות לביהכ"נ, והאב מברך הגומל בעד
בנו. דדבר זה הוא ברכה לבטלה. אלא יש לומר פסוק הודו לה' וכו' ואם יאמרו הברכה
יאמר בלי שם ומלכות. ע"ש. ועי' "במעשה רוקח" על הרמב"ם (בפי',
מהל' ברכות, ה"ח) שהביא את דברי השיירי כנה"ג הנ"ל, והעיר ע"ז
שלדעתו נראה דאין לאב לומר הברכה גם בלא שו"מ, דזה כמוציא שקר מפיו, שאומר
הגומל לחייבים טובות, דהרי הבן אינו בר עונשין לקרותו חייב כמו שכתב המג"א,
ע"ש. ולכאורה אפשר דעד כאן לא קפיד המעשה רוקח, אלא כשהאב מברך ברכה זו בעד
בנו ממש, לכן לאו שפיר קאמר על בנו לחייבים, דהא לאו בר עונשין הוא. אבל אה"נ
כשהאב מודה לקב"ה מצד עצמו שפיר קעביד, מאי דקרי על נפשיה חייבים שהרי בניו
הקטנים נענשים בעוונו כמבואר בגמ' שבת (קה, ע"ב) וכמו שהזכרנו לעיל, ובכלל גם
במה שהעיר המעש"ר דלא שייך לומר על הקטן "חייבים" דאינו בר עונשין,
הרי הבאנו כבר לעיל את דברי המהר"י בסאן שביאר דאין חייבים מלשון חובה או
עונש, וכעין זה ביאר גם במו"ק. ולפי ביאורם תתישב הערתו של המעשה רוקח, וראה
גם בס' פסקי תשובה (סי' רצה) מש"כ בזה. יעו"ש. ואכמ"ל. ואם רוצה
לצאת יד"ח ברכה זו בשמיעתו מאחר שהוא בר חיובא גמור בברכה זו, לכאורה נמי
שפיר עביד. ואומנם עי' בשו"ת אבני נזר להגאון האדמו"ר מסוכטשוב
(חאו"ח, סי' מ) ובשו"ת שבט הלוי להגר"ש ווזנאר (חאו"ח, סי'
רה, עמוד רעג) שעמדו לדון, אם אחד מברך להוציא השני ואין חיובם שווה כגון שזה מברך
על שהיה חולה ונתרפא, והיוצא חייב בברכה זו משום שהיה מהולכי מדברות, האם יכול
להוציאו. ע"ש.
המורם מכל האמור: קטן שחלה והבריא אפילו
אם אינו יודע לברך, אין לאביו לברך ברכה"ג בשם ומלכות על החלמתו, דיש בזה חשש
ברכה לבטלה. ומן הראוי והנכון הוא, שיודה האב ויברך ברכה זו בלא שם ומלכות.
ואגב אורחין התבאר לנו עוד הלכתא
גבירתא:
א) אין לחולה לברך ברכה"ג עד
שיחלה ויעלה למיטה מחמת חוליו ג' ימים אע"ג שאינם מעת לעת, הא לאו הכי לא
יברך הגומל משום סב"ל.
ב) חולה שחלה בכל גופו שמחללים עליו
את השבת ע"י גוי, צריך לברך הגומל אע"ג שלא עלה למיטה.
ג) וכן חולה עיניים שיש בו סכנה לענין
חילול שבת, צריך לברך אע"ג שלא עלה למיטה.
ד) קטן עד גיל י"ג שנה לא יברך
הגומל בשם ומלכות, ועכ"פ טוב שיברך ברכה זו בלא שו"מ.
ה) אין לברך ברכה"ג על הצלת
קרובו או אוהבו אע"פ ששמח מאוד בהצלתו, וכדעת מרן הב"י. וגם בתלמיד על
רבו, אע"ג שמתבאר מהב"י דיכול התלמיד לברך על הצלת רבו, נהגו העולם שלא
לברך. וכמו שכתב הרב כף החיים.
הגומל. יעו"ש. מילואים
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi