למעלה
בגמ' ביצה (טז, ע"א), תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי ב"ש אומרים מחד שביך לשבתיך, וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום. ופרש"י ואוכל את הראשונה, נמצא אוכל לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת דהויא ליה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת. לשם שמים, בוטח שתזדמן לו נאה לשבת. מחד שביך לשבתיך, מחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה, ע"כ. ולכאורה נמצא דפליגי הכא ב"ש וב"ה כיצד יש לנהוג בענין ההכנה לשבת, דלב"ש צריך להניח תמיד היפה לשבת, כבר מיום ראשון. אולם לב"ה ישים את בטחונו בה' שכשם שהזמין לו עתה בהמה נאה, כך יזמינו לו מהשמים בהמה נאה בער"ש לצורך השבת, ולכן אינו צריך להכין לשבת כבר מיום ראשון. וממילא לפי האי כללא דנקטינן בידן דהלכה כב"ה במקום דב"ש פליגי עלייהו (עי' ברכות יא, ע"א), ה"נ הוי הכא דהלכה כב"ה ואמרינן ברוך ה' יום יום.

אמנם עי' בפרש"י עה"ת פר' יתרו (פרק כ, פסוק ח), שפירש שם על הפסוק זכור את יום השבת לקדשו, תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת, ע"כ. ולכאורה יוצא לפי המבואר דרש"י הביא כסברת ב"ש, ומדסתם כוותיהו הכי נקיט. ובאמת עי' בהרמב"ן עה"ת (שם) שכתב, וכתב רש"י בפירוש זכור תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לו חלק יפה יהא מזמינו לשבת, זו ברייתא היא ששנויה במכילתא כך, ר"א בן חנניה בן חזקיה בן גוריון אומר, זכור את יום השבת לקדשו תהא זוכרו מאחד בשבת שאם נזדמן לך חלק יפה תהא מתקנו לשבת. אבל בלשון יחיד היא שנויה ואינה הלכה, שהרי בגמ' אמרו תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כיצד מצא בהמה נאה אומר תהא זו לכבוד שבת, למחר מצא אחרת נאה הימנה מניח השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו כל מעשיו היו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום יעמס לנו. תניא נמי הכי ב"ש אומרים מחד בשביך לשבתיך, וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום יעמס לנו. ובמכילתא אחרת שמאי הזקן אומר זכירה עד שלא תבוא, שמירה משתבוא. ומעשה בשמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מפיו, לקח חפץ טוב אומר זה לשבת, כלי חדש אומר זה לשבת. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, שהיה אומר כל מעשיך לשם שמים, והלכה היא כדברי ב"ה. עכ"ל. ע"ש.

ומדבריו אלו של הרמב"ן מבואר דס"ל, דדברים כפשוטם דאיכא הכא בענין זה פלוגתא דב"ש וב"ה, ופסקינן כב"ה כדפסקינן בעלמא. אמנם עי' בשפתי חכמים על רש"י (שם, אות ג), שהביא את דברי הרא"ם שכתב ליישב את דברי רש"י מהערתו של הרמב"ן, דעד כאן לא פליגי ב"ש וב"ה אלא לענין מאכלות, ובזה אמרינן דהלכה כב"ה. אבל בחפץ מודה גם הלל לשמאי, וכאן הרי רש"י קאי על חפץ כדקאמר נזדמן לו חפץ יפה וכו'. והמשיך השפתי חכמים וכתב, ול"נ שאין צריך לכל זה, דלעולם בכ"מ הלכה כב"ה חוץ מזו שהלל הזקן שהיה אומר זה הדין, לא פליג עם שמאי הזקן על זה. וכן מוכח שלא היה חולק שאמר אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, משמע דלא ס"ל שהדין כך, אלא שהיה לו מדה אחרת, מהרש"ל, ע"כ.

ויש להתבונן כאן, בדבריו של השפתי חכמים. דהנה במה שהביא את דברי הרא"ם שתירץ את דברי רש"י כי לעולם עד כאן לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בענין של מאכל, אם צריך להניח הטוב לשבת, אבל בחפצים כו"ע מודים שצריך להניחו לשבת. לכאורה קשה הרי הרמב"ן הביא נמי בשם "המכילתא אחרת", ומהדברים שם מבואר דלעולם פליגי ב"ש וב"ה גם בחפצים, שהרי כאמור בדברי הרמב"ם כתוב שם, ומעשה בשמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מפיו, לקח "חפץ טוב" אומר זה לשבת "כלי חדש" אומר זה לשבת, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר כל מעשיך יהיו לשם שמים. ע"כ. הרי דפליגי ב"ש וב"ה נמי בענין חפץ. (ועתה ראיתי בדברי רבינו החיד"א בס' פתח עינים עמ"ס ביצה (טז, ע"א), וראיתי רמוז בדבריו כעין הערה זו על הרא"ם, דהרי הרמב"ן הביא דשמאי והלל פליגי נמי בחפצים, ע"ש. וראה גם בדבריו בס' מחזיק ברכה (סי' רמב, סק"ה) ד"ה ואני בעוניי וכו', שג"כ הביא שם כיוצ"ב, דהרי מדברי הרמב"ן מבואר דב"ה פליגי נמי בחפצים והיכי קאמר הרא"ם הכא דבהא לא פליגי, ע"ש. וגם ראיתי הלום בס"ד בס' גור אריה למהר"ל בפר' יתרו (שם), שעמד שם להעיר במפורש כהערה הנ"ל שכתבנו, דהרי במכילתא מבואר דאף בחפץ טוב וכלי נאה הלל חולק. ולכן כתב שם המהר"ל, אבל התירוץ האמיתי הוא, כי לעולם עד כאן גם הלל לא פליג אלא דוקא כשצריך לחפץ הזה עתה ביום חול, דא"צ לשומרו לשבת. אבל לעולם היכי שלא צריך לכלי זה כלל בחול, למה ישתמש בו בחול שלא לצורך כיון שאינו צריך. והיינו דדקדק רש"י בלשונו אם נזדמן, פי' שלא לקחו לצורכו, אלא שסתם נזדמן לו ולכן קאמר שיתקנו לכבוד שבת. אבל אה"נ היכא דקנה לצורכו שצריך לו עתה, ישתמש בו. ובברייתא קאמר התם לקח כלי, דמשמע לצורכו ולהכי איכא פלוגתא בהכי בין ב"ש וב"ה. עכת"ד. ע"ש. ודבריו אלה של המהר"ל יהיו תואמים לדברי השפת אמת בחי' לביצה (טז, ע"א) שהבאנו לקמן, דעמד לבאר נמי כיוצ"ב דעד כאן לא פליגי ב"ש וב"ה אלא דוקא שיש לו בהמה אחת ואין לו בהמה אחרת, אבל ביש לו ב' בהמות בודאי שישמור הנאה לשבת לכו"ע, ע"ש).

אמנם הנה באמת ראיתי בדברי מכילתא דרשב"י, בפר' יתרו (פ"כ, יח), ואשר כנראה דהרמב"ן שהביא את הדברים בשם המכילתא אחרת, נתכוון למכילתא זו. ומצאתי שם דהלשון בגירסא שלפנינו היא, שמאי הזקן אמר זכרה עד שלא תבוא ושמרה משתבוא, אמרו עליו על שמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מתוך פיו, לקח חפץ טוב אומר זה לשבת, כלי חדש אומר זה לשבת. זכור ר' יהודה בן בתירה אומר מנין כשאתה מונה הוי מונה אחד בשבת ושני בשבת וכו', ע"ש. ונמצא דבאמת בגירסא שלפנינו, לא מובא המשך זה שהביא הרמב"ן דהלל פליג נמי בענין חפץ, אלא דמובאים רק הדברים בסתמא בשם שמאי. וממילא לפ"ז שפיר יש ליישב את הדברים כנ"ל כי לעולם רש"י מיירי דוקא בחפץ, והרמב"ן כנראה גירסא אחרת היתה לו, ובגירסא שלפניו היה מוזכר דהלל פליג נמי בחפץ, ולכן עמד להעיר על רש"י. אולם הרא"ם היתה לפניו הגירסא במכילתא כגירסא שלפנינו, דב"ה לא פליגי בענין חפץ, ולהכי שפיר קאמר דלא קשיא על רש"י, משום דמיירי בחפץ ובהא ב"ה לא פליגי, וק"ל. (ובאמת מצאתי בספרי מכילתא דרשב"י אשר נדפסו עתה מחדש, ומובא שם כגירסא הנ"ל דלא מוזכר דב"ה פליגי בענין חפץ על ב"ש. והוסיפו המדפיסים בכ"י כי בגירסת הרמב"ן נוסף: הלל הזקן היה בו מדה אחרת שהיה אומר כל מעשיך יהיו לשם שמים. ע"ש. ועכ"פ הדברים מיושבים בס"ד. וק"ל).

ויש להעיר, דהמעיין היטב בדברי הגר"ז בשו"ע שלו (סי' רמב, ס"א. בקונטרס אחרון, אות א) יראה, שמתורף דבריו מבואר דס"ל דלאו דוקא נקט רש"י חפץ, דה"ה באוכל. שכתב שם, דעונג שבת הוי מדאוריתא דכן יש לדייק מדברי רש"י בפסוק זכור וגו', שפירש כב"ש מכלל דלכבדו במנה יפה הוא מדאוריתא. עכת"ד, ע"ש. ולכאורה לפי הדברים הנ"ל דהרא"ם פירש בדברי רש"י דדוקא בחפץ קאמר הכי דיניח היפה לשבת, אבל לעולם במאכל קיי"ל כב"ה, מאי ראיה מדברי רש"י, אלא ודאי דהגר"ז ס"ל דרש"י לאו דוקא בחפץ קאמר ולעולם ה"ה במאכל, ודו"ק, וק"ל. [וע"ע בביאור "מרכבת המשנה" על המכילתא דרבי ישמעאל - בדפוס שנת תרנ"ה - (פר' יתרו, פרשה ז, אות ג) ד"ה תהא זוכרו, שהביא שם את תירוצו של הרא"ם הנ"ל לחלק בין חפצים לבין מאכל, וכתב להעיר ע"ז דלכאורה מה ההבדל בניהם, וע"ש מש"כ לתרץ ע"ז בדרך דרוש. יעו"ש].

וגם מה שהוסיף השפתי חכמים, והביא את דברי המהרש"ל שתירץ על דברי רש"י כי לעולם ליכא הכא פלוגתא דהלל ושמאי, והלל אודויי אודיי לשמאי, אלא רק שהלל מדה אחרת היתה לו, והיינו שנהג כן לעצמו לחזוק במידת הבטחון או מכל סיבה אחרת [עי' בדברי המהרש"א בחידושי אגדות בביצה (שם) מש"כ בזה, ע"ש. וראה גם בדברי הגרי"ח בס' בן יהוידע בביצה (שם) ד"ה וכן היה נוהג וכו', ע"ש]. ולכן באמת שפיר נקטינן בהכי כב"ש, משום דגם ב"ה מודים להם. הן אמת דכדברים אלו שביאר המהרש"ל מפורש גם כן באור זרוע (הל' ערב שבת, סי' יח), שהביא האו"ז שם את דברי הגמ' דביצה הנ"ל בשמאי והלל, וכתב ע"ז, הלכך הרוצה לעשות כב"ש עושה שב"ה מודים לב"ש דהכי עדיף טפי, והא דמסיק דהלל שכל מעשיו לש"ש לא היה נוהג כן, אפ"ה אתמר דב"ש עדיפא, כדאיתא בפרק כל כתבי הקודש (שבת קיט, ע"א) ובשאר ארצות במה הן זוכין, א"ל בשביל שמכבדין את השבת דאר"ח בר אבא פעם אחת נתארחתי אצל בעה"ב אחד וכו', אמרתי לו בני במה זכית לכך אמר לי קצב הייתי וכל בהמה ובהמה שנאה אמרתי זו לשבת, אמרתי לו ברוך המקום שזכך לכך. הרי אתה רואה שנהג כב"ש, צא וראה מה עלתה בו. מיהו העושה כב"ה לא הפסיד. ע"כ. ומתורף דבריו אלו של האו"ז מתבאר בפשטות נמי דס"ל כנ"ל, דלעולם בעיקר דינא ב"ה מודו לב"ש שכדבריהם יש לנהוג, אלא דהלל עצמו מידה אחרת היתה לו, ושפיר פסקינן הכא כב"ש, והיינו דהביא נמי מדברי הגמ' בשבת (שם) במעשה דקצב שנהג כב"ש וזכה למה שזכה, דמזה משמע דב"ה נמי מודו לב"ש דמאן דעביד כוותיהו שפיר קעביד. וממילא לפ"ז י"ל דרש"י ס"ל בביאור דברי הגמ' כדברי האו"ז, והיינו הביאור שכתב המהרש"ל מדידיה.

וע"ע בדברי רבינו החיד"א במחזיק ברכה אור"ח (סי' רמב, סק"ה), ובס' פתח עינים עמ"ס ביצה (טז, ע"א) שכתב שם, וראיתי בשבולי הלקט כ"י ריש ערוגת שבת שבלת נה שהביא שם את דברי ב"ש לבד, וז"ל: אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל שבת, וכן היה שמאי אומר מחד בשביך לשבתיך, עכ"ל. הרי שהרב שבולי הלקט לא הזכיר דברי ב"ה כלל רק דברי ב"ש. וכנראה ששיטת הרב בעל שבולי הלקט, וכן שיטת רש"י היא כשיטת האו"ז שהביא הב"ח, ולהכי מייתי את דברי ב"ש בלבד. והרב אליה רבה שם [סי' רמב, סק"ט] הביא את דברי ספר התניא שכתב רק את דברי ב"ש לחוד, והיינו כמ"ש הרב שבולי הלקט, עכת"ד. ע"ש. ומבואר יוצא מדברי רבינו החיד"א הללו, דהוא מעמיד נמי את שיטת רש"י שהיא כשיטת האור זרוע הנ"ל.

ולכאורה עוד היה אפשר להוסיף ולומר, וליישב עפ"ז את דברי רש"י עה"ת שנראה דנקט התם כשיטת שמאי הזקן. וזה ע"פ מש"כ התוס' יו"ט במס' נדה (פ"א, מ"א), שכתב שם, דלעולם הא דאמרינן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, היינו דוקא בפלוגתא דב"ש וב"ה. אבל לא בהלל ושמאי גופיהו, ע"ש. ולפי דבריו מתבאר דלעולם בגוונא דאיכא פלוגתא בין שמאי והלל, שפיר איכא למימר דהלכה כשמאי, וא"כ הרי הכא בגמ' דביצה דידן הוא פלוגתא דשמאי והלל. ואמנם יש להתבונן דהרי אח"כ אמרינן בגמ' תניא נמי הכי ב"ש אומרים וכו' ב"ה אומרים וכו', והרי נמצא דגם התלמידים הבאים אחריהם עמדו למנין בפלוגתא זו, א"כ י"ל דשוב הוי ככל פלוגתא דב"ש וב"ה דהלכה כב"ה. אולם מאידך גיסא אולי עדין י"ל כיון דעיקרא דפלוגתא זו הוזכרה מעיקרא בין שמאי והלל, עדין הכלל הזה דהביא התיו"ט במקומו עומד. וממילא לפ"ז יהיו ג"כ דברי רש"י מיושבים מדוע נקט לה הכא כדעת שמאי. וק"ל, וצ"ע.

אמנם שו"ר אחר זמן בס' אוצר השבת (בפתיחה רס"י כא), שהביא שם את דברי המטה משה ח"ד (דיני שבת, אות תג) שהקשה דלכאורה מדוע הגמ' הביאה את מחלוקת הלל ושמאי ואח"כ הביאה הברייתא דפליגי בה נמי ב"ה וב"ש, דמאי אולמא דהאי ברייתא מההיא דלעיל מיניה, והרי הראיה אינה מחזקת יותר. דכמו שבברייתא דלעיל אמרו על שמאי והלל, כמו כן הכא ב"ש וב"ה אומרים. וכתב ליישב, ונראה שמברייתא קמייתא לא הוי שמעינן דהלל היה עושה כן מדינא רק ממידת חסידות, והכי דייק לישנא אבל הלל מדה אחרת היתה בו, ולא אמרו דפליגי בהדיה, משמע דמידת חסידות היתה בו, אבל אם ישאל השואל כדת מה לעשות היה מורה לו כשמאי, ולכן הביא עוד ברייתא דפליגי בה בהדיא. ועוד דמברייתא קמייתא לא משתמע רק דפליגי הלל ושמאי, ואין הכרע הלכה כמי. לכך מביא ברייתא זו דנחלקו בה ב"ש וב"ה ומסתמא הלכה כב"ה, עכ"ד. ע"ש. ומתורף דברים אלו עולה ומתבאר, דס"ל כי לעולם אדרבא היינו דמיתינן לברייתא בתראה דפליגי בה ב"ה וב"ש, למימר כי על אף דבעיקר פלוגתא זו נחלקו הלל ושמאי, ובכה"ג אין הכרע הלכה כמי, מ"מ הא פליגי בה נמי ב"ה וב"ש וחשיב הכא ככל פלוגתא דעלמא דפליגי בה ב"ש וב"ה, והלכה כב"ה. וק"ל.

ושו"ר כיוצ"ב מתפרש ג"כ בדברי רבינו החיד"א, בס' פתח עינים עמ"ס ביצה (טז, ע"ב) ד"ה ויש, שכתב שם בענין פלוגתא זו דשמאי והלל, ויש מי שכתב דדבר זה אינו דין ואינו שייך בזה הלכה, והראיה דלא מנו זה בג' דברים שנחלקו שמאי והלל והול"ל ד', עכ"ד. ואי מהא לא איריא דבדבר זה לא נחלקו רק כל אחד היה נוהג בביתו כדעתו, ולא מני אלא דבר שנחלקו בדרך ויכוח פה אל פה. ובהא ניחא דהש"ס לקמן מייתי פלוגתא דב"ש וב"ה בהא, והא נחלקו הלל ושמאי עצמם, ואמאי אצטריכו תו לאפלוגי ב"ש וב"ה. אלא משום דשמאי והלל לא נחלקו, רק כל אחד היה נוהג כדעתו בביתו ולא דברו בזה בדרך מחלוקת, להכי בתר הכי ב"ש וב"ה עמדו על מנהגיהם ונתווכחו ונחלקו כדרך כל המחלוקות, עכ"ל. ע"ש. והרי מדבריו אלו של רבינו החיד"א ג"כ עולה ומתבאר, דהכא הווי ככל פלוגתא דעלמא דב"ש וב"ה, ואשר באמת משו"ה הוצרך לגמ' להביא ברייתא בתרייתא להדגיש ענין זה, וממילא א"א לומר הכא כהאי כללא דכתב התיו"ט בנדה.

ועתה ראיתי בדברי הב"ח (ססו"י רמב) ד"ה אמרו עליו על שמאי הזקן וכו', שכתב שם, משמע דב"ש וב"ה לא פליגי אלא שזה כך היה מדתו וזה כך, וביד כל אדם לאחוז במנהג שמאי הזקן או במנהג הלל הזקן. והאידנא נהגו עלמא כשמאי הזקן, וכן פרש"י בפר' יתרו בפסוק זכור את יום השבת לקדשו תנו לב וכו', אלא דמדברי הרמב"ן מבואר שם דהלכה כב"ה וכו', אבל בשם או"ז מצאתי וכו', והכי עיקר. ע"ש. ומדבריו אלו דהב"ח מבואר דאכן מסכים עם דברי האו"ז, כי לעולם ליכא הכא פלוגתא בין ב"ש וב"ה בעיקר הדין, וב"ה מודו להו. אלא מדה אחרת היתה להם, ולכן שפיר נוהגים האידנא כב"ש. וראה גם בדברי הפרישה (שם, סקי"ד), ע"ש. וע"ע בדברי הדרכי משה (סי' רנ, אות א) שהביא שם את דברי האו"ז הנ"ל שביאר דגם הלל מורה דמדת שמאי עדיפא טפי, ושכן משמע במעשה דהקצב דיש לעשות כשמאי. אלא דהרמב"ן כתב בפרוש החומש דפר' יתרו וב"ה חולקים על ב"ש ולית הלכתא כב"ש. ולעיל סי' רמב משמע כדברי האו"ז, ע"כ. ולכאורה יש לבאר כוונת דבריו של הדרכ"מ דמ"ש ולעיל סי' רמב משמע כדברי האו"ז, היינו מדנקט הטור התם בסוס"י רמב את דברי שמאי והלל בחדא מחתא ובשתיקה, ולא פירש בדבריו כלום דנקטינן כב"ה או כב"ש ש"מ דליכא פלוגתא בייניהו, ועביד כמר עביד וכמר עביד ולעולם ב"ה נמי מודו לב"ש. וראה גם במג"א (סי' רנ, סק"א) שהביא שם בסתמא את דברי הדרכ"מ שהסכים עם האו"ז, דב"ה מודים לב"ש. ומסתימת הדברים משמע דס"ל נמי הכי. ע"ש. וכן העלה כיוצ"ב נמי בשו"ע הגר"ז (סי' רמב, ס"י) שכתב שם, זכור את יום השבת לקדשו וגו' דרשו ב"ה וכו' ואמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת כיצד מצא בהמה נאה וכו', אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו וכו', ואף הלל מודה שכדברי ב"ש יותר נכון לעשות, אלא שהיה בוטח בה' שבודאי יזמין לו לשבת מנה יפה מכל הימים. ע"כ. וכן מבואר כיוצ"ב נמי בדברי החיי אדם (כלל א, סי' א) שאחר שהביא שם פלוגתא דהלל ושמאי כתב שם, אך הלל הזקן שהיה מדתו במדת הבטחון, וכדי לחזק בטחונו לא היה נוהג כן אלא שהיה בטוח שיזדמן לו נאה לכבוד שבת, ועכ"פ מודה בשאר כל אדם. ופשיטא בדבר שאינו שכיח לקנות, כשיזדמן לו דבר שלא יהיה נפסד אזי יניח אותו לשבת, ע"ש. וראה גם בקצור שו"ע להגר"ש גאנצפריד (סי' עב, ס"ד), דמבואר בדבריו נמי הכי דנקט התם כדעת ב"ש. ע"ש. וראה גם בנהר שלום (סי' רמב, סק"ב). ע"ש.

אמנם ראיתי בקורבן נתנאל על הרא"ש כאן פ"ב דביצה (סי' ד ברא"ש, אות ח) שכתב שם, ומ"ש באו"ז מצוה להכין מיום א' בשבת לשבת, דבריו אינם להלכה וכמ"ש הרמב"ן פר' יתרו. ומה שהביא ראיה שם ממעשה דההוא קצב אינו ראיה, כיון דטבח היה מצוה להרים מנה יפה לשבת לזכות אחרים, כדי שהעניים והאביונים ימצאו מרגוע לנפשם מאכל טוב. כי בחול רוב הקונים אוכלי בשר ומטעמים, המה עשירים. אבל כל איש בביתו יש לעשות כב"ה, ע"ש. אולם עי' בשפת אמת בחי' למס' ביצה (שם), שכתב על דברי הקורבן נתנאל הללו, וא"י כוונתו דא"כ כמו דכל יחיד יכול להיות בטוח שיזמינו לו בהמה נאה, כמו כן ויותר יש לו להיות בטוח שיזמינו לו עבור העיר בהמה נאה לשבת. ולכן עמד השפ"א שם לבאר, כי לעולם ביאור דברי ב"ש וב"ה הוא, דכל היכא שיש לו ב' בהמות או ב' חפצים בודאי צריך להניח הטובה לשבת לכו"ע, וכמבואר ברש"י הנ"ל בפר' יתרו. אולם פליגי באופן אם יש לו מנה יפה כזו, רק אחד. דלב"ש אסור לאכול כיון דלא ישאר לו לשבת, וב"ה ס"ל כשצריך לאוכל הזה דמותר. וממילא משו"ה בקצב היה מניח הבהמה הטובה לשבת, מפני שהיו לו כמה בהמות, ובכה"ג גם לב"ה צריך לבחור הטוב לשבת, ולא פליגי אלא כשאין לו רק זו לאכילה דא"צ לעכבה לשבת, ויכול לאוכלה עתה, ע"ש. ולפי דבריו של השפ"א מבואר, דבאמת ב"ש וב"ה פליגי, אבל לענין להניח חלק יפה מבין כמה חלקים לא פליגי, ולכו"ע יניחנו לשבת, והוא דהוה הכי במעשה דהקצב, ובכה"ג כאמור גם ב"ה מודו.

וע"ע בדברי החת"ס בחי' לביצה (שם) במה שעמד לבאר עוד פלוגתא דב"ש וב"ה, דהא דב"ה היו אוכלים אותה מיד, משום שכל מעשיהם היו לשם שמים, דהיינו שלא נתכוונו להנות, וכל אכילתם היה קודש וקורבן לה', וא"כ נמצא דהוי כענין מצוה שבאה לידם, והא קיי"ל מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה לשמור הבהמה עד לשבת, כי גם היום יש מצוה בבהמה שמינה לחזק גופו לעבודת ה'. אבל מודה הלל שמי שאינו יכול לכוון כן לכל מעשיו, טוב יותר לעשות כשמאי. ולפ"ז מיושב קושית הרמב"ן על רש"י פר' יתרו, וק"ל. עכ"ד. ע"ש. ובפשטות כוונת החת"ס לומר, דהא רש"י מיירי לכו"ע ושפיר פסיק בהכי כב"ש, דב"ה מיירי לקדושים אשר בארץ, וממילא מיושבת קושית הרמב"ן שהקשה עליו מדוע פסק כב"ש. וע"ע במה שעמד החת"ס לבאר שם בפלוגתא דב"ש וב"ה וליישב עפ"ז את דברי רש"י. ע"ש. וראה גם בדברי הנצי"ב במרומי שדה עמ"ס ביצה (שם), במה שעמד לבאר את פלוגתא דשמאי והלל בזה. ע"ש.

ועתה ראיתי כי הנה בפסיקתא דרב כהנא (פרשה כג, סי' א) [ומובאת פסיקתא זו ג"כ בס' אוצה"ש, פתיחה סי' כא], איתא, אמר רבי שמלאי זוכרהו עד שלא יבוא שומרהו משיבוא, הא כיצד אם נזדמן לו חפץ טוב התקינו לשבת כלי חדש התקינו לשבת, שמאי הזקן היה לוקח עצים באחד בשבת לשבת. בהלל הזקן היתה בו מדה אחרת יתירה, והיה אומר כל מעשיך יהיו לש"ש. אמר רבי אבהו, אם נזדמן לך חפץ טוב אפילו מאחד בשבת התקינהו לשבת. אמר רבי תנחומא אכלין הוינן בארבעתה (ר"ל אוכלין היינו ברביעי בשבת), ועל לקומן כותבן ואמרו יתפרשון לשבתא (ר"ל הביאו לנו תמרים לאכול ואמרנו שיפרישו אותם מן השולחן שיהיה לאכול בשבת). ע"כ. וכתב ע"ז הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות בפירוש זרע אפרים בפסיקתא (שם), דלכאורה הלשון שאמר כאן בהלל הזקן היתה בו מדה אחרת "יתירה" צריך עיון, ובש"ס דילן ליתא לתיבת יתירה, ולפי הנוסחא שבפסיקתא נראה שגם הלל מודה בזה לשמאי, אלא שיתרה עשה שהיה אוכל לשם שמים, וכן כל שאר מעשיו היו הכל לש"ש, כדי שיוכל לעבוד את ה' ונמצא שכל האכילות שלו חשובין הן כאוכל בקדושת שבת שיש מצוה באכילתו, כי הלל היה אוכל גם בחול לש"ש. וכאן בפסיקתא מבואר דרבי שמלאי ורבי אבהו ורבי תנחומא כולם החזיקו בדברי שמאי, ואפשר שהוא מהטעם הנזכר דס"ל דגם הלל מודה בזה. אך מדת הלל קשה לכל אדם לקיים, ולכן אחזו כדברי שמאי. ונראה דרש"י בחומש שכתב אם נזדמן לך חפץ יפה, הם דברי רבי שמלאי ורבי אבהו דהכא, ונסתלק מעליו השגת הרמב"ן שזה דברי שמאי, דלפי המבואר אייתי שפיר, דכיון דהני אמוראי בשיטת שמאי קיימי על כרחך דסבירא להו שגם הלל מודה בזה, שזה מידת כל אדם, שאין בכחם להתנהג כמדת הלל להיות כל מעשיהם לש"ש, יתנהגו כמידת שמאי. וכן הוא ג"כ לקמן במעשה דר"ח בר אבא שאמר לו טבח הייתי וכו', ומובא נמי המעשה בפרק כל כתבי. ע"כ. וראה גם כיוצ"ב בדבריו שבס' שם אפרים עה"ת פר' יתרו (שם), ע"ש. ומדבריו אלו של הזרע אפרים עולה קרוב לביאורו הנ"ל של החת"ס בחידושיו על הש"ס, כי לעולם הא דרש"י פסק הכא כב"ש, משום דב"ה נהגו במנהגם זה לעוצם קדושתם דכל כוונתם היתה לש"ש, וגם בחול חשיב אכילתם מצוה, ולאו כל בר איניש סביל דא, ואודויי אודיי ב"ה דשאר עלמא שאינם יכולים לעמוד בענין זה לכוין את מעשיהם לש"ש בדיוק, דיש להם לנהוג כב"ש.

והלום ראיתי בס"ד בשו"ת כתב סופר חאור"ח (סי' לח), שכתב שם, ולמלאות מבוקשך להשמיעך שנית מה ששמעת ממני בלמדינו הלכות שבת, משמיה דאבא מאוה"ג זצ"ל על רש"י פר' יתרו וז"ל זכור שאם נזדמן לך חפץ יפה תהיה מזומנת לשבת, והוא כב"ש. והקשה הרמב"ן שם למה נקיט רש"י כב"ש נגד ב"ה דהלכתא כוותיה, והן הן הדברים ששמעתי מפי קודשו זצ"ל שמפרש פלוגתא דב"ש וב"ה, דאמרו ז"ל הלל מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לש"ש, היינו שאכל כל ימיו לש"ש ע"ד שכתב הרמב"ם בכל דרכיך דעהו, והלל היה מעצר ברוחו שהיה מכוון בכל מעשיו לש"ש והיתה גם אכילת חול מצוה, והיה בטוח שיזמין לו ה' לשבת דבר אחר כיון שגם באכילה זו מכוון למצוה. וב"ש לא היתה לו מדה זו כ"כ שיהיה כל כוונתו לש"ש, ועכ"פ לא היה בטוח לבו תמיד שתיהיה כוונתו רצויה לש"ש, לכן היה משמר מחד בשבא לשבתא. ולפ"ז אנן מה נענה בתריה דב"ש שלא היה יכול לעמוד בנפשו שיהיה כוונתו בכל אכילה לש"ש, ואמר מחד בשבא לשבתא, ק"ו אנן, ויפה כתב רש"י זכור מחד בשבת לשבת. אלו דברי קודשו זצ"ל. ואני הוספתי וכו', וסיים שם הכתב סופר, שוב מצאתי בס' שם אפרים עה"ת מהגאון מהר"ז מרגליות זצ"ל כי מציאה מצא בפסיקתא דמייתי רבי שמלאי ור"א עבדו כב"ש, וכתב הוא, דהלל שהיו כל מעשיו לש"ש היה עושה הכל כעושה בקדושת שבת, והאמוראים החזיקו במידת ב"ש שהיא מירת כל אדם, שלא היה במידת כוחם כמידת הלל, שהיה כל מעשיו לש"ש. ושפיר כתב רש"י עפ"י דברי הפסיקתא הללו את דבריו, והם כדברי אאמו"ר מאוה"ג זצ"ל, ועולים בקנה אחד. והגאון מוהר"ז מרגליות זצ"ל מצא לדבריו עזר מן הפסיקתא ואמת נכון הדבר. עכת"ד, ע"ש. הרי עולה ומתבאר כי באמת רבינו הכתב סופר מר בריה דרבינא דהגאון החת"ס שת ליבו גם לזאת, כי דברי מר אביו אשר שמעם מפי"ק זיע"א עולים בקנה אחד עם דברי הגא"ז מרגליות במש"כ בפירושו על התורה שם אפרים. ואנו לפי דרכינו למדנו את הדברים ע"פ חידושי החת"ס על הש"ס הנ"ל ביצה (טז, ע"א) כי דבריו עולים בקנה אחד עם דבריו של הגרא"ז מרגליות, במה שכתב בביאור זרע אפרים על הפסיקתא, ואשר שני הנביאים הללו נתנבאו בסגנון שוה. והכל ענין אחד הוא. וק"ל.

[וגם ראיתי אחרי רואי להגאון הנצי"ב בשאילתות (שאילתא א, אות כא), שהביא שם את דברי הרמב"ן הנ"ל דמבואר בדבריו דאיכא הכא פלוגתא דשמאי והלל בענין זה דהכנה לשבת, ועמד להעיר ע"ז מדברי הגמ' דשבת (טו, ע"א) דאמרינן התם דבג' מקומות נחלקו שמאי והלל, ומשמע דתו לא פליגי. וגם עמד להעיר שם עוד מדברי הפסיקתא הנ"ל דמבואר מהתם דכל הני אמוראי עבדו כשמאי הזקן אלמא דינא הכי הוא, וכן נמי מה שהעיר הט"ז בסוס"י רמב מהמעשה דקצב משמע דדינא הכי הוא כב"ש. וגם לא מובן הא דאמרינן על מדתו של הלל בענין זה דכל מעשיו היו לש"ש, מה יש בזה שייכות לענין המחלוקת. ולכן עמד שם הנצי"ב לבאר דלעולם נראה דכו"ע ס"ל לדרשה זו דזכור את וגו' דחל מצות עונג שבת מתחילת השבוע, אלא דעכ"פ אם עוסק במצוה אחרת פטור ממצוה זו, כמ"ש הרי"ף בפ"ק דשבת לענין הא דאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים לפני השבת דהוא משום ביטול עונג שבת, והא דמותר לפני ג"י משום דלא בטל, הא אי בטל הוי אסור, הרי דהכי קיי"ל מחד בשבא לשבתיך. ומ"מ היוצא לדבר מצוה שרי, משום דפטירי ממצות עונג דאמר מר העוסק במצוה פטור מן המצוה. וממילא משו"ה שמאי הזקן היה צדיק אוכל לשובע נפשו, ואין בזה מצוה אלא להשביע נפשו משו"ה חל עליו מצות עונג שבת. אבל הלל מדה אחרת וגדולה היתה לו שהיה גומל נפשו איש חסד פי' שגמל נפשו מכל הנאה, וכל מה שהיה אוכל היה לקיים נשמתו כמכניס אורח, וזהו איש חסד שמתחסד עם קונו לכיון הכל לשם שמים, ומשו"ה נפטר מעונג שבת, והיינו ברוך ה' יום יום שבכל יום יש מצוה בברכתו. עכת"ד, ע"ש. וכן מובא כתורף דברים אלו בדברי הנצי"ב בביאורו "ברכת הנצי"ב" במכילתא דרבי ישמעאל (פר' יתרו, פרשה ז) בד"ה תהא זוכרהו וכו' ע"ש.

ונמצא לפ"ז דביאור זה של הנצי"ב קרוב לדברי הגאונים הנ"ל, כי לעולם אנן קיי"ל בהא כדעת ב"ש משום דכך היה מנהגם ע"פ מנהגו של עולם לאכול לשובע נפשם וממילא נחייבו כבר מחד בשבת לעסוק בצורכי שבת כאשר הוא שורת הדין, ורק ב"ה לפי תוקף שיטתם הוו כעוסק במצוה הפטור מן המצוה, הא לאו הכי אה"נ דחייב לעסוק כבר מיד באחד בשבת לצורכי שבת. וק"ל].

וכן ראיתי עתה בביאור "מרכבת המשנה" על מכילתא דרבי ישמעאל - דפוס שנת תרנ"ה - (פר' יתרו, פרשה ז, אות ג) ד"ה תהא זוכרו וכו', שג"כ עמד לבאר שם את הפלוגתא דב"ה וב"ש, דהא דב"ה נהגו בדרך זו שלא להכין מחד בשבתא היינו לפי דרגתם, דהרי אמרינן בגמ' דביצה (שם) דמזונותיו של אדם קצובים מר"ה חוץ מהוצאות שבת, כלומר שפרנסת שאר ימי השבוע הוא תלוי במזל כענין דאמרינן מזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, אולם פרנסת שבת היא מאיתו יתברך. וא"כ שמאי החזיק עצמו בינוני והיה מתחכם לומר על המאכל שהוא לכבוד שבת, ואם מצא אחרת נאה הימנה אומר זה לשבת וכו', ונמצא שפרנסתו לא היתה באה מכח המזל אלא מכח השבת שהיא פרנסה מאיתו יתברך. אולם לעומת זה הלל מידה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמים, ונמצא דהיה עובד לשמה שהוא למעלה מן המזלות בלא"ה כדאמרינן בפסחים דף נא, כתיב כי גדול עד שמים חסדך וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, ומפרקינן כאן בעושין לשמה כאן עושין שלא לשמה, הרי שבעושה לשמה הוא גבוה מעל שמים למעלה מגדר המזלות, ולכן לא היה צריך לחכמה זו דשמאי. - וכל אחד נהג בזה לפי מידתו, דהרי רבינו בחיי פירש דעושין לשמה היינו מאהבה, ושלא לשמה היינו מיראה, ומדתו של שמאי היתה עבודה מיראה ולהכי חשיב שלא לשמה ותלי במזלא, משא"כ הלל דהיה עובד מאהבה וחשיב עובד לשמה ולא תלי במזלא, ולהכי לא הוצרך לעשות כמידת שמאי להכין לצורך שבת וכו'. - וממילא לפ"ז מתבאר דמידת הלל היתה לפי דרגתו שהיה עובד מאהבה, אבל שאר כל אדם צריך לנהוג כמידת שמאי הזקן להכין מחד בשבא לשבתא. עכת"ד, ע"ש. והוא ג"כ כדברי המפרשים הנ"ל, דב"ה לפי דרגתם היו נוהגים במנהגם זה.

ונמצא לפי המבואר, דרבים הם הפוסקים דס"ל דלעולם הכא קיימינן בשיטת ב"ש, משום דאף ב"ה אודויי אודיי להו. והלל הזקן קדוש יאמר לו שכל מעשיו היו לשם שמים ושיטה אחרת היתה לו בדבר, ולנפשיה קעביד הכי, אבל לגבי שאר אנשי מודי דאית להו לנהוג כדברי ב"ש, וכדביאר נמי רבינו החיד"א הכי את שיטת הראשונים שבולי הלקט רש"י והתניא דס"ל כשיטת האור זרוע. ועתה ראיתי בכתב סופר בתשובתו שם (חאור"ח, סי' לח) שהביא את דברי הדרכי משה הנ"ל בסי' רנ שהזכיר את דברי האו"ז שכתב דהכא ב"ה מודו לב"ש, והרמב"ן בפר' יתרו כתב דהלכה כב"ה. והעיר ע"ז, ומהתימא דלא הביא ג"כ את שיטת רש"י, אלא דאפשר דס"ל לדרכ"מ דמרש"י אין הכרח די"ל כמ"ש הרא"ם מדיוק לשון רש"י דדוקא בחפץ וכלי כתב רש"י הכי, אבל במאכל ס"ל כב"ה, ולכן הביא הדרכ"מ את דברי האו"ז והרמב"ן דפליגי בהכי, ולא נכנסו לחלק בין חפץ למאכל. והמשיך שם הכתב סופר דהנה הרמ"א בשו"ע לא כתב מזה כלום לא בסי' רמב ולא בסי' רנ, ונראה דדחוק לרמ"א מ"ש האו"ז ונראה לו עיקר כהרמב"ן, מ"מ מהפסיקתא הנ"ל נראה דנקטו האמוראים עיקר כב"ש. וטעמייהו, או כמש"כ האו"ז דהכא ב"ה מודו לב"ש, או כטעמא דגאוני בתראי דברי מר אביו הגאון חת"ס והגר"ז מרגליות ואשר הכי יותר מסתבר, דטעמא דב"ה רק לקדושים אשר בארץ. ובלי ספק אילו ראו הרמב"ן וטוש"ע ורמ"א פסיקתא זו, היו פוסקים הדין כאמוראי דעבדו עובדא כב"ש, ואנחנו שידענו נקטינן כוותיה. וכבר העיד הב"ח שכן נוהגין כב"ש, ומנהג ישראל תורה הוא ע"פ הפסיקתא הנ"ל כנלפע"ד. וכל המקיים זכור מחד בשבא לשבתא בכל מילי, יזכר לטוב לפני הטוב והמטיב ית"ש, ויזכה לנחלה בלי מצרים וכו', עכת"ד, ע"ש.

[ועתה ראיתי ג"כ להגאון החח"מ בשר"ח בכללים (מער' ה, אות קיג), שעמד שם לבאר בכל פלוגתא דחזינן דמר פשיטא ליה ומר מספקא ליה, דנקטינן בפשיטות כמאן דפשיטא ליה דאין ספק מוציא מידי ודאי. ועפ"ז רצה לבאר גם הכא בנידון זה פלוגתא דב"ש וב"ה בענין ההכנה דשבת, דבהיות וחזינן דלדעת האור זרוע הנ"ל לא אתא הלל לאפלוגי על שמאי, ולעולם מודה דעדיף טפי למעבד כשמאי, אלא דהוא גופיה מדה אחרת היתה לו, והרמב"ן ס"ל דחולקים. ממילא היות וסברת ב"ש מבוררת ובדעת ב"ה יש ספק אם מודים לב"ש או לא יש לנו לעשות כב"ש, דסברתו היא ודאי, ואין ספק מוציא מידי וראי. ואמנם דמשמעות לשון הברייתא בש"א וכו' ובה"א וכו' מורה כדברי הרמב"ן דפליגי, מ"מ מאן ספין להכריע נגד דעת האו"ז שכתב דב"ה מודים דהכי עדיף, ולדידן הוי ספק מחמת פלוגתא דרבוותא ואית לן למעבד כסברת ב"ש, ע"ש מה שעמד לפלפל אם שפיר אפשר לנקוט הכא כסברא זו. יעו"ש חח"מ מה הוא אומר. וראה עוד לגאון ר"ח פלאג'י בס' כל החיים (דף ה, אות טוב) והביאו ג"כ בשד"ח שם דמדבריו ג"כ עולה דמאן דעביד הכא כסברת ב"ש שפיר עביד, שכתב שם, דהא דאמרינן הלכה כב"ה ולא כב"ש אין זה אלא כשפליגי בענין איסור והיתר, אבל כי לא פליגי אלא בסברא כי הא דהכא בענין הכנה לשבת היכי הוי טפי לש"ש, דעביד כמר עביד ועביד כמר עביד. ולכן יראה שמשו"ה רבים מהפוסקים הביאו דברי ב"ש וב"ה בסתם [עי' בדברי הרי"ף והרא"ש בפרק כל כתבי שם] ולא חששו להזכיר זה הכלל, משום שהניחו הדבר לעשות כל אחד כרצונו, עכת"ד. ע"ש. אמנם מדברי השד"ח (שם), נראה דאין דעתו נוחה בזה, משום דלא מצינו בפוסקים כלל זה לחלק דבכה"ג דפליגי ב"ש וב"ה בסברא לא אמרינן הלכה כב"ה. ע"ש].

ומדבריו אלה של הכתב סופר עכ"פ עולה, דשר המסכי"ם בכל לב דהכא נקטינן כדברי ב"ש. אמנם ראיתי למהר"י עייאש בס' מטה יהודה (סי' רמב, סק"ג), שעמד שם בענין פלוגתא זו דשמאי והלל, וכתב דאמנם שלפי הנראה איכא הכא פלוגתא דב"ש וב"ה ומסתמא הלכה כב"ה ונפק"מ דלב"ה א"צ לעשות כב"ש. מ"מ לפי הנראה מודה ב"ה שאם עשה כב"ש עדיף טפי, אלא דלדידהו לא צריך לדקדק כולי האי. וכן נראה מדברי רש"י בחומש שפירש זכור שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת, והיינו דגם לב"ה ניחא ושפיר עביד. אלא דהרמב"ן השיג עליו דהא קיי"ל הלכה כב"ה. דהיינו שאם יעשה כב"ש נמצא שאינו עושה כב"ה שאמרו ברוך ה' יום יום, ואין לו מידת הבטחון שיבטח בה' שיזמין לו לשבת מנה יפה. מיהו י"ל דלהרמב"ן נמי אם עשה כב"ש טבא ליהוי לב"ה, אלא שמפרש"י מוכח שצריך לעשות כב"ש, ובהא ס"ל דב"ה פליגי. אמנם העיר דלפי הרא"ם שחילק דבענין מאכלות פליגי ב"ש וב"ה ובזה הלכה כב"ה, א"כ בההוא קצב שעשה כב"ש, ש"מ דהלכה כב"ש. אלא ודאי כדאמרינן דב"ה מודו במעשה כב"ש אלא שאין מחייבין אותו, ואותו קצב רצה לעשות כב"ש שב"ה מודים בזה. ולאחר שהביא שם מהר"י עייאש את דברי האו"ז והב"ח והדרכ"מ שכתבו דבהא קיי"ל כב"ש. סיים המט"י וכתב, ואנו אין לנו אלא דברי הראשונים הרמב"ן והרא"ם ז"ל שכתבו דהלכה כב"ה, אלא מי שירצה לעשות כב"ש יעשה, כיון דב"ה מודו להו. עכת"ד, ע"ש. ומשמע מדבריו אלה דס"ל למהר"י עייאש דאמנם הנוהג כב"ש שפיר עביד כיוון דב"ה מודים להם בזה, אלא דאינו חייב לנהוג כן משום דבעיקר דינא הלכה כב"ה דאמרו ברוך ה' יום יום. ודלא כמתבאר מדברי הכת"ס, דלעולם הכא חייב לנהוג כב"ש משום דהלכתא הכא כוותיהו הווי.

וראה עוד בדבריו של רבינו החיד"א בפתח עינים עמ"ס ביצה (שם) שכתב לבאר את פלוגתא דשמאי והלל ע"פ פלוגתא דהפוסקים, דהנה הרדב"ז בתשובותיו (ח"א, סי' יג) נשאל במי שניתן לו רשות מאת שר בית הסוהר אשר הוא אסור שם, לצאת יום אהד בשנה, איזה יום יבחר יום כיפור או פורים וכיוצא, והשיב, דיום ראשון הבא לפניו יצא להתפלל בציבור דאין מעבירין על המצוות. אולם החכם צבי בתשובותיו (סי' קו) פקפק עליו מההיא דפרק התכלת דף מט דמוכח דלא אמרו אין מעבירין על המצוות אלא בששתיהן שוות, לא בדחד מינייהו עדיף. וממילא הכ"נ בנידון דהכא, דאמרו על ב"ה דבכל יום היה אוכל לגמול חסד עם האכסנאי היא הנפש ולש"ש נתכוון, ונמצא דבכל יום עושה מצוה באכילתו. ולכן היה אומר ברוך ה' יום יום, והמזדמן לפניו היה אוכל דבר יום ביומו, כיון דבכל יום איכא מצוה ואין מעבירין על המצוות, וכדעת הרדב"ז, ואף דמצות שבת שלפניו יותר חמורה מ"מ כיון שעתה איכא לפניו מצוה דקיום הגוף אין מעבירין על המצוות. ושמאי סבר כאשר פקפק החכם צבי, דאין מעבירין היינו דוקא בששניהן שווין ולא בחד מינייהו עדיף, ולכן היה מניח לשבת שהיא מצוה יותר גדולה מאכילת כל יום. והלכה כב"ה וכמאי דמסיק החכם צבי שם מההיא דמועד קטן, עש"ב. עכת"ד רבינו החיד"א, ע"ש. ובפשטות חזינן מדבריו אלה של רבינו החיד"א, דלפי דרכו אשר רצה לתלות את הדברים פלוגתא דשמאי והלל בפלוגתא דהרדב"ז והחכם צבי, ומאחר עלות דבסיפא דמילתא גם החכם צבי הסכים לדבריו דהרדב"ז דאין מעבירין על המצוות אמרינן גם במצוה קלה נגד חמורה, ויוצא דזוהי סברת ב"ה, נמצא דהלכה כב"ה. ומסתימת דבריו דרבינו החיד"א, נראה דכך עלתה בידו. אולם יש להתבונן אי לעיקר דינא רבינו החיד"א מסכים לזה, והרי ברישא דמילתיה התם הביא את דברי שבולי הלקט בכת"י ואת דברי התניא ודברי רש"י, וכתב דנראה מתורף דבריהם דס"ל דאמרינן הכא דהלכה כב"ש. וממילא כיצד אפשר שבכח ביאור זה דתלי את מחלוקת הלל ושמאי בפלוגתא דהרדב"ז והחכ"צ, לפסוק בסתמא דהלכה כב"ה, שהרי מתורף דבריו בפתח עינים שם נראה שאין דבריו אלה אלא ביאור בעלמא, ודילמא רק הכא בס' פתח עינים קאמר לה מר לחדודי, דאל"כ מדוע בס' מחזיק ברכה שם (סי' רמב, סק"ה) דלהלכתא קאי ביה מר התם, הביא רבינו החיד"א כמעט ככל דבריו שכתב כאן בס' פתח עינים, ורק קטע זה של הביאור הנ"ל לתלות הדברים בפלוגתא דהרדב"ז והחכם צבי השמיט ליה מר, ורק סיים שם במחזיק ברכה לעי' בספרו פתח עינים. וממילא אולי באמת י"ל דבא"ר זאת אשר חפרה שר רבינו החיד"א, בדרוש וקבל שכר קאמר לה מר. ואין בו הכרח לפרש כן את דברי שמאי והלל, כי עדיין אפשר לבאר כביאורם של שאר המפרשים הנ"ל. ואולי גם י"ל דרבינו החיד"א ס"ל כדברי מהר"י עייאש כי לעולם בעיקר דינא הלכה כב"ה, אולם מאן דעביד כב"ש נמי שפיר עביד כי ב"ה נמי מודים להם. וממילא היינו דהעלה בסוף דבריו בפתח עינים שם כב"ה דהיינו מעיקר דינא, והא דהראשונים נקטו כב"ש משום דאה"נ שכן יש לנהוג כדבריהם משום דגם ב"ה מודים בזה. וק"ל. וצ"ב.

וע"ע בשו"ת ישיב משה (חיו"ד, סי' כג) שכתב שם לבאר, כי בכל מקום דאיכא פלוגתא בגמ' ופסקינן דהלכה להקל כחד, ואיכא מנהג דמחמרי כהיחיד, נראה ברור שאם יש צד חומרא בזה אף למאן דמיקל, דהיינו שאף דהמיקל ס"ל דמעיקר הדין יש להקל, מ"מ יש לומר דסובר נמי דגם מאן דמחמיר שפיר עביד, איכא למיחש להחמיר. ועפ"ז ביאר הא דחזינן בגמ' דברכות (י, ע"ב) במעשה דרבי טרפון שקרא ק"ש בהטייה כדעת ב"ש, וסיכן עצמו ואמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך. דהיינו דוקא התם משום דאין בו צד חומרא כלל בהטייה, כיון דב"ה לא דרשי ובשכבך מה לי הטיה או הליכה, ולכן חב בעצמו דעבד כב"ש. והחילוק בזה מסתבר מאוד דבשלמא בהך גוונא דאין בו שום צד חומרא לאידך מאן דאמר דהלכה כוותיה, א"כ מאן דמתכוין להחמיר מתכוין לעשות נגד ההלכה, וראוי לחוב בעצמו דהוי כחולק על האמת. אבל אם אית ביה מידת חסידות גם למאן דמיקל א"כ אין אנו אומרים דמתכוין לעשות נגד ההלכה, רק דמתכוין למידת חסידות, ולא משום הדיעה דהמחמיר מן הדין דלא קיי"ל כוותיה עביד הכי. והמשיך וכתב, דראיה לדבר מהא דחזינן בענין נידון דידן, דהרי כאמור הב"ח הנ"ל כתב ע"פ דברי האור זרוע דיש לנהוג כב"ש משום דהלל מודה דכשמאי עדיף. וא"כ קשה הא ברבי טרפון אמרינן דראוי לחוב בעצמו דעבד כב"ש, אלא ודאי צ"ל כחילוק הנ"ל, דשאני הכא דאף ב"ה מודו לב"ש, עכת"ד, ע"ש. והובאו דברים אלו ג"כ בס' אוצר השבת (בפתיחה סי' כא, דף פ, ע"א) והוסיף וכתב שם, דכיוצ"ב מבואר ג"כ בתורת חיים (אות ג), שהביא ראיה דבכגון דא רשאין לפסוק כב"ש, מהאי דאיתא בברכות (פ"ח, מ"ז) אכל ושכח ולא בירך ב"ש אומרים יחזור למקומו, וב"ה אומרים יברך במקום שנזכר. וכתב הרא"ש, דאפילו ב"ה מודו הכא שטוב לעשות כב"ש אלא שלא הטריחוהו לכך, ועוד ראיות הביא שם כיוצ"ב. וממילא הכ"נ ב"ה לא היו רוצים להטריח את העולם שיצטרכו לשמור המאכל עד לשבת, אבל מודים הם לב"ש. ע"כ. ושכן מפורש נמי בתורת שבת סק"ד דהא דחייב מיתה הוא כשמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, לפרש בשכבך ובקומך דרך שכיבה וקימה וכו', משא"כ הכא שאין מחלוקת בפרוש הקרא וכו', יעו"ש.

ונמצאנו למדים, דדעת רבים מהפוסקים היא, כי למעשה יש לנהוג כמנהגם של ב"ש. שכבר מתחילת השבוע אם ימצא דבר נאה בין חפץ בין מאכל, ישמרהו לשבת, ובפרט במקום שאם יאכל מאכל זה לא ישאר לו ממנו לשבת. וב"ה נמי מודו דמאן דעביד הכי שפיר קא עביד, אלא שכלפי עצמם נהגו במידה אחרת מטעם הכמוס עמהם. ומדברי הכת"ס בתשובותיו מבואר דמעיקר דינא חייב לנהוג כסברת ב"ש ותלמידיו (מילואים).
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi