למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
א - או"ח סימן ט
עוד מהענין הנ"ל
כאן מקום איתי לבוא העיר"ה,
באשר נשאלתי לפני זמן לא כביר, אודות אדם אשר נגמרו לו שני מיכלי גאז הבישול
ביו"ט, ורוצה להחליף לפחות מיכל אחד שנתרוקן במיכל חדש, כדי שיוכל לבשל בו את
תבשילי החג. ונפשו לשאו"ל הגיעה אם שרי הדבר לעשות כן, באשר הוא נצרך לפתוח
את הברגת צינור הגאז המחובר לבלון שנתרוקן, ולהרכיבו ע"ג הבלון החדש המלא?
א
בגמ' שבת (קכב, ע"א) גרסינן,
ת"ר דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל נוטלין אבל לא מחזירין, ושל לול של
תרנגולים לא נוטלין ולא מחזירין, בשלמא של לול של תרנגולים קסבר כיון דמחברי בארעא
יש בנין בקרקע יש סתירה בקרקע אלא של שידה ושל תיבה ושל מגדל מאי קסבר, אי קסבר יש
בנין בכלים יש סתירה בכלים וכו', אמר אביי וכו', א"ל רבא וכו', אלא אמר רבא
קסבר אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים וגזירה שמא יתקע. ופרש"י לול, בנין
העשוי לתרנגולין. לא נוטלין ולא מחזירין, כדמפרש ואזיל חזרתו בנין ממש הוא וסילוקו
סתירה גמורה היא, ע"כ.
והנה בפשיטות מבואר מדברי הגמ'
הללו, דאין נוטלין ואין מחזירין דלתות לול של תרנגולים, דמכיון שהם מחוברים לקרקע
הרי דינם כקרקע. ובקרקע בודאי דאיכא ביה משום בנין וסתירה (כדאיתא בשבת (קב,
ע"ב) דבנין בקרקע בכל שהוא, ע"ש). והוא שכתב רש"י לא נוטלין ולא
מחזירין, דחזרתו בנין ממש הוא וסילוקו סתירה גמורה היא, וכ"כ ג"כ המאירי
בחי' לשבת שם (קכב, ע"ב), דלתות של לול של תרנגולים "הואיל ומחוברים הם
בקרקע יש בנין וסתירה בקרקע", אף ברפויים ואסור כדלתות הבית אעפ"י שכלים
הם אין תורת כלי עליהם, שחיבורם לקרקע מפקיעם מתורת כלי, ולפיכך אם נתפרקו אפי'
בשבת אין מטלטלין אותם, ע"כ. אלא שהרי"ף בהלכותיו בגמ' דשבת (שם) כתב,
ת"ר דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל נוטלין ולא מחזירין, של לול של תרנגולין
לא נוטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע. ע"כ. ולכאורה קשה בדברי הרי"ף
הללו, דמשמע מדבריו דהא דאין נוטלין ומחזירין דלת לול של תרנגולין משום הגזירה
דשמא יתקע, והרי לכאורה מעצם פשט דברי הגמ' מתבאר דהאי גזירה דשמא יתקע לא קאי אלא
על דלתות דשידה תיבה ומגדל, אבל דלתות לול של תרנגולין הוי משום בונה ממש כיון
דמחוברין לקרקע. ובאמת הר"ן (ברי"ף שם) ד"ה של לול וכו', כתב,
גזירה שמא יתקע, קא יהיב טעמא אמאי דאמרינן דדלת של שידה תיבה ומגדל לא מחזירין.
ע"כ. והיינו דהר"ן בא לבאר את דברי הרי"ף, דהאי טעמא דכתב גזירה
שמא יתקע לא הוי אלא על דלתות שידה ומגדל, ואה"נ בלול של תרנגולין טעמא הוי
משום בונה כיון דהוא מחובר לקרקע. וכנראה הוקשה לו לר"ן כנ"ל, ולכן עמד
לבאר הכי את דברי הרי"ף. וראה גם בב"י (סי' שח) ד"ה דלת של שידה
וכו', שג"כ מתבאר בדבריו הכי, ע"ש. אולם הנה גם בדבריו של הרמב"ם
(פכ"ב, דשבת, הכ"ה) יש להעיר הערה זאת, שכתב שם הרמב"ם, התוקע חייב
משום בונה לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין אותן ולא מחזירין גזירה שמא
יתקע, אבל דלת שידה תיבה ומגדל ושאר דלתות הכלים נוטלין ולא מחזירין. ע"כ.
וחזינן בדבריו אלו של הרמב"ם שבדבריו מפורש להדיא דדלתות המחוברות לקרקע לא
ניטלין ולא מחזירין אותם משום הגזירה דשמא יתקע. וכאמור דיש להעיר ע"ז את
ההערה הנ"ל, דהרי בדלתות המחוברות לקרקע אמרינן בגמ' דהוא משום בנין גמור,
ומדוע נקט לה הרמב"ם טעמא דשמא יתקע, דלא אמרינן לה להאי טעמא אלא בדלתות
הכלים. ועל הרמב"ם א"א ליישב כמו שביאר הר"ן את דברי הרי"ף,
דהאי דנקט האי טעמא דשמא יתקע, דקאי על דלתות שידה ומגדל, ואה"נ בדלת המחוברת
לקרקע טעמא הוי משום בונה, שהרי הרמב"ם כתב דבר זה להדיא על דלתות המחוברות
לקרקע, ורק אח"כ מיירי בדלת שידה תיבה ומגדל, ודו"ק. וא"כ קשיא
טובא על הרמב"ם. ועי' ברב המגיד בדברי הרמב"ם (שם) שכתב, התוקע חייב
משום בונה וכו', לפיכך כל הדלתות וכו' בריתא פרק כל הכלים (קכב, ע"ב). ובהלכות
ת"ר דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל נוטלין ולא מחזירין של לול של תרנגולין
פי' דמחברי בארעא כדאיתא התם בגמ', לא נוטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע.
ע"כ בהלכות. ותמה אני למה הוצרכו לגזירה דשמא יתקע, במה שמחובר לקרקע. שהרי
בלא תקיעה חייב משום בונה, כמבואר בפרק עשירי (הלכה יד), עכ"ל. וחזינן דהרב
המגיד נשאר בקושיה על הרי"ף והרמב"ם כאחד, מדוע הסבו האי טעמא דגזירה
שמא יתקע על דלתות המחוברות לקרקע, וה"ה לא עמד ליישב את דברי הרי"ף,
כדפירש לה הר"ן, דמש"כ הרי"ף שמא יתקע קאי על דלת שידה ומגדל,
וכנראה היינו משום דלאחר שחזי דאת דברי הרמב"ם חייבים לפרש כן, דהגזירה דשמא
יתקע הוי על דלתות המחוברות לקרקע, לכן כבר לא נפלאת היא לפרש כן ג"כ את דברי
הרי"ף ולאקשויי עליהו. א"נ דעיקר קושייתו הוי על הרמב"ם שבדבריו
חייבים לפרש כן, שהוא מסיב האי גזירה דשמא יתקע גם על דלתות המחוברות לקרקע, ועליו
הוא מקשה מדוע מפרש כן, תיפוק ליה דהוי משום בונה ממש כמפורש בגמ' דשבת שם. ועי'
בפי' הגאון ר"ד עראמה בהרמב"ם שם (פכ"ב, הכ"ה) שהביא את דברי
ה"ה הנ"ל, ורמז לזה במעט, שכתב שם, דהר"ן כבר השיב על דברי
הרי"ף בהלכות דלא קאי גזירה וכו' אלא אדלת שידה תיבה וכו' דרישא דברייתא, אבל
עכ"פ בדברי הרמב"ם א"א לפרש כן, ע"ש. ונראה פשט כוונתו
דר"ל דעיקר קושית ה"ה היא על הרמב"ם, ואה"נ דאת הרי"ף
אפשר כדביאר הר"ן. אומנם עי' היטב בדברי מרן בב"י (סי' שח) ד"ה דלת
של שידה וכו' דמתורף דבריו משמע דה"ה לא ס"ל כהר"ן, וקושיתו נמי על
הרי"ף, ע"ש היטב.
והנה הגר"ד עראמה (שם) עמד
ליישב את דברי הרמב"ם הללו, וביאר, דנראה דההיא דפרק כל הכלים (שבת קכב,
ע"ב), דאמרינן דבדלתות המחוברות לקרקע הוי משום בונה, הוא בדלתות הדחוקים
הרבה שצריך תקיעה בחזקה, ולפיכך חייב משום בונה, אבל הכא מיירי הרמב"ם כשאינה
דחוקה כ"כ ואינו תוקע בחזרתה ולפיכך היא משום גזירה. וההיא בפרק עשירי [הלכה יד]
שהביא הרב המגיד [שכתב שם הרמב"ם, המחזיר דלת של בור ושל דות ושל יציע חייב
משום בונה] היא דסוף ערובין, והוי כההיא דכל הכלים, ומתרצו הכי לדעתו, ודו"ק,
ע"ש. ומתבאר מדבריו אלו של הרד"ע, שהוא עומד לחלק בדברי הרמב"ם,
בין דלת שהוא תוקע אותה בחוזקה שאז באמת חייב משום בונה, לבין דלת שאינו תוקע אותה
בחוזקה שבכה"ג הוי רק משום גזירה, גם בדלת המחוברת לקרקע. ועי' בס' הקובץ על
הרמב"ם (שם), שג"כ עמד על דברי הרמב"ם בקושיה הנ"ל, וכתב
ליישב, דהרמב"ם מיירי הכא שאינו נוטלה לגמרי ואינו מחזירה לגמרי אלא ברפוי,
ולהכי כתב דהוי משום גזירה שמא יתקע. ע"ש. ונראה שדבריו מכוונים לתירצו של
הגרד"ע, שעמד לחלק בין תוקע בחזקה שחייב בכה"ג משום בונה, לבין שאינו
תוקע בחזקה אלא ברפוי, דלא הוי אלא משום גזירה דשמא יתקע. וק"ל.
והן אמת, כי הנה מצאתי במאירי
בחי' לשבת שם (קכב, ע"ב), שכתב, גדולי המחברים (הרמב"ם) כתבו, שהתוקע
איסורו משום בונה. ויש לתמוה, א"כ בדלתות הכלים היאך גוזרים שמא יתקע והרי
אין בנין בכלים. "ועוד בתשמיש המחובר שהלכה יש בנין, מה טעם לאסור משום שמא
יתקע, תיפוק ליה שחזרה גופה בנין כמו התקיעה", ואפשר שאף הם לא נגעו בתקיעה
משום בונה אלא במחובר לקרקע, כלומר שמא יתקע והוה ליה בונה שיש בנין וסתירה בקרקע,
"הא אם לא תקע אינו בנין מפני שהוא עראי, ולכשיתקע יתחייב משום בונה ולא משום
מכה בפטיש". עכ"ל. ע"ש. ומתורף פשט דברי המאירי הללו מתבאר דאף הוא
מקשה על הרמב"ם את הקושיה הנ"ל, מדוע הרמב"ם נוקט בענין החזרת
דלתות המחוברים גזירה דשמא יתקע, תיפוק ליה שחזרה גופה הוי בנין. וע"ז מתרץ
המאירי דאה"נ, עד כאן לא הוי בונה בהחזרת הדלתות המחוברים לקרקע, אלא דוקא
בתוקע אותם בחזקה, ואה"נ כל שמחזירם בלא תקיעה אינו חייב משום בנין משום דהוי
בנין עראי, וכל כה"ג ליכא לחיובי אלא רק משום הגזירה דשמא יתקעם בחזקה
ויתחייב אז משום בונה. וק"ל. וא"כ נמצא דביאורם של הגר"ד עראמה וס'
בקובץ בדברי הרמב"ם, מפורש ומבואר בדברי המאירי ז"ל, ודו"ק.
וגם מרן בבית יוסף (סי' שח)
ד"ה דלת של שידה וכו', עמד על הערתו זאת של ה"ה על הרמב"ם, וכתב
ליישב וז"ל: ולענין מה שתמה ה"ה י"ל, דכיון דכלים הם, אע"ג
דמחוברים לקרקע הם, לא פסיקא לן מילתא למימר, דמשום דמחברי בארעא אית בהו בנין
וסתירה, ומ"מ אפשר למימר הכי. והיינו דאמרינן קסבר כיון דמחברי בארעא וכו',
כלומר אפשר למימר דסבר הכי, וכי אסיקנא גזירה שמא יתקע, תו לא צריכין לטעמא דכיון
דמחבר בארעא, עכ"ל. וא"כ מתבאר בדבריו של הב"י דר"ל
דאה"נ אע"ג דיש בנין בקרקע, היינו בקרקע ממש. אבל כל כה"ג שהבנין
הוא בדבר המחובר לקרקע כי הכא בענין דלת לול של תרנגולין לא פסיקא מילתא לחיובי
משום בונה. ומה שאמרה הגמ' קסבר כיון דמחברי בארעה וכו' כוונת הגמ' לומר דאפשר
למימר הכי, אולם לאחר דאסיקנא בגמ' דאיכא גזירה שמא יתקע, תו לא צריך לטעמא כיון
דמחברי בארעא. ולהכי נקיט לה הרמב"ם להאי טעמא גזירה שמא יתקע שהוא מסקנת הגמ'. [ואומנם יש לעמוד
בכוונת דברי מרן הללו, אם ר"ל דאחר דאסיקנא טעמא דשמא יתקע, ממילא אדחי לגמרי
האי טעמא דאמרינן כיון דמחברי בארעא כקרקע הוי, ואה"נ דכלים המחוברים לקרקע
ליכא בהו משום בנין כמו בכלים סתם דליכא בהו בנין וסתירה. או דילמא דר"ל,
דאה"נ עדין איכא לספוקי בכלים המחוברים לקרקע דילמא אית בהו בנין, ורק האי
דנקיט לה הרמב"ם גזירה שמא יתקע, היינו משום דהוא טעם פסוק ומוחלט. אבל
אה"נ עדין יש צד ומקום לומר, דבכלים המחוברים לקרקע איכא בהו בנין דאוריתא.
וק"ל. אולם נראה, דהעיקר הוא דצ"ל בכוונת הב"י דאחר דאסיקנא לטעמא
דהוי גזירה שמא יתקע, דחיה ליה לגמרי טעמא כיון דמחברי בארעא וכו', דאם איתא דעדין
מספקינן ליה בהאי דילמא איכא לחיוביא משום בונה, לא הוה סתים לה הרמב"ם לפרש
חיובו משום גזירה דשמא יתקע, דלא הוי חיובא אלא משום גזירה דרבנן, ושביק ליה
חיובא דמספקינן ביה שיהיה חייב
משום בונה כיון דמחברי בארעא, דהוא חיובא דאוריתא, ואולי י"ל. וק"ל].
וא"כ לפי תרוצו זה של
הב"י, עולה ומתבאר ג"כ כמסקנת הרד"ע וס' הקובץ דהרמב"ם
ס"ל דרק היכא דתוקע בחוזקה חייב משום בונה, אבל אה"נ כל שהוא מחזיר הדלת
ברפיון, ליכא לחיובי אלא רק משום גזירה דרבנן שמא יתקע, ובהכי מיירי הרמב"ם
הכא בהא דקאמר גזירה שמא יתקע משום שאינו תוקע, ואה"נ היכא דיתקע ממש בחוזקה
חייב משום בונה, וראה גם בדברי הב"ח (שם) שג"כ עמד ליישב את קושית
ה"ה, וכתב, לפענ"ד ס"ל להרי"ף והרמב"ם דלמאי דקאמר אלא
אמר רבא וכו', הדר ביה תלמודא מעיקרא, דבלול של תרנגולין כיון דמחברי בארעא איכא
בנטילת דלת ובהחזרתה משום סתירה ובנין בקרקע, אלא דלעולם ליכא ביה משום בנין
וסתירה כלל, כיון שאין שם אלא נטילת ציר מן החור או חזרת ציר לחור ואינו חייב משום
בונה אלא בתוקע, וכמש"כ הרמב"ם בפ"י וכן התוקע עץ בעץ, בין שתקעו
במסמרים בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד, ה"ז תולדת בונה וחייב. ולכן כתב
הרמב"ם בדלתות המחוברות לקרקע דאין ניטלין ונחזרין גזירה שמא יתקע, דס"ל
דבדלתות אף המחוברים לקרקע ליכא משום בנין, אלא בתוקע הציר בחור, וכן אם היה תקוע
הציר בחור ונטלה משם הוי סתירה, אבל באינו תקוע ליכא משום בנין וסתירה. ומה שהקשה
הרב המגיד שהרי בלא תקיעה חייב משום בונה כמבואר בפרק י', הא לאו קושיא היא דהא
פשיטא דאיכא כמה גווני בנינים דלית ביה תקיעה כגון כל הני דקחשיב בפרק י', המשוה
פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא גומא וכו' אחד נתן את האבן וכו', אלא
דבחזרת דלתות ליכא משום בונה כלל, אלא במה שהוא תוקע ציר לחור או נוטלה מן החור,
והשתא ניחא דבלול של תרנגולין אין מחזירין שמא יתקע ואיכא משום בונה, וכן אין
נוטלין שמא הוא תקוע ואיכא משום סתירה וכו', ולא קשה ולא מידי, עכת"ד.
ע"ש. ומדבריו אלה של הב"ח נראה, דהוא ס"ל נמי דלאחר דאמרינן בגמ'
אלא אמר רבא וכו', הדר ביה תלמודא לגמרי ממאי דאמרינן מעיקרא כיון דמחברי בארעא
הוי כקרקע, ואיכא בנטילת הדלת ובהחזרתה משום בנ"ו, אלא דלעולם ליכא משום בנין
רק היכא דתוקע, משום דהוי כסתם כלים שאין בהם בנ"ו אלא רק בתוקע, כמש"כ
הרמב"ם בענין התוקע עץ בעץ.
ואומנם יש להעיר במעט בדברי
הב"ח, במה שכתב שם, ומה שהקשה הרב המגיד שהרי בלא תקיעה חייב משום בונה
כמבואר בפ"י, דלאו קושיא היא דהא פשיטא דאיכא כמה גווני בנינים דלית ביה
תקיעה כגון המשוה פני הקרקע בבית וכו', אלא דבהחזרת דלתות ליכא משום בונה כלל אלא
במה שהוא תוקע ציר בחור. ע"כ. דלכאורה מדבריו אלה משמע דס"ל דהא דהקשה
הרב המגיד על דברי הרמב"ם מפרק י', היינו בסתמא מכל מאי דחזינן בפרק י' דאיכא
גווני דחייב בהו משום בנין אע"ג דליכא בהו תקיעה, וע"ז חילק הב"ח
בין סתם בנין בקרקע כגון משוה פני הקרקע בבית וכו', לבין בנין בדלתות דלא חשיבי
כקרקע ממש וליכא בהו חיוב אלא בתוקע, ולהכי כתב בהו הרמב"ם דאין מחזירן גזירה
שמא יתקע. איברא דבפשטות נראה דהא דקשיא ליה להרב המגיד על הרמב"ם מפרק י',
היינו מדבריו שם בהלכה יד, שכתב שם הרמב"ם, המחזיר דלת של בור ושל דות ושל
יציע חייב משום בונה. ע"כ.
והרי דהרמב"ם גופיה בענין דלת קאמר דחייב משום בונה והיא עיקר קושית
ה"ה, ולא בסתם ממאי דחזינן בפרק י'. אומנם דלפי תרוצו של הב"ח גם אם
נאמר דזוהי עיקר קושייתו של ה"ה, יהיה דבר זה מיושב, די"ל שבפרק כב
(הכ"ה) מיירי הרמב"ם שאינו תוקע את דלת הלול לקרקע, ולהכי לא הוי אלא
משום גזירה דשמא יתקע, והכא בפרק י' (הי"ד) מיירי הרמב"ם שתוקע בחוזקה
את דלת הבור והדות, ולהכי כתב בהו מילתא פסיקתא דחייב משום בונה. אולם מ"מ
הב"ח לא כתב דבר זה במפורש לחלק בין פ"י (הי"ר) לפכ"ב
(הכ"ה) אולם חייב לפרש הכי, וק"ל, והיינו כדרך שעמד הגרד"ע
הנ"ל, ליישב ולבאר את דברי הרמב"ם לחלק בין הדלתות. (וע"ע במה
שהקשה והעיר המאמר מרדכי (בסי' שח, סק"י) על דברי הב"ח הללו, ע"ש).
ולא אכחד כי הנה מצאתי בחזו"א הל' שבת (סי' נ, אות י) ד"ה ר"מ
פ"י הי"ד המחזיר דלת של בור וכו', שכתב שם, נראה דאפילו רפוי חייב
וכמו שלנו הסובבים על צירים ונח
לטלם, מ"מ כיון שכן דרך בנינם הו"ל בונה. וכן מבואר בתוס' שבת (מו,
ע"א) ד"ה דחליות, שכתבו דלמ"ד רפוי מותר י"ל דההיא דביצה כ,
ע"א דבית הלל מתירין להחזיר מנורה של חליות מיירי ברפוי, ואפ"ה בית שמאי
דסברי יש בנין בכלים אסרי, ולא תהא מחובר לדידן קיל מכלים לב"ש, מיהו עדין
אין ראיה שיש בזה חיוב, אימא איסורא בעלמא. ומ"מ הדין אמת דלא מצינו שיהא
חילוק במחובר בין הידוק לרפוי, והלא על כרחך חלוק מחובר מתלוש וכדאמר בשבת קכב,
ע"ב, ובתקע גם בכלים חייב. וע"כ במחובר חייב גם בלא תקע וא"כ
ה"ה ברפוי כשדרך בנינו בכך. וכ"כ הט"ז סי' שיג, סק"ה
והמג"א סי' שח, סקכ"ב. עכ"ל החזו"א. ע"ש. וא"כ
מדבריו אלו של החזו"א מתבאר, דס"ל דדברים כפשוטם. דלעולם הא דאמרינן
בגמ' דשבת קכב, ע"ב כיון דמחברי בארעא כארעא דמו, נשארה דעה זו גם למסקנה,
ולהכי ס"ל דדלתות המחוברים לקרקע דינם כקרקע ממש, ובכל גווני חייב כשנוטלן ומחזירן, והוא
אשר מבאר החזו"א את דברי הרמב"ם דלעולם הא דקאמר (בפ"י,
הי"ד), דהמחזיר דלת של בור ושל דות חייב משום בונה, הוא אפילו כשמחזירו רפוי,
דחייב ביה משום בונה, משום דבמחובר חייב בכל גווני גם כשלא תקע. ואיברא
דהחזו"א שם עמד בבתרי אמרותיו על הקושיה הנ"ל של הרב המגיד במש"כ
הרמב"ם בפכ"ב, הכ"ה דאסור להחזיר דלתות המחוברים לקרקע גזירה שמא
יתקע, וכתב שם (בד"ה ובר"מ פכ"ב, הכ"ה וכו') ליישב, דאולי יש
להגיה בדברי הרמב"ם הללו ולמיגרס גזירה שמא יתקע בסיפא בשל שידה. ע"ש.
והיינו דר"ל דבמקום הגירסא בהרמב"ם, התוקע חייב משום בונה, לפיכך כל
הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין אותם ולא מחזירין גזירה שמא יתקע, אבל דלת שידה
תיבה ומגדל ושאר דלתות הכלים נוטלין ולא מחזירין. דאת הקטע הזה "גזירה שמא
יתקע" יש לגרוס אחר ושאר דלתות הכלים נוטלין ולא מחזירין - גזירה שמא יתקע. וממילא יהיה אפשר
לבאר את דברי הרמב"ם כמו שפירש הר"ן את דברי הרי"ף דהא דקאמר גזירה
שמא יתקע, דקאי דוקא אסיפא בדלת שידה ומגדל, ואה"נ ברישא בענין דלתות
המחוברים לקרקע איסור החזרתם ונטילתם הוי משום בונה ממש, משום דהם מחוברים לקרקע.
וק"ל. והחזו"א הוצרך לתרץ כן, לפי שיטתו דס"ל דלעולם אף למסקנת
הגמ' נשאר התירוץ כיון דמחברי לארעא כארעא דמו, ולכן צ"ל דבדלתות המחוברים
לקרקע חיובו משום בונה ממש, ואין הוא מחלק כביאור הב"י ודעימיה בין תוקע
בחוזקה, למכניסו ברפוי דבכה"ג ליכא ביה משום בונה. כי באמת לדעת החזו"א
אף במחזירו ברפוי איכא ביה משום בונה כיון דהוא מחובר לקרקע, ודינו כקרקע,
ודו"ק.
ועתה ראיתי במאמר מרדכי (סי' שח,
סק"י), אשר הביא שם את תירוצו של מרן בב"י על קושית הרב המגיד על
הרמב"ם, כי לפי המסקנה דאמרינן גזירה שמא יתקע דזה לא הוי רק על דלת שידה
ומגדל אלא גם על לול של תרנגולין, ועמד להעיר ע"ז כי לכאורה קשיא ע"ז
טובא, דאיך תתיישב סוגית הגמ' שהקשתה מפני מה בדלתות שידה ומגדל נוטלין ואין
מחזירין, ובשל לול לא נוטלין ולא מחזירין, דמאי נפשך אי טעם איסור החזרה גזירה שמא
יתקע דחייב אף בכלים, ולא שיכא גזירה זו בנטילה מאי שנא דבשל לול דאסרינן גם
הנטילה מכח גזירה זו. ואי גזרינן נטילה אטו החזרה בשל לול, גם בשל כלים נגזור.
ע"ש בדבריו שג"כ עמד להקשות על דבריו של הב"ח, א וסוף דבר
לא הביא המאמ"ר ישוב אחר על קושייתו של הרב המגיד, ע"ש.
אמנם הנה ראיתי במרכבת המשנה על
הרמב"ם (פ"י דשבת, הי"ד, דף מב, ע"ג) אשר עמד שם ג"כ
בקושיית ה"ה, וכתב ליישב את דברי הרי"ף והרמב"ם דיש לומר דלשיטתיהו
אזלו, דס"ל דתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. ועמד לפלפל שם בדברי הגמ' דחולין
(טז, ע"א) במאי דבעינן התם תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, או כמחובר. והוכיח
דלמסקנה קיי"ל דכתלוש דמי. וממילא לפ"ז אייתי שפיר, דלול אע"ג שהוא
מחובר לקרקע חשיב כתלוש, וא"כ לא חשיב בנין, ולהכי לא חייב אלא דוקא היכא
דתקע, כבענין כלים דליכא בהו משום בונה, אלא דוקא היכא דתקע. והא דאמרינן
בר"פ כל הכלים, קסבר יש בנין בקרקע דברי יחיד הם, אבל למסקנה מדרבנן הוא,
ומשום גזירה שמא יתקע. והא דמחייב הרמב"ם בהחזרת דלת בור ודות משום בונה,
משום שבור ודות הם חפירה בקרקע ממש, ודלתיהן למעלה כעין כיסוי, ולהכי הוי כקרקע
ממש, דאיכא ביה בנין דאוריתא, וחייב בהו אף כשלא תקע. [או משום דבבור ודות פתחיהן מלמעלה והוי אוהל קבע, שאין
אוהל אלא מלמעלה. משא"כ בלול תרנגולין פתחו מן הצד והוי אוהל מן הצד ולא חייב
אלא בתקע]. והמשיך מרכבת המשנה לבאר שם ע"פ דרכו, דגם בלול של תרנגולים ליכא
ביה משום בונה, כיון דהוי תלוש ולבסוף חברו דחשיב כתלוש. וכל איסורא לא הוי אלא
משום גזירה דשמא יתקע, וא"כ מה החילוק בין לול של תרנגולין דאין נוטלין
דלתותיו ואין מחזירין, לבין דלתות שידה ומגדל דדוקא אין מחזירין אבל נוטלין אותם.
ועמד לבאר שם, כי הנה ענין הגזירה דשמא יתקע כתב בערוך ערך ציר, דהיינו שנוקבין
דלת וקובעין בו עץ חד כדי להכניסו באדן לחזור לכאן ולכאן, ואם יצא מן הדלת [הציר
התחתון שבמקדש], מחזירין אותו בשבת, ונראה כוונתו שנשמט הציר ממקום חיבורו בדלת
ולהכי חיישינן שמא יתקע בחוזק, ודלא כפי' רש"י שנשמט מחור האסקופה, דאין שייך
לתקוע הציר באסקופה, שהרי צריך להיות חלול בין הציר לחור האדן שיסוב הדלת על
ציריו. וכן נראה שהרמב"ם מפרש הכי כדברי הערוך, דציר היינו מה שמכניס בדלת.
וממילא זהו ההבדל בין דלת לול תרנגולין לדלת שידה ומגדל, דהיות ובשעת סילוק הדלתות
דרך הצירים להשמט מהנקבים שבדלתות, היינו טעמא דאסור להחזיר הדלת בין בלול בין
בשידה ומגדל, דיש חשש שמא כשיבוא להחזיר הדלת ללול ולשידה, יכניס הצירים לתוך הדלת
ויתקע אותם. אלא דבלול גזרינן עוד דבהיות והוא עומד מחוץ לבית יש חשש שמא כשיוציא
הדלת מן הלול ישמט הציר מתוך הדלת, וירצה שהציר הזה ישמר ולא יאבד, יבוא לתקוע
אותו בחזקה שוב בתוך הדלת. ואסרו תחילתו משום סופו. משא"כ בדלתות שידה ומגדל
כיון דאפשר לטלטל הצירים למקום המשומר, הלכך לא אסרו אלא החזרה גרידא משא יתקע.
אבל לא אסרו להוציאם שמא יבוא לתקוע הצירים כדי שלא יאבדו. ע"ש.
וא"כ לפי דבריו אלו של מרכבת
המשנה, תתיישב ג"כ הערתו של המאמ"ר הנ"ל, במאי דהעיר על דברי מרן
בב"י שיישב את קושייתו של ה"ה דלעולם במסקנת הגמ' גם בלול של תרנגולין
הוי גזירה שמא יתקע, דא"כ מדוע בלול אסרינן גם להוציא, ובשידה ומגדל לא. דלפי
ביאורו של מרכה"מ היינו חילוקיהו, דבלול חיישינן שמא בהוצאה ישמט הציר מהדלת
ויבוא לתקוע אותו, כדי שלא יאבד, משא"כ בשידה ומגדל היות והם נמצאים במקום
משומר בבית, לא גזרינן על הוצאתם משום חששא זו. וק"ל. וע"ע בספר מעשה
רוקח על הרמב"ם (פכ"ב, הכ"ה) ד"ה התוקע וכו', ובט"ז (סי'
שח, סק"ט), מש"כ ליישב על קושייתו הנ"ל של הרב המגיד. ע"ש.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi