למעלה
ז אולם הנה יש לומר, דאיכא למשרי הכא לכו"ע, ע"פ האי דאמרינן בגמ' דביצה (כח, ע"ב), דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף, אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנצרם ואחד גריפת תנור וכירים ביו"ט באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד, ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש, מ"ט דת"ק אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא ולא מכשיריו, ור' יהודה אמר קרא לכם, לכם לכל צרכיכם. ות"ק הא כתיב לכם, אמר לך ההוא לכם ולא לנכרים, ואידך נמי הא כתיב הוא (ומשמע ולא מכשיריו של אוכל נפש), אמר לך כתיב הוא וכתיב לכם, ולא קשיא, כאן במכשירין שאפשר לעשותם מערב יו"ט כאן במכשירין שא"א לעשותן מערב יו"ט. ופרש"י אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנצרם, ביו"ט, שנשבר ראשו. ואחד גריפת תנור, שנפל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה מבעוד יום. ע"כ. וא"כ חזינן הכא מדברי הגמ', דאיכא פלוגתא בין ר' יהודה לרבנן בענין מכשירי אוכל נפש לעשותם ביו"ט, דלדעת רבנן אסור, אולם לדעת ר' יהודה כשם שמותר לבשל אוכל נפש ביו"ט ה"ה נמי דשרי לתקן מכשירי אוכל נפש, אלא שזהו דוקא מכשירי או"נ שלא יכל לעשותם מערב יו"ט, כהא דאמרינן בגמ' שהסכין נפגם והשפוד נצרם ופרש"י ביו"ט, וכן הוא נמי ברש"י מגילה (ז, ע"ב) שביאר במאי דמסקינן התם בגמ', כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יו"ט, כאן במכשירין שא"א לעשותן מערב יו"ט. ופרש"י מכשירין שאפשר, כגון סכין שנפגם מערב יו"ט, ושאי אפשר, כגון סכין שנפגמה ביו"ט, ע"כ. וברש"י ביצה (שם) ד"ה מעבר לסכינא וכו' מבואר עוד, שגם אם היה טרוד בערב יו"ט ולא הספיקה לו השעה, חשיב כא"א לעשותן מערב יו"ט, וכן מובא בהגהות אשרי בביצה (פ"ג, סי' יא ברא"ש) כב' ביאורים אלו, שנתקלקל ביו"ט, או שהיה טרוד מערב יו"ט. ע"ש. וראה גם במג"א (סי' תקט, סק"ב) שג"כ הביא כיוצ"ב, ע"ש. ועי' במשנ"ב (ריש סימן תקט), שהביא שם ג"כ את דברי רש"י דביצה הנ"ל, והוסיף וכתב ע"ז דכ"ש אם לא ידע כלל מבע"י שנתקלקל, דחשיב כמכשירי אוכל נפש שלא יכל לעשותן מבעו יום. ע"ש. וכן מבואר ג"כ בדבריו של המשנ"ב בביאור הלכה (סי' תקז, ס"ד) ד"ה כיון שהיה וכו', שג"כ הביא שם דכל היכא דלא ידע נמי חשיב כא"א לעשותם מערב יו"ט. ושכן ס"ל הרשב"א והמאירי. ע"ש. וראה גם בשו"ע הגר"ז (סי' תצה, בקונטרס אחרון, אות ה) שג"כ הסכים לזה. ע"ש. והנה הטור בהל' יו"ט (סי' תצה, ובסי' תקט) פסק כדעת ר' יהודה דמכשירי אוכל נפש שלא יכל לעשותם מערב יו"ט שרי לעשותם ביו"ט, וכ"פ ג"כ מרן בהל' יו"ט (סי' תצה, ס"א) שכתב שם, כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביו"ט, חוץ ממלאכת אוכל נפש וחוץ מהוצאה והבערה וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותם מאתמול. ע"כ. ומעתה לפ"ז לכאורה יש לומר גם הכא בנידון דידן, כי הרי צריך את הגאז הזה לצורך אוכל נפש לבשל בו את תבשילי היו"ט, והוי נמי כמכשירי אוכל נפש שלא יכל לעשותן בערב יו"ט דשרי, לפי המבואר במשנ"ב הנ"ל (רס"י תקט) דכל שלא ידע מבעוד יום שנתקלקל, דחשיב שלא יכל לעשותן מערב יו"ט, ממילא הכ"נ בנידון דידן י"ל דהוי הכי שהרי לא צפה מראש שהגאז בבלון יגמר ביו"ט, וממילא אית לן למשרי ליה.

איברא דבעיקר האי ענינא, דתיקון מכשירי אוכל נפש ביו"ט, איכא ביה עקולי ופשורי, ובעה"י נעמוד בהם לפשטם ולדון מיניה לנידון דידן. כי הנה מרן בב"י (סי' תקט) ד"ה סכין שנפגמה ביו"ט וכו', הביא את דברי הגמ' בביצה (כח, ע"א) דתנן התם, אין משחיזין את הסכין ביו"ט, אבל משיאה ע"ג חברתה. ובגמ' אמרינן, אמר רב הונא לא שנו אלא במשחזת של אבן, אבל במשחזת של עץ מותר וכו', מאן תנא דבמשחזת אסור, אמר רב חסדא דלא כר' יהודה, דתניא אין בין יו"ט לשבת וכו' ור"י מתיר אף מכשירי אוכל נפש, א"ל רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה, אמר ליה יהא רעוא דכל כי הני מילי מעליתא תדרשון משמאי, אמר רב נחמיה בריה דרב יוסף הוה קאימנא קמיה דרבא, והוה קא מעבר לסכינא אפומא דדיקולא (משפשף הסכין ע"פ הסל - רש"י), ואמרי ליה לחדדא קעביד מר או להעביר שמנוניתה, ואמר לי להעביר שמנוניתה וחזיתי לדעתיה דלחדדה קעביד, וקסבר הלכה ואין מורין כן. ופרש"י הלכה, כרבי יהודה ומותר כל איש לעשות, אבל אין מורין לרבים כן, שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותו מבעוד יום, דכל הני דרשינן כגון שנתקלקלו ביו"ט, או שהיה אתמול טרוד כדאמרינן לקמן דלא התיר ר' יהודה אלא במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט. ע"כ. והביא הב"י את דברי הרי"ף שכתב על דברי הגמ' הללו, דשרי להשחיז הסכין אגב רחיא או דיקולא אבל במשחזת לא, וביאר הרא"ש את דברי הרי"ף כי לעולם הוא ס"ל דהלכה כר"י דמכשירי אוכל נפש מותרים לעשותם ביו"ט, ולכן מעיקר דינא אפילו במשחזת של אבן מותר, אלא משום דקיי"ל דאין מורין כן, לכן לא כתב אלא בדיקולא וכו', אבל הר"ן ביאר בדברי הרי"ף דס"ל דהא דאין מורין כן הוא במשחזת של עץ, ורק אפום דיקולא או רחיא מותר, אבל בשל אבן בכלל אסור. ושכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם שכתב (בפ"ד, דהל' יו"ט, ה"ט), אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה ע"ג העץ, או ע"ג החרס או אבן, ואין מורין דבר זה לרבים, כדי שלא יבואו לחדדה במשחזת, וס"ל דסתם משחזת היא של אבן וכו' הרי שבמשחזת ס"ל להרמב"ם לאסור בכל גווני, כדי שלא יבוא לחדדה בשל אבן. ואח"כ עמד הב"י להעיר בזה, דמהכא משמע דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דהלכה כר"י, דמכשירין שלא יכל לעשותם מערב יו"ט שרי לעשותם ביו"ט. ואילו מדברי הרמב"ם שכתב (שם, בהלכה ח) שפוד שנצרף (עי' בב"י שם ד"ה ומ"ש דהוי וכו', שביאר בדברי הרמב"ם, דהיינו שנתעקם מעט. יעו"ש). אע"פ שהוא יכול לפושטו אין מתקנין אותו, משמע שסובר הרמב"ם דלית הלכתא כר"י. וכתב לתרץ כי לעולם מדאוריתא שרי כדעת ר"י, אלא רק שחכמים אסרוהו שם לפי שאינו צורך אוכל נפש כל כך שהרי סו"ס יכול לתחוב בו הבשר, אי נמי יכול לצלותו ע"ג גחלים, ובזה עמד הב"י לחלוק על דברי הרב המגיד בדברי הרמב"ם שם (בהלכה ט), במש"כ אין משחיזין את הסכין וכו', שכתב, דינין אלו של השחזת סכין, הם כדעת ההלכות נמשך אחר האמור למעלה "שאין הלכה כר"י במכשירין", ומפרש בהלכות פרק אין צדין (דף כח, ע"ב) כדברי רבינו, שלעולם אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה ואפילו עמדה או נפגמה ביו"ט, ויש שהיה מתיר בנפגמה ביו"ט, ודברי רבינו וההלכות עיקר וכמה משניות סתומות דלא כר' יהודה, ע"כ. הרי שהרב המגיד ס"ל דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דאין הלכה כר"י כלל בשום מכשירין, ומש"כ הרב המגיד, נמשך אחר האמור למעלה שאין הלכה כר"י במכשירין וכו', כוונתו להא דאיתא בהרמב"ם (שם, בהלכה ד) שפסק, דאין מכבין את הדליקה מפני להציל ממון וכו' ואין מכבין את הנר ביו"ט מפני תשמיש המטה אלא כופה עליו כלי וכו', וכתב שם הרב המגיד, דהאי דינא הוא מדברי הגמ' בביצה (כב, ע"א), דמקשינן עליה מדוע אסור לכבות את הדליקה מפני איבוד ממון, והרי למדנו דאין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר. א"ל ההיא רבי יהודה הוא כי קאמינא אנא לרבנן, וכתב ע"ז הרי"ף, ההיא ר"י היא דאמר לכם לכל צרכיכם, כי קאמינא אנא לרבנן, וכן רבה וכן אמימר כולהו דחו להו להא מתניתא ואוקמיה כר"י למימרא דלאו הלכתא כוותיה. ושמעינן מיהא דלית הלכתא כי הא מתניתא, אלא אסור לכבות את הבקעת בין לחוס עליה בין שלא תתעשן הקדירה הכל אסור. ע"כ. ויש מקשים ע"ז, ממה שאמרו בפרק אין צדין (כח, ע"ב) הלכה כר"י, ותירצו שלא כל המכשירין שווין ויש שהלכה בהם כר"י, ומתוך כך אסרו לכבות את הבקעת מפני הדליקה ומפני תשמיש ומפני שלא תתעשן הבית, אבל בשביל שלא תתעשן הקדירה ותבשילו שהוא מכשיר אוכל נפש ממש, מותר, והוא שאין לו מקום לפנותה, וזהו דעת הרשב"א. ודעת רבינו לאסור הכל כמו שיתבאר בסמוך, וכדעת ההלכות, ע"כ. וא"כ חזינן דה"ה ס"ל בדעת הרי"ף והרמב"ם דלעולם אינהו פסקי דלית הלכתא כר"י כלל, ועמד שם הב"י לבאר את דברי הרב המגיד, עכת"ד הב"י שם, יעו"ש.

ומתורף הדברים שם בב"י עולה ומתבאר, דהב"י בשיטתיה קאי דלעולם הרי"ף והרמב"ם פסקו כר"י, אלא רק דס"ל דאין מורין כן. וכן מבואר כדברים אלו בדבריו של מרן בכסף משנה (פ"ד, דהל' יו"ט, ה"ט). ע"ש. והנה מרן בב"י (בסי' תקיד) שעמד על האי דינא דהגמ' בביצה (כב, ע"ב), דאמרינן דאין מכבין הדליקה ביו"ט אפילו רואה את ביתו שנשרף, ואשר פסק כן ג"כ הטור (שם), ובגמ' מוקמינן דלדעת ר' יהודה אה"נ דמכבין את הדליקה בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה. כתב ע"ז בב"י והקשו המפרשים, דהכא משמע דלית הלכתא כר"י, ואילו בפרק אין צדין (כח, ע"ב) אמרינן, דהלכה כר' יהודה, וכתב הר"ן שמפני כך כתב הרז"ה, דהא דמסקינן הכא דאסור, הינו משום שאין מורין כן, ומיהו מדינא קיי"ל דשרי, והרמב"ן אומר שאינו נראה כן, דהכא ודאי לגמרי אסרי, אלא דשמעתא קשיין אהדדי לפיכך כתב ז"ל, נהי דקיי"ל כר"י במכשירין, היינו לומר שהם מותרים מן התורה ולא דרשינן הוא ולא מכשירין, ומיהו מדבריהם לא רצו להתירם אלא דאי לא שרית ליה אתי לאמנועי משמחת יו"ט, אבל בסכין שעמדה, מתוך שאפשר בשאלה שהסכין מצוי הוא אצל הכל, לא התירו לגמרי אלא ע"י שינוי כיון שאפשר בהכי, ובכה"ג נמי אין מורין דסכיני שכיחי ולא אתי לאמנועי משמחת יו"ט, אבל כיבוי בקעת כדי שלא תתעשן הבית וכיבוי הנר שהוא דבר אחר, אע"פ שהוא צורך לכל [כצ"ל, ומש"כ אוכל הוא ט"ס] נפש לא רצו להתיר מכשיריו, וכן בכחילת העין לא סמכי אדרבי יהודה אלא ביו"ט שני. כללו של דבר קיי"ל כר"י דמכשירין מדאוריתא שרו, אלא שחכמים חלקו בהן לפי מה שהן, עכ"ל של הר"ן. וכך הם ג"כ דברי רבינו ירוחם (בנתיב ד, ח"ב) שכתב שם, וז"ל: לפי מ"ש המפרשים יש בזה ג' חילוקים, האחד דבר שאין בו מכשירי אוכל ממש החמירו בו ואסור, כגון כיבוי הנר מפני תשמיש המטה או כדי שלא יתעשן הבית או לכחול העין וכיוצא בזה, והב' דאי לא שרי ליה אתי לאמנועי משמחת יו"ט כגון גריפת תנור וכריים וכיוצא התירו אותן לכתחילה, והג' מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן עם אחרים כגון השחזת סכין ושפוד שנצרם וכיוצא באלו, הלכה ואין מורין כן לרבים, ע"כ. והעיר ע"ז הב"י, דמש"כ ראין מורין כן לרבים אינו מדוקדק, דאפי' יחיד הבא לשאול אין מורין לו כן. והמשיך הב"י, דגם הרא"ש עמד בקושיא זו דהכא בענין כיבוי שריפה פסקינן דלא כר"י, ובפר' אין צדין (כח, ע"ב) פסקינן כוותיה, ותירץ דאפשר משום דאמרינן התם הלכה ואין מורין כן. א"נ במידי דלאו אוכל נפש ממש החמירו טפי. עכת"ד. ע"ש. [ולפי דברים אלו יתיישב ממילא ג"כ הרי"ף הנ"ל, שהביא ה"ה (בפ"ד, דיו"ט, ה"ד) שכתב הרי"ף בהלכות, דלית הלכתא כר"י בענין כיבוי שריפה דהיינו או מטעמא דהר"ן דלית הלכתה משום דאין מורין כן, או מטעמא דלא הוי מכשירי אוכל נפש ממש כטעמא דהרמב"ן, וק"ל. ושו"ר בס' ראשון לציון לרבינו הקדוש רבין חסידא בחי' לביצה (כח, ע"ב) סוד"ה אמר שמואל, שעמד שם להעיר על ה"ה, כי לעולם י"ל דהרמב"ם והרי"ף פסקי הלכה כר"י, ומענין אין מכבין את הנר וכו' ליכא לאוכוחי מינה מידי, וכביאור שכתבו הר"ן והרמב"ן כיון דלא מכשירים בגופו של האו"נ אסרינן. ע"ש בדב"ק שהאריך בזה ליישב את כל ההלכות בהרמב"ם והרי"ף].

ומעתה לפ"ז חזינן בדעת מרן דס"ל, דלדעת הרי"ף והרמב"ם שפיר פסקינן דהלכה כר"י דמכשירי אוכל נפש שלא יכל לעשותן מאתמול, דשרי לעשותן ביו"ט אלא רק דאין מורין כן. וגם בפשטות מרן ס"ל לעיקרא דמילתא לחלק כחילוקם של הרמב"ן ורבינו ירוחם, דלא בכל מילי דמכשירי אוכל נפש שרו אלא דוקא באותם שהם קרובים לאוכל נפש ממש. וממילא הוא אשר מרן פסק (בסי' תצה, ס"א) בסתמא, דהלכה כר"י דמכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט דשרי לעשותן ביו"ט. כי באמת ס"ל דפסקינן דהלכה כר"י. ובענין זה של כיבוי הדליקה פסק מרן (בסי' תקיד, ס"א) דאסור לכבותה ביו"ט, והיינו בפשטות מטעמא דלעיל דהיות ולא הוי אוכל נפש ממש. וכן ביאר ג"כ המשנ"ב כיוצ"ב את דברי מרן הללו, שכתב (שם, סק"ד) בדברי מרן שפסק דאין לכבות דליקה ביו"ט, אפילו אם רואה ביתו נשרף, אם אין שם סכנת נפשות. ואין מכבין הבקעת ואפילו כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה, או כדי לשמש מטתו. וביאר המשנ"ב, דלא חשיב כיבוי זה אוכל נפש אף שאין לו מקום אחר להעמיד הקדירה שם, מפני שאין כיבוי הבקעת מסייע כלום לאוכל נפש אלא שמונע ההיזק ע"י כיבויה, ואף דעכ"פ לא גריעא דבר זה ממכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מבעוד יום דקיי"ל דשרי כדלעיל, בסי' תקט בהג"ה. ס"ל לדעה זו דלאו כל מכשירי אוכל נפש התירו אלא דוקא אותן שהן קרובין יותר לתיקון האוכל. ע"כ. וראה גם בכף החיים סופר (שם, סק"י), שג"כ הסכים לבאר כן את דעת מרן, ע"ש. ואה"נ דלפ"ז יוצא, דבשאר מילי דמכשירי אוכל נפש שהם קרובים לאוכל נפש, ס"ל למרן דשרי לעשותן ביו"ט. וראה גם בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין (סי' תצה, סעיף לד) אשר עמד להעיר שם, דלכאורה מהאי דחזינן דמרן ס"ל (ברס"י תצה) דמכשירי או"נ שלא היה אפשר לעשותן מאתמול דשרי לעשותן ביו"ט, יש להעיר, דהרי לפי המבואר בדברי הרמב"ם, לא מצינו שהתיר מכשירי או"נ רק בשחיקת סממנין, כמבואר בדבריו (פ"א, ה"ח) שכתב שם, וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהם חסרון אם נעשו מבערב, עושין אותם ביו"ט כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן. ע"כ. וגם מרן חזינן דס"ל לאסור לעשות מכשירי אוכל נפש כהא דפסק ברס"י תקיד דאסור לכבות הבקעת שלא תעשן את הבית, ובסי' תקט פסק דשפוד שנצרף אין מתקנין אותו, ואין משחיזין את הסכין במשחזת שלה, אלא ביאר שם ערוך השולחן, וכתב, דדבר גדול דיבר רבינו הב"י, דהנה לפי מאי דאמרינן דקיי"ל כר"י אלא דאין מורין כן, א"כ היחיד יכול להקל לעצמו בשעת הדחק, ולכן סתם מרן דבריו כאן ברס"י תצה לומר, דמדינא מותר כל מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותן מאתמול אך בהגיעו אח"כ בפרטות לכל פרט לא הורה להיתר אלא לאיסור, ע"כ. ב

ובאמת לפי חילוק זה דאמרינן, דכל מכשירי אוכל נפש שהם קרובים לאוכל נפש טובא, שפיר שרינן ליה ומורין כן, כי הא דפסקו הרמב"ם ומרן בענין גריפת תנור שא"א לאפות בו בלא שיגרפוהו, ואי לא שרית ליה אתי לאמנועי משמחת יו"ט, א"כ יש לומר לכאורה נמי בנידון דידן. דהיות והוא צריך את הגאז הזה לצורך בישול תבשילי היום, ובלעדי זה לא יוכל לבשל התבשילים איכא למשרי ליה. ובפשט הדברים, לפי המתבאר מדברי הרמב"ן ורבינו ירוחם שהביאם הב"י משמע, שאין אנו מצריכים אותו בענין זה של הבישול ללכת לשכנים ולבשל אצליהם, שהרי זהו החילוק שביארו בין ענין זה של גריפת התנור דשרינן בשופי ומורין כן לענין השחזת הסכין דלא התירו בו לגמרי משום דסכין אפשר בשאלה שמצוי הוא אצל הכל, ולהכי לא התירו בו אלא ע"י שינוי. הא משמע דבענין התנור אין מצריכים אותו ללכת לאחרים לבשל שם. וכמו כן חזינן נמי דאע"ג דבעלמא אמרינן דאין מורין כן כר"י, מ"מ בענין זה שפיר מורין כר"י, וכדפסק הרמב"ם (בפ"ג, דיו"ט, ה"י), ומרן (בסי' תקז, ס"ד) להדיא, דכל שא"א לאפות בלא שיגרוף התנור שרי, ומסתימת דבריהם משמע, דשפיר מורין כן. והיינו טעמא כדלעיל כיון דכל כה"ג חשיב כאוכל נפש ממש.

[וראה גם בדברי הב"ח (סי' תקט) ד"ה ומ"ש הרמב"ם וכו', שהביא את דברי הרמב"ן במלחמות שעמד לבאר את דעת הרי"ף, שאע"פ שנפסקה הלכה כר' יהודה לא סמכו עליו לגמרי, ודברים שהם עיקר מכשירי גוף האוכל כגון גריפת התנור, הלכה ומורין כן היכא דלא אפשר שלא יחרוך, כדאשכחן דאמר ר' חייא לדביתהו ורבא לשמעיה, שאם אתה מחמיר עליו, אתה מונעו לגמרי משמחת יו"ט, ודברים שאינם עיקר מכשירי אוכל נפש אלא שהן צריכין, כגון כיבוי שלא יתעשן הבית וכו', אסורין לגמרי בין להורות בין לעשות בהן מעשה ביחיד, ודברים שהם מכשירי אוכל נפש אלא א"צ כגון סכין שעמדה שאפשר בשאלה שהרי מצויין לכל מותר ע"י שינוי דכיון דאפשר בשינוי לא שרינן ליה בענין אחר, אלא שאין מורין משום דשכיחי, ולא אתי לאמנועי משמחת יו"ט זהו דעת הרב אלפס, ור"ח. וכתב הר"ן שכן הוא ג"כ סברת הרשב"א וסמ"ג והרמב"ם, ע"כ. הרי שמפורש בדברי הרמב"ן ושכן ס"ל לשאר הראשונים, דבענין שהם עיקר מכשירי הגוף האוכל, ולא אפשר כ"כ בשאלה כדוגמת התנור, דשפיר מורין כן דשרי, וראה גם בדברי הדרישה (בסי' תקט, סק"א) שג"כ הביא שם את החילוק הנ"ל של הרמב"ן והסכים לו, ועיין שם בדבריו שעמד להאריך בדברי הרב המגיד הנ"ל שהביאו מרן בב"י ובכ"מ, וביאר בדבריו דה"ה ס"ל בדעת הרמב"ם והרי"ף דס"ל דלית הלכתה כר"י אלא כרבנן. ואולם הדרישה שם עמד לבאר, דלא כן הוא אלא לעולם כוונת ה"ה היא דפסקינן בעיקר דינא כר"י, אלא דאין מורין כן, ורק בדבר שהוא קרוב ממש לאוכל נפש ואינו אפשר בהשאלה, ואי לא שרית ליה איתי לאמנועי משמחת יו"ט שרינן ליה, ע"ש בדבריו היקרים. וע"ע בדברי התוס' בביצה (כב, ע"א) סוד"ה ההיא, וברא"ש שם (פרק ב, סס"י יט), דמבואר מניהו נמי כיוצ"ב, ע"ש. וראה גם באור זרוע ח"ב (סי' שמח, סי' שנז, וסי' שסא) ובמאירי בחי' לביצה (כב, ע"א) ד"ה וכן, ע"ש. ועכ"פ בדעת מרן בפשטות יש לחלק כן כביאורו הנ"ל של הרמב"ן, שהרי מצינו שבדבריו בסי' תצה, ס"א פסק להדיא כר' יהודה דמכשירין שא"א לעשותן מערב יו"ט שרי לעשותן ביו"ט, ובענין כיבוי בקעת (בסי' תקיד, ס"א) פסק לאיסורה, וכן בשאר מילי דפסקינן כר"י, ובענין גריפת התנור (סי' תקז, ס"ד) פסק להיתרא. וע"כ צ"ל דס"ל כחילוק זה של הרמב"ן, וממילא נמי הא דפסק בסי' תצה, ס"א דכל מכשירי או"נ שלא יכל לעשותן מערב יו"ט דשרי לעשותן ביו"ט, היינו בדברים הקרובים לאו"נ ממש, שאי אפשר לו בהשאלה מאחרים. ודו"ק. וראה גם בשו"ת תפילה למשה ח"ב (סי' כ, סוף אות ז), ע"ש.

וע"ע בביאור הגר"א (סי' תקט, ס"א) ד"ה ואין וכו', אשר עמד לדייק מדברי מרן (בסי' תצה, ס"א), שפסק שם דהלכה כר"י, ומכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מערב יו"ט, דשרי לעשותן ביו"ט. ולא כתב ראין מורין כן משום דס"ל כהרמב"ם שפסק ג"כ כר"י, ולא כתב דאין מורין כן, כי הא דפסק בפ"א דהל' יו"ט, ה"ח בענין תבלין וכו' דהוי מכשירי או"נ ושרי לעשותן ביו"ט. וכן הרי"ף בביצה (כח, ע"א) הביא מאי דאמרינן א"ל רבא לרב חסדא דרשינן משמך וכו', משמע דמורין כן דלא כב"י, ע"ש. [ונראה כוונת הגר"א במש"כ דלא כב"י, היינו דברי הב"י הנ"ל בסי' תקט, שכתב, דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דפסקינן כר"י, ואין מורין כן. אלא לעולם אינהו נמי סברי דמורין כן. וק"ל. וע"ש בגר"א בדברי מרן (סעיף ב) ד"ה ואין מורין וכו'. ע"ש. ועכ"פ לפי המתבאר מדברי הב"י (בסי' תקיד), ע"פ דברי הרמב"ן דבדבר שהוא קרוב לאו"נ ממש אה"נ דגם מורין כן דשרי, וממאי דחזינן כן אפשר לפרש נמי את דעת הרי"ף והרמב"ם א"כ מיושב שפיר דהב"י בסי' תקט מיירי במכשירין שאינם קרובים לאו"נ ממש, דבכה"ג אין מורין כן. וק"ל, וי"ל]. וראה גם בביאור הלכה (רס"י תקט) ד"ה וה"ה לכל מכשירין וכו', שהביא ג"כ את דברי הגר"א הללו, כי דעת מרן לפסוק כהרמב"ם דפסקינן כר"י ומורין כן, ורק בסכין שנפגמה הוא דאין מורין כן שלא יבואו לחדדה במשחזת שלה. ע"ש. וכ"כ כיוצ"ב ג"כ הגרי"מ עפשטיין בערוך השולחן (סי' תקט, ס"ב) בפשיטות דהרמב"ם והטור שלא הביאו ענין זה דאין מורין כן אלא דוקא במשחזת, ס"ל דרק בדין זה דסכין להשחיזו אמרו חז"ל כן משום דהשחזת סכין נראה יותר עובדא דחול, ולא בשארי דינים. אבל הרמ"א שם (בסי' תקט, ס"א) כתב זה גם על שפוד ועל כל מכשירין, שכן הוא דעת איזה מן הפוסקים, ע"ש. ועיין שם בערוך השולחן עוד במה שעמר לבאר את שיטת מרן דהוא ס"ל כהרמב"ם, ועכ"פ בדבר שהוא לצורך אוכל נפש ממש, שפיר י"ל דפסקינן כר"י ומורין כן. כהא דגורפין את התנור דסי' תקז. ולכן שפיר יש מקום למשרי בנידון דידן את החלפת מיכל הגאז, ואפילו אם נאמר דאיכא בהכי משום בונה וסותר כדעת האור שמח ודעימיה, דבנין לשעה הוי בנין.

איברא דהיה מקום לעורר בזה, אם איכא ראיה מגריפת התנור דפסקו הרמב"ם ומרן להדיא דשרי לגורפו, דדילמא י"ל דדוקא התם שרי כיון דהוי איסורא דרבנן, כדמשמע לכאורה מלישנא דמרן (שם) שכתב, תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט, אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה ולא יתחרך הפת או הצלי אסור לגורפו מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך. הרי דמשום טלטול דרבנן נגעו בה, וכמו שהביא ג"כ המשנ"ב (שם, סקי"ז) בשם הפוסקים דהאיסור הוא משום דמטלטל מוקצה דרבנן, דהא אינו ראוי לכלום. ע"ש. וראה גם בכף החיים (שם, סק"ל), ע"ש. וא"כ י"ל דדוקא ככה"ג דהוי איסורא דרבנן ס"ל להתיר בזה. איברא דהנה רש"י בביצה (לב, ע"א) פירש שם האי ענינא, וז"ל: אין גורפין, אם נפל לתוכו מן הטפילה והטיח אין גורפין אותו "דמתקן מנא הוא", ואיתי כרבנן דאמרי מכשרי אוכל נפש אסור ע"כ. ומדנקט דמתקן מנא, משמע דאע"ג דאיכא הכא איסורא דאוריתא של מכה בפטיש כל היכא דאי אפשר נמי שרי, כר' יהודה. וראה גם בדברי התוס' שם (כח, ע"ב) ד"ה גריפת תנור וכו', שכתבו שם, פר"י משום אשוויי גומות, ולא נהירא דא"כ לא הווי דומיא דהני אחריני דחשיבי משום דהוי תיקון כלי לכן נ"ל דמיירי בתנור חדש, ועדין יש בו אבנים ועפר שלא פינו, וכשיסיר אותם אבנים ועפר, הוויין כמו גמר מלאכתן, וחייב משום מכה בפטיש, דכל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש. ע"ש. וראה גם בדברי הרא"ש בפסקיו (פ"ד, סי' ח) שכתב שם, הך גריפה דשמעתין מיירי, כשנפל לתוך התנור מן הטפילה והטיח של תנור. ואין צריך כ"כ בגריפה זו אלא שיהא הפת נאה, שלא יגע בפת ולא יגע בצלי ויחרך, ואפ"ה התירוה דאין בה אלא איסור טלטול בעלמא, אבל בגריפה שלנו שמכבין את הגחלים אפשר שלא היו מתירין הני אמוראין בשביל פת, אבל בתנורין שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה הלכך מותר אפילו לרבנן, דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר אף לרבנן. ע"כ. ומתורף דבריו מתבאר לכאורה דרק איסור דרבנן בטלטול בעלמא הוא דשרי.

ושו"ר בס"ד בדברי הביאור הלכה (סי' תקז, ס"ד) ד"ה כיון שהיה וכו', אשר כתב שם, דבמג"א מבואר דהא דשרינן לגרוף התנור שנפל בו הטיח היכא דא"א וכו', דמיירי שנפל הטיח ביו"ט או בערב יו"ט ולא ידע, או שלא היה לו שהות לתקנו. הא לאו הכי הוי כמכשירין שאפשר לעשותן מערב יו"ט, שאסור לעשותן ביו"ט. ועמד להעיר בזה כי הנה הרב המגיד [בפ"ג, דהל' יו"ט, ה"י] כתב, דהרמב"ם שכתב דגורפין התנור וכו' ולא חילק בזה, משמע דס"ל דבכל גווני שרי אפילו כשנפל הטיח מערב יו"ט, וקשה דהרי האי סוגיה דאין גורפין וכו' (בביצה לב, ע"א) תליא בפלוגתא דר"י ורבנן, כעין הא דאמרינן התם בגמ' (כח, ע"ב), אר"ח גריפת תנור באנו למחלוקת ר"י ורבנן, וכמתבאר נמי מדברי רש"י (לב, ע"א) שביאר בהא דר"ח בר יוסף דאם א"א לאפות וכו', דאתיא כר"י. וא"כ לפ"ז ודאי דלא שרי אלא דוקא כשא"א לעשותו מערב יו"ט, ככל מכשירי או"נ. והנה בלח"מ (שם) עמד בהערה זו, שכתב על דברי ה"ה שביאר בדברי הרמב"ם דס"ל דבכל גווני שרי. וא"ת היכא דנפל בערב יו"ט אמאי שרי הא הוי מכשירין דאפשר לעשותן מערב יו"ט, ותירץ די"ל דדילמא היה סבור שלא יתחרך המאכל בעבור זה, והשתא ראה שמתחרך, ע"כ. אולם כתב ע"ז הבאה"ל דהוא דוחק. ואמנם הגאון רבי יונתן [איבשיץ] בפי' להל' יו"ט כתב, דאפשר דלהרמב"ם האי מימרא דר"ח [בדף כח, ע"ב] דגריפת התנור באנו למחלוקת וכו' לא הוי כגריפת התנור דמתניתין [לב, ע"א], דבמתניתין ליכא רק לתא דמוקצה, ובזה אין חילוק כלל בין אפשר מערב יו"ט או לא דבכל גווני שרי, ובההיא דר"ח [בדף כח, ע"ב] יפרש כפירוש התוס' דמיירי בתנור חדש שלא סולק עדין הלבנים והטיט, ובגריפה כזו הוא גומר את הכלי והוי כמכה בפטיש, ובזה באנו להתיר רק מטעם מכשירי אוכל נפש, ולא שייך זה רק בשאי אפשר מאתמול. ע"כ. ושכ"כ העולת שבת, דהא דמרן (בסי' תקז, ס"ג) לא כתב לחלק בין נפל הטיט ביו"ט או בערב יו"ט משום שהוא מעתיק דברי הרא"ש והטור דמיירי בתנור ישן שנפל לתוכו הטיח, דליכא כאן רק איסור טלטול מוקצה ושמותר בשביל או"נ דלא מפלגינן בזה בין אפשר מערב יו"ט ללא אפשר, דבכל גווני שרי. וסיים שם הביאוה"ל, דמ"מ לדינא אין להקל משום דשיטת רש"י והר"ן והמאירי במתניתין בדף לב וכן הבריתא טעמם הכל משום מתקן מנא [ושכן מונח דעת הרמב"ן במלחמות (בסוגיא דף כב), דמעשה דביתהו דר' חייא דנפל לה אריחא משום תקון מנא, הוא, והלכה כר"י. ושלא כדעת הרא"ש דסובר שאין בזה רק משום טלטול מוקצה. ומימרא דרב חסדא (בדף כח, ע"ב), הוא רק לענין תנור חדש]. ותליא בפלוגתא דר"י ורבנן, וממילא אין להקל אף לר"י כ"א בשלא היה אפשר לגרוף מערב יו"ט, או שלא ידע מזה מבעוד יום. ואפשר דגם הרמב"ם סובר דהטעם משום תיקון מנא, ובזה ניחא מה שלא העתיק הדין דתנור חדש, דס"ל דמימרא דר"ח בדף כח ומשנה ובריתא בדף לב הכל ענין אחד, ומה שלא הזכיר דדוקא בשלא היה אפשר מבעוד יום סמך בזה על מ"ש בפ"א הלכה ח דשם מבואר בדבר זה דמכשירין לא שרי לעשותם ביו"ט, אלא כשלא יכל לעשותן מבעוד יום. עכת"ד הבאה"ל. ע"ש. ומעתה לפי דבריו אלו של המשנ"ב בביאור הלכה, עולה ומתבאר, דאה"נ האי ענינא דגורפין את התנור וכו', מיירי אפילו היכא דעביד ביה איסורא דאוריתא דמכה בפטיש, ואפ"ה היכא דא"א שרינן ליה, משום דהוי מכשירי או"נ הקרובים מאוד לאו"נ, דבהא פסקינן כר"י ומורין כן, כל היכא דלא יכל לעשותן מערב יו"ט, או לא ידע שצריכין תיקון לעשותם.

ובעיקרא דהאי מילתא, דאמרינן דהלכה כר"י ואין מורין כן, עי' למהרש"ם בדעת תורה (סי' תקט, ס"א) ד"ה והנה וכו', אשר הביא שם עובדא באחד שציוה למשרתו בערב יו"ט לנקב החביות של יין לצורך מכירה, ומפני הטירדא שכח לנקוב. ובליל א' של פסח באו אנשים ליקח יין לד' כוסות, והורה הרב שם להתיר דאף שהמג"א כתב, דבשכח לתקן בערב יו"ט המכשירי או"נ, שידע שהם צריכים תיקון, אסור לתקנם ביו"ט. י"ל דשיכחה כפשיעה. אבל בנידון זה שהוא סמך על משרתו י"ל דלכו"ע לא הוי כפשיעה. וערערו על הרב הזה דהא קיי"ל דהלכה כר"י ואין מורין כן לרבים. וכתב ע"ז המהרש"ם, כי בפשטות מלשון הגמ' בביצה (כח, ע"ב) הלכה ואין מורין כן, משמע דגם ליחיד אין מורין כן, דהרי מהמעשיות שם בר"נ בר"י דהוה קאי בפני רבא, וחזא דקא מעבר סכינא אפומא דדיקולא וכו', ואמרינן דהיינו משום דקסבר הלכה ואין מורין כן. משמע שזה אפילו ביחיד והביא שם עוד כמה ראיות. יעו"ש. [והן אמת כי הב"י (ברס"י תקיד) סוד"ה אסור לכבות וכו', כ"כ להדיא. דהתם עמד להעיר בדברי רבינו ירוחם שכתב (בנתיב ד, ח"ב) מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן וכו', הלכה ואין מורין כן לרבים, ע"כ. וכתב ע"ז מרן, ומ"ש ואין מורין כן לרבים אינו מדוקדק, דאפילו יחיד הבא לשאול אין מורין לו כן. ע"ש. הרי דפשיטא ליה למרן הכי. וראה גם בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין (סי' תקט, ס"ב) שג"כ ציין על דברי מרן הללו בב"י, שאע"פ שהלשון אין מורין, משמע לרבים, לאו דוקא דה"ה דליחיד אין מורין. ע"ש. והן אמת כי הנה הלשון בהרמב"ם (פ"ד, דיו"ט, ה"ט) בענין השחזת הסכין ביו"ט, הוא: ואין מורין דבר זה "לרבים", ובמעשה רוקח (שם) סוד"ה דאין משחיזין וכו', כתב דישנם נוסחאות בכ"י דהגירסא בהם בהרמב"ם במקום ואין מורין דבר זה לרבים, ואין מורין דבר זה "ברבים". ע"ש. וכן מובאת גירסא כיוצ"ב "ברבים" בהרמב"ם הוצ' ה' פרנקל בילקוט שנויי נוסחאות (שם), יעו"ש. ובפשוטם של דברים נראה דשניהם אחד הוא שלא להורות דבר זה לרבים, אבל ליחיד כן מורין. אמנם אולי י"ל דאיכא חילוק, דלגיר' ברבים היינו, בפני הרבים, אבל אה"נ לומר ליחיד שרי. ולפי הגירסא לרבים (הלמ"ד בצירי) היינו דאין להורות דבר זה לאחרים בין ליחיד בין לרבים, וליבא לפומא לא גליא להודיע דבר זה לאחרים בכל גווני. וק"ל, והנה מרן בב"י הנ"ל (סי' תקיד) בהערתו על רבינו ירוחם שכתב, ואין מורין דבר זה לרבים וכו', לא עמד להעיר על דברי הרמב"ם כלום ואם איתא לחילוק הנ"ל ממאי נפשך, אם היתה לפניו הגירסא בהרמב"ם ברבים הרי ליחיד שרי להורות, ואם היתה הגירסא לרבים, וכביאור שאמרנו דהיינו בין ליחיד בין לרבים לא להורות, א"כ מדוע העיר על ר' ירוחם שהגירסא בו לרבים. אלא דיתכן שאין נ"מ בין הגרסאות ולפי תרוויהו מורין כן ליחיד, ומאי דלא העיר מרן בב"י על הרמב"ם, משום דלא נחת בהאי דליזיל כרוכלא למנות הגורסים כך, ודי לו במה שהעיר הערה זו בדברי רבינו ירוחם, דקעסיק ביה התם, ואידך זיל גמור. וק"ל. (עי' היטב בדברי רבינו החיד"א במחזיק ברכה יו"ד (סי' נה, סק"ד) אשר עמד בכיוצ"ב, דלמרן ז"ל לאו רבותא הוא למחשב גברי. ע"ש. וראה גם בס' טהרת המים (מער' פ. בכללי הפוסקים אות ט), ובס' ברית יעקב (סי' מא, דף שיג, ע"א), ע"ש). אולם איך שיהיה לעיקר דינא פשט דעת מרן הוא, שאין מורין דבר זה לא ליחיד ולא לרבים, כמבואר בדבריו בב"י, וכאשר מתבאר ג"כ מפשט הדברים שסתם מרן בשו"ע בסי' תקט בענין שפוד שנצרם, ובסי' תקיד בענין כיבוי הבקעת וכו', דפסק בהם לאיסורא ולא חילק בין יחיד לרבים. וכאשר ביאר גם הגרי"מ עפשטיין (בסי' תצה, אות כד) את פשט דברי מרן בשו"ע כיוצ"ב, ע"ש].

והמשיך שם המהרש"ם לדון, דאולי רק לע"ה הוא דאין מורין, כמו שיש לדייק מדברי הרמב"ן במלחמות. אולם אח"כ הביא את דברי המאירי בביצה (כב, ע"א) דמבואר מיניה דאפילו רב לתלמידו אין להורות. אלא דהביא שם את דברי "הישועות יעקב" שמחלק דדוקא במלאכה דאוריתא אמרינן דאין מורין כן, אבל במלאכה דרבנן שפיר מורין כן, ולפ"ז כתב מהרש"ם לפלפל שם, אם איכא בנקיבת החבית איסור דאוריתא או דרבנן. אולם כתב בסוף, דלעולם הוי איסור דאוריתא דמכה בפטיש, ואע"פ כן צירף שם כמה צדדים להתיר, לענין יין של ד' כוסות כיון שהוא ענין של מצוה וכו', אולם לגבי שתית סתם יין ביו"ט שלא לצורך ד' כוסות נשאר שם בצ"ע. ע"ש. וצריך לבאר הדברים כי אע"ג דאמרינן שכל שהוא מכשירי או"נ הקרוב לאו"נ ממש, שרי לעשותו ביו"ט ומורין כן, והוא אפילו באיסורא דאוריתא כהא דגורפין התנור וכו'. מ"מ ענין זה של נקיבת חבית היין אע"ג שהוא ג"כ מכשירי או"נ הקרוב לענין של מאכל מ"מ לא הוי או"נ כ"כ כי הא דתנור שהתם התנור נצרך לו למאכל ממש, ואם לא יוכל לבשל בו, ימנע משמחת יו"ט, כי גם הוא דבר שלא ניתן לשאלה מאחרים. אבל יין אין הוא נצרך כ"כ כאוכל נפש, וגם הוא ניתן לשאלה, והוא ג"כ אשר עמד מהרש"ם שם בדבריו, אי יין חשיב כדבר הנצרך לו, ע"ש. וק"ל.

והנה דבריו הנ"ל של המהרש"ם בדעת תורה, הוזכרו נמי בתשובותיו (ח"ו, סי' לד), אשר שם הוסיף וכתב, כי אע"ג דאמרינן דהלכה ואין מורין, ואפילו ליחיד אין מורין, ואפילו לאשתו, ואפילו לתלמידו. רק לתלמיד חכם שרי לומר, דמותר ואין מורין כן, ע"ש. ולכאורה יש להעיר ע"ז מדברי הגמ' בביצה (כח, ע"ב) אמר רב נחמיה בריה דרב יוסף, הוה קאימנא קמיה דרבא והוה קא מעבר לסכינא אפומא דדיקולא (משפשף סכין ע"פ הסל - רש"י), ואמרי ליה לחדדא קא עביד מר או להעביר שמנוניתא, ואמר לי להעביר שמנוניתה, וחזיתי לדעתיה דלחדדה קא עביד וקסבר הלכה ואין מורין כן. ואמרינן נמי, ואמר אביי הוה קאימנא קמיה דמר והוה קא מעבר סכינא אשפתא דרחיא, ואמרי ליה לחדדה קא בעי מר או להעביר שמנוניתא, ואמר לי להעביר שמנוניתה וחזיתי לדעתיה דלחדדא קא עביד, וקסבר הלכה ואין מורין כן. ע"ש. ולכאורה לפי דבריו אלו של מהרש"ם, דלת"ח שרי לומר דמותר ואין מורין כן. לכאורה מדוע רבא לא ענה כן לרב נחמיא בריה דרב יוסף, ורבה לא ענה הכי לאביי כששאלו אותם לחדדא או להעביר שמנוניתא, והיו אומרים להם לחדדה עבדינן, דהלכה כר"י ואין מורין כן, כמש"כ מהרש"ם דלת"ח שפיר אמרינן הלכה ואין מורין. אומנם הנה ראיתי להגר"ז בשו"ע שלו (סי' תקט, ס"א) שכתב שם, בענין הלכה ואין מורין כן, דאדם הבא לשאול הלכה זו למעשה, דהיינו ששואל האיך לעשות מעשה, אין אומרים לו היתר זה כדי שלא יטעו להתיר אף אם היה אפשר לתקנו מערב יו"ט, ולא תקנו, דאז אסור מן התורה לתקנו ביו"ט וכו', אבל כל אדם מותר לעשות כן מעצמו, ובלבד שלא יעשה כן בפני אדם אחר שאינו יודע היתר זה, דכיון שעושה לפניו ה"ז כמורה לו הלכה למעשה. ע"כ. ובקונטרס אחרון (שם, אות א) כתב הגר"ז לבאר, שכן משמע בגמ', דלמה כיחש לו הול"ל הלכה ואין מורין כן, אלא כיון שראה אותו עושה מעשה, אף אם היה אומר לו הלכה ואין מורין כן, הרי הורה שמותר לעשות מעשה וה"ה בנדון דידן ודו"ק. עכת"ד. ע"ש. וא"כ לפי דבריו אלו של הגר"ז שפיר יש ליישב את הדברים, די"ל דאה"נ בעלמא שרי למימר לתלמיד חכם הלכה ואין מורין כן, משא"כ התם בעובדא דאביי ורב נחמיה בריה דרב יוסף, שהם כבר ראו מעשה דאם היו אומרים להם הלכה ואין מורין לא היה מעלה ומוריד, דהמעשה שראו הוי כהוראה מפורשת, ולא היה מועיל מה שהיה אומר להם דאין מורין, לכן היו צריכים רבא ורבה לשבש מעשיהם, שלא יהיה ניכר מהם שום הלכה, ואמרו דעושים להעביר השמנונית. וק"ל.

וע"ע בדברי המהרש"ם בדעת תורה שם (סי' תקט, ס"א) ד"ה והנה נשאלתי, ותשובה זו נמצאת ג"כ בתשובותיו (ח"ו, סי' לה), אשר הביא שם שאלה שנשאל מרב אחד, אם מותר להניח ביו"ט עצים לחים בתנור חם ליבשם לצורך בו ביום לבשל בהם. אם יש בזה משום תיקון מנא, ונשא ונתן בזה, וכתב דלפי דברי הגמ' בשבת (עד, ע"ב) דהאי דשדי סיכתא לאתונא חייב משום מבשל, י"ל דהכ"נ אסור משום דהוי בכלל מכשירי אוכל נפש דאין להורות בזה היתר, אלא דהרב השואל הביא מהא דאיתא (בסי' תקא, ס"א) עצים עבים שא"א להסיקן בלא ביקוע מבקעים מהם חתיכות גדולות, והרמב"ם בפ"ד, דיו"ט, ה"י ביאר הטעם כדי שלא ימנע מלבשל, וכן לטעם הראב"ד (שם) שכתב, דשרי לבקעם מפני שא"א לאפות ולבשל בלא עצים, לפיכך עשו אותו כדיכת המלח והתירו אותו ע"י שינוי. והיינו משום דקיי"ל כר"י דמכשירי אוכל נפש מותר לעשותן. ע"כ. וא"כ לפי פשט דבריהם של הרמב"ם והראב"ד דנקטו להאי טעמא, משמע דאפילו הוי איסורא דאוריתא שרי, וממילא גם הכא יש להתיר בענין זה של יבוש העצים. אולם עמד להעיר שם, כי לטעם המובא במרדכי שכתב, דהיינו טעמא דשרי לבקע העצים כיון דליכא ביה מלאכה, שמבקע חתיכות גדולות אלא עובדא דחול ומשו"ה התירו, משמע מלאכה דאוריתא לא. וסוף דבר העלה שם, דאין לעשות לדבר זה ליבש העצים בתנור לצורך הסקה אלא ע"י עכו"ם, ע"ש. הן אמת דבעיקרא דמילתא דדברי המרדכי שהביא מהרש"ם, הנה בדבריו בביצה שם (פר' המביא, סי' תרצה) מתבאר, דהיינו דנקט ליה האי טעמא דעובדין דחול, משום דהתם יכל לעשות מלאכה זו מערב יו"ט, כמבואר בדבריו שם שכתב בזה"ל: וכתב אבי העזרי דביקוע דאמרינן דשרי הנ"מ לחתיכות גדולות, ואע"פ שאפשר לעשותו מערב יו"ט לאו מלאכה היא אלא עובדא דחול. אבל דקות לא, דאפשר לבקע מערב יו"ט. ואמרינן בפרק כלל גדול האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן, ע"כ. הרי דאוסר לעשות איסורא דאוריתא מכיון דאפשר לעשותו מערב יו"ט. וי"ל דגם בעובדא דמהרש"ם יכל לעשות למלאכה זו מערב יו"ט לייבש העצים בתנור אז, משא"כ בנידון דידן שלא ידע מערב יו"ט שבלון הגאז עומד להגמר, אה"נ דיש צד לומר דאף למרדכי איכא למשרי. ושפיר נקטינן כטעמא דהראב"ד שכתב דשרי לבקע העצים, כיון שא"א לאפות ולבשל בלעדיהם והכ"נ א"א לבשל בלעדי הגאז, וק"ל. וצ"ב.

ואיברא דלפי דבריו של הישועות יעקב, דכל מכשירי או"נ דאיסוריהו מדרבנן, אמרינן דהלכה ומורין כן, הנה י"ל בנידון דידן בענין פירוק והרכבת בלון הגאז, כי אע"ג דלפי המבואר לעיל ע"פ דברי קצות השולחן (בסי' קיט, בבדי השולחן, אות ד) והפרמ"ג (סי' שיג, באשל אברהם, סקי"א) ועוד, שכתבו דכל שהוא מחובר לקרקע אפי' רפוי אסור, דהוי בונה. ומזה אמרנו דאע"ג שחיבור הבלון לצינורות הקבועים בבנין ע"י ההברגה חשיב כדבר רפוי, מ"מ כיון שהוי מחובר לקרקע, הרי אפילו בחיבור רפוי הו"ל בונה מדאוריתא. אולם הנה מדברי הגאון האדמו"ר מסוכטשוב בשו"ת אבני נזר (סי' ריא, אות לו), מבואר דכל דבר אשר הוא רפוי ולא בטלו האדם שמה, אפילו מחובר לקרקע חשיב בנין עראי, ואיסורו הוי מדרבנן, והוכיח כן מדברי התוס' בשבת (מד, ע"ב) שכתבו, דפקקו את המאור בטפיח מיירי שלא בטלו, דאי בטלו היה חייב משום בונה, ומדלא תירצו תוס' דמיירי ברפוי ע"כ דאם בטלו אפילו הוא רפוי חייב. ע"ש. וכנגד זה מבואר בדברי האשל אברהם מבוטשאטש (סי' שיג) שעמד שם על דברי הט"ז הנ"ל, שכתב דכשנוטלים הדלתות מהצירים שלהם הו"ל איסור תורה, וכתב ע"ז, דלעולם יש לומר דכל שהוא תקוע ברפיון וגילה דעתו שאינו מבטלו שמה, והדרך הוא להסירו מהבנין אפי' לעיתים רחוקות מותר להוציאו דאין שייך לבנין. ע"ש. ולכאורה יוצא שיש כאן ג' דעות בענין זה דתוקע ברפיון במחובר לקרקע. דעת הפרמ"ג הוא דהוי איסור דאוריתא, ולדעת האבנ"ז הוי דרבנן, ולדעת האשל אברהם ליכא איסורא כלל. וראיתי בס' שערים המצויינים בהלכה ח"ב (סי' צח, בקונטרס אחרון, אות ח), אשר עמד בזה וכתב לבאר כי לעולם לא פליגי, דהפרמ"ג מיירי שחיבור זה הוא שייך לבנין ובוטל שם, להכי אע"ג שתקעו ברפיון יש בזה איסור תורה. והאבני נזר מיירי שלא בטלו והוא רפוי כמבואר להדיא בדבריו ועכ"פ הוא שייך לבנין, להכי ליכא ביה אלא איסורא דרבנן. והאשל אברהם מיירי באופן שהדרך להסירם מן הבנין וכו', ובזה מוכח שאין שייך לבנין כלל ולהכי מותר לגמרי. ולפ"ז עמד ללמוד שם בשערים המצויינים לנידון דידיה, דדן התם אם מותר להחליף ביו"ט מנורה שנשרפה, בזמן שזרם החשמל מופסק, שהבעיה היא כיון שבא לחבר עתה את המנורה לבית המחובר בחוטים לבנין, והוי בנין בקרקע, דלפי הדברים הנ"ל איכא בהכי עכ"פ איסורא דרבנן, שהרי המנורה שייכת לבנין, ולהכי אע"ג שהוא רפוי והוא ג"כ לא בטלו שהרי עתיד הוא להחליף את המנורה כשתשרף, א"כ הוי כענינו של האבני נזר דהוא איסור דרבנן. ולא דמי למבואר בסי' רנט, וסי' שיד דמותר לסתור שריקת התנור בשבת דהתם כל ענין המלאכה אינו עשוי להתקיים, דהרי צריך הוא לאכול למחר ושרקו אתמול שלא להתקיים, משא"כ בנידון דהכא שרגילים לעשות להתקיים, ואפי' אם יתנה בפה שלאחר ההשתמשות יוציאו בחזרה חיישינן שמא ישכח, ואומנם כתב שם דצ"ע אי יש להתיר כשיאמר לחבירו תן דעתך עלי שתזכירני להוציאו, לאחר שיפסוק הזרם אשר מובא כעין זה בביאור הלכה (סי' ערה, ס"ב) ד"ה בשני, [ופשט כוונתו נראה, להא דחזינן התם דמרן פסק בהא דאין קורין לאור הנר שמא יטה, דאם שנים קוראין ביחד שרי, משום שאם יבוא אחד להטות יזכירהו חבירו. והוא שקורין בענין אחד, שאז ישגיח האחד במה שיעשה חבירו אבל בשני ענינים לא. וכתב שם הבאה"ל, דבשני ענינים לא היינו אפילו בספר אחד, אלא דיש להסתפק אם מהני בזה באומר לחבירו תן דעתך עלי, דאפשר כיון שכל אחד טרוד בענינו לא יעיין עליו היטב, ע"ש], אולם סיים שם הרב שעהמ"ב, דנראה דמותר להרכיב המנורה ע"י נכרי במקום מצוה ע"י שיושיב הנכרי את המנורה ברפיון ושלא יבטלנו שמה, דאפילו. נימא דהוי איסורא דאוריתא, הא כל כה"ג הוי איסורא דרבנן, ושבות דשבות במקום מצוה, עכת"ד. ע"ש.

ומעתה דלפי ביאורו של השערים המצויינים בהלכה, דכל כה"ג שהוא מחבר ברפיון ולא מבטל שם את החיבור, דלא הוי אלא איסורא דרבנן וכמו שכתב האבני נזר, א"כ יש לומר נמי בנידון דידן, דהרי כאמור שההברגה הזאת של חיבור הצינור למיכל הגז חשובה כרפוי, וכן נמי דאינו מבטלו שם דמפעם לפעם צריך לפתוח את הברגת הצינור להחליף את המיכל הישן בחדש, וממילא הוי איסורא דרבנן, ולדעת הישועות יעקב כל כה"ג דהוי איסור דרבנן שפיר מורין דהלכה כר"י, דמכשירי או"נ שלא יכל לעשותן מערב יו"ט, שרי לעשותן ביו"ט.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi