למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
א - או"ח סימן י
לדזיו ליה כבר בתיה כבן עזאי
בשוקי טבריה, מעלת ידידי וחביבי ליש ולביא, מורג חרוץ בעל פיפיות הרב הגאון וכו',
והנני להשיבו בזה בעזה"י על שאלותיו הנכבדות אחת לאחת.
זה יצא ראשונה דבר שאלתו אודות אדם
אשר באו אליו אורחים בשב"ק, והוצרך לעוד חלת לחם, ויש לו חלה קפואה בתא
ההקפאה, האם מותר להוציאה משם ולהניחה ע"ג מיחם שעל האש כדי שתפשיר החלה מהר?
א
תשובה: מודעת זאת אשר כתב הגאון
הר"ר יוסף שאול נתנזון בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא תליתאה, ח"ב, סי'
כ), בענין עשית צנימים בשבת לתת לחם אפוי ע"ג התנור כדי שיתקשה, שיש לאסור
לעשות כן מהא דחזינן שכתב הרמב"ם בפ"ט מהל' שבת, כללו של דבר כל שריפה
דבר קשה או שהקשה גוף רך אסור. וכאן הרי הוא הופך את הלחם הרך לצנימים קשים ממילא
יש לאסור. ולפי דברים אלה כתב שה"ה דיש לאסור לרכך צנימים ע"י שריתן
במרק, דכשם שאסור להקשות את הרך, כך אסור לרכך הקשה כמבואר בדברי הרמב"ם
הנ"ל, וסוף דבר הניח בצ"ע, ע"ש. אמנם הגרי"ח בשו"ת רב
פעלים ח"ב (חאור"ח, סי' נב), עמד להעיר שם על דבריו של השואל ומשיב במה
שכתב לאסור לשרות פת קשה במרק כדי לאוכלו, שהרי אין זה דמיון כלל עם דין המרפה דבר
קשה שכתב הרמב"ם בפ"ט דשבת. חדא, דהתם כתב הרמב"ם משום דהוי תולדת
מבשל, והכא הוא פת שכבר נאפה והרי השואל ומשיב עצמו שם הזכיר את דברי המג"א [בסי' שיח,
סק"כ] שכתב, דאם הוא דבר יבש אין בישול אחר אפיה. ועוד, ששם הוא דרך מלאכה
שמרפה גוף קשה כדי שיצלח למלאכה שרוצה בה, אך כאן הוא אוכל, ודרך אכילה הוא זה
שמרפהו במרק כדי שיוכל לאוכלו יפה בנחת. א אולם
המשיך שם הגרי"ח וכתב, דבאופן שהלחם נתקשה ביותר מחמת שנתיישן הרבה עד
שא"א לאכלו כלל בלא שריה במרק הרי זה אסור משום דהוי גמר מלאכה וחייב משום
מכה בפטיש ולא משום מבשל, וכמו שכתב מרן בשו"ע סי' שיח, ס"ר דבר שנתבשל
כבר והוא יבש מותר לשרותו בחמין בשבת, ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת אין
שורין אותו בחמין בשבת, אבל מדיחים אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן ומן הדג
שנקרא קולייס האספנין שאינם צריכים בישול אלא מעט והדחתן היא גמר מלאכתם. והוסיף
ע"ז הרמ"א בהג"ה שם, דה"ה כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל
בלא שריה דאסור לשרותו בשבת דהוי גמר מלאכה - ודין זה הוא מהגהות מרדכי. הרי דאם
הוא דבר שנתבשל כבר ורק הוא יבש שמותר לשרותו אפילו בחמין, ואין איסור בזה משום
גמר מלאכה דחייב משום מכה בפטיש כיון דהוה אפשר לאוכלו בלא שריה, אבל דבר יבש
שא"א לאוכלו כלל בלא שריה, בזה כתב מור"ם דאסור לשרותו בשבת דהוי גמר
מלאכה, וגם בזה לא כתב לחייב משום מבשל, אלא כתב דהוי גמר מלאכה, דחייב משום מכה
בפטיש וכן מפורש להדיא בלבוש. וגם לדברי הגר"ז בשו"ע שלו (סי' שיח,
סי"א) שכתב, אם שורה בחמין חייב משום מבשל, כל זה כתב בדבר קשה שאינו ראוי
לאכילה. ולכן אם רוצה לשרות פת זה שנתיישן ונתקשה מאוד כמו עצם הרי זה אסור.
וה"ה נמי לגבי נידון השו"מ שרוצה לקחת פת שנאפתה ולהניחה ע"ג התנור
לעשות ממנה צנימים נמי אסור משום דהוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש.
עכת"ד. ע"ש. והנה מו"ר בשו"ת יחו"ד (ח"ג, סי' כב)
עמד להעיר על דבריו אלה של הגרי"ח שכתב לאסור לעשות צנימים משום דהוי מכה
בפטיש, שהרי קיי"ל להלכה דאין מכה בפטיש באוכלין כמש"כ בס' תהילה לדוד
ח"ב (סי' פב) דאע"ג שלדעת הירושלמי בפרק כלל גדול יש משום מכה בפטיש
באוכלין העיקר כמו התלמוד שלנו שאין מכה בפטיש באוכלין, ושכ"כ בשו"ת
לבושי מרדכי תליתאה (חאור"ח, סי' כ) ועוד, ובפרט שהלחם היה ראוי לאכילה עוד
לפני שיעשה צנימים לכן אף לדעת הירושלמי באופן שכזה אין לחוש כלל, וכמש"כ
באמרי בינה (הל', שבת, סי' כא) ע"ש. וראה גם בדבריו בס' לוית חן (סי' מה)
שהביא שם מדברי הפוסקים שכתבו לבאר דיש מכה בפטיש באוכלין, ועמד לדחות את דבריהם
בשתי ידים שהרי זהו רק דעת הירושלמי בשבת (פרק כלל גדול, ה"א) דאמרינן התם
הדין דשחיק תומא (ששוחק שום) כד מיפרך ברישא חייב משום דש, כד מברר בקליפתיה משום
בורר, כד שחיק במדוכתא משום טוחן, כד יהיב משקי משום לש, גמר מלאכתו משום מכה
בפטיש. אולם תלמוד דידן פליג עליה דהירושלמי וס"ל דאין מכה בפטיש באוכלין
וכמתבאר מדברי הגמ' דשבת (לח, ע"ב) והכי נקטינן, והביא שם רבים מהפוסקים
שכתבו כיוצ"ב דאנן בדידן קיי"ל כתלמוד דידן דאין משום מכה בפטיש
באוכלין, וכן הוא העיקר. ע"ש בדב"ק.
ומילתא אגב אורחיה יש להאיר בדברי
מרן הגרי"ח, רהנה ברבריו ברב פעלים הנ"ל לגבי ריכוך לחם יבש וקשה מאוד
כתב, דדמיא להא דכתב הרמ"א דדבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שריה דאסור
לשרותו בשבת דהוי גמר מלאכה, וחיובו משום מכה בפטיש כמו שביאר הלבוש. "וגם
לדברי הגאון רבינו זלמן בשו"ע שלו סי' שיח שכתב, דאם שורה בחמין חייב משום
מבשל כל זה כתב בדבר קשה שאינו ראוי לאכילה וכמפורש שם" עכ"ל. ע"ש.
ולכאורה יש להבין את דב"ק אלו של רבינו מאור הגולה הרי"ח הטוב, דהנה
המעין בדבריו של הגאון רבינו זלמן (שם) יראה שכתב בזה הלשון: וכן כל דבר קשה
"שלא נתבשל" שאינו ראוי לאכילה כי אם ע"י שריה או הדחה בחמין, אם
שרה אותו אפילו בכלי שני או הדיחו אפילו בעירוי מכלי שני ונעשה ראוי חייב משום
מבשל, וכן כל דבר "שאינו מבושל" שהוא מלוח הרבה ואינו ראוי לאכילה כי אם
ע"י שריה או הדחה בחמין, ואם שרה או הדיח בחמין חייב אבל מותר לשרותו ולהדיחו
בצוננין ואעפ"י שנעשה ראוי ע"י כך, שכל דבר שאינו אוכל מותר לעשותו אוכל
בשבת כמ"ש בסי' שכד, עכ"ל. הרי מבואר ומפורש בדבריו של רבינו זלמן שלא
כתב לאסור לשרות דבר קשה בחמין אלא דוקא דבר שאינו מבושל, וממילא הרי רבינו
הגרי"ח בנידונו דיבר איש האלוקים לגבי שריית פת יבשה וקשה במרק, והרי היא פת
שנאפתה, ומצינו בדברי מרן (סי' שיח, ס"ה) שכתב, יש מי שאומר שדבר שנאפה או שנצלה
אם בשלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד
סולדת בו, ויש מתירין. ע"כ. הרי שמרן מביא את פלוגתא דהראשונים לגבי בישול
אחרי אפיה את דעת רבי אליעזר ממיץ ברישא דס"ל דיש בישול אחר אפיה בשם יש מי
שאומר, ואת דעת הראבי"ה והמרדכי בסיפא בשם יש מתירין דאין בישול אחר אפיה,
וממילא לפי כללא דנקטינן בידין דבדברי מרן נקטינן כיש בתרא וכמו שבאנו בזה בארוכה
בס"ד בכמה דוכתי, ממילא הכא מתבאר דדעת מרן היא דאין בישול אחר אפיה. ובאמת
כן מבואר מדברי הכנה"ג בהגה"ט (סי' שיה) שכתב שם, שהעולם נהגו ליתן חתיכות
פת בקערה ולערות עליהן מרק של רגלי בהמה מכלי ראשון, מפני שסמכו על הפוסקים
החולקים על ר"א ממיץ שאוסר. וכן מבואר ג"כ מדברי הגאון מהר"י עייאש
בס' מטה יהודה (סי' שיח, סק"ג) שמוכח מדברי מרן דס"ל דאין בישול אחר
אפיה דנקטינן כי"א בתרא להתיר אפילו בכלי ראשון, ודלא כהרמ"א בהגה שסיים
בכלי שני וכו', וכן המנהג, ע"ש. וכן הוא דעת רבים ושלמים דהכא נקטינן בדעת
מרן דאין בישול אחר אפיה. וכמו שהאריך בזה טובא מו"ר בתשובותיו עי'
בשו"ת יביע אומר ח"ו חאור"ח (סי' מח, אות טו), ובשו"ת יחו"ד
ח"ב (סי' מד), ובס' לוית חן (סי' מט) ועור, גליא לדרעיה ונפל נהורא, דלעולם
נקטינן בדעת מרן דדעתו כי"א בתרא דאין בישול אחר אפיה, וכן הוא העיקר.
ע"ש בדב"ק.
וממילא מה ענין מדברי רבינו זלמן
להכא בנידונו של הגרי"ח, והרי כאמור עד כאן לא כתב הגר"ז לאסור לשרות
דבר קשה בחמין משום מבשל, דוקא בדבר שלא נתבשל, דאית ביה משום בישול. אבל לעולם
מפשט דבריו של הגר"ז מתבאר דאם הוא דבר מבושל כבר שנתקשה, דליכא מידי בשריתו
דבישול ליכא הכא דהא אין בישול אחר בישול, וגם משום מתקן ליכא הכא כמו שביאר שם
דאין מתקן מנא באוכלין. וא"כ הרי כאן הפת הזאת שנתיבשה ונתקשתה היתה אפויה,
ובשריתה בתוך החמין ליכא משום בישול דהא חזינן דלדעת מרן אין בישול אחר בישול,
וא"כ מאי קאמר הגרי"ח דאף לפי הגר"ז יש לאסור כאן את שרית הפת
שנתקשתה בחמין, אדרבה לדעת הגר"ז אין לאסור, ורק לדעת הלבוש שמבאר בדברי
הרמ"א דאיסור שרית דבר קשה בחמין, הוא משום מכה בפטיש, יש לאסור גם שרית פת
אפויה, אבל לדעת הגר"ז שאסר משום מבשל, לא.
אלא דצריך לבאר וליישב, דרבינו
הגרי"ח לשיטתיה אזיל שהרי כתב בספרו הבהיר בן איש חי שנה שניה (פר' בא, סעיף
ו) וז"ל: אע"פ שאמרו חז"ל אין בישול אחר בישול, מ"מ יש בישול
אחר אפיה או צליה, ולכן אסור לתת פת לתוך מרק או שאר משקה שהוא חם חום שהיד סולדת
בו, אפילו שהוא מונח בכלי שני וכו', ע"ש. וממילא אחר עלות דרבינו הגרי"ח
נקיט להלכתא לבאר דלעולם יש בשול אחר אפיה, אתו דב"ק באר היטב, וברורים
הדברים שפיר. דהא דכתב שאף לגר"ז שאסר שרית דבר קשה בחמין משום מבשל, יש
לאסור שרית פת יבשה וקשה בחמין משום מבשל. דאע"ג שפת זו היא אפויה, אבל הרי
עכשיו ששורה אותה בחמין היא מתבשלת בהכי דהגרי"ח לשיטתיה אזיל דיש בישול אחר
אפיה, ולכן אף דלדעת הגר"ז דבר מבושל שנתקשה מותר לשרותו בחמין, דליכא משום
מבשל דאין בישול אחר בישול, [ומשום מתקן נמי ליכא לשיטתיה דליכא משום מתקן מנא
באוכלין], מ"מ לדעת הגרי"ח דבר שהוא אפוי ונתקשה אסור לשרותו בחמין,
משום דמתבשל בהכי דלדעתיה יש בישול אחר אפיה, והדברים מיושבים כמין חומר
בס"ד. ודו"ק.
ומדברינו אלה יש לומר עוד, על
דברי מו"ר מרן מלכא שליט"א בדבריו שכתב בחו' קול סיני (טבת תשכ"ג,
הל' אופה סעיף כג), שכתב שם בזה"ל: אסור לתת פרוסות פת כנגד האש לעשותם
צנימים (שואל ומשיב תליתאה ח"ב סי' כ, ושו"ת אורח לצדיק סי' ו,
ושו"ת רב פעלים ח"ב חאור"ח סי' נב) אבל מותר לטבל צנימים יבשים
במרק כדי שיתרככו ויוכל לאוכלם (רב פעלים שם, ודלא כהשואל ומשיב שהחמיר בזה) ולחם
יבש מאוד שאי אפשר לאוכלו כלל בלי שריה אסור לשרותו בחמין אפילו בכלי שני דהוי
כגמר מלאכה (וכדין קוליס האספנין סי' שיח, ס"ד. רב פעלים שם), עכ"ל.
והנה על אף דהכא חזינן דרבינו שליט"א נקיט ברישא דמילתיה לפסוק כהגרי"ח,
לאסור את עשיית הצנימים בשבת משום דאית מכה בפטיש באוכלין וכמבואר ברב פעלים שם,
מ"מ ע"פ דבריו שבשו"ת יחוה דעת (ח"ג, ס' כב) שכתב לחלוק
ולהעיר בזה על דברי הגרי"ח הללו שאסר את עשיית הצנימים משום מכה
בפטיש, וכתב שם מו"ר דלעולם
שרי לעשות כן בשבת, דאין מכה בפטיש באוכלין. חזינן דהד"ר הוא לכל חסידיו,
והלכה כמשנה אחרונה, וכמבואר ג"כ בדבריו בס' לוית חן הנ"ל (סי' מה)
דלעולם נקטינן דאין מכה בפטיש באוכלין. וז"פ. אומנם לפי דברינו הנ"ל
עולה ומתבאר דלעולם גם במה שכתב שם בקול סיני משמיה דהגרי"ח לאסור לשרות
בחמין פת יבשה וקשה מאוד שא"א לאוכלה בלא שריא אפילו בכלי שני, דהוי כגמר
מלאכה, ומסתימת הדברים משמע דשרי המסכי"ם בהדיה. לפי דב"ק במשנה אחרונה
עולה ומתבאר דגם הא לא ס"ל. והחשבון פשוט, דהרי הגרי"ח ברב פעלים גם כתב
לאסור את שרית פת קשה בחמין ע"פ דברי הרמ"א שאסר לשרות דבר קשה בחמין
משום דהוי גמר מלאכה, ומצינו דהפוסקים פליגי בביאור דברי הרמ"א הללו, דהלבוש
מבאר דמש"כ הרמ"א לאסור משום גמר מלאכה, היינו משום מכה בפטיש.
והגר"ז מבאר מבאר משום מבשל [ועי' בפלוגתא זו שהגרי"ח בשו"ת רב פעלים (ח"א, סי' טז) ביארה ביתר שאת,
וראה גם מש"כ בזה המשנ"ב בביאור הלכה (סי' שיח, ס"ד) ד"ה
והדחתן וכו', ע"ש] וממילא הכא בשרית פת קשה בחמין לדעת מו"ר מרן מלכא
שליט"א, למאי ניחוש לה, אם משום ביאורו של הלבוש דהוא משום מכה בפטיש הרי
בדבריו בשו"ת יחו"ד (ח"ג, סי' כב) ובלוית חן (סי' מה) מבואר
דס"ל דאין מכה בפטיש באוכלין. ואם לטעמיה דהגר"ז דהוא משום מבשל, הרי
ביארנו דעד כאן לא חשש הגרי"ח לאסור שרית פת קשה בחמין לדעת הגר"ז
דלשיטתיה אזיל דס"ל שיש בישול אחרי אפיה. אולם לדעתיה דמו"ר דאוחז צדיק
דרכו בכל עוז דאין בישול אחר אפיה, וכמו שהבאנו לעיל משמיה שכ"פ בשו"ת
יבי"א ח"ו (חאור"ח, סי' מח, אות טו) ועוד, ממילא ליכא נמי הכא
לחששא דמבשל, בענין שרית פת קשה שהיא כבר אפויה בחמין, וקמה וגם ניצבה דדעתו דעת
עליון להתיר גם את ענין שרית פת יבשה וקשה בחמין אפילו בכ"ר, ודו"ק היטב.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi