למעלה
ה
אמנם על אף שלגבי כל האיסורים
הנ"ל, מצאנו בס"ד דאית להו פתח לקולא, אולם עיקר הבעיה הניצבת לפנינו
בנידון זה, הוא בכך שעתה כשבא להפשיר את החלה הקפואה הזאת, הרי דבוק בה קרח וגליד,
וממילא אחר שמניח אותה ע"ג המיחם במקום שהיד סולדת בו ונפשר הקרח ונמס והיה
למים, נמצא שמחמם ומבשל את המים הללו, ואיסורא קא עביד כדפסק הרמב"ם
(פ"ט, דשבת, ה"א) דהמחמם את המים כדי לרחוץ בהם אבר קטן חייב. ע"ש.
וכמתבאר נמי מדברי מרן (בסי' שיח, סעיף יד) שפסק דאסור ליתן קיתון של מים כנגד האש
במקום שיכול להגיע ליד סולדת בו. ע"ש. ובאמת לפעמים מצטבר שיעור כזה מהפשרת
הגליד הנמצא ע"ג החלה ונמצא שחיממו ובישלו. [ואף במקום שאין מצטבר כשיעור כזה
- של רחיצת אבר קטן - מ"מ הוי חצי שיעור, ועי' במשנ"ב (סי' שמ,
סק"ג) שהביא בשם האחרונים דאף באיסורי שבת אמרינן דחצי שיעור אסור מדאוריתא.
יעו"ש בדבריו. ובביאור הלכה (שם) ד"ה על ב' שערות, ע"ש. ובאמת שכן
מבואר מדברי המג"א (סי' שמ, סק"ב), והא"ר (שם, סק"ב),
והתו"ש (שם, סק"ג), ומדברי הגר"ז (שם, אות א) ומדברי רבינו החיד"א
(שם, סק"א) דאף באיסורי שבת אמרינן חצי שיעור אסור, וע"ש בדבריהם שעמדו
לבאר אי הוי מדאוריתא או מדרבנן. יעו"ש. וראה גם בערוך השולחן (סי' שמ, אות
ב) אשר ג"כ עמד בזה והביא פלוגתא אי חצי שיעור דאסור מן התורה הוי דוקא
באיסורי אכילה או גם בשאר איסורים, והביא את דברי מהר"י אלגזי בס' ארעא דרבנן
(מער' ח, אות מא) שהאריך להוכיח מדברי הרמב"ם דבשאר איסורים אינו אלא מדרבנן,
ואין ח"ש דאסור מדאוריתא אלא במידי דאכילה, ע"ש. וראה גם בדברי כף החיים
(סי' שמ, סק"ח) מש"כ בזה. יעו"ש. וע"ע בדברי מו"ר
בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאור"ח סי' לג, אות יז) אשר הביא שם את דברי
החכם צבי בתשובותיו (סי' פו) שכתב, דהתולש שערה אחת בשבת או בנזיר או מוציא פחות
מכשיעור אין בו איסור תורה כלל, ומיניה משמע דבאיסורי שבת ליכא מדאוריתא איסורא
כלל בחצי שיעור, ומו"ר הביא סיעתא להוכיח כן מדברי התוספתא דביצה (בפרק ד)
ומתורף דב"ק משמע שלזה דעתו נוטה. ע"ש במה שפלפל והעלה בזה, וראה גם
מש"כ בזה בשו"ת אז נדברו (ח"ב, סי' כ) דהוא ס"ל דלעולם
ח"ש במלאכות שבת הוי מדאוריתא. ע"ש. וראה גם בשו"ת יפה מראה
לידידינו הרה"ג ר"י פנחסי (סי' י) מש"כ בזה. וראה עוד בזה
באנצ"ת (כרך טז, עמוד תרלח, הערה 584, 585) מש"כ להאריך בשיטות הראשונים
והאחרונים בהאי ענינא אי אמרינן לגבי מלאכות שבת דחצי שיעור אסור מן התורה או
מדרבנן. ע"ש. ולא עט האסף, ובעה"י עוד חזון למועד להאריך בזה. מ"מ
הא חזינן דמידי איסורא לא נפיק, אף אם אין בו כדי השיעור הנ"ל של רחיצת אבר
קטן].
ובאמת הלום ראיתי בשו"ת מנחת
יצחק (ח"ט, סי' לא), אשר עמד לדון שם בענין זה במנהג האנשים שמוציאים חלה או
קיעגל מההקפאה, ומניחים אותם ע"ג המיחם שעל האש, אם יש להתיר לעשות כן מכיון
שהגליד שע"ג נפשר ומתבשל. וסוף דבר העלה בזה בסכינא חריפא, דלעולם מהאי טעמא
אין ליתן את החלה ע"ג המיחם במקום שיכול להגיע לחום שיד סולדת בו. ותורף
דבריו אשר עמד וימודד אר"ש לאסור, הוא מהא דפסק מרן בשו"ע (סי' שא,
ס"ו) דבגדים השרויים במים אסור לנגבם סמוך לאש, וכתב המג"א (שם,
סקנ"ז) דהאיסור הוא משום מלבן או משום מבשל, ואמנם במקום שאין היד סולדת ליכא
משום בישול כמש"כ בסי' שיח, סי"ד ובמקום שאין בישול אין ליבון.
ע"כ. וכשם דחזינן התם דאסור ליתן את הבגדים השרויים במים כנגד האש משום דמבשל
את המים, הכ"נ יש לומר בנידון דידן לגבי הנחת חלה קפואה כנגד האש. ע"ש.
ברם לפום קושטא, כד נעיין
בס"ד בהאי מילתא, לכאורה יש למצוא פתח לקולא לנוהגים לעשות כן, להניח דבר
קפוא גם במקום שיכול להגיע לחום שהיד סולדת בו, ולא חיישי למים המתהווים מהפשרת
הגליד שמתחממים ומתבשלים. כי הנה מצינו שהחת"ס בתשובותיו (חיו"ד, סי'
צב) ד"ה אמנם, כתב לבאר דהמדליק נר בשבת בודאי אין בו משום בישול רק משום
הבערה, דלא משתמיט מקום דהנותן שמן בנר חייב משום מבשל, ולא משמע שתליא דבר זה
בפלוגתא דמלשא"צ לגופה, אלא לכו"ע לית ביה משום מבשל, אע"ג דלגבי
בשר בחלב ס"ל לגדולי האחרונים דאית ביה משום מבשל [עיין שם בנידונו של
החת"ס במרליק נר של שומן שמעורב בו חלב (החית בקמץ)], מכל מקום במלאכת שבת
בעינן שיהיה כיוצא בהן במשכן, ושם היה בישול הסממנין, שהדבר המבושל היה בעולם והיו
צריכים לו וכל בישול שכיוצא בזה חייב עליו וכו', ולכן ענין הבישול בשבת הוא, שצריך
לדבר המתבשל ועכ"פ נשאר בעולם משא"כ כשכלה והולך ואחר הבישול לא נשאר
בידו מאומה, אע"פ שמ"מ בישל הדבר ההוא ולענין בשר בחלב עשה תועבה,
דרחמנא קפיד אמעשה הבישול ההוא, מ"מ בשבת פטור, דלא הוה כעין בישול הסממנין.
ע"ש. וא"כ לפי דבריו אלו של החת"ס דמבואר בדבריו דלא חייב משום
מבשל מדאוריתא, אלא רק במקום שצריך לדבר המתבשל והוא נשאר בעולם, יוצא דאה"נ
אם אינו צריך לדבר המתבשל וגם הוא כלה והולך אחר הבישול ולא נשאר ממנו מאומה, הרי
הוא פטור. ולכאורה יהיה קשה על יסוד זה מדברי מרן הנ"ל (סי' שא, ס"ו)
שפסק, דאסור ליתן בגדים השרויים במים כנגד האש לנגבם מכיון דהו"ל מבשל.
ולכאורה הרי גם התם איכא להני תרתי לטיבותא שאינו צריך לבישול המים, והמים הולכים
וכלים שהם מתאדים ומתייבשים, ואפ"ה מבואר דאית ביה משום מבשל. אמנם הנה באמת
בס' שביתת שבת (מלאכת מבשל, בבאר רחובות, סקל"ז), הקשה מדנפשיה כיוצ"ב
על האי דינא דהשו"ע (בסי' שא, ס"ו), דלמה יתחייב על המים משום מבשל הא
א"צ למים המתבשלים והם ג"כ הולכים לאיבוד, וכתב ליישב, כי הנה מדברי
ההגהות מרדכי ששם הוא מקור דין זה שכתב מרן בשו"ע, מוכח שחיוב המבשל הוא לא
עבור המים, כי אם מפני שהבגד מתרכך תחילה מחמת הלחלוחית שבו ומתקשה אבל לעולם על
המים עצמם ליכא משום מבשל, ע"ש. וממילא לפ"ז יתישבו ג"כ דברי
החת"ס דלא קשיא עליה מדברי מרן בסי' שא ס"ו דמה שחייב שם משום מבשל הוא
משום הבגדים, אבל לעולם על המים עצמם אינו חייב משום מבשל כביאורו של החת"ס,
מכיון שאינו צריך למים המתבשלים וגם הולכים לאיבוד. וראה גם בשו"ת ציץ אליעזר
חלק יג (סי' מ, אות ח) שכתב ליישב כיוצ"ב את דברי החת"ס מדברי מרן
הנ"ל בשו"ע (סי' שא, ס"ו) שכתב לאסור ליתן הבגד הרטוב כנגד האש,
ע"ש.
[ואגב אורחיה יש לציין, לגבי חידושו זה של החת"ס
שכתב, דהמדליק נר בשבת אין בו משום בישול רק משום הבערה. כי הנה ראיתי בשו"ת
הר צבי להגאון רצ"פ פראנק חאור"ח ח"א (במלאכות שבת - ט"ל הרים
דף רצב, ע"א) שעמד שם על קושיית התוס' ביבמות (ו, ע"ב) ד"ה או אינו
אלא, שהקשו, דאם ר' ישמעאל ס"ל כר"י דהבערה ללאו יצאת א"כ איך אמר
על הא דקרא והטה דלכשיבנה המקדש אביא חטאת שמנה, הא חטאת אינה באה אלא על איסור
כרת. והביא שם ההר צבי בשם חכם אחר שתירץ, דבהטיית הנר שמקרב השמן לנר יש לומר דיש
כאן משום מבשל, כמו דאיתא בירושלמי פרק ב' דשבת דבהקטרת אברים איכא משום מבשל
[והיינו דבירושלמי שם (סוף הלכה ה) איתא, בענין המקטיר אברים במקדש באופן שאסור
להקטירם בשבת, דאמרינן כיון שהוא רוצה בעיכולם כמבשל הוא, ולכן חייב משום מבשל.
ע"ש]. ודחה את זה ההר צבי שם דכד נעיין הרי ש"ס דילן פליג על הירושלמי
הזה דהרי מבואר לקמן
בגמ' דיבמות (לג, ע"א) גבי זר ששימש, ופריך במאי, אי בהקטרה והאר"י
הבערה ללאו יצאת, הרי מפורש דלא ס"ל כהירושלמי דבהקטרה חייב משום מבשל, וכן
הטיית נר לא חייב משום מבשל, ושפיר הקשו התוס' לסברת הש"ס דילן דבעיכול
ל"ש מבשל ה"ה בשמן הנשרף דלית בו משום מבשל. עכת"ד. ע"ש. וראה
גם לגאון האדמו"ר מסוכטשוב באגלי טל מל' אופה (סי' ט, אות יא), שג"כ
ביאר ע"פ הגמ' דיבמות (לג, ע"א) דש"ס דילן והירושלמי פליגי בדבר
זה, ע"ש. והנה דברי החת"ס הם סיוע גדול, לדבריו של ההר צבי הללו דבהדלקת
נר אינו חייב משום מבשל, ותימא שלא הזכירם. ועכ"פ חזינן כי ב' נביאים נתנבאו
בסגנון אחד, ודבריהם משלימים זה את זה. ועי' בדברי הרב המגיה שם (בטללי שד"ה,
הערה 1) שהביא את דברי התוס' הרא"ש ביבמות (שם) שעמד לתרץ את קושית התוס'
הנ"ל, בזה"ל: ור"מ פירש דכשקרא והיטה השמן אחר הפתילה, מבשל השמן
בשלהבת הפתילה, ומה לי בישול של שמן ומה לי בישול סמנין וכו'. דמדברים אלו מתבאר
כתרוצו של החכם הנ"ל, דבהדלקת השמן חייב משום מבשל. ע"ש. אומנם כאמור כי
מדברי החתם סופר וההר צבי מבואר דאנן לא קיי"ל הכי ולעולם לית ביה משום מבשל,
וגם יש ליישב את דברי התוס' הרא"ש שהרי המשיך בדבריו שם שכתב, ומה לי בשול של
שמן ומה לי בישול סמנין ומלאכה הצריכה לגופה היא, ואפילו אי לא חשבת ליה צריכה
לגופה מצינן למימר דסבר כר' יהודה דאמר חייב עליה. עכ"ל. והנה לכאורה על עצם
תירוצו זה של הר"מ דמחייב את המדליק נר משום מבשל, יהיה קשה מהגמ' דיבמות
(לג, ע"ב) דמשמע דליכא ביה מבשל. אולם לפי סוף הדברים המובאים בתוס'
רא"ש יש ליישב שהרי כתב, דאי חשבינן ליה כמלאכה שאין צריך לגופא י"ל
דרבי ישמעאל ס"ל כדעת רבי יהודה דחייב עליה, וממילא י"ל לפ"ז דהגמ'
לקמן שם (לג, ע"ב) הוויא כר"ש דמלשצל"ג פטור עליה ולהכי לא
חייב משום מבשל, וממילא אנן
דקיי"ל כר"ש איתי שפיר לפ"ז דברי החת"ס וההר צבי שכתבו דלית
בהבערת הנר משום מבשל. ודו"ק].
ומעתה הנה לפ"ז יש לומר,
דבהיות ולפי יסוד דבריו של החת"ס עולה ומתבאר, דבישול המים הזה שנעשה מהפשרת
הגליד שע"ג החלה אינו אלא מדרבנן, שהרי איכא הכא להני תרתי לטיבותא שאינו
צריך למים הללו של ההפשרה, וגם הם הולכים וכלים שהם מתאדים תוך כדי ההפשרה. והווי
נמי פסיק רישא דלא ניחא ליה שאין לו שום רצון בבישולם של המים הללו, ונמצא דאיכא
הכא פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן אשר לדעת הרבה מהראשונים ס"ל להקל בזה עי'
בדברי מו"ר בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאור"ח, סי' לד) שהביא
פוסקים רבים ראשונים ואחרונים העומדים בשיטה זו. ע"ש בדב"ק באורך. וראה
גם בדבריו בשו"ת יחוה דעת (סי' נב), ובס' לוית חן (סי' לט) ומבואר מדבריו בכל
הני דוכתי דהכי נקטינן לה לדינא, דפסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן שרי נמי
לכתחילה, ובפרט במקום הצורך, ע"ש. אמנם בענין הישוב הנ"ל על דברי
החת"ס מדברי מרן בשו"ע (סי' שא, ס"ו) בענין השוטח בגדים כנגר האש דאסור, והבאנו את
הישוב ע"פ דבריו של השביתת שבת שביאר בשם הגה"מ דהחיוב התם הוא משום
בישול הבגדים, ולא על המים. הנה מתורף דברי הגאון רע"א בהגהותיו לשו"ע
לא מתבאר הכי, ששם (בסי' שא, סקנ"ז של המג"א) עמד על דבריו של
המג"א הנ"ל שהביא את דברי המרדכי בטעם האיסור לשטוח בגדים השרויים במים
כנגד האש, דהוא אסור משום מלבן או משום מבשל, וכתב ע"ז רע"א דנפק"מ
בין ב' הטעמים הללו הוא באופן שהבגדים הללו היו שרויים במים חמים שהיד סולדת בהם
דמשום בישול ליכא בכה"ג דאין בישול אחר בישול, אולם משום מלבן עדין איכא,
ע"ש. וא"כ לפי דבריו אלה משמע דאיסור הבישול דאיכא הכא אינו על הבגדים
כמו שהבאנו לעיל, משמיה דהשביתת שבת היות והם ואח"כ מתקשים וכו', דא"כ
אפילו אם המים חמים שהיד סולדת בהם מאי הווי שכתב רע"א דבכה"ג ליכא משום
מבשל, הרי הבישול הוא בבגדים, אלא ודאי דהגאון רע"א מבין וס"ל דהבישול
כאן קאי על גוף המים הספוגים בבגדים ולכן באמת במקום שאותם המים היס"ב ליכא
בכה"ג משום מבשל, ודו"ק.
הן אמת דמדברי הגר"א (שם,
בסעיף מו) ד"ה אסור לנגבם, שג"כ עמד על דברי מרן הנ"ל וביאר דהאי
איסורא לשטוח הבגדים הרטובים כנגד האור, ומבואר במרדכי פ"כ דשבת דאסור משום
ליבון ומשום מבשל, הם ב' פרושים על אונין של פשתן בדברי ההגהות מרדכי פ"ק
דשבת לגבי אונין של פשתן שעלו מן המשרה דאסור לתנן כנגד האור. דריב"א רצה
לפרש דהוא משום בישול כמש"כ בפרק כלל גדול האי מאן דשדי סיכתא לאתונא וכו',
אבל בפרק במה מדליקין אמרינן האונין של פשתן משיתלבנו וכו' משמע דחייב משום ליבון.
וסיים הגר"א וכתב, דאפשר דהא והא איתא אלא שריב"א רצה לכתחילה לפרש דוקא
בפשתן לח מן המשרה וחזר בו דאפילו יבש חייב כנ"ל. ע"ש. וא"כ לפי
דברי הגר"א הללו מתבאר, דאיכא נ"מ אחרינא אם חיובו משום מבשל או משום
מלבן, בדבר שהוא יבש. דאם חייב משום מבשל אה"נ דליכא בכה"ג שהוא יבש,
ואם משום מלבן הוא אף בכה"ג. ועי' בשו"ת מנחת יצחק (שם) שעמד לעורר,
דלכאורה מדוע הגר"א לא תפס נ"מ כדברי הגאון רע"א באופן שהיו המים
חמים וכו' ורע"א לא תפס נ"מ כהגר"א בדבר שהוא יבש, ולכן ביאר שם
דאפיליגו הכא בהנ"ל, דהגר"א ס"ל דהבישול הוא בבגדים ובפשתן ולא
במים, לכן לית ליה שום נפק"מ אם המים חמים או לא, והגרע"א כאמור
ס"ל דהבישול הוא בגוף המים ולכן תפס הנפק"מ דמים חמים, והביא שם, כי
באמת מתורף דברי ההגהות הנ"ל בפ"ק דשבת שהזכיר הגר"א, מבואר להדיא
דהבישול הוא על עצם הבגדים ולא על המים שהרי ההגהות מרדכי כתב שם, וריב"א רצה
לפרש פשתן שהעלה מן המשרה ונתנו באור ליבשו ויש בו איסור בישול, דכל דבר המתייבש
בתחילה נתרכך מחמת הלחלוחית שבו ומתקשה, כדאמר בפרק כלל גדול האי דשדא סיכתא
לאתונא חייב משום מבשל וכו', ע"כ. הרי שמזה משמע דהבישול הוא משום שאותו דבר
מתרכך תחילה אבל לא משום בישול המים. ע"ש. ועכ"פ מכל האמור אין קושיא
ניצחת מדברי מרן הללו (דסי' שא, סעיף מו) על חידושו של החת"ס, כי לעולם לדעת
ההגהות מרדכי והגר"א והעומדים בשיטה זו אין חיוב הבישול משום המים,
ואה"נ דהיא גופא יש להוכיח כסברת החת"ס דאינו חייב עליהם משום בישול
מכיון שאינו צריך למים המתבשלים, וגם הם כלים והולכים לאיבוד.
ובאמת מדברים אלה יש להאיר במעט,
בדברי הגאון מהר"י ג'ויא בספרו טל אורות (דף קפא, ע"א - דפוס חדש
ירושלים תשמ"ז) ד"ה ולענ"ד, אשר עמד שם לדון אם איכא איסורא
דאוריתא דמבשל מים בשבת [עי' במש"נ בזה בעה"י לקמן], ועמד להביא ראיה
מהאי דאמרינן [בגמ' שבת עד, ע"ב] האי מאן דשדי סיכתא לאתונא חייב משום מבשל,
דמבואר מדברי היראים במלאכת אופה דהיינו שמבשל את מי הלחלוחית שבעץ, ושכן מבואר
ג"כ בדברי הלבוש בסי' שא, סעיף מו שביאר בדברי המרדכי שאסר לשטוח בגדים
השרויים במים נגד האש, דהיינו משום שמבשל את המים, וא"כ לפ"ז משמע דאיכא
משום מבשל גם במים, ע"ש. אולם לפי המבואר בדברינו הנ"ל אין זה ראיה
פשוטה וברורה, דהא חזינא דלא כו"ע הכי ס"ל דהאי מבשל דאיכא בסיכתא
ובבגדים השרויים במים הוא משום המים שבהם. כי לעולם איכא עוד פירושא דההגה"מ
והגר"א ודעימיהו דהבישול הוא לא על המים אלא על גוף הסיכתא והבגדים משום
דמרפה והדר מקשה, וממילא לפ"ז אין מזה ראיה, וק"ל. ושו"ר בס"ד
רמז לדברים דאין להביא ראיה מדברי הגמ' הנ"ל דאיכא מבשל במים - כי כאמור איכא
למימר דהבישול הוא בסיכתא - בס' שביתת שבת (מלאכת מבשל, בבאר רחובות, סקל"ד)
סוד"ה גם, ע"ש. ב
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi