למעלה
ו
מכל מקום איכא הכא עוד צד לומר,
דבישול המים הללו הוי רק מדרבנן, ע"פ מש"כ הרדב"ז בתשובותיו
(ח"א, סי' ריג) אשר כתב שם, שכל דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום
בישול מן התורה, ואינו אסור רק מדרבנן. תדע, שהרי דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין
בו משום בישול מן התורה, שכיון דאיכא מאן דאכיל ליה הכי שוב לא מתחייב על בישולו,
וכל שכן דברים הנאכלים חיים לכל אדם. ע"כ. וא"כ מבואר מדבריו אלה של
הרדב"ז, שכל דבר אשר הוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישול דאוריתא בשבת,
ובפשטות ה"ה נמי לגבי מים שהרי הם ראויים לשתיה כמות שהם חיים. ואיברא דחזינן
שהרמב"ם (בפ"ט, דשבת, ה"א) כתב, האופה כגרוגרת חייב, אחד האופה את
הפת או המבשל את המאכל או את הסממנין "או המחמם את המים הכל ענין אחד הוא",
שיעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהם אבר קטן, ע"כ. ובפשטות נראה מדברי
הרמב"ם הללו דנקט שהמחמם את המים "חייב" משמע דחייב מדאוריתא. (עי' בדבריו לעיל פרק
א, דשבת הלכה ב). אולם י"ל דאין לתפוס מזה על הרדב"ז, כי באמת
הרדב"ז כתב סברא זו למאן דס"ל דתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בו
משום בישול דאוריתא שאכן זוהי דעת הרמב"ן ורבינו יונה והרשב"א
והרא"ש והר"ן והמאירי והביאם המשנ"ב בביאור הלכה (סי' שיח,
ס"ד) בד"ה אפילו, יעו"ש. אולם דעת הרמב"ם מפורשת דלא כן
ס"ל כמבואר בדבריו (שם, בפרק ט, ה"ג) דלעולם המבשל דבר שמבושל כמאכל
ב"ד איכא ביה חיובא מדאוריתא, ורק אם מבושל כל צורכו אינו אלא מדרבנן.
ע"ש. וראה גם בכסף משנה שם, יעו"ש. וא"כ דברי הרדב"ז שפיר
איתי לדעת הראשונים הנ"ל דאליבא דידהו מיירי כמתבאר מדבריו בתשובה הנ"ל,
וראה גם בדבריו בחלק ג' (סי' תיא). ע"ש. אמנם הנה האגלי טל (במלאכת אופה, סי'
יט, אות ט) הביא את דברי הגאון רע"א והמנחת כהן שהם עמדו לדייק מדברי
הרמב"ם שכתב (בפ"ט,
דשבת, ה"ג) דהמבשל דבר שאינו צריך בישול כלל, פטור. דמזה יוצא דפירות הנאכלים
כמות שהם חיים דאין בהם משום בישול [ועי' בשו"ת ערוגות הבושם (חאור"ח,
סי' פ, במלאכת אופה אות ג) דג"כ נקיט הכי דלדעת הרמב"ם המבשל פירות
שנאכלים חיים ואינם צריכים בישול פטור על בישולם, ע"ש]. ועמד האגל"ט
(שם, באות יג) להקשות ע"ז מדברי הרמב"ם שכתב (שם, בהלכה א) דהמחמם את
המים חייב והרי הם נאכלים כמות שהם חיים ולמה חייב, וכתב ליישב דאה"נ דמים
חשיבי נאכלים כמות שהן חיים, ולא חייב על עצם בישולם, אלא על חימומם, שלגבי נקודה
זאת לא חשיבי נאכלים חיים ולכן חייב. ועמד לדייק שזהו שכתב הרמב"ם לגבי מאכל
המבשל, ולגבי מים המחמם. ע"ש. וראה גם בשו"ת אבני נזר (חאור"ח, סי'
עב). ע"ש. אמנם הנה הפר"ח ביו"ד (סי' סח, סקי"ט) כתב להוכיח מהגמ'
דביצה (לד, ע"א) דלעולם איכא חיובא דאוריתא על המבשל מים בשבת, דהא אמרינן
התם אחד המביא את האור ואחד המביא את המים כולן חייבים, משמע דגם המביא את המים
חייב משום מבשל, ע"ש. [ועי' בפני יהושוע בחי' לשבת (מ, ע"ב) סוד"ה
ת"ר מביא אדם, שכתב דהפר"ח מסתפק בענין זה קצת, אי בישול מים הוא
דאוריתא או דרבנן. ע"ש. הן אמת, דהמעיין בדברי הפר"ח ראה יראה דאין לו
בזה ספק, אלא מפשט פשיטא ליה דהוי דאוריתא. ובאמת ראיתי דכבר עמד השד"ח
בכללים (מער' ב, כלל צה) על דברי השואל ומשיב מהדורא ג
(ח"א, סי' רל), אשר מבואר בדבריו כיוצא בזה דהפר"ח מסופק בענין זה
דבישול המים אי הוי מדאוריתא או דרבנן. והקשה שד"ח דהרי אינו מסופק כלל,
ע"ש. אומנם לפום קושטא נראה, דהשו"מ נתפס לדברי הפני יהושוע הנ"ל
דהוא אבוה דהאי מילתא, והוא כתב ברישא כיוצ"ב והשו"מ שהזכיר בדבריו שם
את הפנ"י, נתפס לדבריו אלו, וק"ל]. אולם הנה הגאון מהר"י ג'ויא
בספרו טל אורות (דף קפ, ע"ב - דפוס חדש ירושלים תשמ"ז) בד"ה והנה ראיתי, הביא את
דבריו של הפר"ח (שכ"כ גם בספרו מים חיים בלשונות הרמב"ם על הל'
שבת), וכתב, אחר המחילה אין זה ראיה כלל, דדוקא התם שכל אחד עשה מדרכי הבישול
דהיינו שאחד הביא את האור ואחד את העצים וכו', ובין כולם נתבשל הבישול ולהכי כולם
חייבים משום מבשל, אבל המחמם את המים לבד מנא לן דשייך בהם בישול וכו', ע"ש.
וראה גם בפירוש תפארת ישראל על המשניות (בכלכלת שבת, מלאכת אופה, אות יא)
מש"כ לדחות דאין להביא ראיה מהגמ' דביצה דאיכא חיוב במים, ע"ש.
וע"ע בדברי המשנ"ב בשער הציון (סי' שיח, ס"ק קיד) שג"כ נקט
בפשיטות דהמבשל את המים בשבת חייב, כמפורש בדברי הגמ' דשבת (מ, ע"ב) והא דכתב
הרמב"ם (בפ"ט, דשבת, ה"ג) דהמבשל דבר שא"צ בישול כלל פטור,
היינו דבר שאינו משתבח כלל ע"י בישול, ולאפוקי פירות וכה"ג שהם משתבחים
ע"י הבישול, ע"ש. וראה גם בדברי רבינו החיד"א (בסי' שיח, סק"ג) מה שעמד ג"כ בדברי הרדב"ז
הנ"ל דמבואר מיניה דבענין מים ליכא בישול דאוריתא, והרי זה כנגד דברי
הרמב"ם דס"ל דאית ביה בישול, ואתריה דהרדב"ז היא ארץ מצרים שפוסקים
בה כהרמב"ם, ואיך כתב נגד דבריו. וראה גם בדברי פתח הדביר ח"ג (סי' שיח,
סק"ט) שכתב שם בפשיטות, דמדברי הרמב"ם הטור ומרן מבואר דס"ל דגם
המחמם מים לבד חייב משום מבשל, ע"ש. וראה עוד מש"כ בזה השד"ח
בכללים (מער' ב, כלל צה) שעמד למודד אר"ש בשקלא וטריא בדברי הפוסקים
ובשיטותיהם אי איכא במים משום בישול דאוריתא, או מדרבנן, ע"ש. וראה גם בדברי
מו"ר בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאור"ח, סי' לד, אות לזלח - לט),
ובס' לוית חן (סי' נ), מש"כ בענין זה דהמבשל את המים, ע"ש. וא"כ
חזי לאצטרופי הכא דעה זו דחימום המים הוי מדרבנן, לדברים הנ"ל דחזינן
דע"פ דברי החת"ס יש לומר כאן, דבישול המים הללו שהולכים לאיבוד חשיב
פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן. ולכן במקום צורך כגון דא שרוצה למהר את
הפשרת החלה, שפיר דמי להתיר לעשות כן.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi