למעלה
ענף ב
ובדבר שאלתו בהא דכתב הרב בן איש
חי זצ"ל בש"ר (פר' מטות, סעיף א), דאע"ג דזתים קודם לענבים לענין
ברכה, משום דזתים הם א' לארץ בתרא, וענבים הם ג' לארץ קמא, מ"מ הזית אינו
קודם ליין, אע"פ שהוא ראשון לארץ בתרא. מפני שחשיבות היין גדולה מאוד, וגם ברכתו
מבוררת יותר, דאין מברכין בפה"ג אלא על היין, וכל ברכה הקבועה על מין פרטי יש
בה שבח לקב"ה יותר, שנראה בזה השגחתו יתברך בפרטות, ע"כ. ושואל
כת"ר שליט"א אם ה"ה יש לומר לגבי שיכר הנעשה משעורים הנקרא בירה,
אם י"ל נמי דחשיב שהשעורים הללו אישתנו לעילויא עי"ז, ולכן יש להקדים
המשקה הזה של הבירה הנעשה משעורים לברכת הזיתים, אע"ג דהשעורים הם ב' לארץ
קמא והזיתים א' לארץ בתרא. כי הא דיין קודם לזיתים משום דאשתני לעילויא.
אומר אני לכת"ר, כי עד דשאיל
ליה מר בענין קדימת הבירה לזיתים, ליבעי ליה בכלל ענין קדימת היין לזיתים. כי הן
אמת שכדבריו של הרב בא"ח זצ"ל מובא בטור אור"ח (סי' ריא) בשם
הר"ר פרץ שכתב, דדוקא אם אוכל ענבים שברכתן בורא פרי העץ איכא להאי סידרא דכל
הקודם לארץ קודם לחבירו. אבל אם עשה מהם יין שברכתו בפה"ג הרי זה קודם אפילו
לזית. וכ"פ הרמ"א (שם, סעיף ד) להאי דינא דהר"ר פרץ דברכת היין
חשובה טפי מענבים. מ"מ הרי מרן בב"י (שם) כתב על דברי הר"ר פרץ
הללו שהביא הטור, וכבר נתבאר שדעת כל המפרשים הפך הר"ר פרץ, וגם מנהג העולם
דלא כוותיה. וא"כ לא היה לרבינו לכתוב דברי הר"ר פרץ דלא קיי"ל
כוותיה. ע"ש. הרי דאין דעתו של מרן ז"ל מסכמת לדברי רבינו פרץ, וכולן
שווים לפניו יין וענבים, דחד דינא אית להו לגבי קדימה בברכת מיני שבעה דחשיבי ליה
ג' לארץ קמא, ולכן זית שהוא א' לארץ בתרא קודם גם ליין, ומש"ה השמיט מרן להאי דינא בשו"ע, וכתב (שם,
בסעיף ד) בסתמא, תמרים קודמים לענבים, ולא נחת לחלק בין יין לענבים, וז"פ.
וכ"פ מו"ר בחו' קול סיני שבט תשכ"ה (בהל' ומנהגי ט"ו בשבט,
הערה 50) דדעת מרן זצ"ל אינה מסכמת לדעתו של הר"ר פרץ, כמתבאר מדבריו
בב"י שכתב, דדעת כל המפרשים דלא כהר"ר פרץ. ע"ש.
אולם בעצם שאלתיה דמר הנה יש
לומר, כי אף לרמ"א שפסק כהר"ר פרץ דיין קודם לזיתים, מ"מ בודאי
שאין להקדים השיכר הנעשה משעורים לזיתים. כי הא דחזינן שכתב הרא"ש בפר' כיצד
מברכין (סי' יב) שכר העשוי מתמרים או שכר שעורים מברך עליו שהכל, כדאיתא בפרק
המוכר פירות (דף צו:), ואם תאמר בשכר שעורין אמאי מברכים שהכל והלא השעורים עיקר ומשתני
לעלויא, וי"ל דאית להו עילויא אחרינא בפת כדאמרינן לעיל. אי נמי כיון שהמשקה
צלול עיקרו על שם המים, ולא שייכא להא דרב ושמואל דכל שיש בו מה' מינים לפי שאין
כאן כי אם טעם בעלמא מידי דהוה אשתיתא דאמרינן לקמן דעל רכה מברך שהכל, עכ"ל.
והביא דבריו ג"כ מרן בב"י (רס"י רד), ושכ"כ התוס' והר"ר
יונה גבי מיא דשלקי. ע"ש. וממילא לפי דברים אלו חזינן, דהשיכר הזה אע"ג
דנעשה מן השעורים עדין לא חשיב כאשתני לעלויא מכיון דאית ליה עלויא אחרינא בפת,
ולא דמי כלל ליין, דהתם
הגיע לעיקר עלויו שאין עושים ממנו דבר יותר חשוב מיין. ועוד דהכא בשיכר שעורים אין
בו כלום מגוף השעורים עצמם, אלא מיא בעלמא נינהו דאית בהו טעמא דהשעורים ולהכי
מברכים עליהו שהכל, משא"כ ביין שהוא מגוף הענבים עצמם. ובכלל יש לומר דהרי
הר"ר פרץ נקט במילתיה תרי טעמי דיין קודם לזיתים, משום דאשתני לעלויא, וגם
ברכתו מבוררת יותר דאין מברכים בפה"ג אלא על יין. ולכן אפילו אם נימא דהשיכר
הזה שנעשה מהשעורים חשיב שפיר אשתני לעלויא, מ"מ הרי תנאי שני לא נתקיים בו
שברכתו מבוררת, ואדרבה עתה מגרע גרע דמברכים עליו ברכת שהכל, שהיא ברכה כוללת
ואינה מבוררת כלל, כמבואר בשו"ע (סי' ריא, ס"ג), ע"ש.
ויתרא מזו מצינו שכתב הטור
(בסס"י ריא), וז"ל: כתב בה"ג הא דחיטה ושעורה קודמין, דוקא בשעשה
מהן תבשיל או פת, אבל כוסס החיטה שברכתו בורא פרי האדמה, אינה קודמת לברכת
בפה"ע והוא הולך לשיטתו דמיחשב בפה"ע טפי מברכת בפה"א, אבל לסברת א"א
ז"ל שהן שוות אפשר דאיירי אף בכוסס חיטה, עכ"ל. וא"כ לפי דעת
בה"ג מתבאר דס"ל דהא דחיטה ושעורה קודמין למאוחרים מהם בפסוק, היינו
שעשה מהם תבשיל או פת שברכתם בורא מיני מזונות או המוציא. אבל הכוסס את החיטה
שברכתה בורא פרי האדמה, אינה קודמת לבורא פה"ע, מפני שברכת בפה"ע קודמת
לבפה"א, שהיא ברכה מבוררת יותר. ועי' בב"י (שם) שהביא את דברי
הרשב"א בברכות (מא, ע"א) שג"כ כתב כהאי דינא, דאין חיטה ושעורה
קודמין לשאר מינים אלא דוקא כשעשה מהם פת, אבל מטעמא אחרינא, והוא משום דחיטה
דכתיב בקרא לאו בכוסס הוא אלא בפת, כדגלי קרא בתריה דכתיב ארץ אשר לא במסכנות
תאכל בה "לחם", ותדע
לך, דהא לכו"ע כוסס את החיטה אין מברך לא ברכהמ"ז ולא מעין ג', אלמא
חיטה דכתיבה באוריתא היינו לחם, והוא קודם לכל, ונ"מ בין ב' טעמים אלו של
בה"ג והרשב"א, הוא לדעת הרא"ש. דאם נימא כטעמיה דבה"ג דכוסס
חיטה אינו קודם לשאר המינים, הוא משום דהכוסס חיטה מברך בפה"א ושאר המינים הם
בפה"ע, ואין אדמה קודם להעץ, א"כ הרא"ש דלית ליה האי דינא דאין
אדמה קודם לעץ, ממילא יסבור דאף הכוסס חיטה קודם לשאר מינים, אולם לטעמיה
דהרשב"א שחיטה ושעורה דכתיב בקרא היינו פת, ממילא גם הרא"ש יודה בהאי
דינא דהכוסס חיטה אינו קודם לשאר מינים. עכת"ד הב"י שם. וע"ש עוד
בדבריו שעמד להוכיח, כי לעולם גם הרא"ש מודה להאי דינא דדוקא בפת או בדיסא
מקדמי חיטה ושעורה לשאר מינים אבל לא בכוסס, ע"ש. וכ"פ מרן להאי דינא
בשו"ע (סי' ריא, ס"ה) דהא דחיטה ושעורה קודמים לשאר מינים בברכתם, דוקא
כשעשה מהם תבשיל או פת, אבל הכוסס חיטה לא. ע"כ.
הראת לדעת, כי אפילו לגבי הא
דקדמי חיטה ושעורה לשאר מינים לאו בכל גוונא הוא, רק בעושה מהם פת ותבשיל דמברך
עליהם המוציא או מזונות, הא לאו הכי אפילו בכוסס גופיהו דהחיטה או השעורה אינם
קודמים, אי מטעמא דברכתם בפה"א ואינה מבוררת כשאר מינים דמברך עליהו
בפה"ע דבריר טפי, אי מטעמא דחיטה ושעורה דכתיב באוריתא היינו פת. וממילא לגבי
השכר הזה הנעשה מן השעורים, דאית ביה הני תרוויהו דגריעותא. דברכתו שהכל ואינה
מבוררת כלל וגריעא מבפה"א דבריר טפי מברכת שהכל עכ"פ, וגם אינו פת.
ממילא לא מבעיא שאינו קודם לזית שהרי שעורה היא ב' לארץ קמא וזית הוא א' לארץ
בתרא. אלא אפילו שאין להקדימו לשאר מינים, שהרי אפילו כוסס חיטה ושעורה שאוכל
מגופיהו דמינים אלו אינו קודם, כ"ש כששותה ממין השכר הזה שאינו אלא מיא
בעלמא, דלית ליה חשיבותא כלל לגבי מין שבעה ואינו קודם.
ולכן יש לעורר לאלו הנוהגים
בט"ו בשבט, אשר רצונם לברך על כל שבעת המינים ולוקחים עוגה שנאפתה מקמח חיטים
- כנגד חיטה, ובירה הנעשית משעורים - כנגד שעורה, וצימוקים - כנגד גפן וכן הלאה
ומברכים תחילה על העוגה מזונות, ואח"כ על השיכר שהכל, ואח"כ על הצימוקים
העץ [ואם מונח לפניהם זיתים ותמרים יש להקדימם לצימוקים, דהוא ג' לארץ קמא, ואינהו
הוו א' וב' לארץ בתרא]. כי לאו שפיר עבדי בענין זה של שיכר השעורים, כי אמנם דמין
שעורה קודם לגפן, אולם כאמור היינו בעושה ממנה פת או תבשיל, אבל הכא שהוא משקה
שמברך עליו שהכל גרע ביותר. ולכן אמנם במקום שיש לפניו מיני פירות שונים מפרי העץ
ומפרי האדמה. אפשר להקדים פרי האדמה, אפילו שפרי העץ הוא שבעת המינים, שאין דין
קדימה לז' מינים אלא בפירות שברכותיהם שוות כמבואר מדברי מרן (סי' ריא, סעיף א
וסעיף ג) ע"ש. ומ"מ נכון להקדים פרי העץ לפרי האדמה כמש"כ
הגר"י פלאג'י בס' יפה ללב (בקונטרס אחרון, סי' ריא) והרב בא"ח (בפר'
מטות, אות ג). והרב כף החיים (סי' ריא, סקי"ד) כתב, דמנהג העולם להקדים
בפה"ע לבפה"א, אפילו במקום שפרי האדמה חביב לו יותר, אולם מו"ר
בחו' קול סיני שבט תשכ"ה (סעיף יב) חלק בזה על הרב כף החיים סופר, דלעולם
במקום שפרי האדמה חביב עליו יותר יקדים החביב תחילה. ע"ש. ולכן במקום שכוסס
חיטה ושעורה שמברך עליהן בפה"א, ויש לפניו שאר מיני שבעת המינים דמברך עליהם
בפה"ע. תלוי הדבר בפלוגתא זו מאי יקדים. [וצ"ל לפ"ז דהאי דכתב מרן
בסי' ריא, ס"ה הא דחיטה ושעורה קודמים דוקא כשעשה מהם תבשיל או פת, אבל אבל
כוסס חיטה שברכתו בפה"א אינה קודמת לברכת בפה"ע. ע"כ. דלאו בדוקא
קאמר ליה מרן דאינה קודמת לבפה"ע, אלא היינו דאינו חייב להקדימו. אבל
אה"נ אם רוצה יכול, וז"פ]. אולם כל כה"ג שבא לשתות שכר שעורים, לית
דין צריך בושש שיש לאחרו בסוף כל הברכות, דהרי מבואר להדיא בדברי מרן שם
(סי' ריא, ס"ג), דדבר שברכתו בפה"ע או בפה"א קודמים לברכת שהכל,
שברכות אלו חשובות טפי מיניה, מכיון שהם יותר מבוררות לגביו, ע"ש. וכן הסכימו
האחרונים, עי' לגאון יעב"ץ במר וקציעה (שם), ובמועד לכל חי להגר"ח
פלאג'י (סי' ל, אות יב), ובשו"ת פעולת צדיק (סי' קמו) ועוד. ועי' בב"ח
(שם) שכתב דהא דמקדימינן בפה"ע ובפה"א לשהכל, הוא אפילו בגוונא שאותו
דבר שמברך עליו שהכל הוא ממין שבעה כגון קמח חיטים, שמברכים עליו שהכל, והעץ והאדמה
אינם ממין שבעה ג"כ קודמין לו. ע"ש. וממילא הכ"נ בנידון דידן
שבודאי אין להקדים את ברכת שהכל שעל הבירה, קודם לברכת בפה"ע שעל הצימוקים,
אע"ג שהבירה הוא משעורים מכיון שברכתו אינה אלא שהכל נהיה בדברו. ועי' בכף
החיים (שם, סקי"א) שהביא את דברי האחרונים דאין להקדים שהכל להעץ אפילו במקום
שהשהכל חביב לו טפי. ע"ש.
ולכן אף אם הבירה הזאת חביבה לו טפי מהצימוקים ושאר פירות העץ והאדמה, אשר מונחים
לפניו, אין לו להקדים את ברכתו של שיכר השעורים הזה אלא להניחו לבסוף.
ואגב אורחיה יש לציין, כי לפי
דברי הרשב"א הנ"ל בחי' לברכות (מא, ע"א) שכתב לבאר דחיטה ושעורה
דכתיבי בקרא היינו שעשאם פת או תבשיל, יש ליישב מה שהוקשה לנו במעט ע"פ דברי
המהרש"א בהוריות (יג, ע"ב) בחידושי אגדות ד"ה כך שמן זית וכו', אשר
עמד לבאר שם דמאי שנא דבזית נאמר זית שמן, ובשאר המינים הוזכר רק הפרי חיטה שעורה
וכו' ולא היוצא ממנו, דהיינו משום דפירות אלו הם שבח א"י וזית עצמו אינו שבח.
ואדרבה הרי הוא משכיח כמבואר בגמ' שם. והשמן הוא השבח שמביא לזכרון. ע"ש.
וא"כ יש לשאול דבשעורה איזה מן שבח יש בו. הרי הוא מאכל בהמה בעלמא, כמתבאר
מהגמ' דכתובות (סו, ע"ב) ובסוטה (יד, ע"א) ועוד. וא"כ מאי שבח אר"י
איכא בהכי הרי זה אינו אלא מאכל בהמה בעלמא. (ועי' בספר "פרי עץ הדר"
בסדר האכילה והקריאה לט"ו בשבט, אשר הושמט שם אכילת שעורה מבין פירות שבעת
המינים. וגם הגר"ח פלאג'י בס' מועד לכל חי (סי' ל, אות ז) השמיט ג"כ את
אכילת השעורה מבין שבעת המינים, ע"ש. ואולי הוא משום האי טעמא דאינו אלא מאכל
בהמה, וצ"ב). אולם לדברי הרשב"א הנ"ל יש לבאר כי אמנם חזינן בגמ'
דחשיב ליה לשעורים מאכל בהמה, היינו בגוונא דהוי להדיא, שכן הוא דרך הבהמה לאוכלו
כשהוא חי. אבל הרי שעורה דכתבי בקרא היינו שעשאו פת או תבשיל, כדביאר הרשב"א,
והתם אינו מאכל בהמה דאדרבה אשבוחי אשבח, ועוד י"ל דעד כאן לא קאמר
המהרש"א בהוריות דזית לא חשיב שבח אר"י, אלא משום דאוזוקי מזיק ליה
שגורם לשכחה וכדו', אבל אה"נ כל היכא דלאו מזיק ליה עדין חשיב שפיר שבח, ולכן
גם שעורה, אמנם הוי בעיקרו מאכל בהמה אולם לאו מזיק הוא, וניתן שפיר לאכילה. מילואים
ומה גם דבכלל יש לומר, דאדרבה
היינו שבחיהו דהשעורים בכך שהם מאכל בהמה, כי הא דחזינן בגמ' דשבת (נא, ע"ב)
לוי שדר זוזי לבי חוזאי למזבן ליה חמרא (חמור הבא ממדינת לוב - רש"י. ועי'
בפרש"י בבכורות ה, ע"ב חמורים לובים - מעולים), צרו שדרו ליה שערי למימר
דניגרי דחמרא שערי. ופרש"י: צרו שדרו ליה שערי, צרו מעותיו ושלחו לו שעורים
בצרור מעותיו, והשיאוהו עצה לקנות חמור במקומו, ויאכילנו שעורים תמיד ונמצא חמורו
טוב ומשובח. ניגרי דחמרא שערי, פסיעותיו של חמור לפי שעורים שהוא אוכל. ע"כ,
א"כ מבואר דהשעורים משביחים את כוחה של הבהמה טובא מכל דבר אחר, א"כ
אדרבה היינו שבחה דארץ ישראל, דהא בהאי קרא דארץ חיטה ושעורה וגו' כתיב נמי ארץ
אשר לא במסכנות וגו' לא תחסר כל בה, ואמרינן בברכות (לו, ע"ב) לא תחסר כל בה,
מלמד שאין אר"י חסרה כלום. וממילא לפ"ז הוא שבא הכתוב לומר בשבח
אר"י בענין השעורה, דאין אר"י חסרה כלום, אפילו המאכל המשובח הזה
הנצרך לבהמה יהיה מצוי בה, שזהו טובתו של האדם עצמו שע"י שבהמתו תהיה חזקה
ובריאה יצלחו עסקיו טפי, וכהא דהגמ' בשבת הנ"ל. ונמצא דאף שעורה זו שבעיקרה
הוי מאכל בהמה, מ"מ שבח ארץ ישראל אית בה. וק"ל.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi