למעלה
יא
ואחר הודיענו ה' כל זאת עוד מילה
בלשוני, כי הנה ראיתי להגר"י קנייבסקי בספרו קהילות יעקב (בליקוטים, ח"ב
סי' ז), שנשאל שם בענין ביח"ר של מלט אשר הוא מחלל שבת, האם מותר לקנות
מסחורתו. והשיב הרב שם, דלכאורה יש לאסור לקנות ממנו אף מהתוצרת הנעשית בחול,
מכיון שאם היו כל היראים נמנעים מלקנות אצלו, היה ממעט בחילול שבת הן בפחות פועלים
והן בפחות שעות עבודה. וא"כ נמצא שכל קונה וקונה מסייע ממש שיחלל שבת יותר,
ולכן יש בזה איסור לפ"ע דאוריתא. וכתב שם שכן ס"ל לגיסו מרן החזו"א
זצ"ל. וראיתו מהא דאמרינן במועד קטן (יז, ע"א) דהמכה בנו הגדול עובר
בלפ"ע לא תיתן מכשול, והיינו טעמא משום שע"י הכאתו, מתעורר אצל הבן
הרצון שיעבור על כיבוד או"א. וה"ה הכא ע"י קניתו, מסבב רצון והסכמה
לבעל ביהח"ר שימשיך בעבודתו גם להבא, ואה"נ היכא שקונים ממנו גויים לא
חשיב כתע"ד, אבל אם קונים ממנו רק ישראלים זה תלוי במחלוקת הפנ"מ והמשנל"מ,
ורוב הפוסקים ס"ל להחמיר כהמשנל"מ. ואף למקלים יש עכ"פ איסור מסייע
ביד עו"ע מדרבנן. עכת"ד. והביא את דבריו ג"כ בשו"ת מנחת יצחק
(ח"ג, סי' עט). ע"ש.
ולכאורה לפי דברי הברכי יוסף
שהבאנו לעיל, היה אפשר לומר דאף לדעת המשנה למלך ליכא הכא איסור דאוריתא, שהרי לפי
ביאורו כל היכא שהאיסור כבר נעשה ע"י אחרים, ובא זה וגורם לתוספת איסור לא
עובר בלפ"ע, משום דכה"ג לא חשיב כתע"ד. ו והכא נמי
מכיון שהאינם יראים קונים מביח"ר זה והוא כבר עובד עבורם, מה שגם היראים
קונים משם אין זה גורם אלא שיוסיפו לעבוד, ובתוספת זו ליכא משום לפ"ע.
אולם יש ליישב את דברי הגר"י
קנייבסקי ע"פ מה שהוסיף הברכי יוסף לבאר בדבריו שם, שכתב שם, דאע"ג
דחזינן מדברי הריטב"א שבתוספת איסור ליכא לפ"ע. מ"מ בגוונא שאחד
לוה בריבית והכשיל את המלוה בלפ"ע, אין לומר שיהיה מותר ללוה אחר ללוות ממלוה
זה בריבית וליכא משום לפ"ע היות וזה תוספת איסור, דאין זה דומה לנידון
הריטב"א. משום דהכא כל הלואה והלואה הרי היא כפנים חדשות שבאו לכאן, דאינה
קשורה ההלואה השניה להלואה הקודמת, ונמצא שכל אחד מכשילו בלאו אחר דלפ"ע.
משא"כ בנידון הריטב"א שרועה זה שלוקח עוד בהמות, ומצרפם לבהמות שהיו
נמצאים כבר ברשותו ולוקחם לרעות בגזל, אין זה ענין חלוק ונפרד ממה שהיה כאן אלא
תוספת איסור, ובכה"ג דוקא שרי הריטב"א. ע"ש.
וא"כ אפשר לומר דה"ה
בנידון ביהח"ר הנז"ל, דמה שכתב הרב לאסור, היינו משום דהווי דומיא דדברי
החיד"א הנ"ל. דהרי מחמת הביקוש לקנות מתרבים בביהח"ר יותר משמרות
של עובדים, וזה הווי כפנים חדשות שבאו לכאן, וא"כ לא הוי תוספת בעלמא,
ובכה"ג אף לדעת הריטב"א אסור, וק"ל. וכיוצ"ב מתבאר בס' רב
ברכות לרבינו יוסף חיים (מער' ל, אות ג) שדן שם, בענין הליכה לרופא מומר בשבת, דיש
חשש שיבוא לרשום את סממני הרפואה ע"ג פתק, לקבלם בבית מרקחת, ונמצא שמכשילו
באיסור כתיבה, ועובר בלפ"ע. וכתב שם, דלכאורה זה אינו דומה לנידון
הריטב"א שכתב דבתוספת איסור ליכא משום לפ"ע. מכיון שאמנם דרופא זה בלאו
הכי כותב פתקים כאלה, מ"מ אם יכתוב גם לאדם זה אין זה המשכיות העבירה, אלא
פנים חדשות באו לכאן דכל פתק הוא נפרד בפני עצמו, ובכה"ג גם לריטב"א
אסור. ע"ש. וראה גם בשו"ת אגרות משה חאור"ח, ח"ב (סי' פ)
שג"כ ציין לחילוק זה, דעד כאן גם הריטב"א לא מיירי דליכא בתוספת איסור
משום לפ"ע, אלא כי התם ברועה שלוקח כל הבהמות יחד ומכשילו בשיעור הגזל, אבל
בודאי נזיר ששתה כוס יין דאסור לתת לו כוס יין אחר שהרי זהו איסור אחר. ע"ש
בדבריו. וראה גם בספר המקנה (כלל לא, פרט ט) והובאו דבריו בקובץ נועם (כרך ב, עמוד
נב) שכתב שם דבודאי אין להבין את דברי הריטב"א כפשוטם ולומר דס"ל להתיר
אפילו להוסיף טרפות לעבריין משום שבלא"ה אוכל טריפה, ולא התיר הריטב"א
אלא כי התם ברועה דעושה האיסור בכל הבהמות בבת אחת. עכת"ד ע"ש. אמנם הנה
ראיתי בס' לפני עור (בסי' ה, הערה א), שעמד לדייק מדברי הריטב"א בע"ז
(יד, ע"ב) שכתב שם בענין הא דאסיקנא התם דבחד עברא דנהרא ליכא משום
לפ"ע, דזה אע"פ שמרבה באיסור לא חיישינן. ע"כ. ומשמע דהיינו אף
בגוונא דמיירי התם בכוס יין לנזיר ואבמה"ח לבן נח, כלומר שנותן לו עוד כוס
ולא רק שמרבה לו באותו הדבר, ונשאר בצ"ע, יעו"ש, אולם האמת היא דאחרי
דחזינן את דברי הריטב"א בב"מ הנ"ל (ה:) דמבואר מיניה דהיינו דוקא
תוספת באותו הדבר, כן יש לפרש ג"כ בדברי הריטב"א דע"ז. וק"ל.
(ומה גם דעל שיטה זו של הריטב"א בב"מ, שמבואר בדבריו דבהוספת הבהמות
לרועה ליכא משום לפני עיור, עי' בס' דרכי דוד עמ"ס בב"מ שם (ה, ע"ב)
שעמד להעיר ע"ז דהרי לכאורה מסתבר שעל כל בהמה נוספת יש עבירה חדשה,
ע"ש. וראה גם בס' אוצר מפרשי התלמוד עמ"ס בב"מ ח"א (שם, בהערה
27), מש"כ בזה. יעו"ש. וראה גם בשו"ת מחנה חיים (סי' מה),
ע"ש). וממילא ה"ה בנידון הביח"ר אפשר דכוונת הקה"י היא, דהיות
ומתרבים כאן עוד משמרות של עובדים הווי כפנים חדשות, דאמנם אם אותם הפועלים עצמם
היו ממשיכים לעבוד במקום שש שעות שבע שעות וכדו', זה חשיב תוספת איסור. אבל החלפת
המשמרות של פועלים חדשים, הווי כפנים חדשות ונגרם כאן איסור דלפ"ע חדש, דבכה"ג אף לריטב"א אסור.
וק"ל.
[אולם יש לתמוה עמש"כ בשו"ת מנחת יצחק
(ח"ב, סי' קו, אות יא), דהתם כתב בענין ספינה שנוסעים בה הרבה ישראלים, והיא
מפליגה בשבת. ואם כל הישראלים היו נמנעים מלנסוע בה לא היתה מפליגה, אבל בזה שאיזה
אנשים ימנעו מליסע בה, לא יעכבו את הליכת האניה, ורובם של הנוסעים אינם מדקדקים
ואינם חוששים לאיסור דלפ"ע, אם זה מועיל לפטור גם את המדקדקים מאיסור
דלפ"ע, מכיון דאף בלעדם תלך האניה מחמת הרוב שאינם מדקדקים. וכתב שם שדבר זה
תלוי במחלוקת הפני משה והמשנל"מ. ע"ש. ונוראות נפלאתי על דבריו אלו,
שהרי לפי המתבאר בברכ"י הנ"ל בכי האי גוונא שהאיסור נעשה ע"י ישראלים
אחרים, ואין זה אלא מוסיף, אף לדעת המשנל"מ ליכא משום לפ"ע וכמתבאר
מדברי הריטב"א. ופלא על הרב שהרי הוא גופיה בספרו הנ"ל בחלק ג (סי' עט,
אות ד) עמד להעיר מדברי הריטב"א על הקהילות יעקב שהיות והווי תוספת איסור יש
להתיר לכו"ע, ובח"ב (שם) לא זכר שר כלום מדבריו של הריטב"א, וצ"ב].
עכ"פ לגבי נידון דידן בענין
הנסיעה באוטובוס, הרי זה ממש דומיא דדברי הריטב"א הנ"ל, דהיות והאוטובוס
התחיל כבר את פעולתו בתחנה המרכזית ואסף משם את מחללה"ש, ומה שעתה ממשיך
ואוסף משאר התחנות אף אם נימא שחושב עליהם, אינם עוברים בלפ"ע, משום דהווי תוספת
איסור. (ואה"נ אם היו מוספים בגלל עומס הנוסעים עוד אוטובוס אחר דהווי פנים
חדשות, יש מקום לדון בנפרד), אמנם לפי המתבאר דזה הווי בגדר הוספה בלפ"ע, יש
להקל, ומה גם שאפשר שאין זה אפילו הוספה, כמו שהבאנו לעיל מדברי הציץ אליעזר
(חי"ג, סי' מח) שהיות וכל נסיעתו של האוטובוס הוא עבור הנוסעים מהתחנה
המרכזית, והתחנות הראשונות, ולא עבור אלה המחכים בצאת השבת, באופן שאין להם שום
חלק בענין החילול שבת, ולכן העלה שם בכוחא דהיתרא, שמותר לנסוע באוטובוס כזה
שמתחיל את פעולתו מבעוד יום, ומגיע לתחנה בצאת השבת. ע"ש. וראה בשו"ת
מנחת יצחק (ח"ט, סי'
לט) שג"כ דן בנידון זה, ונראה שם שדעתו מצדדת להחמיר. ובסוף דבריו סיים, דמכל
מקום בשעת הדחק שיש צורך גדול, אולי יש להקל ע"פ מש"כ המהרש"ם
בתשובה (ח"ב, סי' רמו), ע"ש. אולם למבואר יש צדדים להקל בכל גוונא,
ואצ"ל בשעת הדחק. וע"ע בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ב, סי' לו),
ובשו"ת משנה הלכות ח"ז (סי' נ, וסי' נה) מש"כ בזה. והן עתה
נדפ"מ ס' שמירת שבת כהלכתה ח"ב וראיתי שם (בפרק נט, סעיף ט) שכתב,
אוטובוס שיוצא מתחנתו לפני צאת השבת או לפני צאת היו"ט, ומגיע לאסוף הנוסעים
מיד עם צאת השבת לכתחילה לא יסע בו אולם בשעת הדחק יש מי שמתיר לנסוע באוטובוס
כזה, ע"כ. ובהערות שם (הערה כט) ביאר דבריו, דהמתיר הוא שו"ת משנה הלכות
(ח"ז, סי' נ), והוסיף וכתב ע"ז, ולכאורה יש מקום לדחות כל ראיותיו, ועי'
שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' לד וחי"ב סי' לח. ע"כ. ומתורף דבריו
אלה משמע, דס"ל דהיתר הנסיעה באוטובוס בנידון הניזכר המיקל בזה הוא דעת יחיד
ואף בשעת הדחק, אולם למבואר שפיר יש כאן צדדים וצדדי צדדים להקל בזה, ובפרט בשעת
הדחק כגון בנסיעות שמחוץ לעיר, שבכל הערב אין אלא אוטובוס אחד אשר אוסף את הנוסעים
ואם לא יסע בו יצטרך להתעכב עד יום ראשון וכו'. וכאמור לעיל בדברינו דגם הרב ציץ
אליעזר גופיה בחלק יג (סי' מח) אשר דן התם בענין זה ממש, העלה דמעיקר דינא שפיר יש
להקל בזה ושרי לנסוע באוטובוס הזה, ובפרט במקום צורך גדול, יעו"ש. ופלא הוא
שהרב שמירת שבת כהלכתה את דבריו אלה של הרב ציץ אליעזר בחלק יג לא כתב לציין כלל
בדבריו, וכן נמי את דבריו של הרב מנחת יצחק (ח"ט, סי' לט) שמצדד להקל בזה
ובפרט בשעת הדחק ג"כ לא זכר שר, וממילא קמה וגם ניצבה דעת המתיר בזה ובפרט
בשעת הדחק. (וראה גם בשו"ת אז נדברו (ח"ב, סי' לו, בסוף ההערה שם) שכתב,
דזה פשוט שאין לנו כח לאסור מלהשתמש במוצרים המיוצרים בבתי חרושת אשר הם מחללים
שבת, מפני חילול ה'. דא"כ אין לדבר סוף, ודיינו במה שאסרו עלינו רבותינו.
ע"ש. ולכן נראה אף בנידון דידן שאע"פ שחברת האוטובוסים הנז',
בעוה"ר לדאבון לב מחללים שבת בפרהסיא, אין לנו לאסור אלא מה שאסור מעיקר
דינא. והבו דלא להוסיף עלה).
המורם מכל האמור: בהא נחתינן ובהא
סלקינן, כי אוטובוס אשר יוצא מהתחנה המרכזית ביום שבת מבעוד יום, ומסיע בו נוסעים.
מותר ליהודי השומר תורה ומצוות, לעלות באוטובוס זה אשר מגיע לתחנה שהוא נמצא בה
לאחר צאת השבת. ובפרט יש להקל בזה במקום צורך גדול, שלא ימצא הסעה אחרת ויצטרך
להתעכב וכדו'.
וה' יתברך יאיר עינינו במאור
תורתינו הקדושה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, אכי"ר.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi