למעלה
ה) ומעתה לפי זה, מה שאמרנו ברישא
דמילתין, דאפשר שיצא יד"ח במה שסיים המבדיל בין קודש לקודש, משום דיצא מקודש
חמור דיו"ט ונכנס לקודש קל דחוה"מ דאסור במלאכות מסויימות וג"כ
אקרי קודש. הא ניחא לדעת הראשונים דס"ל שאיסור המלאכה בחוה"מ הוא
מדאוריתא, דילפינן ליה מקרא דמקראי קודש, הא חזינן דקרו ליה לחוה"מ קודש.
[ואם כי יש הבדל מועט בדעות הראשונים הללו, דאיכא דס"ל דאיסור המלאכה
בחוה"מ, וגם המלאכות המותרות בו, הכל הווי מדאוריתא. ויש שעשו פשרה לומר דעצם
איסור המלאכה הווי מדאוריתא, והיא נתנה רשות ביד חכמים איזה מלאכות לאסור ואיזה
להתיר. וכמו שכתבו הרמב"ן (בסוף מועד קטן) והרשב"א (בסוף פ"ק
דע"ז) והובאו בנמוק"י הנ"ל. וכ"כ ג"כ הריטב"א (בריש
מועד קטן) ועוד. עכ"פ הצד השוה שבהם, דעצם איסור המלאכה בחוה"מ הווי
מדאוריתא, דהתורה עצמה קראה לו לחוה"מ מקראי קודש]. אולם לדעת הראשונים דס"ל, דמדאוריתא ליכא שום איסור מלאכה
בחוה"מ, ואינה אסורה אלא מדרבנן דאסמכוה אקראי בעלמא, נמצא דמדאורייתא
חוה"מ לא אקרי קודש כלל. א"כ לכאורה לא יצא יד"ח במה שסיים בין
קודש לקודש. דכאמור י"ל דעד כאן לא מהני האי לישנא אלא דוקא כשיוצא מקודש
חמור לקודש קל, כיו"ט שחל במוצאי שבת, דגם היו"ט שהוא קודש קל, אקרי
עכ"פ קודש מדאוריתא. אבל הכא בנידון דידן שיוצא מיו"ט ונכנס
לחוה"מ, הרי חוה"מ גופיה לא אקרי קודש כלל מדאוריתא, ואה"נ דלא
יצא. (ועוד י"ל דאפילו האי דאסמכוה רבנן אקראי דמקרא קודש לאוסרו במלאכה,
היינו דוקא להחשיבו כקודש לענין איסור מלאכה, אבל לא שהוא גופו נקרא קודש,
וא"כ נמצא דאפילו מדרבנן לא הווי קודש, וק"ל).
והנה בדעתו של מרן, כתב המגן
אברהם (סי' תקל, סק"א), דמדבריו בסי' תקלח משמע דס"ל דאיסור מלאכת
חוה"מ הווי מדרבנן. וביאר במחצית השקל (שם) דכונת המג"א היא למש"כ
מרן בסי' תקלח, סעיף א. שכתב שם, דמותר לזפת בחוה"מ חביות בין קטנות בין
גדולות. וענין זה הוא פלוגתא דאמוראי (במועד קטן יב, ע"א), דשמואל מתיר לזפת
רק חבית קטנה דליכא ביה טירחא יתירה, אבל גדולה לא. ורב דימי מתיר אף חבית גדולה
משום דאיכא ביה פסידא מרובה, דרגילין ליתן בו יין הרבה, ואם לא יזפתוהו יפסד כל
היין הזה. ומהא דפסק מרן להקל כדברי שניהם, וכ"פ ג"כ הרמב"ם
והרא"ש, מבואר דס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, ולכן אזלינן
ביה לקולא. ע"ש. וראה בערך השולחן למהר"י טייב (סי' תקל, סק"א)
שכתב שם, דנראה שמש"כ המג"א דמסי' תקלח משמע דמרן ס"ל דאיסור
המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, הוא ט"ס. וצ"ל בסי' תקלו, והיינו מהא
דפסק מרן שם (בסעיף ד) דמותר להחזיר התרנגולת שברחה ולהושיבה על הבצים, אף שזה תוך
ג' ימים לבריחה, והיינו כמ"ד דאיסור מלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, כמתבאר
מדברי הטור והב"י שם, יעו"ש. (וראה גם בשו"ת כד הקמח לבעל הלבושי
שרד בחאור"ח (סי' ב), שגם הוא כתב דצריך להגיה במג"א במקום תקלח, תקלא.
וציין למקום אחר. ע"ש). ואמנם לפי מה שביאר המחצית השקל את דברי המג"א
אייתי נמי שפיר, ואפשר להביא ראיה גם מסי' תקלח. ועכ"פ צדקו יחדיו דזה וזה
אמת, דלעולם יש להביא ראיה גם מדברי מרן בסי' תקלו וגם מסי' תקלח, דס"ל דהווי
איסור דרבנן. וראה עוד בהגהות רע"א בשו"ע שם (סי' תקל), שג"כ כתב
לבאר בדעת מרן דס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, וראיה לזה מהא
דפסק בסס"י תקלא (סעיף ח), דכל אדם מותר ליטול השפה בחוה"מ. ומבואר
בב"י דהיינו כדעת רב אמי דאמר שמותר ליטול את השפה בין השפה המעכבת האכילה
ובין שאינה מעכבת, ואע"ג דרב פליג עליה וס"ל שדוקא השפה המעכבת מותר
ליטול. נקטינן לקולא, משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ועוד הביא שם רע"א שכן
משמע ג"כ מדבריו בסי' תקלז, ס"ו (כצ"ל, ומש"כ שם בהגהות
רע"א תקלט, ס"ו. הוא ט"ס), שפסק שם דאמת המים שנתקלקלה מתקנין
אותה, היתה עמוקה טפח חופר בה עד שישה. היתה עמוקה טפחיים מעמיקה עד שבעה. והנה
בב"י שם הביא, דבגמ' (מועד קטן ד, ע"א) מספקא לן בהא דאם היתה אמת המים
עמוקה ב' טפחים, אי מותר להעמיקה לז', וסלקא בתיקו. והרמב"ם פסק בה לקולא,
וביאר הרב המגיד דהטעם הוא לפי שהוא בשל דבריהם. וא"כ מרן כאן דפסק נמי לקולא
כדעת הרמב"ם, משמע דאיהו נמי ס"ל דהווי איסור דרבנן. ע"ש.
אמנם קושטא קאי, דמדברי מרן
בב"י (סי' תקל) מבואר להדיא, דדעתו נוטה לומר דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי
מדאוריתא. דלאחר שהביא שם מרן דדעת הרא"ש והרמב"ם היא כדעת התוס' דאיסור
המלאכה בחוה"מ הוא מדרבנן, וגם עמד שם לתמוה על הטור בסי' תקלו שכתב דדעת
הרי"ף היא דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדאוריתא, דזה מנין לו להטור לפרש
כך בדעת הרי"ף, הרי בדברי הרי"ף גופיה לא מפורש מדבר זה כלום. וסיים
הב"י וכתב, ולענ"ד נראה דאיסור מלאכה בחוה"מ דבר תורה, כדמשמע
בסוגיה שבפרק אין דורשין (יח, ע"א), אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות
שנראה להם, ויתירו מה שנראה להם וכעין מ"ש הר"ן בריש יומא גבי עינוי
דיום הכיפורים וכו'. ע"ש. וא"כ מדברים אלו מבואר להדיא דדעתו של מרן
נוטה לומר דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדאוריתא. ובאמת מדבריו אלו של מרן בבית
יוסף הנ"ל, למדו כמה מהאחרונים לבאר בדעתו דס"ל שאיסור המלאכה
בחוה"מ הווי מדאוריתא. עי' בשולחן גבוה (סי' תקל) שכתב שם, דדעת מרן נוטה
להחמיר באיסור מלאכה בחוה"מ דהווי איסור דאוריתא, וזהו אשר כתב מרן בסי'
תקלא, ס"ג דאפילו מי שהיה אנוס ומפני כך לא גילח בערב המועד, אינו מגלח
במועד, והוא הדין למי שהיה חולה ונתרפא במועד. דמרן מחמיר בזה משום דס"ל
שאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדאוריתא. (והן אמת, כי השולחן גבוה סותר את דברי
עצמו, דבסי' תקלז, סקט"ו כתב, דדעת מרן היא דהווי איסור דרבנן, ע"ש).
וראה עוד בפרוש תפארת ישראל על המשניות במס' מועד קטן (בהלכתא גבירתא, פרק ב, משנה
ג) שג"כ כתב בפשיטות, דמרן בבית יוסף הכריע דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי
מדאוריתא. ע"ש. וכיוצ"ב כתב ג"כ המנחת חינוך (במצוה שכג) דמדברי
מרן בב"י (סי' תקל) משמע דס"ל דהווי איסור דאוריתא. ע"ש. וכ"כ
ג"כ בשו"ת חתן סופר (סי' קכז) דלדעת מרן איסור המלאכה בחוה"מ הווי
מדאוריתא. ע"ש.
וכ"כ ג"כ בס' ויקרא אברהם (דף קמא, ע"ב) שדייק שם בדעת מרן
דס"ל דהווי איסור דאוריתא, מהא דכתב בבית יוסף בסי' תקל. ותמה שם על
המג"א שכתב לבאר את דעת מרן דהווי מדרבנן. וכעין זה כתב ג"כ בס' ארצות
החיים (סי' לא, בקונטרס ארץ יהודה) דמדבריו של מרן בב"י סי' תקל, משמע
דס"ל דהוא איסור דאוריתא. ע"ש. וראה גם בשד"ח (באסיפת דינים, מער'
חול המועד, אות יז), ע"ש. וכן העלה ג"כ הגאון מהרמ"ך בשו"ת
שואל ונשאל ח"א (חאור"ח, סי' יח) דדעת מרן היא דאיסור המלאכה
בחוה"מ הוי דרבנן, וכ"כ כן גם הגר"י ידיד בס' תורת חכם (סי' כד),
ע"ש. וראה גם להגרי"ס בס' תפארת יצחק שעל ספר הזכרון מער' ח, אות ט -
כצ"ל ומש"כ ח' הוא ט"ס - עמוד נג), ע"ש. ובאמת גם מו"ז
בכף החיים (סי' תקל, סק"א) נקט בפשיטות בדעת מרן ע"פ דבריו הנ"ל
שבב"י סי' תקל דמשמע דס"ל דהוא איסור דאוריתא. ע"ש.
ברם לפום קושטא, עינא דשפיר חזי
כי הראיות הנ"ל שהביאו המג"א ורע"א ומהר"י טייב בערך השולחן
מדברי מרן בסי' תקלא, תקלו, ותקלח, הרי הם כראי מוצק, דמתבאר מתוכם כעין חשמל כי
צריכים לבאר בדברי מרן דס"ל שאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן. וראה גם
בביאור הלכה (סי' תקל) ד"ה ומותר במקצתן, שעמד למנות שם מערכה לקראת מערכה
בפלוגתא דהראשונים בתוקף איסור המלאכה בחוה"מ אי הוי מדאוריתא או דרבנן, ואשר
הנפק"מ בזה הוא כשיזדמן איזה ספק במלאכת חוה"מ, ומבואר שם דדעתו לומר
כדעת הפוסקים דהוי דאוריתא, ולכן סיים וכתב שם, ואף דמשו"ע לקמן סימן תקלו
בסופו דפסק כרבי אמי להקל נגד ר"ה [בפשטות כוונתו לסעיף ד' בענין תרנגולת
שברחה וכו'] וכן בסי' תקלח, ס"א, ובסי' תקלט, ס"ו משמע דלהלכה תפס כשיטת
המקילין דעיקרו הוא דרבנן, אפשר שלא ראה כל הני ראשונים שהבאתי, ע"ש. ומדבריו
אלו של המשנ"ב מבואר נמי דס"ל דדעת מרן היא דאיסור המלאכה בחוה"מ
הוי דרבנן. וק"ל. ובפרט שהאמת תורה דרכה דצריך לומר כן, דהרי מרן בב"י
שם בסי' תקל הביא דדעת הרמב"ם והרא"ש היא דהווי איסור דרבנן, וגם בדעתו
של הרי"ף נוטה דעתו של מרן לפרש דס"ל דהוא איסור דרבנן, ולפי כללא
דנקטינן בידן דדעתו של מרן דעת עליון, לפסוק תמיד כתרי מגו תלתא דעמודי ההוראה,
כמבואר בפוסקים בכמה דוכתי (עי' יבי"א ח"ג, חאבהע"ז סי' יד, אות י
וחזון עובדיה ח"א, עמוד לה, ועוד) א"כ הכא דמבואר דדעת הרמב"ם
והרא"ש היא דהווי איסור דרבנן, נקיט מרן כוותיהו ובפרט שרוצה מרן לומר דגם
הרי"ף ס"ל כוותיהו, ונמצא דכולן שווין לטובה, דאיסור זה הווי מדרבנן,
ומרן אזיל בתריהו. ולכן לפ"ז בעינן למשכוני לנפשין לבאר את דברי מרן
בב"י סי' תקל. ואולי אפ"ל דבאמת לדינא ס"ל למרן דאין איסור זה אלא
מדרבנן, כדעת ג' עמודי ההוראה, והוא אשר מתבאר מדבריו במה שפסק בשו"ע בסימנים הנ"ל. ומש"כ בב"י
בסי' תקל, ולענ"ד נראה דאיסור מלאכה בחוה"מ הווי מדאוריתא וכו' לא כתב זאת
אלא לפום דעתיה כנושא ונותן בדברים, אולם לא היתה בכוונתו להניע את אמות הסיפים
ולחרוג מדרכו דפוסק כתרי מגו תלתא דעמודי ההוראה. ולדינא מניח מרן את דעתו מפני
דעת הרמב"ם והרא"ש שכתבו להדיא דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן.
ואחר זמן אינה ה' לידי, וראיתי בס"ד
בשו"ת כד הקמח לבעל הלבושי שרד (בחאור"ח, סי' ב) שלאחר שהביא שם
מדנפשיה. ג"כ לדייק מדברי מרן בשו"ע דס"ל דאיסור המלאכה
בחוה"מ הווי מדרבנן. סיים וכתב, והמעיין בכל הל' חול המועד בב"י, יראה
ממש בכל סימן וסימן דסבירא ליה דמלאכת חוה"מ דרבנן. וע"כ צריך לומר דמש"כ
בסי' תקל בב"י ולענ"ד נראה דאיסור מלאכה בחו"ה דבר תורה וכו', לא
לדינא כתב אותה הכרעה. ע"ש. ושמחתי בדברים אלה כמוצא שלל רב כי מצאתי תנא
דמסייע לן המבאר נמי בדברי מרן דלדינא ס"ל דהווי איסור דרבנן, אולם הוא גופיה
קרובה יותר לדעתו שיטת הראשונים דס"ל דהווי איסור דאוריתא. ושו"ר בס'
חול המועד כהלכתו הנדפ"מ (פרק ב, עמוד כד, הערה יא) שג"כ הביא שם את
דברי כד הקמח הנ"ל, וכתב ע"ז, ולענ"ד כוונתו, שהב"י לדעתו
נראה לו יותר השיטה שהוא מדאוריתא, אמנם להלכה עפ"י כללי ההכרעה במחלוקת
הפוסקים, עליו לפסוק כשיטה שהוא מדרבנן. וזכורני שראיתי מי שפירש כן. ע"ש.
והוא כאשר כתבנו בס"ד.
[ואפילו אם נרצה לומר דמש"כ מרן בבית יוסף סי' תקל,
דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדאוריתא, כך דעתו שם גם לענין דינא. עכ"פ
מאחר ומדבריו בשו"ע מתבאר דהווי איסור דרבנן, נקטינן כדבריו שבשו"ע,
כמבואר במחזיק ברכה לרבינו החיד"א ביו"ד (סי' מז, סק"ד) שכתב שם,
דלפעמים אע"ג דכתב מרן בב"י איזה דבר, רוח על פניו יהלוך בשו"ע
והדר ביה ממ"ש בב"י. וכיוצ"ב כתב ג"כ בספרו ברכי יוסף
בשיו"ב חאור"ח (סי' סא, סק"ב) וכ"כ כמה מהאחרונים בביאור דברי
מרן, עי' בשו"ת יבי"א ח"ה, חאור"ח (סי' כז, אות ב),
ובח"ו חאור"ח (סי' טו, אות ב), וחיו"ד (סי' ה, אות ב). והכא נמי
י"ל דאע"ג דבב"י היתה דעתו של מרן לומר דאיסור המלאכה בחוה"מ
הווי מדאורייתא, בשו"ע חזר בו כמתבאר מדבריו בסימנים הנ"ל, אולם האמת
היא דקרוב לומר יותר כביאור הנ"ל, דאע"ג שמרן בב"י נטה קו משיטת
הרמב"ם והרא"ש, וכתב דנראה לו דהווי איסורא דאוריתא, לא כתב כן בתורת הכרעה. ובאמת לעיקר דינא
ס"ל כוותיהו דהווי מדרבנן, שכן מורין הדברים, ובפרט שכן ביאר בשו"ת כד
הקמח הנ"ל. ושוב מצאתי ביד מלאכי (בכללי השו"ע, אות ז) שכתב שם כיוצא
בדברים אלו, בשם כמה פוסקים. דאע"ג דמרן בב"י תמה על הרמב"ם, אינו
סומך על זה ופוסק כמותו. ע"ש. וראה גם בשד"ח בכללי הפוסקים (סי' יג, אות
ד) מש"כ בזה, יעו"ש. והכא נמי אע"ג דמרן בב"י כתב את דעתו
בהבנת דברי הגמ' בחגיגה (יח, ע"א), עכ"פ לדינא אינו סומך על זה, ופוסק
כדעת הרמב"ם. והוא אשר פוסק בשו"ע דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי
מדרבנן ואזלינן ביה לקולא, וכדעת רמב"ם. וק"ל]. ד
ובאמת כן הוא הכרעת רוב ככל
האחרונים, דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, שכ"פ הט"ז (סי' תקמה,
סק"י), וכ"פ בשו"ת בנימין זאב (סי' תז), ע"ש. והנודע ביהודה
במהדו"ק חאו"ח (סי' יב) כתב דרוב הפוסקים הסכימו שאין איסור המלאכה
בחוה"מ כלל מדאוריתא, אלא רק מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא. יעו"ש.
וכ"פ בשו"ת פעולת צדיק (ח"א, סי' קסז), ובשו"ת חוט המשולש
(ח"ב, סי' ב), ובשו"ת משכנות יעקב מקרלין חאור"ח (סי' לז, דף יא,
ע"ב וע"ג - דפוס ירושלים תש"ך), והמהרש"ם (בח"ז, סי'
קל). וע"ע בשו"ת ויאמר בועז חאור"ח (סי' ב), ובשו"ת צפיחית
בדבש (סי' מו, והביאו השד"ח במער' חול המועד אות יז), ובשו"ת דברי ישראל
(סי' קמא) שכתבו שם ג"כ דדעת רוב הפוסקים היא, דאיסור המלאכה בחוה"מ
הווי מדרבנן, וקראי אסמכתא בעלמא. ע"ש. וראה עוד בס' חול המועד כהלכתו
הנדפ"מ (עמוד כז, הערה יג) שג"כ קיבץ כעמיר גורנה, את דעות הפוסקים
דס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן. ע"ש. וע"ע בדברי
מו"ר מרן מלכא שליט"א בחוברת "קול סיני" אדר תשכ"ד הל'
חוה"מ (הערה 11) שג"כ העלה שם כן. שכתב שם, דאע"ג דלענין דינא נראה
דלא פלטינן מפלוגתא, בענין זה דאיסור המלאכה בחוה"מ אי הווי מדאוריתא או
מדרבנן, ובפרט לפי מאי דחזינן דהפוסקים נחלקו בדעתו של מרן. עכ"פ נראים עיקר
דברי האומרים שדעת מרן היא דמלאכת חוה"מ אסורה מדרבנן, והכי נקטינן לקולא.
ע"ש.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi