למעלה
ו) ומדאתינן להכי, דדעת מרן היא
דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, וכל הני קראי שהביאה הגמ' בחגיגה (יח,
ע"א) אסמכתא בעלמא, לכאורה הדרינן לקמיתא למימר, דהיות וכל איסור המלאכה
בחוה"מ הווי מדרבנן נמצא דלית ביה קדושה, דהרי מדאוריתא לא מקרי כלל מקרא
קודש, דקראי אסמכתא בעלמא. ואף רבנן דאסמכוה אקראי, לא באו לומר שיש בו ענין
קדושה, אלא רק הסמיכו את איסור המלאכה בו על הפסוקים. ולכן בנידון דידן שסיים
בהבדלה בין קודש לקודש, לא יוצא יד"ח שהרי חוה"מ אין בו שום קדושה, [דכל
איסור המלאכה בו מדרבנן הווי כי הא דאמרינן בירושלמי דמו"ק (פ"ב,
ה"ג), כלום אסור לעשות מלאכה בחוה"מ אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים
ועוסקים בתורה, ע"ש. אבל אין איסור המלאכה בו מצד קדושת היום כבשבת
וי"ט]. ומכיון שכן, הווי כי הא דבירך על פרי האדמה בורא פרי העץ דלא יצא,
כמבואר במתני' דברכות (מ, ע"א), וכדפסק מרן בשו"ע אור"ח (סי' רו,
ס"א), כיון דאינו מענין הברכה כלל, עי' בפרי מגדים (שם, באשל אברהם -
סק"א), ע"ש. והכא נמי דחוה"מ לא אקרי קודש כלל, מה שסיים בין קודש
לקודש אינו מענין הברכה כלל.
אמנם אפשר לומר, דאף אם נגיד כדעת
הראשונים וכדעת מרן, דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן וכל הני קראי דמקרא
קודש אסמכתא בעלמא. עדין י"ל כי הדבר יהיה שנוי בפלוגתא אם יצא הכא
יד"ח. דהנה בליקוטים ממהרי"ל (דף פז, ע"א - דפוס ירושלים) מובא,
אמר (מהרי"ל) כל היכא דאיתמר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, הכי פרושו, ודאי
תקנתא דרבנן הוא, והם יצאו ובדקו ומצאו להם סמך מקרא. וסמכו דבריהם עליו, כדי
להחזיקם כדי שיהיו סוברים דהוא מדאוריתא, ויחמירו בו ולא אתו לזלזל ולהקל בדברי
חכמים. ע"כ. א"כ מדברים אלו מתבאר דכל מאי דאמרינן דהווי אסמכתא, אין
לדבר זה כלל וכלל שורש מן התורה מצד עצמו, וכל כולו תקנתא דרבנן, שרק לצורך חיזוק
הדבר שלא יזלזלו בו סמכו את דבריהם על הפסוק. אולם לעומת זה מדברי הריטב"א
בר"ה (טז, ע"א), לא מבואר הכי. שכתב שם, כל שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר
הקב"ה שראוי לעשות כן, אלא שלא קבעו חובה, ומסרו לחכמים וזה דבר ברור ואמת. ולא
כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים, ולא שכוונת התורה לכך, ישתקע
הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר ביד חכמים
לקובעו חובה אם ירצו, כמש"כ ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך. ולפיכך תמצא
החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה, כלומר שאינם
מחדשים דבר מלבם, וכל התורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב, שהיא תמימה וח"ו
שהיא חסירה כלום. עכ"ל. ומדברי הריטב"א הללו מתבאר, שהוא דוחה את סברתו
של המהרי"ל, ולעולם כל דברי חכמים שלמדוהו מאסמכתא, שורשו ועיקרו של הדבר הוא
מהתורה, אלא שרק התורה לא רצתה לקבוע דבר זה בתורת חובה, ומסרה הדבר ביד חכמים
לקובעו לחובה אם ירצו, ואחר שקבעוהו חובה הרי הוא כשל תורה. ועל סברתו של
המהרי"ל שהאסמכתות הם רק לסימן שנתנו חכמים וכו', כתב "ישתקע הדבר ולא
יאמר".
[וראה גם בבאר הגולה למהר"ל מפראג (בבאר א, דף יד,
ע"א) שכתב שם מדנפשיה דברים הקרובים לדברי הריטב"א, דז"ל שם: המצות
שהם בעצמם דברי סופרים, והביאו ראיה ודרש מן התורה, ואמרו על זה, כי המצוה מדבריהם
רק קרא אסמכתא בעלמא. רבים טועים שסבורים לומר כי אין לאותה מצוה כלל שום ענין אל
התורה באמת, רק שהם עשו למצוה דבר דרש מן התורה כאילו היה זה מליצה בלבד. והאומרים
כך טעו, לא הבינו דבריהם. כי ח"ו שיהיה דבר אחד מדבריהם נאמר להרחבת הלשון
ויפוי המליצה, רק כל דבריהם אמת. וכאשר אמרו מנין דבר זה והביאו ראיה מן המקרא, יש
באמת ראיה מן המקרא לדבריהם. ויתבאר בקצת דברים והם עדות על השאר וכו', ומכל מקום
שיהיה זה אינו, רק שהוא אסמכתא לתורה. ר"ל שהוא רחוק מן התורה עד שאינו
מחוייב מן התורה במצות לא תעשה, רק הוא במדרגת גזירת חכמים רק שיש לו ראיה ורמז מן
התורה. ואם תעיין בדברי חכמים אלו, אל יהיו קלים בעיניך דברי חכמים וכל מקום שהוציאו
חכמים האסמכתא מן המקרא, שכאשר תעין בזה תדע כי יוצאים ומסתעפים מן התורה, ודברים
אלו ברורים הם, עכ"ל. הרי מתבאר מדבריו אלו של המהר"ל, כדברים אשר כתב
הריטב"א. דכל דבר אשר למדוהו חכמים מאסמכתא, יש לו שורש ממש מן התורה.
וע"ע בהקדמת הרמב"ם לפרוש המשניות סדר זרעים, שכתב שם (בדף ב, ע"ג
- דפוס ירושלים), והנה שיעורין נרמז עליהם בפסוק דאמרו ארץ חיטה ושעורה וכו', ואין
לשיעורין עיקר להוציא אותן ממנו בדרך סברא, ואין להם רמז בכל התורה, אבל נסמכה זאת
המצוה לזה הפסוק לסימן, כדי שנדע ונזכר, ואינו מענין הכתוב. וזה ענין מה שאמרו קרא
אסמכתא בעלמא, בכל מקום שיזכרוהו וכו', ע"ש. מדבריו אלה של הרמב"ם
מבואר, דהוא ס"ל כאותה דעה שדחה הריטב"א דהאסמכתא אינו אלא לסימן בעלמא,
ואפשר דבאמת כוונת הריטב"א בדבריו הקשים הנ"ל היתה על שיטת הרמב"ם.
וע"ע מש"כ
מהר"י אלגזי בספרו ארעא דרבנן (מער' א, אות נט) לפרש את דברי הרמב"ם
הללו, וע"ע בס' משנת יעקב על הרמב"ם (פ"ד, מהל' ק"ש, הלכה א,
אות ב) שעמד שם לדייק מדברי התוס' בחגיגה (יח, ע"א) שגם הם ס"ל כשיטת
הריטב"א הנ"ל, ע"ש. וע"ע בזה בס' יבין שמועה (כלל עב), וביד
מלאכי (כלל תקמו), ובמשק ביתי (מער' א, כלל מא), ובפתח הדביר (סי' קצב, דף ב,
ע"ד), ובס' כרם יעקב הנדפ"מ (סי' ג, דף לד), ע"ש. וראה גם
בשד"ח (בכללים מער' א, אות רלב), יעו"ש].
ומעתה לכאורה, אפילו אם נאמר כדעת
הראשונים ומרן, דס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן וקרא אסמכתא
בעלמא, לפי המבואר בריטב"א הנז', דכל אשר למדוהו רבנן מאסמכתא שורשו של ענין
הוא מדאוריתא, רק שהוא בגדר רשות ביד חכמים שאם ירצו יקבעוהו לחובה. א"כ יש
לומר דחוה"מ מיקרי קודש לכו"ע, אף למ"ד דאיסור המלאכה בו מדרבנן,
דהרי לאחר שלמדו רבנן לאיסור המלאכה בו מהאי קרא דמקרא קודש, חשיב קודש מדאוריתא
לפי שיטת הריטב"א. ולכן שוב יש לומר דאם הבדיל במוצאי יו"ט הראשון
בא"י המבדיל בין קודש לקודש דיצא, דהרי גם חוה"מ איקרי קודש. וק"ל.
ואחר זמן אינה ה' לידי "ספר הזכרון" להגאון מהר"י טייב זצ"ל,
וראיתי לו (במערכת ח, אות ט) שהביא את דברי הרדב"ז בתשובה ח"ד (סי' שא)
שכתב שם, דמצינו בכמה מקומות דחוה"מ מקרי יו"ט. וציין שם לספרו היקר ערך
השולחן חאור"ח (סי' קפח, סק"ה). ושם בספרו נאמר, דהרדב"ז
בח"א סי' קיז הביא את
הרשב"א והריטב"א שסוברים דחוה"מ נקרא יו"ט, והוסיף ע"ז
וכתב, דהרשב"א והריטב"א אזלי לטעמיהו דסבירא להו דאיסור מלאכה
בחוה"מ הוא מן התורה. אבל באמת למ"ד דאיסור מלאכה בחוה"מ הווי
מדרבנן, ודאי דחוה"מ לא מקרי יו"ט, ע"ש. ומדבריו אלה מתבאר,
דס"ל למהר"י טייב דהא בהא תליא.
ברם ראיתי להגאון ר"י סופר
בהגהותיו תפארת יצחק על ספר הזכרון הנזכר (במער' ח, אות חוכנראה הוא ט"ס,
וצ"ל אות ט) שעמד להעיר על רבריו אלו של מהר"י טייב, דהרי הרדב"ז
גופיה כתב שם (בח"א, סי' קיא) דהרשב"א כתב דחוה"מ מקרי יו"ט
דהא אסור בעשיית מלאכה, ושכן סברת ר"ת, ע"כ. והרי לר"ת ס"ל
דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן כמבואר בתוס' חגיגה (יח, ע"א), הרי
שעם שר"ת סובר דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, מכל מקום סובר
ג"כ דחוה"מ איקרי יו"ט, ומתבאר שאין ב' דברים אלו קשורים, ולא תליא
הא בהא. והביא שם ג"כ ראיה מדברי הרא"ש, שהרי בפסקיו (בריש מועד קטן)
כתב, שאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן. ואע"פ כן ס"ל דחוה"מ
איקרי יו"ט, כמפורש בפסקיו הל' תפילין. עכת"ד, ע"ש שהניח בצ"ע.
א"כ לפי דבריו אלו של
הגרי"ס, דמבואר מיניה שאפילו נימא דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן,
בכ"ז מקרי חוה"מ יום טוב, יש לחזק את הדברים הנ"ל כי אפילו נימא
דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, מ"מ הרי גם להאי מ"ד מקרי חוה"מ
יו"ט, וממילא אם הבדיל במוצאי היו"ט הראשון לחוה"מ, המבדיל בין
קודש לקודש יצא, דסו"ס אף חוה"מ הווי קודש דנקרא יו"ט. [ובאמת יש
ג"כ להוסיף ע"פ מה שהבאנו בס"ד בהערות כאן (הערה ה) את דברי
הרמ"ע מפאנו בתשובותיו (סי' קח, ר"ה גם ממה שמברכין) דמבואר מדבריו כי
לעולם חוה"מ שפיר אית ביה קדושה ולכן א"צ להניח בו תפילין, עד שמשום כך
עמד שם הרב להקשות דא"כ מדוע מבדילים בו המבדיל בין קודש לחול ולא המבדיל בין
קודש לקודש. ותירץ דהיינו משום דלגבי יו"ט הוי חול, דחוה"מ אינו אלא עשה
ויו"ט יש בו עשה ולא תעשה, יעו"ש. אולם מתורף דבריו שפיר מבואר
דחוה"מ הוי קודש ולפחות בדיעבד י"ל דאם סיים הכי בין קודש לקודש דיצא,
מכיון דסו"ס יש כאן שייכות לטופס ברכה זאת. וכן נמי, יש לדייק כן מדברי האבני
נזר חאור"ח (סי' ב, אות מב), המוזכר בדברינו שם נמי שג"כ עמד להקשות כיוצ"ב
מדוע אין מסיימים בהבדלת יו"ט לחוה"מ המבדיל בין קודש לקודש, ותירץ מה
שתירץ, (ואע"פ שכתב שם בין יתר הדברים שבתירוצו, דחז"ל קבעו נוסח זה
ע"פ הסוד וכו', שאע"פ שחוה"מ יש בו קדושה בכ"ז יש לסיים בו
בין קודש לחול, מ"מ עדין יש לומר דזהו לכתחילה, אבל בדיעבד יצא אע"ג
שסיים בין קודש לקודש דסו"ס הרי יש בו קדושה, וק"ל). ובפרט יש לעמוד בזה
ע"פ דברי הרמב"ם שהזכרנו שם (בפכ"ט, דשבת, הי"ח) דנקט בלשונו
כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין
במוצאיהן, ובמוצאי יום הכיפורים שכולם שבתות ה' הן, ומבדילין במוצאי ימים טובים
לחולו של מועד ובמוצאי שבת ליו"ט. ע"כ. וכתבנו לבאר דעולה מדברי
הרמב"ם שמפריד את הבדלת יו"ט לחוה"מ והבדלת מוצאי שבת ליו"ט,
מהבדלת מוצאי שבת סתם, משום דס"ל דדוקא הבדלת מוצאי שבת הוי מדאוריתא כמבואר
בדבריו שם (פכ"ט, הלכה א), משום דילפינן ליה בשבועות (יח, ע"ב) מקרא
להבדיל בין הקודש ובין החול. וכן הא דנקט בלשונו כשם וכו' כך מקרשין בלילי ימים
טובים ומבדילין במוצאיהן, מיירי בהבדלת מוצאי יו"ט אחרון דחג דהוא ג"כ
הבדלה מקודש לחול. משא"כ הבדלה דיו"ט ראשון דהוא מיו"ט לחוה"מ
וכן נמי הבדלה דמוצא"ש ליו"ט דהני תרי לא הוי ממש מקודש לחול, לא הוי
מדאוריתא אלא מדרבנן, יעו"ש. ולפי זה עולה דהבדלת יו"ט ראשון
לחוה"מ שוה להבדלת מוצא"ש ליו"ט, וא"כ יש לומר דכשם שבהבדלת
מוצא"ש ליו"ט מסיימים בה המבדיל בין קודש לקודש ה"ה דהוה צריך
לסיים מיו"ט לחוה"מ, כיון דסו"ס חוה"מ לא חשיב לגמרי חול
ושפיר אקרי מועד, אלא דלכתחילה בכ"ז תקנו בו חז"ל נוסח זה דהמבדיל בין קודש לחול שהרי
הוא קרוב לחול יותר מן הקודש, דעושים בו סוגי מלאכות וכל כיוצ"ב. אבל
עכ"פ בדיעבד כשכבר סיים ואמר המבדיל בין קודש לקודש י"ל דיצא יד"ח,
היות וחזינן דהרמב"ם משוה את ההבדלה בו, להבדלה שממוצאי שבת ליו"ט
דמסיימים בו בין קודש לקודש. וק"ל].
אמנם יש להאיר בדברינו הנ"ל,
כי בשגם דמחזיקינן טיבותא רבתי להרה"ג מהר"י סופר הנזכר, על ספרו האהוב
והנכבד בכלל, ובהערתו היקרה הנ"ל בפרט. חיובא רמי לציין שמה שהמשיך בהערה
הנ"ל (שם) ורצה להביא ראיה לדבריו דלא אמרינן דחוה"מ מקרי יו"ט רק
למ"ד דאיסור המלאכה בו הוא מדאוריתא, רהא בהא תליא. שהרי מרן ס"ל
דחוה"מ לא מקרי יו"ט וכמפורש בשו"ע (סי' תצ, ס"א). ומאידך
גיסא ס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדאוריתא, שכן הוא מסקנת גאוני
בתראי דהכי ס"ל למרן, וכמש"כ הגאון מהרמ"ך בשו"ת שואל ונשאל
(ח"א, חאור"ח, סי' יח). והגר"י ידיד הלוי בספר תורת חכם (סי' כד,
דף סא, ע"ג). ע"כ. ומתורף דבריו אלו מתבאר, דדעתו נוטה לפוסקים אשר
ביארו והעלו בדעת מרן דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדאוריתא, ואשר באמת לזה
נוטה ג"כ דעת מו"ז עי' בס' כף החיים (סי' תקל, סק"א), יעו"ש.
אולם לפי דרכנו שעמדנו לבאר בס"ד לעיל מבואר יוצא, דקרוב יותר לומר דדעת מרן היא
דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, וממילא לפ"ז אין שום ראיה מדעת מרן,
דאיפכא איכא למימר, כי מרן לשיטתיה אזיל, דהיות וס"ל דאיסור המלאכה
בחוה"מ הווי מדרבנן, להכי ס"ל דחוה"מ לא מקרי יו"ט, וק"ל.
וגם הלום ראיתי למו"ר
בשו"ת יחו"ד (ח"ה, סי' לז, בהערה א) ומצאתי לו שם שהביא את תשובת
הרשב"א הנ"ל שכתב, דחוה"מ מקרי יו"ט משום דאסור במלאכה
מדאוריתא, וכתב ע"ז הרב וז"ל: כי לכאורה לדעת הרמב"ם ר"ת והריב"א
והרא"ש והמרדכי והרשב"ש, דס"ל שאיסור המלאכה בחוה"מ הווי
מדרבנן, לא יכון לקרוא לחוה"מ בשם יו"ט, ויש לדחות. עכ"ל. וסתם ולא
פירש דבריו, וגם לא הזכיר כלל מספר הזכרון הנז'. אולם לפי המבואר יוצא, כי אמנם
בסלקא דעתין כוונה דעתו דעת עליון לדעתיה דמהר"י טייב, אולם במסקנתו שפיר קאמר
דיש ליישב דלא אמרינן דהא בהא תליא, כמבואר בדברי הרשב"א גופיה שכתב דגם לדעת
ר"ת חוה"מ מקרי יו"ט והרי ר"ת ס"ל דאיסור מלאכה
בחוה"מ הווי מדרבנן. איך שיהיה יעלו הדברים מזור וארוכה גם לנידון דידן,
דחזינן דאפילו למ"ד שאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, שפיר מקרי
חוה"מ יו"ט.
וכרגע ראיתי בקובץ שיעורים
לגר"א וסרמן במסכת ביצה (אות יב), שעמד שם על אשר הובא בסוף אגרות הרמ"ה
דברי הרשב"א בעל התוס' שכתב דהבדלת יו"ט מדאוריתא, דילפינן ליה מקרא
להבדיל בין הקודש ובין החול, דזה קאי בין לשבת בין ליו"ט. וכתב הקובץ שיעורים
דיש לחקור לשיטה זו, אם הבדלת יו"ט ראשון לחוה"מ ג"כ מדאוריתא.
דכיון דחוה"מ ג"כ בכלל מקרא קודש ואינו חול, א"א ללומדו מקרא דבין
הקודש ובין החול, ומהאי טעמא ג"כ הבדלת מוצא"ש שחל ביו"ט אינה
מדאוריתא. אמנם בשטמ"ק בביצה (ד, ע"ב), גבי הא דאמרינן התם דרב אסי היה
מבדיל בין יומא טבא לחבריה, כתב, דהא דהקפיד בזה רב אסי משום דס"ל שהבדלת
יו"ט מדאוריתא, ומשמע דאפילו מיו"ט לחוה"מ. וסיים הקובץ שיעורים,
ושמא י"ל דזה תלוי בפלוגתא אי מלאכת חוה"מ היא מדאוריתא, או אינה אלא
מדרבנן. עכת"ד, ע"ש. ולפי דבריו אלו של הקוב"ש מתבאר, דלעולם למ"ד
דאיסור מלאכה בחוה"מ
הווי מדרבנן שפיר איקרי חוה"מ חול, ונוכל למילף ליה להבדלה בו מהפסוק להבדיל
בין הקודש ובין החול, אולם לפי האמור בדברינו לעיל ע"פ דברי הריטב"א,
לכאורה אפ"ל שאף למ"ד דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן,
חוה"מ הווי בגדר מקרא קודש מדאוריתא. וממילא לפ"ז, בעית הקוב"ש
עדיין לא איפשטא אף למ"ד דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן. וק"ל. ה
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi