למעלה
ט) אלא ששבתי וראיתי בשו"ת נודע ביהודה במהדו"ת (חאבהע"ז, סי' פא) שהזכרנו לעיל, ומצאתי שכתב שם בהמשך דבריו, דמפשוטם של דברים נראה, שאם חתם במקום שא"צ לחתום אע"ג שעבר בלא תישא, מכל מקום לא הפסיד ברכתו, שהרי בירך כתיקנו רק שהוסיף לבסוף, וכי בשביל שהוסיף לבסוף יפסיד למפרע. והן אמת שהרשב"א בחידושיו בברכות במשנה מקום שאמרו לחתום וכו', כתב שאם חתם במקום שאמרו שלא לחתום הרי זה משנה ממטבע וכו', ובפרק כיצד מברכין (דף מ) גבי מנימין רעיא כתב, וכבר כתבתי בפרק קמא דמטבע ארוך הווי שפותח וחותם, וקצר שפותח ואינו חותם, או חותם ואינו פותח ואינה ברכה סמוכה לחברתה. ואם היה משנה את המטבע לא יצא וכו' היה נלע"ד דלא יצא קאי, רק אמקום שאמרו לחתום והוא לא חתם, או מקום שאמרו לפתוח ולא לחתום או לחתום ולא לפתוח, והוא עשה להיפך, לא יצא. שבכל אלו לא בירך עצם הברכה שתקנו חכמינו. אבל מקום שאמרו לפתוח ולא לחתום, והוא פתח כהוגן ואמר כל נוסח הברכה בשלימות רק שהוסיף החתימה, אף ששינה המטבע מ"מ הואיל והשינוי היה אחר גמר מה שתקנו חכמים לא הפסיד ברכתו. והמג"א (בסי' קפז, סק"א) העתיק בשם הרשב"א, במקום שאמרו שלא לחתום והוא חתם או איפכא לא יצא. ואני לענ"ד היה נראה כמו שכתבתי, ואמנם אבטל דעתי מפני דעת המג"א. אך נראה לענ"ד שטעם הדבר מפני הפסק שהפסיק בדיבור הזה שאינו מהברכה, בין עצם הברכה למעשה, אם הוא ברכת הפירות או המצוות. עכת"ד. ע"ש. וממוצא דבריו אלו של הנודע ביהודה עולה ומתבאר, דסבירא ליה דכל ברכה שאין בה חתימה אם הוסיף בה חתימה אפ"ה יוצא יד"ח בברכה זו. אמנם בברכה שצריך לעבור לעשייתה כברכת הפירות וכדו' אודויי אודיי ליה להמג"א דהיות והוסיף חתימה זו במקום שא"צ חשיב הפסק בין הברכה למעשה ולא יצא יד"ח. (וע"ע בזה בשד"ח באסיפת דינים (מער' ברכות, סי' א, אות יב) מש"כ בזה. יעו"ש). עכ"פ יצא מדברים אלו נפק"מ לנדון דידן, כי הן אמת שלפי דרכינו חתימה זו שחתם בא"י המבדיל בין קל"ק לא קלקלה את עצם ברכת ההבדלה, שיצטרך בעבור זה לחזור ולהבדיל כמו שבארנו בס"ד לעיל. אולם לכאורה יחשב הדבר להפסק בין ברכת בורא פרי הגפן שבירך בתחילת ההבדלה לבין שתיית היין ששותה בסוף ההבדלה. אמנם היה אפשר לומר, דלפי מה שמצינו מבואר בדברי מרן בשו"ע (בסס"י קח) דהסכים עם דעת רבינו יונה, דאם הזכיר בתפילה מאורע שלא בזמנו דלא חשיב הפסק, הכא נמי י"ל בענין הברכה דההוספה לא תחשב להפסק ודלא כדס"ל להמג"א. אולם מאידך גיסא יש לחלק ולומר דעד כאן לא דברו רבינו יונה ודעימיה אלא דוקא בענין תפילה, אבל לעולם בענין ברכה דבעינן עובר לעשייתן, אם למצוה ואם לאכילה, אה"נ מודו כו"ע דבעינן שלא יהיה בזה שום הפסק.

ובאמת ראיתי להגאון רצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי (חאור"ח ח"א, סי' קסד, אות א) שדן התם בענץ אחד שהבדל כבר על הכוס ושכח, וחזר והבדל שוב בטעות, וכשגמר ההבדלה טרם שישתה מהכוס נזכר שכבר הבדיל האם רשאי לשתות מהכוס הזה, היות וההבדלה הווי הפסק בין ברכת היין לשתיה, או דיש לומר דהיות והיה סבור שהוא מחוייב להבדיל, ועשה מה שמחוייב לא הווי הפסק, כהא דהאומר גביל לתורי ונמצא שאין צריך. והשיב ושם, כי לכאורה יש להביא ראיה מהגמ' דברכות (יב, ע"א) מהא דפירש הרא"ש בדעת הרי"ף, בענין לקח כוס של שכר ובירך עליו בורא פרי הגפן, ותוכ"ד נזכר שטעה ואמר שהכל, וברכתו היתה ברוך אתה וכו' בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו, יצא. ובורא פרי הגפן לא הווי הפסק, ולכאורה הטעם הוא, דמשום דכסבור שהוא צריך לברך בורא פרי הגפן. אבל המעיין במלחמות שכתב, "ומפני שהוסיף בה לא פסל אלא שאמר שהקב"ה ברא זה וזה" משמע לכאורה להיפך שדוקא מהאי טעמא לא הווי הפסק. אבל בלא טעם זה הווי הפסק אע"פ שהיה בטעות. עכת"ד ומעיקר דבריו שם נראה דמצדד לומר דהברכה המיותרת שהוסיף חשובה כהפסק. ע"ש.

עם כל זאת, עדין אפשר לומר דבנידון דידן לא יחשב הפסק מה שסיים בין קודש לקודש מכיון דסו"ס היה חייב כאן במצות ההבדלה ותחילת ברכתו היתה כראוי, הסיום שאמר בין קל"ק אע"פ שלא היה צריך לאומרו לא יחשב להפסק, מכיון דסו"ס גם הוא מענין ההבדלה שתקנוהו חז"ל רק שלא היה צריך לאומרו היום, אבל כשלעצמו הוא חלק מההבדלה והוא מאותו ענין. והוי כענין גביל לתורי (ברכות מ, ע"א) ממש, דלא חשיב כלל הפסק בין ברכה לאכילה, כיון שהוא מענין וצורך הברכה, וגם י"ל דהווי כי הא דכתב הט"ז הנ"ל לבאר את דברי הגמ' בברכות (כו, ע"ב) דאם הבדיל בשתיהן לא הווי הפסק, משום דענין ההבדלה שייך בכל זמן ובפרט עתה שהוא זמן הבדלה, ולכן מבדילים אף בענין שלא שייך עתה כגון במוצאי יו"ט שאומרים בין יום השביעי לששת ימי המעשה, משום דסדר הבדלות הוא מונה כדאמרינן בגמ'. [ובאמת לפי סברא זו יש להתבונן, דאולי לא חשיב הפסק גם בעובדא דההר צבי, משום דענין ההבדלה זמנו תמיד, כי הא דביאר הט"ז דלכן אם הבדיל בשתיהן לא הוי הפסק בתפילה וממילא ה"ה בברכה. ודילמא י"ל דהנ"מ דוקא בתפילה. וק"ל, וצ"ע]. עכ"פ בודאי דעדיפא הכא מעובדא דההר צבי דהתם לא היה חייב כלל בברכת ההבדלה דהרי יצא כבר יד"ח, משא"כ הכא. אלא דבכ"ז יש להתבונן, דדילמא עד כאן לא הסכים הט"ז דסדר הבדלות הוא מונה, אלא דוקא כעובדא דהתם שמזכיר עוד נוסח של הבדלה בברכה עצמה, (כעין הא דאמרינן בגמ' דפסחים (קד, ע"א) דיכול לומר שבע הבדלות, אלא שנהגו העם לומר שלוש, ע"ש). אולם כל כי הא שמוסיף הבדלה בתורת ברכה, וגם קוטב הבעיא היא ענין עובר לעשייתן, אה"נ אולי חשיב הפסק. וצ"ע.

וע"ע בחידושי המאירי בברכות (יב, ע"א) שהביא שם את שיטת הגאונים דהם מבארים בסוגיה פתח בשיכרא וכו' דבעית הגמ' היא אם הרכיב ב' חתימות, דהיינו אם נקיט כסא דשיכרא ופתח בשיכרא, ותוכ"ד סיים בחמרא, כלומר שבירך בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן. ומספקא לן שמא אין דעתו לצאת אלא בחתימה, והחתימה אינה ראויה. או שמא הולכים אחר הפתיחה, וכבר השלים ברכתו כהלכה. ואותו תוספת אינו מעלה ומוריד ודברים בעלמא הם, ומשום הפסק בין הברכה ובין המעשה שעליו ברך ליכא, כמו שאמרו (לקמן מ, ע"א) שכל שהוא מעין המעשה או צורך המעשה, כגון טול ברוך, והביאו לפתן, גביל לתורי אינו מפסיק. כך כל שהוא מעין הברכה ושבח של הקב"ה שמברכים לו אינו הפסק. ע"כ. אולם הרשב"א בחי' לברכות (שם) הביא את דבריהם אלו של הגאונים, וכתב ע"ז, וזה דבר רחוק ודחוק מאוד שיהיה הפסד בתוספות שהוסיף לאחר שסיים ברכתו, ואפילו אמר לאחר מכן כמה דברים. ע"ש. ולפי דברי הרשב"א הללו מתבאר דהתוספת שמוסיף לאחר גמר הברכה, פשוט הוא דלא חשיב הפסק בין הברכה למעשה. ואף שלפי דברי הגאונים הללו עולה בפשט הגמ' דשאני ברכה שיש בה חתימה, דהא קא מקשי מענין ברכת יוצר אור וכו' ומתרץ הכי, מ"מ אנן אתרי רכשי מרכבינן למלתין, דאף במקום שצריך לסיים אם לא סיים יצא. וממילא תוספת זו שהוסיף אינה אלא כדברים בעלמא. ודו"ק.

וע"ע בספר כתר שם טוב להג"ר שם טוב גאגין (ח"א, עמוד תרד, הערה תשו) שעמד שם על הא דיש נוהגים לחתום בברכה האחרונה של הקידושין "משמח חתן עם הכלה - ומצליח", וכך הוא ג"כ המנהג בלונדון. ומילה זו "ומצליח" לא מוזכרת בגמ' דכתובות (ח:), ששם הביאה הגמ' את נוסח ברכות הנשואין, וגם לא מוזכר באף אחד מספרי הראשונים, וכתב, כי כנראה שבסידורי התפילה העתיקים היתה תיבה זו רחוקה מהברכה, והיתה כעין איחול וברכה שהיו השומעים רגילים לאומרו לאחר סיום הברכה, ובמשך הזמן המדפיסים קרבו רחוקים בזרוע, והדביקוה סמוך לברכה, עד שבמשך הזמן חשבו הש"ץ שמילה זו היא חלק מהברכה. והוסיף שם, שלאחר זמן מצא בס' אבן ספיר (ח"ב, דף עט) שכן הוא מנהג יהודי הודו וקוצ'ין, ועכ"פ מנהג אר"י להשמיט מילה זו. ע"ש. והנה הגאון בעל פתח הדביר בהל' שבת (סי' חצר, סק"ב) ג"כ עמד וימודד אר"ש בענין זה, וכתב שם, שאכן שמע משנים קדמוניות מהגאון רבי יוסף חכים ממגנאציאה שעמד מתמיה על מנהג זה שנוהגים לחתום בברכת הנשואין משמח חתן עם הכלה ומצליח, דהרי הרואה בש"ס ובהרמב"ם וברד"א ובשאר הראשונים יראה דלא כתבו בברכה זו אלא משמח חתן עם הכלה, ותו לא. ומהיכא נפקא להו לשלוחי הציבור תוספת זו של התיבה ומצליח דליתיה בשום דוכתא, ודא עקא דתוספת תיבה זו חשיבא הפסק בין ברכת היין לשתייתו, כיון דלא תקינו ליה רבנן בחתימה, הוי כאילו שח שיחת חולין בינתיים דהווי הפסק, ולכן הודיע לש"ץ בעירו שישמיט תיבה זו מנוסח הברכה.

אולם הרב בעל פתה"ד גופיה חלק ע"ז שם, דלאחר שהביא שם פלוגתא דהראשונים, אם מה שמזכיר תחינות ובקשות בין הברכה למעשה חשיב כהפסק, כי הא דכתב בעל העיטור והביאו הטור ביו"ד (סי' רסה), דהמנהג ליתן יין בפי התינוק אחר ברכת היין וברכת כורת הברית, ולומר קיים וכו', ובקשת הרחמים לא הווי הפסקה בין ברכה לשתיה. ולעומת זה באורחות חיים (בהל' הבדלה, אות ב) כתב, דאין לומר או"א החל עלינו את ששת ימי וכו' וכל מיני פסוקים דמעלו לחכמה ושיכחה, בין ברכת ההבדלה לשתיית היין. ואם אמר, הווי הפסק וצריך לחזור ולברך. וכן מצינו כיוצ"ב עוד פלוגתות בראשונים אי אמירת התחנונים בין ברכה למעשה הווי הפסקה, או לא. וכתב דעכ"פ בענין זה דברכת הנישואין שמוסיפים לומר ומצליח, נראה דלכו"ע לא הווי הפסק. לא מבעיא לדעת רבותא דהראשונים דס"ל דבקשת רחמים לא הווי הפסק, דהרי אפילו בהפסק גדול ס"ל דלא חשיב הפסק, כ"ש הכא שזה תיבה אחת. אלא אפילו לראשונים דס"ל בשאר דוכתי דבקשת הרחמים הווי הפסק, מודו הכא. דדוקא היכא דבקשת הרחמים הוא דבר נפרד ונדרש לעצמו כדהתם דהוא פסוקים וכדו', שזה דבר נפרד לגמרי מנוסח הברכה, בהא אמרי דחשיב הפסק. ברם בתוספת כה"ג שאינו נפרד לעצמו, אלא נוסף על נוסח הברכה והוא מענינו לא חשיב הפסק. כי הא דכתב מרן בשו"ת אבקת רוכל, שניתן רשות לשנות או להוסיף תיבה או תיבות, בנוסח דתקנו חז"ל, כל שהוא מענין אותה ברכה. והכא נמי תיבת ומצליח הוא מענין הברכה. ע"ש.

ובאמת לענין דינא, אע"ג דהסכים הפתה"ד דאף לכתחילה שרי להוסיף מילה זו "ומצליח", והביא שם בדבריו שכן הוא ג"כ דעת הגאון היש"א ברכה, אנן בדידן נקטינן דלכתחילה ראוי להשמיט תיבה זו מחשש הפסק, וכאשר העלה כן כיוצ"ב בס' בית חתנים (פ"ה, סעיף ז), וראה גם בדבריו שם במה שעמד להעיר על דברי הפתה"ד הנ"ל. ע"ש. (וראה גם בס' שולחן לחם הפנים להגר"י רוקח הנדפ"מ ח"ה (סי' רצו, עמוד רכז והלאה) במש"כ שם באריכות בענין זה של אמירת בקשות אחר ברכת ההבדלה קודם שתיית היין, וכן בברית מילה שאומרים קיים את וכו' קודם שתיית היין, אי חשיב הפסק, יע"ש). עכ"פ בדיעבד כשעבר וסיים בתיבה זו, בודאי דלא חשיב הפסק. [וגם מדברי הרשב"א (בברכות יב, ע"א) שהבאנו לעיל, הווי תנא דמסייע דהתוספת לא הווי הפסק]. ועפ"י דבריו של מרן באבק"ר היה אפשר לומר דבנידון דידן שחתם בהמבדיל בין קל"ק דלא הווי הפסק, מכיון דסו"ס היא ג"כ מענין ברכת ההבדלה. ובפרט לפי מה שהבאנו ברישא דמילתין דאף חוה"מ הווי בגדר קודש, ולכן שפיר יש שיכות לברכת הבדלה זו במה שסיים בין קודש לקודש, ולא יחשב כהפסק בין ברכת בורא פרי הגפן לשתיה. אלא דלכאורה עדין יד הנטויה לדחות דשאני הכא דהוא תוספת ברכה, ועד כאן לא קאמר מרן אלא בתוספת תיבות בלא ברכה. (ועי' היטב בשיטות הראשונים במאירי ברכות (יב, ע"א) בענין פתח בשיכרא וסיים בחלא וכו', יעו"ש).

איך שיהיה, לגבי נידון דידן שכבר סיים את ברכת ההבדלה וגם שתה את היין, ליכא נפקא מינה בכל זה, אלא הבעיה הנצבת לפנינו היא רק אם יצא יד"ח ההבדלה או לא, ולגבי הא הרי כבר אמרנו שיצא ממאי נפשך, דאם חשיב כלא חתם בברכה כלל, הרי לדעת מרן קיי"ל דברכה שיש בה חתימה אם לא חתם בה יצא, וכמו שהעלו ג"כ החקרי לב, והגרי"ח בשו"ת רב פעלים. ואף אם נרצה לומר דהכא במה שחתם חתימה שלא כתיקנה גרע טפי מלא חתם כלל, והווי קלקול. ח יש לומר דהווי כמזכיר בתפילה מאורע שלא בזמנו, דלדעת מרן לא חשיב הפסק. ובנוסף לכך הרי תוספת זו לא נעשתה באמצע הברכה ממש אלא רק לקראת הסיום, והוי כהא דכתב הרשב"א הנ"ל דדחוק מאוד לומר שיהיה הפסד בתוספת שהוסיף לאחר שסיים ברכתו. ואמנם חזינן בדברי הרמב"ם (פ"א דק"ש, ה"ו) שכתב, שכל הברכות אם חותם במקום שאין צריך לחתום חוזר ומברך. הרי כאמור לעיל הגר"א בשו"ע אור"ח (רסי' סח) כתב שהרמב"ם בהל' ברכות חזר בו. וראה גם בשו"ת מנחת שלמה אויערבך (סי' יח, עמוד קכה), ע"ש. ועוד יש לציין כי אפילו נימא דהחתימה הזאת שהוסיף הווי הפסק, ואסור לו לשתות את היין, מכל מקום הרי שתיית היין בהבדלה, אינה מעכבת את ההבדלה. דהנה מרן (בסי' רצו, ס"ח) כתב, נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק. וכתב הרמ"א, על כן לא יבדילו לעצמן רק ישמעו ההבדלה מאנשים. וכתב ע"ז המג"א (שם, סקי"א) וז"ל: וב"ח כתב שאפילו למ"ד שפטורות, מ"מ יכולין להבדיל לעצמן כמו בשופר ולולב. והמנהג שאפילו יש שם אנשים שיכולות לשמוע מפיהם, מבדילות לעצמן (עכ"ל הב"ח). ואפשר שדעת הרמ"א דבמצוה שיש בה עשיה רשאות לעשות ולברך, אבל בדבר שאין בו אלא ברכה כגון כאן אין רשאות וכו'. והעיקר כהב"ח, ע"כ. והגרי"מ עפשטיין בספרו ערוך השולחן (סי' רצו, סק"ה) עמד להעיר על המג"א, וכתב, דזה אינו, שהרי גם בהבדלה יש מעשה של שתיית הכוס של ההבדלה. ע"ש. אולם ראיתי למו"ר בשו"ת יביע אומר (ח"ד, חאור"ח, סי' כג, אות ז) שכתב שם לדחות את הערתו זאת של הגרי"מ עפשטיין, דלאו קושיה היא, שהרי שתיית הכוס אינו חשוב מעשה המצוה גופה, שעיקר המצוה היא ההבדלה על הכוס, והשתיה היא למצוה מן המובחר. וכמש"כ מרן בב"י (סס"י רעא) בד"ה ושותה מלא לוגמיו, וז"ל: ונ"ל שאם נשפך הכוס קודם שיטעום א"צ לחזור ולקדש, דההיא דלא יצא (דאמרינן בפסחים (קז, ע"א) ושותה מלא לוגמיו, ואם שתה פחות לא יצא), היינו לומר דלא יצא ידי מצוה כתקנה, ויש סעד לזה ממש"כ רבינו בסס"י זה בשם בה"ג, וכ"כ בא"ח להדיא, ע"כ. הרי מבואר שהשתיה היא למצוה מן המובחר, ע"ש.

והן אמת דמרן בשו"ע שם (סי' רעא, סעיף טו) כתב, דאם קידש על היין וקודש שיטעום הפסיק בדיבור, חוזר ומברך בורא פרי הגפן וא"צ לחזור ולקדש. וה"ה אם נשפך הכוס קודם שיטעום ממנו, יביא כוס אחר ומברך עליו בורא פרי הגפן וא"צ לחזור ולקדש. ע"כ. ומדברי מרן הללו מתבאר, דלעולם צריך להביא יין אחר בגוונא שנשפך היין שקידש עליו. והלבוש (שם) עמד כמתמיה וכתב ע"ז, ואיני יודע טעם לזה כיון שנשפך הכוס שקידש עליו, ובירך כבר למה צריך להביא כוס אחר, הרי ידי קידוש כבר יצא, והברכה הראשונה כבר נפסדה, ואמרו בפרק בכל מערבין דשתיה לא מעכבא. וא"כ כוס שני למה צריך. ועל כן כתב, דאם אינו רוצה להביא כוס אחר הרשות בידו. ע"ש. אולם המג"א (שם, סקל"ב) השיג עליו וכתב, דמ"ש דשתיה לא מעכבא היינו דדי אם טעם אחד מהם, אבל אם לא טעם אחד מהם לא יצאו. וכיוצ"ב השיג על הלבוש ג"כ האליה רבה (שם, סקל"ג), ע"ש, וראה גם במטה יהודה למהר"י עייאש (שם, סק"ב) שהאריך לפלפל ע"ד הלבוש והסיק כהשו"ע, ע"ש, וע"ע בכף החיים (שם, סקצ"ט) מש"כ בזה, יעו"ש. ולפ"ז מתבאר דהאחרונים הסכימו עם דעת מרן בשו"ע דלעולם אם נשפך היין קודם שישתה ממנו, צריך לקחת כוס אחר וה"ה בדיבר שצריך שוב לברך בפה"ג.

עכ"פ מבואר ומפורש, דאע"פ שהיין נשפך ולא הספיק לשתות ממנו, פשיטא דיצא יד"ח בקידוש דאין קשר בין ברכת הגפן לברכת הקידוש, רק שצריך שוב לקחת יין ולברך עליו הגפן. כמתבאר בדברי הב"י שם בענין דיבר שאע"ג שצריך לברך שוב הגפן היינו משום דהדיבור דהוי הפסק בין ברכת הנהנין לטעימה, אבל לענין קידוש לא הוי הפסק כיון שכבר הזכיר קדושת היום על הכוס יצא. ולכן בנידון דידן, שכבר עבר ושתה את היין של ההבדלה, ליכא נפק"מ בהא, דאפילו נימא שחשיב החתימה דבין קל"ק כהפסק בין ברכת הגפן לשתיה, והיה צריך שוב לברך ברכת הגפן. מ"מ אין זה פוגם את ברכת ההבדלה, דסו"ס ההבדלה היתה על הכוס. [והכא שכבר שתה את היין לא יברך ברכת הגפן כמבואר בב"י (סי' קעב) דאם הכניס המשקין לפיו בלא ברכה, ואין לפניו עוד משקין, א"צ לברך עליהם, וכדפסק כן בשו"ע (שם, סעיף א). ע"ש]. וכל האמור הוא ע"פ דבריו הנ"ל של מרן מלכא שליט"א בשו"ת יבי"א הנזכר, דמדמינן את ענין שתית היין דהקידוש לשתית היין דההבדלה, ותרוויהו דין אחד להם.

[והן אמת שבהשקפה ראשונה הוקשה לנו ע"ז, מדברי האורחות חיים שכתב (בהל' הבדלה, אות ב) וז"ל: ויש אומרים אלוקינו ואלוקי אבותינו החל וכו', בין הבדלה לשתיה, ומוסיפין פסוקים דמעולה לחכמה ושכחה, ולא שפיר למעבד הכי, לאפסוקי בין ברכה לשתיה, והמפסיק צריך לחזור ולברך ונקרא פושע ומוציא שם שמים לבטלה, ולא נפיק ידי הבדלה, אלא אומר קודם הבדלה או אחר שישתה כוס של הבדלה. עכ"ל. והרי לכאורה אם איתא דענין שתיית היין דההבדלה, הווי דומיא דיין הקידוש, כדאמר מר, קשה מדבריו של האורחות חיים דסתראי ננהו, שהרי בענין שתיית היין דהקידוש הביא מרן בב"י הנ"ל משמיה דהא"ח דאם נשפך היין לאחר הקידוש קודם שישתה דעכ"פ יצא יד"ח הקידוש, וא"צ לחזור לקדש שוב. והוא הדין נמי אם שח בנתיים, כמבואר מדברי השו"ע הנ"ל (סי' רעא, סעיף טו) דדין אחד להם. ואילו הכא בענין ההבדלה מבואר בדבריו של הא"ח, דאם הזכיר פסוקים וכדו' לאחר ברכת ההבדלה קודם שתיית היין דחשיב כהפסק, וצריך לחזור גם את ברכת ההבדלה, כמבואר לכאורה להדיא בדבריו, שכתב "והמפסיק צריך לחזור ולברך ונקרא פושע ומוציא שם שמים לבטלה, ולא נפיק ידי הבדלה". ומכך שכתב ולא נפיק ידי הבדלה, משמע לכאורה דצריך לחזור שוב גם על ברכת ההבדלה. ולפי זה מתבאר דלעולם שתית היין דההבדלה מעכבא, ולא דמיא ליין דקידוש.

אולם הדרי בי, כי מצידא תברא, דלעולם אפשר לומר דמש"כ האורחות חיים ולא נפיק ידי הבדלה, היינו הבדלה מעליא. (וכעין שביאר הב"י הנ"ל בענין הקידוש), משום דגרם להפסק בין הבדלה לשתיה, אבל עכ"פ שכחוזר שוב לברך על היין, א"צ לחזור שוב גם על ברכת ההבדלה, אלא רק מברך ברכת הגפן בלבד, והיינו שכתב, והמפסיק צריך לחזור ולברך וכו', היינו רק ברכת הגפן, אבל ברכת ההבדלה לא, דכבר יצא יד"ח בזה שבירך בפעם הראשונה. וק"ל].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi