*   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *   *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב - יו"ד, הערות סימן ב הערה ב

והנה במאי דאמרינן לפרש בדעת הרשב"א דס"ל דאיסור לא תשקצו בשאר דברים המאוסים הוי מדאוריתא, יש לעמוד ע"ז מדברי הרשב"א גופיה בתשובותיו ח"א (סי' קלא) שכתב שם, אם קודם שיתחיל להתפלל הרגיש בעצמו אסור לו להתפלל עד שיעשה צרכיו, ואם התפלל לא יצא דתפילתו תועבה והוא שלא יכול לעמוד על עצמו כדי שיעור פרסה וכדתניא בפרק מי שמתו דף כא היה צריך לנקביו לא יתפלל ואם התפלל תפילתו תועבה וכו', ודוקא בשהיה צריך לנקביו קודם שהתחיל להתפלל אבל אם לא היה צריך לנקביו כלל כשהתחיל להתפלל ושמר נקביו קודם לכן ובאמצע תפילתו נתעורר לו תאוה לא יפסיק ואפילו היו מים שותתין לו על ברכיו, אלא ימתין עד שיכלו המים ואחר יסיים תפילתו דתניא התם היה עומד בתפילה ומים שותתין לו על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר, להיכן הוא חוזר רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר למקום שפסק אלמא אינו פוסק ללכת למקום אחר אלא שממתין עד שיכלו המים ומתפלל במקומו אפילו בלא הרחקה, וטעמא דמילתא משום דמדאוריתא אינו אסור לקרות ולהתפלל כנגד מימי רגלים שלא אסרה תורה אלא כנגד עמוד ורבנן הוא דאחמור ובמקום שצריך להפסיק ולזוז ממקום תפילתו לא אחמור ואוקמוה אדינא דאוריתא, וכל שכן בשיכול לעמוד על עצמו עד שיסיים, והוא הדין בשצריך לגדולים כל שיכול לעמוד על עצמו שאינו פוסק ואם אירע לו מקרה באמצע מרוב דחקו ונתעטש ממתין עד שיכלה הרוח וכו', ואם בשעת קריאת שמע וברכותיה נתעורר בין לקטנים בין לגדולים ויכול להעמיד עצמו קורא כדרכו ואם רצה להרחיק ולהטיל את המים אפשר לו לעשות כן. עכ"ל הרשב"א. ע"ש.

ולכאורה לפי מאי דאמרנו לעיל כי דעת הרשב"א היא דאף בשאר דברים המאוסים איסור בל תשקצו הוי מדאוריתא, הרי בכלל זה הוא נמי ענין המשהה את נקביו, וכמבואר בדברי היראים (הנ"ל) דס"ל נמי דהאי איסורא דבל תשקצו הוי מדאוריתא אף בשאר דברים המאוסים, ומנה שם ג"כ את דין המשהה נקביו, והוא מימרא דרבא בגמ' במכות (שם), אמר רבא המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו, וא"כ היכי חזינן הכא בדברי הרשב"א בתשובה הנ"ל דס"ל דמי שנצרך לנקביו באמצע התפילה כל שיכול לעמוד על עצמו דאסור לו להפסיק וימשיך תפילתו הרי איכא בהכי לאו דבל תשקצו בכך שמשהה נקביו והוי מצוה הבאה בעבירה.

והנה הדרכי משה באו"ח (סי' צב סק"א) עמד על דברי הרשב"א הללו שהביאם מרן בב"י שם, וכתב ע"ז, וצ"ע מדברי תרומת הדשן בתשובה שכתב [מרן] למטה בסי' קג דמשמע שם דאסור להעמיד עצמו בין לגדולים בין לקטנים וצריך להפסיק, ואפשר דכאן מיירי שאינו מתאוה כ"כ שיהיה בו בל תשקצו אלא שמתאוה שאינו יכול לעמוד עצמו עד פרסה. עכ"ל. ע"ש. והיינו דקשיא ליה על דברים אלו שהביא הרשב"א ממאי דהביא ממרן בב"י לקמן (סי' קג) את דברי תרומת הדשן דמבואר בדבריו דאסור להעמיד עצמו בנקביו בשעת התפילה משום לא תשקצו, וצריך להפסיק התפילה. יעו"ש. וע"ז תירץ הדר"מ, כי יש לבאר בדברי הרשב"א הללו דמיירי שאינו מתאוה כ"כ באופן שיהיה בדבר זה בל תשקצו. והנה ע"פ ביאור זה של הדר"מ אייתי שפיר נמי לדידן דלעולם בעלמא ס"ל להרשב"א דבל תשקצו הוי נמי בשאר איסורין והכא בתשובה מיירי באופן שלא הגיע לשלב כזה ולהכי שרי ליה לעצור נקביו עד סוף התפילה. והוא אשר מבואר בדברי הרמ"א בשו"ע (בסי' צב ס"ב) דמרן כתב שם, אם באמצע תפילתו נתעורר לו תאוה יעמיד עצמו עד שיגמור ולא יפסיק, ואם בשעת קריאת שמע וברכותיה נתעורר בין לקטנים בין לגדולים קורא כדרכו. וכתב הרמ"א, ודוקא שאינו מתאוה כ"כ דאית ביה משום בל תשקצו, אבל בלא הכי יותר טוב להפסיק [תשובת הרשב"א סי' קלא פסק דמותר, ותרומת הדשן סי' טז פסק דאסור, וצריך לחלק כן]. עכ"ל. ע"ש. הרי שהרמ"א פסק כן בשו"ע לחלק כיו"ב משום דלא תקשי מדברי תרומת על דברי הרשב"א.

אמנם הנה המג"א באו"ח שם (סי' צב סק"ב), כתב על דברי הרמ"א הללו במה שעמד לבאר את דברי הרשב"א דצ"ע, דהרי ברשב"א כתוב דדי כשיכול לעמוד על עצמו עד שיסיים ואין לך זמן קצר מזה, ועוד כתב דמרוב דוחקו נתעטש, ומזה משמע דכבר נצרך מאוד לנקביו ואפ"ה לא יפסיק התפילה וצ"ע, ולכן כתב שם המג"א דנראה שיש לסמוך על הרשב"א בזה שלא להפסיק התפילה בכל גווני משום דבציבור אף תרוה"ד מודה דשרי כמבואר בתשובתו שם דגדול כבוד הבריות דדוחה לאו דלא תסור, ואף ביחיד יש לסמוך ארשב"א ולא יפסיק תפילתו דכ' הסמ"ג דאסור להפסיק בתפילתו אם לא מפני חשש סכנת נפשות ק"ו דאין להפסיק מפני איסור דרבנן דהם אמרו והם אמרו, ואפשר דאף תרומת הדשן לא אסר אלא בעיטוש דשרי ליה רבנן משום דאפשר להרחיק ד"א דזה לא מקרי הפסק בתפילה וכמש"כ בסי' קד, אבל בעשיית צרכיו מודה להרשב"א. עכת"ד. ע"ש. והנה מתוך בתרי אמרותיו אלו של המג"א עולה ומתבאר כי לעולם ס"ל בדעת הרשב"א דס"ל דהאי איסורא דבל תשקצו במשהה את נקביו הוי רק איסור דרבנן, והוא שכתב "דאף ביחיד יש לסמוך על הרשב"א דסמכינן על סמ"ג דאסור להפסיק בתפילתו אם לא מפני חשש סכנת נפשות וק"ו מפני איסור דרבנן דהם אמרו והם אמרו", וראה גם באליה רבה (שם סק"ד) שג - כ מבואר בדבריו דנקיט הכי לבאר בדברי הרשב"א דמשום דהאי איסורא דבל תשקצו לא הוי אלא מדרבנן לא מחייבינן ליה להפסיק בתפילה שזהו נמי הוי איסורא. ע"ש. וראה גם בכה"ח להגרי"ח סופר (שם סק"ח) שנראה שג"כ מסכים עם ביאור זה. ע"ש. ולכאורה לפי הדברים הנ"ל דחזינן דהרשב"א ס"ל דשרי למספי לקטן איסור דרבנן, הרי אם נאמר דס"ל דאיסור בל תשקצו בשאר דברים המאוסים הוי רק מדרבנן וכמו שתופס כאן המג"א ודעימיה בדברי הרשב"א הדרא קושיא לדוכתא דתהיה עליו קושיה מגמ' ערוכה דמס' שבת (הנ"ל) דאמרינן דאסור ליתן חגב חי טהור לקטן שמא יאכלנו ויעבור בבל תשקצו והרי מה בכך אם יאכל הרי אין זה להרשב"א אלא איסור דרבנן ושרי למספי לקטן בידים, אלא ודאי דצ"ל דהוי איסור דאוריתא.

ובאמת לפי ביאורו של הדר"מ בדברי הרשב"א בתשובה הנ"ל אייתי שפיר היטב, דאה"נ מה שכתב הרשב"א בתשובה דלא יפסיק את תפילתו אע"ג שנצרך לנקביו משום דמירי שלא נצרך כ"כ עד שהגיע לענין לאו דבל תשקצו. אולם לכאורה קושית המג"א ממאי דדייק מלשון הרשב"א במקומה עומדת. אמנם הנה ראיתי הלום בס' תבואות שור ביו"ד (סי' יג סק"ב), שעמד שם על הערתו של המג"א במאי דהעיר על דברי הדר"מ מלשון הרשב"א שכתב דדי כשיכול לעמוד על עצמו עד שיסיים התפילה, ואין לך זמן קצר מזה, וכתב ע"ז התבו"ש, ולענ"ד ס"ל לרמ"א ז"ל דהאי לעמוד על עצמו שכתב הרשב"א היינו לעמוד על עצמו שלא יכוא לידי בל תשקצו עד שיסיים, והמשיך התב"ש וכתב, אמנם בלא"ה א"צ לפרש להרשב"א כמ"ש המג"א דדחינן בל תשקצו דרבנן מקמי תפלה דאפילו אם תמצא לומר דאוריתא היא דחינן לה כמו שכתב המג"א בעצמו בשם סמ"ג, דאסור להפסיק לתפילתו כי אם מחשש סכנת נפשות והיינו צ"ל נמי דוקא היכא דברי היזקא, דהא אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסוק והיינו נמי חשש סכנה ודאוריתא היא כמש"כ לעיל, אלא דדחו אפי' איסורא דאוריתא מקמי הפסק בתפילה וטעמא דאע"ג דתפילה דרבנן מ"מ כיון שכבר עומד לפני מלך מלכי המלכים לאו אורח ארעא לאפסוקי כמ"ש החסיד להגאון אא"כ ברי היזקא. אכן סוף דברי תשובת הרשב"א מוכיחים כפירוש הרמ"א ז"ל, שסיים וז"ל: ואם בשעת ק"ש וברכותיה נתעורר בין לקטנים בין לגדולים ויכול להעמיד על עצמו קורא כדרכו ואם רצה להרחיק ולהטיל את המים אפשר לו לעשות כן, וקשה ע"ז אפי' את"ל דבל תשקצו דרבנן מנ"ל להרשב"א דדחינן אפי' איסור דרבנן דאסמכוה אקרא מלהפסיק בק"ש וברכותיה דקיי"ל שמפסיקין בה אפי' בהשבת שלום לכל אדם, ולמה כתב דקורא כדרכו, ולפירוש הרמ"א ניחא דאיירי בעדין לא הגיע לבל תשקצו, ואיך שיהיה אין ראיה מתשובת הרשב"א להוכיה דרבנן הוא. עכת"ד. ע"ש. ומדברי התבואות שור הללו מבואר דדעתו נוטה לביאורו של הרמ"א בדברי הרשב"א, וגם סיים שאין שום הוכחה מדברי הרשב"א הללו בתשובה דס"ל דאיסור בל תשקצו הוי רק מדרבנן, וראה עוד במה שעמד התבואות שור לפלפל שם בדברי שאר הראשונים מאי ס"ל בענין לאו זה. יעו"ש. והנה לפי דברינו הנ"ל יש לחזק את דברי התבו"ש שלא רק שאין הוכחה מדברי הרשב"א, הללו בתשובה דס"ל דאיסור בל תשקצו בשאר איסורים הוי דרבנן, אלא שגם חייבים לומר כך דלא ס"ל דהוי איסור דרבנן כי היכי דלא תקשי עליו מגמ' ערוכה דמס' שבת שאסור ליתן לקטן חגב חי טהור שלא יאכלנו ויעבור בבל תשקצו. וק"ל. ודו"ק. ואולי אפ"ל דאפילו נימא דהרשב"א ס"ל דבענין המשהה את נקביו הוי בל תשקצו רק מדרבנן, אפ"ה לא קשה עליו מדברי הגמ' דשבת הנ"ל בענין נתינת חגב חי טהור לקטן, די"ל דהרשב"א ס"ל לחלק דרק בדברים המאוסים אשר הוא מכניס לתוך פיו איכא ביה בל תשקצו דאוריתא, אבל כל כי הא דמשהה את נקביו שאינו מכניס דבר המאוס לתוך פיו לא הוי אלא מדרבנן. וממילא אייתי שפיר לפ"ז דהא התם בגמ' דשבת באוכל חגב חי טהור מכניס הדבר המאוס לתוך פיו להכי איכא ביה איסור דאוריתא, אולם זה צ"ע מנין לנו לחלק בין מכניס לפיו ללא מכניס לפיו, כי בפשטות משמע דהכל בחדא מחתא מחתינהו דמאן דס"ל דאיכא בל תשקצו דאוריתא בענין האוכל דברים מאוסים, ה"ה דאיכא איסור דאוריתא דבל תשקצו במשהה את נקביו ולא פלוג, (עי' בשד"ח בכללים (מער' ב אות יח) ובפאת השדה (מער' ב סי' י). ע"ש), וא"כ מנלן לחלק וצ"ע.

ושו"ר בס"ד בריטב"א בחי' למכות (שם) שכתב בהאי לישנא, אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתי בקרנא דאומנא וכו', פירש רבינו מאיר הלוי ז"ל בזה וכו', ונראה ממנו דסבירא ליה שזה אסור תורה, אבל כל המפרשים ז"ל כתבו שאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כאידך דהמשהה נקביו. עכ"ל. יעו"ש. ולכאורה מתורף לשונו זה של הריטב"א עולה ומתבאר דאפילו לדעת הרמ"ה ז"ל דס"ל דמאן דשתי בקרנא דאומנא עובר בבל תשקצו דאוריתא מ"מ מודה כמשהה נקביו דלית ביה איסור דאוריתא, שזהו פשט דברי הריטב"א שהביא את דברי כל המפרשים דפליגי על סברת הרמ"ה בענין קרנא דאומנא דלעולם לא הוי אלא איסורא דרבע "כאידך דהמשהה נקביו", וש"מ דבמשהה נקביו פשיטא לכו"ע ואף לדעת הרמ"ה דלא הוי אלא איסורא דרבנן. ודו"ק היטב. (וראה גם באוצר מפרשי התלמוד במס' מכות (שם, הערה 128). ע"ש היטב). וממילא מדיוק דברי הריטב"א הללו חזינן דאכן ס"ל לחלק בין עניני אכילה דאית בהו איסורא דבל תשקצו דאוריתא, מה שאין כן בענין במשהה נקביו. ולפי דברינו הנ"ל יש לבאר דהיינו משום דעיקר בל תשקצו דאוריתא לא נאמר אלא בעניני אכילה בלבד. ומאחר וכן הוא דחזינן דס"ל לריטב"א לחלק כיו"ב, לא נפלאת היא ולא רחוקה לומר שכן הוא ג"כ דעת הרשב"א ז"ל לחלק כחילוק זה, שהרי כלל גדול בידינו הוא דדרך התלמיד לסבור כרבו, ומדעת התלמיד נדע את דעת הרב, וכמו שהבאנו לכלל זה בדברינו בס"ד בכמה דוכתי, וכבר האריך בזה ג"כ הגר"י סופר בס' ברית יעקב (סי' כב הערה א, ובסי' כט אות א). ע"ש. וממילא הכא נמי הרי הרשב"א רבו דהריטב"א הוה (עי' בדברינו לקמן בהערה ד' במש"כ בענין זה עוד), וממילא אם הריטב"א ס"ל כך אפ"ל דגם הרשב"א רביה ס"ל הכי. וק"ל. וזה דלא כמתבאר מדברי היראים (הנ"ל) דלסברתו כולן שווין הם דאם אמרינן דאף באכילת שאר דברים המאוסים הוי איסורא דבל תשחית דאוריתא, ה"ה במשהה נקביו. ועכ"פ כאמור אחר דחזינן דהריטב"א ס"ל לחלק לא נפלאת היא לומר דגם הרשב"א ס"ל לחלק בזה. ודו"ק היטב.

ומה גם דהנה האחרונים עמדו ג"כ בקושית המשנל"מ הנ"ל על דברי הרשב"א, ממאי דחזינן בגמ' דשבת דאמרינן דאסור ליתן חגב חי טהור לתינוק שלא יעבור בבל תשקצו ואם איתא כהרשב"א דשרי למספי איסור דרבנן לקטן בידים מדוע אסור ליתן לקטן שמא יאכל, הרי מה בכך דהא איסור בל תשקצו בשאר איסורין הוי מדרבנן. ועי' בשו"ת בית הלוי (ח"ג סי' נה) שעמד לבאר שם לאחר שהוכיח מדברי הרשב"א בתשובה סי' צב דעד כאן לא התיר הרשב"א למספי לקטן איסור דרבנן לקטן בידים אלא בדבר שהוא לצורכו של הקטן, אבל הכא שנתן את החגב הזה לקטן אין בו צורך לקטן, ובכה"ג גם לרשב"א אסור. ע"ש. וראה גם בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' פא אות ה) ד"ה ובשיטת, שג"כ עמד בזה וביאר דעד כאן לא אמר הרשב"א דשרי לספויי איסור דרבנן לקטן בידים אלא משום דכל עיקר ספי לא הוי אלא מדרבנן ולא החמירו אלא באיסור דאוריתא, ולפ"ז בהנך דכתבה תורה בפרוש להזהיר גדולים על הקטנים והיינו בשקצים ודם וטומאת כהנים בהנך איסור ספי בידים הוי אף באיסור דרבנן, וממילא אייתי שפיר נמי הא דאמרינן בגמ' דשבת דאסור ליתן לקטן חגב חי טהור דאע"ג דאיסור בל תשקצו לא הוי אלא מדרבנן מ"מ כיון דעיקר איסור שקצים הוי מדאוריתא, ע"כ גם באיסור שקצים דרבנן אסור למספי לקטן בידים. עכת"ד. ע"ש. [וקצת צריך להבין בדברי האחיעזר דלכאורה אי הוי בענין חגב חי טהור איסור שקץ דרבנן שפיר איכא למימר כיון דסו"ס הוא דומה לאיסור דאורייתא דהוי איסור חפצא דשקץ, לכן מחמרינן ביה כאיסור שקצים דאורייתא ואסור לקטן. אבל בענין חגב חי טהור הרי אין בו איסור חפצא דשקץ דהוא מעצמו אינו שקץ כלל אפילו מדרבנן אלא רק אית ביה בל תשקצו דהוא איסור גברא, (וכנודע מחלוקת הפוסקים האם אזלינן בענין בל תשקצו בדברים המאוסים בתר דידיה מה שמאוס לו או בתר עלמא, עי' בפר"ח יו"ד (סי' מד) ובפורת יוסף עמ"ס קידושין (לא ע"ב ד"ה תוס') ובס' זרע חיים (עמוד נב). יעו"ש). וא"כ מנלן לאוסרו משום שקצים. ויש ליישב]. וראה עוד בשו"ת פרי יצחק ח"א (סי' יא) ד"ה גם הנה האחרונים, ועוד בדבריו (בסי' יב) ד"ה ומה שכתב, ובחת"ס בחי' למס' שבת (צ ע"א) ד"ה ובמשנה למלך וכו', במה שעמדו ליישב ג"כ את קושית המשנל"מ אליבא דהרשב"א דלעולם אע"ג דאיסור בל תשקצו בשאר דברים המאוסים הוי דרבנן, אפ"ה מודה הרשב"א הכא בענין נתינת חגב חי טהור לקטן דאה"נ דאסור. ע"ש. ולפ"ז אפשר לבאר שוב כדברי המג"א הנ"ל באור"ח (סי' צב סק"ב) שביאר בדברי הרשב"א בתשובה דס"ל דאיסור בל תשקצו במשהה נקביו הוי מדרבנן וכו', דלא נפלאת היא ולא רחוקה דאפילו נימא הכי, אפשר ליישב הגמ' דשבת הנ"ל לפי דברי המפרשים הנ"ל במה שישבו את קושית המשנל"מ. וק"ל מילואים.

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi