* * * *
* * * * * * *
* * * *
* * *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב -
יו"ד, הערות סימן ג הערה ב
ואגב אורחיה דעסקינן בענין מצות חינוך
קטן למצוות אימא בה מילתא אשר נשאלתי בזה
בענין קטן היודע לנענע לולב כדינו דאביו
חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות
(עי' טוש"ע או"ח סי' תרנז ס"א),
האם ד' מינים אלו שאביו קונה לו צריך שיהיו
כשרים כדת וכדין, או דילמא מספיק שיקנה
לו ד' מינים אפילו שהם פסולים כיון שאין
הבן חייב לנענע אלא מדין מצות חינוך?
תשובה: הנה המשנ"ב בביאור הלכה
(סי' תרנז ד"ה כדי לחנכו במצות וכו') כתב בזה"ל:
ופשוט דצריך שיהיו ד' מינים [שנותנים
לקטן לחנכו במצוות] כשרים כמו בגדול. ע"ש.
ומתבאר מדבריו אלו דס"ל דלא סגי
לקנות לקטן ד' מינים בעלמא אלא צריך שהם יהיו
ג"כ כשרים, ומשמע מהכי דס"ל
דענין מצות חינוך היינו לחנך הקטן וללמדו לקיים
מצוות בהכשר גמור. אולם לכאורה ענין זה
הוא מחלוקת בראשונים, האם מצות חינוך
היינו לחנך הקטן לקיים את המצוה בכל פרטיה
ודקדוקיה, או שאין זה אלא מצוה לחנכו
לקיים את עצם מעשה המצוה אע"פ שלא
מקיימה בכל פרטיה.
דהנה הריטב"א בסוכה (ב ע"ב)
כתב על הא דאמרינן התם כגמ', אמר רבי יהודה מעשה
בהלני המלכה בלוד שהיתה סוכתה גבוהה למעלה
מעשרים אמה והיו זקנים נכנסים ויוצאים
לשם ולא אמרו לה דבר (וא"כ משמע
דסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה כשרה), אמרו לו
משם ראיה אשה היתה ופטורה מן הסוכה, אמר
להם והלא שבעה בנים היו לה ועוד כל
מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. למה לי
למתני ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא ע"פ
חכמים? הכי קאמר להו: כי תאמרו בנים קטנים
היו וקטנים פטורים מן הסוכה, כיון
דשבעה הוו לה אי אפשר דלא הוי בהו חד
שאינו צריך לאימו (וחייב לחנכו במצות סוכה
- רש"י). וכי תאמרו קטן שאינו צריך
לאימו מדרבנן הוא דמחייב ואיהי בדרבנן לא
משגחה ת"ש ועוד כל מעשיה לא עשתה
אלא ע"פ חכמים. ע"כ. וכתב ע"ז הריטב"א: מהא
שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצוות צריך
לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול דהא מייתי
ראיה בשמעתין מסוכה של הלני משום דלא
סגיא דליכא בבניה חד שהגיע לחינוך דבעי
סוכה מעלייתא ומקרא מלא דיבר הכתוב (משלי
כב ו) חנוך לנער על פי דרכו, וגדולה
מזו אמרו במסכת ערובין (מ ע"ב) גבי
זמן ביום הכיפורים ליטעמיה לינוקא דילמא אתי
למסרך, והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי
חכמים טועים בזה. עכ"ל. ע"ש. ועולה ומתבאר
מדבריו אלו של הריטב"א כמתבאר מדברי
הביאור הלכה דענין מצות חינוך הוא לחנך את
הקטן לקיים המצוה בהכשר גמור, והוא שכתב
הבאה"ל שיש לקנות לקטן ד' מינים כשרים
כמו לגדול.
וראה גם בר"ן יומא (פב ע"א)
ד"ה התינוקות אין מענין אותם ביוה"כ, שכתב שם: פרש"י
אין מחוייבין למנוע מהם המאכל ומדברי
הרמב"ם דל בפרק שני מהלכות שביתת עשור נראה
דאין רשאין למנוע מהם המאכל קאמר, כלומר
אע"פ שבשאר מצוות אם ירצה להקדים חינוכו
של תינוק רשאי ומחנך אותו לעשות המצוה
כהלכתה כגדול ממש הכא אינו רשאי לחנכו
בעינוי קודם לזמן שקבעו לו חכמים לחינוך
שעות והשלמה. עכ"ד. ע"ש. ומתבאר מדברי
הר"ן הללו דס"ל נמי דמצות חינוך
בעלמא היינו לחנך את הקטן לקיים את המצוה כהלכתה
בכל פרטיה כגדול ממש.
אלא דכנגד דברים אלו מצאנו לרבינו מנוח
(בהלכות שביתת עשור פ"ב ה"י), שעמד על
דברי הרמב"ם שכתב שם: קטן בן תשע
שנים ובן עשר שנים מחנכין אותו לשעות כיצד היה
רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילין אותו
לשלש וכו' לפי כח הבן מוסיפים לענותו
בשעות, בן אחת עשרה שנה בן זכר בין נקבה
מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו
במצוות. ע"כ. וכתב ע"ז רבינו
מנוח: דהרמב"ם סיים דבריו כאן וכתב כדי "לחנכו
במצוות" ולעיל נמי כתב "מחנכין
אותו לשעות" ובא להודיענו דתרי חינוכי הוי
כדאמרינן בגמ' יומא (פב ע"א) אמר
רבה תרי חינוכי הוו חד לעינוי וחד להשלמה,
וחינוך השעות אינו חובה מדרבנן אלא חובה
המוטלת על כל אדם מעצמו ללמד ולהרגיל
בניו ללכת בדרכי יושר כדכתיב (משלי כב)
חנוך לנער ע"פ דרכו וגו' וכדי להכניסם
תחת כנפי השכינה כדאמרינן (סוכה מב ע"א)
יודע לדבר אביו מלמדו תורה ציוה לנו
והחינוך הזה אינו מוטל אלא על הבנים לא
על הבנות וכו', אבל בחינוך שני דהיינו
כשהם בני י"א שנה שחייבים להשלים
מדרבנן שוין בו תינוק ותינוקת שהרי השוה הכתוב
אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וה"ה
לעונשים שהם מדברי סופרים, שאין הדין נותן
להיות התינוקת פטורה להתענות במקום שהתינוק
חייב להתענות וכי מפני שהיא נקבה
הרויחה להפטר מן התענית. וזה שאמר הרב
כאן "מתענה ומשלים מדברי סופרים" ולמעלה
כתב "מחנכין אותו" ולא כתב
"מחנכין אותו לשעות מד"ס" לפי שאין חינוך שעות מדרבנן
כלל שאין מדרבנן חיוב חינוך בלא השלמה
כלומר שיעשה המצוה כתקנה וכמשפטה בשלמות.
עכ"ד. ע"ש. ומתבאר מדבריו אלו
של רבינו מנוח דס"ל דבמצות חינוך איכא ב' ענינים,
האחד, באופן כולל בחובה שיש על האב ללמד
את בנו ללכת בדרכי היושר ובענין זה סגי
להרגיל את הקטן לעשות את עצם מעשה המצוה
אף שאינו מקיימה בשלימותה ובהכשר גמור,
והשני הוא חיוב מדרבנן להרגילו לקיים
את המצוה בשלימותה וכמשפטה.
והנה הריטב"א שכתב דמצות חינוך היינו
לקיים המצוה בשלימותה ומשפטה וסיים דיש
חכמים שאינם סוברים הכי, סתם ולא פירש
מי הם ולמי כוונתו, ולפי המתבאר חזינן
לכאורה דרבינו מנוח ס"ל נמי כדעת
חכמים אלו, (כי פשט דברי הריטב"א מורה דס"ל
שענין זה של החיוב לקיים את המצוה בשלימותה
היינו מצד עיקר חיוב חינוך הנלמד
מהפסוק חנוך לנער ע"פ דרכו וגו',
ודלא כרבינו מנוח דס"ל שמפסוק זה נלמד שחייב
לחנכו לקיים את המצוה באופן כולל שלא
בשלימות, וק"ל). [אולם זה א"א לומר
דהריטב"א התכוון אליו ממש כי אמנם
רבינו מנוח המחבר את הפירוש על הרמב"ם היה אף
הוא מרבותינו הראשונים כמלאכים, אולם
לפי סדרי הדורות נראה שהיה אחרי הריטב"א
עי' שה"ג ח"א (מערכת מ אות
מו). יעו"ש. ולכן לא יתכן שיתכוין אליו הריטב"א. וזה
ברור]. וראה גם בדברי רש"י בחגיגה
(ו ע"א) ד"ה קטן, שכתב בזה"ל: הלא אין חינוך
קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו
לכשיגדיל וכו'. ע"ש. ומשמע לכאורה
מדבריו אלו דס"ל נמי כדברי רבינו
מנוח הנ"ל דעיקר מצות חינוך היא כדי להרגילו
לקטן בגוף מעשה המצוות אע"ג שאינו
מחנכו לקיימה בהכשר גמור, והיינו דכתב רש"י
שהוא כדי להנהיגו שיהיה סרוך אחר מנהגו
כשיגדיל וכו' ובפשטות דבר זה שייך גם אם
אינו מקיים עתה בקטנותו את המצוה בהכשר
גמור כי הא דהכא בנידון דידן שיקח ד'
מינים שאינם כשרים, דסו"ס הוא מתרגל
עי"ז לקיים מצוה זו וכשיגדל יהיה סרוך
אחריה, ואז גם יבין פרטיה ויקיימנה בהכשר.
וק"ל. [ואם כך הוא באמת הפשט בדברי
רש"י אפשר שאליו נתכוין הריטב"א
(הנ"ל) במש"כ והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי
חכמים וכו'. וצ"ע].
וראה למרן בשו"ע או"ח (סי'
תרנח ס"ו) שכתב: לא יתננו [ללולב] ביום ראשון לקטן
קודם שיצא בו מפני שהקטן קונה ואינו מקנה
לאחרים מן התורה ונמצא שאם החזירו לו
אינו מוחזר, ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת
הפעוטות מותר, ואם תופס עם התינוק כיון
שלא יצא מידו שפיר דמי. ע"כ. וכתב
ע"ז המשנ"ב (שם ס"ק כח) וז"ל: כיון שלא יצא
מידו שפיר דמי, ר"ל דעל ידי זה אין
הקטן קונה כלל ולכן מותר אפילו בלא הגיע
לעונת הפעוטות וה"ה אם לא מקנה לו
כלל לקטן או שאומר לו יהא שלך עד שתצא בו
ואח"כ יהא שלי כבתחילה דהו"ל
כשאול כנ"ל כסעיף ג'. אלא דבכל אלו העצות לא מהני
רק לגדול שיהא יכול אח"כ לצאת בו,
אבל הקטן לא יצא יד"ח בנטילה כזו דהא אינו שלו
ולא מקרי "לכם" ולא קיים בו
אביו מצות חינוך [וכ"כ המג"א הא"ר הפמ"ג והחיי אדם].
ויש מהאחרונים [הרב בגדי ישע] שסוברים
דמצות חינוך מתקיים גם בשאול דהא גם בזה
מתחנך הבן למצוות וכן משמע במרדכי בשם
הראב"ן. עכ"ד. ע"ש.
ולכאורה אפשר לומר דהאחרונים הללו פליגי
בפלוגתא דהראשונים הנ"ל מהו גדר מצות
חינוך, האם מצות חינוך היא לחנך את הקטן
לקיים את מעשה המצוה בעלמא כדי שיתרגל
אליה ולכשיגדל יקימנה בכל פרטיה, או היינו
לחנכו כבר מעתה לקיים את המצוה כמשפטה
בכל פרטיה. דהרב בגדי ישע ס"ל כדעת
רבינו מנוח דמצות חינוך היא לחנך את הקטן
לקיים את עצם מעשה המצוה, ולכן ס"ל
נמי הכא בענין מצות לולב דאע"ג דאדם גדול
אינו יוצא יד"ח בלולב שאול, אפ"ה
קטן יוצא בו יד"ח כיון שסו"ס העיקר שהוא מתרגל
עי"ז לקיים את עצם מעשה המצוה של
נטילת לולב. [ולפי המתבאר דהראב"ן ס"ל נמי כן
וכמ"ש המשנ"ב לכאורה יוצא דהראב"ן
עומד בשיטת הראשונים שדחה הריטב"א דסוכה הנ"ל
דמצות חינוך היינו להרגיל את הקטן בעצם
מעשה המצוה ולא בכל פרטיה, ואפשר שאליו
נתכוין הריטב"א במש"כ ודלא
כהחכמים וכו' כי הרי הראב"ן קודם הריטב"א היה כדחזינן
בספרו דשקיל וטרי התם עם ר"ת ורשב"ם
ובן דורם היה ועי' שה"ג ח"א (מערכת א' אות
קצט). יעו"ש. וכאמור לעיל לפי מה
שהבאנו לדייק מדברי רש"י בחגיגה דמתבאר מדבריו
דס"ל נמי כדעת ראשונים אלו שדחה
הריטב"א י"ל דגם אליו נתכוין הריטב"א. וק"ל].
ולעומת זה לפי דעת המג"א ודעימיה
דס"ל דאין האב יוצא יד"ח מצות חינוך כשנותן
לבנו לולב השאול, היינו משום דס"ל
כדעת הריטב"א דמצות חינוך היינו לחנך את הקטן
לקיים את המצוה בהכשר גמור ולכל פרטיה,
ולכן אם נותן לו לולב השאול לא מהני כיון
דאין זה הכשר גמור שהרי הגדול לא יוצא
בו יד"ח. [ועי' בס' מועדים וזמנים (ח"ד
סימן שג) שעמד לבאר ע"פ פלוגתא זו
של האחרונים בענין לקיחת לולב השאול לקטן,
די"ל נמי דהוא פלוגתא דהרמב"ם
והתוס' בענין חיוב מצות ראיה בקטן, דפליגי נמי בב'
סברות אלו שהביא המשנ"ב אם מצות
חינוך היינו לחנכו במעשה המצוה בעלמא או היינו
לחנכו לקיים את המצוה בשלימות. ע"ש].
וראה גם בכף החיים (שם ס"ק סד) שהביא
כיו"ב דאיכא פלוגתא דהפוסקים אם בגוונא
דהאב תופס את הלולב עם התינוק או משאילו
לו אם מקיים בהכי מצות חינוך, כיון
שגדול לא יוצא בהכי יד"ח. והוסיף
וכתב, שכדעת הרב בגדי ישע דס"ל שהאב יוצא בהכי
יד"ח מצות חינוך כתב ג"כ רבינו
החיד"א בברכ"י (שם סק"ו) והוכיח כן מדברי
הראשונים. יעו"ש. וראה בדברי רבינו
החיד"א בברכ"י (שם) שהביא את דברי המג"א שעמד
לדייק מדברי הרא"ש דאף הוא ס"ל
דאין האב יוצא יד"ח מצות חינוך כשנותן לבנו לולב
השאול, והעיר עליו בזה כי לעולם אפשר
להשוות את דעת הראשונים ולומר דאף הרא"ש
ס"ל כראב"ן וכסברת הרב בגדי
ישע דהאב יוצא בכה"ג יד"ח מצות חינוך. ע"ש. [וראה
בשד"ח בכללים (מערכת ל' כלל קמא
אות עה) שהביא את דברי הגאון הנצי"ב ששלח אליו
איגרת הערות, ובכלל זה עמד הנצי"ב
להעיר שם על דברי רבינו החיד"א בברכ"י או"ח