The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

למעלה
ב) והנה לגבי הראיה שהביא הרשב"א לנפשיה מהגמ' דשבת הנ"ל (קלט:), וסמך עליה סמיכה רבתי. לכאורה יש ליישבה אליבא דהרמב"ם, כי הנה רש"י בשבת (שם בד"ה יהיב פרוטה לתינוק נכרי), פירש וז"ל: קסבר בחוץ לארץ שרי, ומיהו כל כמה דאפשר משני שלא ילמדו להקל. ע"כ. ומדבריו אלו של רש"י מתבאר, כי הא דזרע התם רב משרשיא כישותא בכרמא לית ביה שום איסורא ואפילו מדרבנן משום דהוה בחו"ל ומעיקר הדין מותר, והא דעביד ליה ע"י קטן הוי בגדר הרחק מן הכיעור. וממילא י"ל דהכ"נ הוי דעתיה דהרמב"ם ז"ל, ולכן באמת ליכא עליה קושיה מגמ' זו, דמשום הכי שרי התם לתת לקטן לעשות דבר זה, היות וליכא התם אפילו איסור דרבנן. אבל לעולם היכא דאיכא איסור דרבנן אה"נ אסור למספי ליה לקטן בידים. ובאמת שו"ר בשו"ת רע"א (סימן טו) ובחקרי לב חאור"ח (ריש סימן סט), שרמזו מדנפשיהו בפשיטות לדברים אלו, כי הרמב"ם ודעימיה ס"ל, דהא דשרינן התם בגמ' דשבת למספי לקטן בידים משום דלא הוי ביה אפילו איסורא דרבנן. ע"ש. וגם בערוך לנר ביבמות (קיד ע"א) ד"ה בדמאי הקלו, מצאתי שעמד לדחות בפשיטות את ראיתו זו של הרשב"א, דהרי התם לא הוי שום איסורא דרבנן, והא דעביד רב משרשיא הכי ע"י קטן משום דהיכא דאפשר לשנויי משנינן. ע"ש.

והן אמת כי הלום ראיתי בס"ד במאירי דשבת (שם) ומצאתי שכתב שם כדברים אלו להדיא, וז"ל: וכן מה שאמרו רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה, והקשו וליתיב ליה לתינוק ישראל שהרי קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישה, ואעפ"י שמ"מ אין מאכילין אותו בידים, בזו ראוי להקל שאף בגדול אין עיקר האיסור אלא מגזירת מין אחר. עכ"ל. ומתבאר מדברי המאירי דמבאר סוגיה זו דהא דשרינן למספי לקטן האי איסורא בידים, משום דלא הוי ביה אפילו איסורא דרבנן אלא גזירה בעלמא. אבל לעולם בשאר איסור דרבנן, אה"נ דאסור למספי לקטן בידים. וראה גם בחידושיו ליבמות (קיד ע"א) דמבואר שם כיוצ"ב, שכתב שם, וזו של פרק תולין אנו פרשנוה במקומה מפני שאף בגדול אין עיקר האיסור אלא מגזירת מין אחר. ע"כ. [וכוונת המאירי במש"כ "אין עיקר האיסור אלא מגזירת מין אחר" דהרי בכישות מספקינן אי שרי לנוטעו בכרם מפני שיש אומרים שהוא מין אילן ושרי לנוטעו בכרם, אולם לדינא מחמירים לאסור מפני שיש אומרים דהוא מין ירק, וקיי"ל לענין כלאים דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ומותר שם, ואף בחו"ל מחמירים במקום שאינם בני תורה מפני שהכישות דומה לירק ויבואו לטעות להתיר אף ירק. וז"ש המאירי דאינו אסור בחו"ל אלא משום גזירת מין אחר דהיינו ירק מפני שהוא דומה לו, אבל איסורא ממש לית ביה בחו"ל ושרי התם לגמרי. יעו"ש בדבריו היטבן. וראה גם בריטב"א בחי' ליבמות (קיד ע"א) שג"כ עמד לדחות את ראית הרשב"א מהגמ' דשבת כיו"ב דשאני התם שהוא איסור קל של דבריהם ולרב משרשיא אינו אלא ממידת חסידות. ע"ש. [והריטב"א גופיה נמי ס"ל כהרמב"ם בענין זה דאסור להאכיל איסור דרבנן לקטן בידים וכמ"ש להדיא בחידושיו לשבת (קכא ע"א ד"ה ופרקינן, וקלט ע"א ד"ה רב משרשיא), ובערובין (ל ע"ב ד"ה אי אתם), ובחידושיו ליבמות (קיד ע"ב ד"ה ומיהו). ע"ש]. וראה נמי בחידושי הריטב"א בשבת (קלט ע"א ד"ה רב משרשיא) שכתב שם על האי עובדא וז"ל: רש"י פירש יפה דרב משרשיא סבר דשרי אלא כל מאי דאפשר לשנויי משני דאי סבר שאסור אפי' וכו' ועוד דהיכי קאמר תלמודא וליתן ליה לתינוק ישראל הא אסור להאכילו בידים אפילו איסור דרבנן וכדפסק הרמב"ם, אלא ודאי כדאמרן. ע"ש.

והאמת היא שמתורף דבריו אלו של המאירי, שעמד ליישב הסוגיה דמס' שבת לשיטתיה דהרמב"ם ז"ל, משמע דס"ל נמי כוותיה. אולם הנה ראיתי במאירי בחי' לשבת (קכא ע"ב) שכתב, וגדולי המחברים (הרמב"ם) כתבו, דוקא כשאכל מעצמו אבל להאכילו בידים אסור אף באיסורי סופרים, ויש חולקים באיסורי סופרים שמותר להאכילם. ע"כ. וכתב ע"ז הרב המגיה במאירי שם (הערה 214) ויש חולקים וכו', משמע שלזה נוטה דעת רבינו, וביבמות הוא מביא ראיות לשיטה זו בשם גדולי הדור. ע"כ. ולכאורה דבריו אלה צ"ע טובא, חדא, דאיך משמע מדברי המאירי בחי' לשבת הללו כי דעתו נוטה לדעת הרשב"א דהרי אין שום משמעות בדבריו דס"ל הכי. [ואולי ס"ל לרב המגיה דמהא דהביא המאירי את דעת הרשב"א באחרונה, דהכי סבירא ליה. וכעין אשר כתב מרן בב"י יו"ד (סס"י פז) בד"ה חלב הנמצא וכו', שכתב שם, נראה מדבריו אלה שהוא סובר כדברי הגאונים וכו' וכתב סברת רש"י ואח"כ סברת ר"ת, ומשמע לרבינו שמאחר שהביא דברי ר"ת באחרונה דהכי ס"ל. ע"ש. ודוחק, כי כאמור בהמשך דברינו בס"ד מוכח להיפך מדברי המאירי ביבמות ולעולם דעתו נוטה לדעת הרמב"ם, וא"כ זה הוי כעין מש"כ הבית יוסף שם ביו"ד בהמשך דבריו, ול"נ שהוא נוטה לדעת רש"י, שהרי כתב שאין הלשון מוכח כגירסת ר"ת. ע"ש, (וראה בחידושי הגהות הטור (שם סק"ז) מש"כ להגיה בזה. יעו"ש). הרי שאין זה הוכחה גמורה שכשהביאו הראשונים סברא דמ"ד באחרונה דלזה דעתם נוטה, דעדין בעינן השקפה לטובה ביתר דבריו, וה"נ דברי המאירי ביבמות מוכחים דדעתו נוטה לדעת הרמב"ם, וק"ל]. וגם מה שציין הרב המגיה הנ"ל על חידושיו ביבמות (קיד ע"א), אדרבא, עינא דשפיר חזי התם בחידושיו של המאירי ראה יראה, כי לאחר שהביא שם את דברי הרשב"א (בשם גדולי הדור), וראיתו מהגמ' דשבת (קלט ע"א), וביאור דבריו דהא דשרינן להאכיל לקטן איסורי דרבנן בידים היינו רק היכא דהוי לצורכו, הא לאו הכי חיישינן דאתי למיסרך כי הא דאסרינן בערובין (מ ע"ב) להטעים כוס של ברכה ביוה"כ לקטן, משום דאתי למיסרך וכו'. - כתב ע"ז המאירי - ומכל מקום גדולי המחברים (הרמב"ם) כתבו, שאף באיסורי סופרים אין מאכילים אותם, "וסוגיה זו מוכחת כן" שהרי תירץ אביי במה שאמרו, מניחו (לקטן) תולש מניחו זורק, בעציץ שאינו נקוב, ובזריקת כרמלית [דהוו איסורי דרבנן], ואם איתא הוה ליה לאקשויי אי הכי אף הבא לי מותר [שיעשה בידים], אלא ודאי אסור, וכן כתבוה גדולי הדורות א דרך הנחה פשוטה. עכ"ל. ומבתרי אימרותיו של המאירי דנקט על דברי הרמב"ם, וסוגיה זו מוכחת כן אדרבה יש לדייק כי לזה דעתו נוטה, ולא לדעת הרשב"א. וא"כ מנא ליה להרב המגיה במאירי דשבת (הנ"ל), ראיה חותכת ומוכחת כי דעת המאירי כדעת הרשב"א מב"ם, וצ"ע.

וראה גם בדברי המאירי בחי' לשבת (קלט ע"א) הנ"ל, דלשונו שם כך הוא, וכן מה שאמרו רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק וכו' ואע"פ שמ"מ אין מאכילין אותו בידים, בזו ראוי להקל שאף בגדול אין עיקר האיסור אלא מגזירת מין אחר. ע"כ. ולכאורה מהא דסתם המאירי דבריו וקאמר, ואע"פ שמ"מ אין מאכילין אותו בידים, וסתם דבריו ולא הוסיף, משמע דמיירי אף באיסור מדברי סופרים. אולם יש להשיב כי לעולם אפשר לפרש דהמאירי מיירי באיסור דאוריתא, דקאמר לפני כן, שהרי קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו הוי אף באיסורי דאוריתא, שכן הוא דעת המאירי גופיה כמש"כ בחי' ליבמות (קיד ע"א) לבאר, דקטן אין ב"ד מצווין להפרישו מאיסורי דאוריתא, ואפילו קטן שהגיע לחינוך. וצ"ב. ובאמת משיגרת לשונו של מו"ר מרן מלכא שליט"א בכמה דוכתי שהביא את דברי המאירי לא ציין עליו כי דעתו נוטה לדעת הרשב"א, ורק כתב דהמאירי מביא את הרשב"א, משמע לכאורה דאיהו נמי ס"ל כי לעולם אין דעת המאירי כהרשב"א, עי' יבי"א חלק א' (חיו"ד סי' ד) וח"ג (חיו"ד סי' ג). ע"ש. ושו"ר בדבריו שם בחלק ה' (חיו"ד סס"י יא) ומצאתי שכתב שם להדיא כדברים אלו, כי נראה דדעת המאירי היא כדעת הרמב"ם, שכתב שם בזה"ל: והנה הלום ראיתי לרבינו המאירי ביבמות (קיד ע"א), שדעתו כדעת הרמב"ם להחמיר וכו'. ע"ש. וכנראה דייק מר כהאי דיוקא דאמרינן לעיל, שמכך שהמאירי אטרח ליה לנפשיה, להביא סיעתא לדברי הרמב"ם מהסוגיה דיבמות שם, משמע דס"ל כוותיה. וראה עוד בדברי מו"ר (שם) שעמד לדייק כן ג"כ מדברי המאירי בשבת (קכא ע"א) שגם מהתם משמע דס"ל דהרמב"ם. ע"ש בדב"ק. ועתה נדפ"מ ספרא דמרי טב ס' לוית חן וראיתי לו שם (בסי' שמג ריש אות קכח, עמוד רמג) כי הניף את ידו בשנית וכתב בפשיטות שדעת המאירי ביבמות (קיד ע"א) היא כדעת הרמב"ם, ושבחידושיו לשבת (קלט ע"א) הדבר מבואר יותר. ע"ש. והוא כאשר אמרנו בס"ד דדעת המאירי כדעת הרמב"ם. ובנוסף לעל הכל עוד יש לומר, דהרי ידוע הוא האי כללא דנקטינן בידין כי רבינו המאירי ז"ל רגיל ואדוק בשיטת הרמב"ם ז"ל ורגיל לפסוק ולבאר הסוגיות כוותיה, וכמו שהזכרנו כלל זה בס"ד בכמה דוכתי, וגם הגרי"ס יצ"ו כייל ואזיל להאי כללא בדוכתין סגיאין בדבריו עי' בס' ברית יעקב (סי' יא הערה ז). ע"ש. וכן מפורש ג"כ בדברי הרדב"ז בתשובותיו (סי' אלף רצו) ובשו"ת הרד"ל (סי' ג) ועוד, דרבינו המאירי דרכו להמשך אחר דעת הרמב"ם (וראה עוד בדברינו לקמן (באות ג) ד"ה וע"פ הדרך וכו' שהבאנו בס"ד ראיה מוכרחת מדברי המאירי בחי' למכות (טז ע"ב) שלפ"ז חייבים לומר דס"ל כדעת הרמב"ם. ע"ש ודו"ק).

ויש לציין כי באמת מדברי הגמ' הזאת דיבמות (קיד ע"א), דאמרינן מניחו לקטן תולש וכו' דמשמע אבל למיספי ליה בידים לא, ואע"ג דהוי איסורא דרבנן דהא מיירי בעציץ נקוב ובכרמלית, כאשר הביא המאירי מזה ראיה לדעת הרמב"ם, אין לתפוס מזה על הרשב"א. כי הנה בדברי הרשב"א דיבמות (שם) מבואר להדיא, דעד כאן אף איהו לא ס"ל דשרי למספי איסורא דרבנן לקטן בידים, אלא דוקא בדבר דהוי לצורכו, וכאשר הבאנו את דבריו לעיל. וכן מבואר ג"כ בדבריו בתשובה הנ"ל (ח"א סי' צב) דלא ס"ל להתיר אלא כשהוא לצורכו של הקטן, ומבואר שם ביתר שאת דרק דבר שהוא לצורכו של תינוק ממש שרינן. ע"ש. וראה גם בחידושיו לראש השנה (לג ע"א) שג"כ הדגיש דבר זה שרק בדבר שהוא לצורכו של הקטן ממש, שרי למספי ליה איסור דרבנן בידים. דהקשה שם על האי דאמרינן בגמ' התם קטן שלא הגיע לחינוך, מותר לומר לו לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת, כדי שילמוד. וקשיא לי דהא איסור תקיעה מדרבנן היא, וא"כ אפילו בשהגיע לחינוך נמי נימא להו תקעו, דהא משמע דקטן מאכילין אותו בידים איסורא דרבנן, וכמו שהוכחתי ביבמות פרק חרש, ואפילו בשהגיע לחינוך כדמשמע לכאורה בנדה פרק יוצא דופן, בשמעתא דמופלא סמוך לאיש גבי קטנה שנדרה בעלה מפר לה. ומיהו אפשר דהא לאו צורך ממש של תינוק הוא, ולא ספינן להו בידים אלא כל שהוא צריך לו ממש כמו שכתבתי שם ביבמות פרק חרש. עכ"ל. (דבריו אלו של הרשב"א בראש השנה, נמצאים בחי' הרשב"א לר"ה הנדפ"מ הוצאת מוסד הר"ק. שאליהם התכוון הרשב"א בתשובותיו הנ"ל (ח"א סי' צב) שכתב, וכבר כתבתי באר היטב ביבמות פרק חרש (דף קיב), ועוד הוספתי בראש השנה גבי אין מונעין את התינוקות מלתקוע וכו'. ע"ש. אמנם במהדורות הרשב"א הרגילות אשר לפנינו מקדם, לא נמצא בחי' לר"ה (שם) כלום מדבר זה. וכבר העירו האחרונים בזה עי' בשו"ת בית אפרים חיו"ד (סי' סא), ובשו"ת פרי יצחק (ח"א סי' יא) שהעירו על מה שכתב בתשובותיו שהרי ברשב"א בר"ה לא מבואר מזה כלום. ע"ש. וכאמור שדבריו אלה לא הודפסו בחידושיו לר"ה עד עתה. וראה גם בס' ברית יעקב (סי' לא הערה א). ע"ש. וראה עוד לרבינו החיד"א בברכ"י חאור"ח (סי' תרסח סק"א) שכתב שם כי ידוע שחידושי הרשב"א ז"ל על מסכת ראש השנה קוצרו, ורק כחמישית מהם נדפסו. וכ"כ ג"כ בספרו יעיר אוזן (מער' ת אות יז), ובפתח עינים עמ"ס ר"ה (יח ע"א). יעו"ש. ואולם בהגלות נגלות חידושי הרשב"א ע"פ ההוצאה הנ"ל, זכינו לראות בס"ד בעיננו דב"ק של הרשב"א אשר הוסיף וכתב בענין זה בחי' לר"ה). וכאמור דלא ס"ל לרשב"א להתיר להאכיל איסור דרבנן לקטן בידים אלא רק כשהוא לצרכו של התינוק ממש, וראה גם בשו"ת אחיעזר ח"ג (סימן פא אות ד). ע"ש. [ובאמת שפיר עורר בזה ידידנו הגאון מהר"י סופר יצ"ו בספרו ברית יעקב (סי' לא אות א) על דברי הגאון רבי שאול נתנזון בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת (ח"ד סי' כד) ד"ה והנה, שעמד להעיר שם בהא דחזינן בגמ' דשבת (קכ ע"ב) פלוגתא דרבנן ורבי יוסי, במי שהיה שם הויה ב"ה כתוב על בשרו ונזדמנה לו טבילת מצוה. דרבנן סברי כורך גמי על השם ויורד וטובל, ור' יוסי אומר יורד וטובל כדרכו. והקשה על זה השואל ומשיב דלכאורה אמאי נחלקו רבנן ורבי יוסי, הרי גרם מחיקה ודאי דאינו אסור אלא מדרבנן, ולהרשב"א דשרי למספי ליה לקטן איסורא דרבנן בידים, א"כ נאמר לקטן שיניח נייר מלוחלח במים על השם וימחק בגרמא דהוי איסור דרבנן. ע"כ. אולם באמת לפי המבואר בדברי הרשב"א דיבמות הנ"ל ליכא קושיא, דהרי רק לדבר שהוא לצורך הקטן שרי הרשב"א למספי לקטן איסורא דרבנן. ע"ש. ודפח"ח. והנה מדברי הרשב"א בחידושיו לר"ה הנ"ל מבואר עוד דהא דס"ל דשרי למספי איסור דרבנן לקטן בידים היינו אפילו קטן שהגיע לחינוך וכמ"ש להדיא "וא"כ אפילו בשהגיע לחינוך נמי נימא להו תקעו" וכו', וכן מתבאר נמי מדברי הר"ן הנ"ל (ריש פרק יוה"כ) שכתב "כל שהוא לצורכו של תינוק אע"פ שהגיע לחינוך, מאכילין אותו איסור דרבנן ואפילו בידים" ומשמע דס"ל דהוא אפילו בהגיע לחינוך, אולם עי' בדברי הריטב"א בחידושיו ליבמות (קיד ע"ב ד"ה ומיהו) שכתב וי"א מרבותי' ז"ל וכו' ומאכילין אותו בידים בקטן שלא הגיע לחינוך מיהת. ע"ש. ומתבאר מדבריו דס"ל בדעת הרשב"א דאינו מתיר אלא רק בקטן שלא הגיע לחינוך, ומהרשב"א גופיה בחי' ר"ה הנ"ל וכן מחי' לשבת (קנג ע"ב ד"ה איכא) לא מתבאר כך אלא אף בשהגיע לחינוך שרי. יעו"ש. וראה גם בחי' הריטב"א גופיה נדה (מו ע"ב) שאף הוא כתב שם דמאן דמתיר להאכיל לקטן איסור דרבנן הוא אף בשהגיע לחינוך. ע"ש. וראה בשו"ת פרי יצחק (סימן יב) מה שעמד על דברי הריטב"א ביבמות. יעו"ש. ועדין צ"ב].

ועכ"פ לפי המתבאר יש לומר נמי הכא, דהרי הראיה דהביא המאירי היא מכך דאמרינן בגמ' מניחו תולש מניחו זורק וכו' ואם איתא כהרשב"א אף הבא לי מותר. אמנם לפי המבואר לא קשיא דהרי בכה"ג דאומר "הבא לי" גם הרשב"א אוסר, דרק בדבר שהוא לצורך התינוק הוא דשרי, והכא הוא לצורך הגדול דהרי אומר הבא לי. ודו"ק.

ושו"ר בערוך לנר בחי' ליבמות (קיד ע"א) ד"ה בדמאי הקלו, שכתב שם כי אין להביא ראיה מדברי הגמ' דיבמות הללו דאמרינן מניחו תולש וכו' ולא אמרינן אומר לו וכו', לדעת הרמב"ם, כי באמת בכה"ג אף הרשב"א מודה דאסור, דעד כאן לא התיר הרשב"א למיספי איסור דרבנן לקטן בידים, אלא דוקא כשהוא לצורכו דהקטן, אבל כשהוא לצורך אחר לא. והכא נמי כשאומר לו הבא לי וכו', הוי לצורכו דהגדול. ע"ש. וכיו"ב מצאתי ג"כ בדברי הרב המגיה במאירי ביבמות (שם הערה 70) שכתב לבאר מדנפשיה כי מהא דהביא המאירי ראיה להרמב"ם, דאמרינן מניחו תולש וכו' ולא אמרינן הבא לי וכו', אין כוונת המאירי בזה להקשות על הרשב"א, דהרי גם הרשב"א יודה בכה"ג דאסור למיספי ליה לקטן ולומר לו הבא לי, משום דאינו לצורכו ובכה"ג גם הרשב"א יודה, אלא דעיקר כוונתו דהמאירי להביא ראיה להרמב"ם בלבד. ע"ש.

איברא דיש לעורר כאן טובא בדברי הערוך לנר הנזכר ולהקשות מדבריו אלה על אשר כתב הוא גופיה בחי' לסוכה (טז ע"א), כי הנה הכא בחי' ליבמות הנ"ל עמד להדגיש הערה זו בדברי הרשב"א דלא ס"ל להתיר למספי איסור דרבנן לקטן בידים אלא דוקא היכא דהוי לצורכו של הקטן אבל לצורך אחרים לא. ואולם בחידושיו לסוכה (שם) ד"ה ברש"י דיבור המתחיל מהיכן הביאום, כתב הערול"נ על האי דאמרינן התם בגמ' פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת, למחר פירסו סדינין על גבי העמודים והביאו ס"ת וקראו בו. ושאלה הגמ' - פירסו סלקא דעתך מהיכן הביאום בשבת, ומשני תלמודא - אלא מצאו סדינין פרוסין על גבי העמודים והביאו ס"ת וקראו בו. ופרש"י מהיכן הביאום, והלא אסור להכניס ולהוציא, וכתב ע"ז הערוך לנר וז"ל: וזה לא קשה דילמא הביאו על ידי קטן דכבר כתב הרמב"ם (סוף הל' מאכלות אסורות) דאף קטן אוכל נבילות דאין ב"ד מצווין להפרישו, מכל מקום אסור לספות לו בידים. ואף לפי המבואר במשנה למלך (שם) שדעת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות לו בידים, להרשב"א באמת יש לומר דסובר כדעת התוספות [דפירשו שם בד"ה פירסו, דלא כרש"י דשאלת הגמ' היא איך הביאו הסדינין הרי אסור להכניס ולהוציא. אלא השאלה היא משום אוהל והוי איסור דאורייתא. ע"ש]. ואין לתרץ דאם היה כאן קטן גם הס"ת היה יכול לטלטל, דיש לומר דהס"ת היה יותר מכדי משאו של קטן, אבל את הסדינים היה יכול להביא. עכת"ד. ע"ש. ולכאורה מאי קשיא ליה לערול"נ על שיטת הרשב"א והוצרך לדחוק בדבריו דמפרש הסוגיה כשיטת התוס', דמשום דעושה אוהל מדאוריתא הקשתה הגמ'. דלפי המתבאר לעיל יש לומר כי לעולם גם הרשב"א ס"ל דקושית הגמ' הוי כשיטת רש"י, והרשב"א לשיטתיה אזיל דעד כאן לא שרינן למספי ליה לקטן איסור דרבנן בידים אלא דוקא היכא דהוי לצורכו, אולם הכא הוי לצורך אחרים שיוכלו להביא הס"ת לקרוא בו, ובכה"ג גם הרשב"א מודה שאסור. וא"כ לפלא יחשב דכיצד זה שבדבריו ביבמות הדגיש הערוך לנר ענין זה בדברי הרשב"א, והכא בחי' לסוכה לא שת ליבו לזאת, והוצרך לדחוק בדברי הרשב"א דס"ל כהתוס'. ודו"ק. ועתה ראיתי בס' ברית יעקב (סי' לא אות א) שעמד להעיר בסתמא על הערוך לנר בסוכה (הנ"ל), כי לכאורה לפי דברי הרשב"א ביבמות הנ"ל (קיד ע"א) יתיישבו דבריו ותימא מה שהקשה. ע"ש. אמנם לפי דברינו הנ"ל תגדל התימא בכפליים דהרי הערוך לנר גופיה בחי' ליבמות (שם) עמד להדגיש ולבאר ענין זה בדברי הרשב"א, ומאי קשיא ליה הכא בחי' לסוכה על הרשב"א. וק"ל. [והן אמת כי עתה ראיתי ג"כ למו"ר מרן מלכא שליט"א בספרו הבהיר לוית חן הנדפ"מ (סי' שמג אות קכח, עמוד רמו בהערה), שג"כ עמד שם מדנפשיה בקושיה מהגמ' דסוכה הנ"ל (טז ע"ב) דלכאורה מדוע לא תירץ שהביאום ע"י קטנים, אלא ודאי שאין להתיר ע"י קטנים וכדעת הרמב"ם. ותירץ מו"ר כי הנה לעולם יש לומר דהתם בסוכה מיירי ברשות הרבים דאורייתא, וממילא משום הכי אי אפשר ע"י קטן דהא באיסור דאורייתא ליכא מ"ד דספינן ליה בידים, אבל אה"נ בכרמלית דרבנן יש להקל ע"י קטנים. ע"ש. ולכאורה מדוע לא נקט מו"ר שליט"א לתרץ בפשיטות דשאני התם דמיירי שאין בזה צורך לקטן דבכה"ג גם הרשב"א מודה וכמבואר בתשובותיו, ובפרט שמו"ר בהמשך דבריו שם בד"ה אגב הזכיר סברתו זו של הרשב"א. והוצרך להעמיד דמיירי ברה"ר דאורייתא. ויש ליישב ודו"ק, וראה לקמן].

הן אמת דעלה בליבי ליישב את דברי הערוך לנר ע"פ דברי הגאון רע"א בתשובותיו (סי' טו), שדן התם בענין טלטול ספרים לביהכ"נ בשבת ע"י קטן במקום שאין עירוב, אם יש לסמוך בזה על הרשב"א דשרי למספי איסור דרבנן לקטן בידים. והשיב דז"א, דאף להרשב"א לא שרי אלא רק לצורכו, אבל לצורכינו לא. אולם יש תקנה ליתן לתינוק חומש וסידור, שישא לביהכ"נ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת התורה, וממילא יצטרף הגדול עימו להתפלל יחד. עכ"ל. ע"ש. ומדבריו של רע"א מתבאר דלעולם היכא דהקטן יקרא בסידור חשיב לצורכו, ואז יוכל לקרוא בו ג"כ הגדול. (וראה גם בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' פא אות ד) שכתב נמי דלהרשב"א דכל שיש בו צורך התינוק מאכילין אותו כל צורכו ואפילו יש בו כל צורכינו. ע"ש). א"כ לפ"ז לכאורה יש ליישב ג"כ את דברי הערוך לנר, דלהכי לא תירץ בחי' דסוכה (שם) דלא הוי הכא לצורכו של קטן, דאי משום הא לא אריא דיתנו לתינוק לקרוא בס"ת, וממילא יחשב לצורכו ואז יוכלו גם האחרים לקרוא בו. אולם האמת היא דלכי דייקינן בדברי הגרע"א, חזינן דקאמר, שהקטן יקרא בחומש זה והגדול יצטרף עימו להתפלל יחד. משמע דרק ע"י צירוף יוכל, אבל שהקטן יקרא בו מעט ואח"כ יתן לו לגדול לא, דשוב חשיב לצורכנו ולא לצורכו, והא לא יוכל לעשות בס"ת דעיקרו מיועד להעלות בו כמה עולים. ובאמת מדברי הרשב"א בתשובותיו הנ"ל (ח"א סי' צב) ג"כ מבואר הכי דדוקא בדבר שהוא לצורכו של הקטן ממש שרינן למספי ליה אד"ב, הא לאו הכי שיש בו גם לצורכנו לא. ע"ש.

ויתירא מזו ראיתי הלום למו"ר בשו"ת יביע אומר ח"ג (חיו"ד סי' ג אות ה) שעמד להעיר שם על דברי רע"א הנ"ל, דכיצד זה דקחשיב שאם הקטן לוקח את הסידור לעצמו להתפלל בו, דהוי לצורכו. הא בגמ' דשבת (יג ע"א) אמרינן [גבי איסור הקריאה לאור הנר בשבת] רשב"ג אומר התינוקות של בית רבן היו מסדרין פרשיות וקורין לאור הנר, ואמרינן עלה, שאני תינוקות הואיל ואימת רבן עליהן לא אתו לאצלויי, הא קמן דאע"ג דאיסור קריאה לאור הנר אינו אלא מדרבנן גזירה שמא יטה, לא שרינן להו לתינוקות לקרות לאורו, אלא רק משום דאימת רבן עליהם. אלמא דאף לצורך התינוק לא שרינן למיספי ליה בידים, אלא בדבר של אוכל וכיו"ב שהוא לצורך התינוק. אבל לא ענין רוחני כקריאה ותפילה. ע"ש.

וקושטא קאי, דדברי הרשב"א דראש השנה הנ"ל אשר ניגלו רק עתה לדפוס (לג ע"א - הוצאת מוסד הר"ק), תנא דמסייע ליה למו"ר שליט"א ואפריון נמטייה, דהרי על קושיתו שהקשה, מדוע לא שרינן ליה לתינוק שהגיע לחינוך לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת לחנכו, תירץ הרשב"א דאפשר לומר דהא לאו צורך ממש של תינוק הוא, ולא ספינן להו בידים אלא כל שהוא צריך לו ממש. ולפי דברי מו"ר שפיר יש לבאר את דברי הרשב"א הללו, דר"ל שהיות וענין חינוכו של הקטן בתקיעת שופר הוי דבר רוחני, לא חשיב כצורכו ממש, דצורכו הוא דוקא ענין אכילה וכיו"ב. וק"ל. וממילא הכי נמי יש לומר בענין הגמ' דסוכה הנ"ל, דקריאת הס"ת לא חשיב כלל צורכו של הקטן, משום שהוא ענין רוחני, וקושיית הערול"נ מיושבת היטב.

ומזה יש להשיב ג"כ במאי דעמד החקרי לב בחאו"ח (סי' סט, דף קיט ע"ב) ד"ה אך זה ק"ל וכו', להעיר על הרשב"א והר"ן מדברי הגמ' דר"ה (לג ע"א) דאמרינן בקטן שהגיע לחינוך, דאסור להתעסק עימו ללמוד לתקוע בשופר. והרי תקיעה בשבת אינה אסורה אלא משום שבות דרבנן, וכדאמרינן בר"ה (כט ע"ב). יסיים וכתב, ומעתה יש לתמוה על סברת הר"ן והרשב"א דלמה יהיה אסור להתעסק לומר לתינוק שיתקע, לדבריהם דס"ל דלצורכו של תינוק שרי לספויי ליה בידים, והרי הכא עדיף טפי מלצורכו, כיון דאיכא סרך מצוה בתקיעה זו, ואין הדעת סובל לומר דלצורכו של תינוק בהבל הבלים, עדיף מצורכו דדבר מצוה. וכתב לתרץ, ע"פ מאי דהקשה הר"ן בחידושיו, לגירסת הרי"ף דגריס התם אין מעכבין את התינוק ביו"ט אבל בשבת מעכבין, דהרי קיי"ל אין ב"ד מצווין להפרישו, וא"כ למה בכאן מעכבין. ותירץ דהנ"מ במילתא דלא מפרסמא לרבים אבל שופר שהקול נשמע לרבים ונפיק מיניה חורבה ב"ד מצווין להפרישו. ולפ"ז יש לומר גם הכא, דאה"נ בעלמא קיי"ל דשרי לספויי איסור דדבריהם לקטנים בידים, והכא שאני דהקול נשמע לרבים ונפיק מינה חורבא, דהרי מהאי טעמא מצווין להפרישו. משא"כ בשאר איסורין. עכת"ד. ע"ש.

אולם אנן בדידן, לפי מאי דחזינן מדברי הרשב"א דר"ה הנ"ל (במהדורא החדשה), מתבאר, דאת אשר רצה החקרי לב לרחק, אותו קירב הרשב"א, דהרי הוא מותיב לה והוא מפרק לה לקושיא אשר הביא החקרי לב, והאי פירוקא אשר שלל החקרי לב וכתב, דאין לומר דצורכו של התינוק במילי דעלמא הוי צורך, ובדבר רוחני לא. הרשב"א הביא תרוץ זה, וכמו שבארנו דבריו שזהו כוונתו במש"כ "ומיהו אפשר דהא לאו צורך ממש של תינוק הוא, ולא ספינן ליה בידים אלא כל שהוא צריך לו ממש". והיינו שרק בצורכי אכילתו וכיו"ב הוא דחשיב צורך, וכאשר רצה והעלה מו"ר שליט"א להאי דיוקא מדנפשיה. אולם בכ"ז יש ליישב מעט את דברי החקרי לב דהרי הרשב"א כתב דבריו אלה בלשון "אפשר", וכללא ידעינן דלשון "אפשר" מעיד ומורה על הספק וכמ"ש מרן ז"ל בבית יוסף חיו"ד (סי' קכד, דף כז ע"ד) ובכסף משנה (הל' טוען ונטען סוף פ"ג) ובתשובותיו (סימן יא). ע"ש. וראה גם לגר"ח פלאג'י בס' נשמת כל חי חאו"ח (סימן א', דף א ע"ג) שכתב שם דהכי ס"ל לרוב רבנן דלשון "אפשר" ספק הוא. ע"ש. וראה גם בס' ברית יעקב (סימן יז הערה א'). ע"ש. וק"ל. ומ"מ מדברי הגמ' דשבת הנ"ל (יג ע"א) שהביא מו"ר שליט"א איכא שפיר סיעתא לתירוץ זה.

והלום ראיתי בשו"ת חתם סופר (ח"ו סי' יג) שעמד לבאר שם את דברי הט"ז באו"ח (סי' שמו ססק"ו), שכתב, כי מדברי המרדכי יש ללמוד דכל מה שמותר ע"י נכרי בשבת, מותר ע"י קטן. וביאר החת"ס דבודאי א"א לומר דדברים כפשטם שא"כ לא יצטרך אף אחד להחזיק בשבת גוי בביתו להסיק לו את התנור וכו', דיוכל לומר לבניו הקטנים שיעשו לו את זה. אלא בודאי דפשט דברי הט"ז הוא, כעין אשר ביאר הפרמ"ג את דבריו, דמיירי דוקא לצורך מצוה. כלומר דשרי לומר לקטן שיביא מפתח של ביהכ"נ דרך כרמלית, דבנכרי מותר משום דהוי שבות דשבות במקום מצוה, וה"נ בקטן לצורך מצוה התירו. אולם העיר שם החת"ס, דהא כל דבר שאינו לצורכו של התינוק אע"פ דהוי איסור דרבנן, ואפילו שהוא לצורך מצוה, גם להרשב"א אסור למספי לקטן בידים, משום דאייתי למיסרך. ותירץ שם, דאולי הט"ז ס"ל כדברי התוס' בפסחים (פח ע"א) דהקשו שם, דאי אמרינן שה לבית אבות הוי לאו דאוריתא, איך מאכילין לקטן פסח שלא למנוייו, ותירצו, כיון שעי"ז מחנכים אותו למ"ע של פסח שפיר ספינן ליה איסור בידים. וא"כ גם הט"ז מיירי בכה"ג שהקטן עצמו נכנס לביהכ"נ ומחנכים אותו במצות תפילה וכדו', ומשום הכי מותר למיספי ליה בידים איסור, אבל לא זולת זה. ע"כ. ומדבריו אלו של החת"ס מתבאר דס"ל דהוי צורכו של תינוק גם דבר שהוא לצורך מצוה, לחנכו בו. (וכיוצ"ב מבואר ג"כ בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' קעג), דעמד שם ללמד זכות על האומרים לקטנים בשבת להביא ספרים לביהכ"נ, ע"פ דברי התוס' בפסחים הנ"ל, משום דיש בזה קצת מצות חינוך. ע"ש. וראה גם בשו"ת כתב סופר (סי' מב), ובשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (סי' פד) מש"כ בזה. ע"ש]. וא"כ לכאורה יש לשאול את שאלתיה דמו"ר הנ"ל מהגמ' דשבת (יג ע"א) גם על החת"ס, דהרי התם הוי לצורכו של הקטן, וג"כ הוי לצורך מצוה לחנכו בלימוד תורה. ואפ"ה אסרינן ולא שרינן אלא מטעמא דאימת רבן עליהם, ובלאו הכי אסרינן.

אמנם בכ"ז אולי יש ליישב את שאלתיה דמו"ר שליט"א, כי לעולם הא דקאמרה הגמ' שם בשבת דאימת רבן עליהם וכו', לקושטא דמילתא קאמרה הגמ', דהיינו שבלאו האי טעמא דשרי למספי לקטן איסור דרבנן, מותר לתינוקות לקרוא לאור הנר משום דאימת רבן עליהם, ואין אנו צריכים להגיע לטעם דהוי צורכו של קטן ושרי למספי ליה בידים. וק"ל. ואמנם הנה עתה ראיתי בחי' חת"ס עמ"ס שבת (י ע"ב) ד"ה באמת אמרו וכו', שעמד שם במאי דאמרינן באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקת קוראים, ופרש"י היכן יתחילו למחר, ופי' החת"ס דאילו היום הו"ל ספו להו בידים דאסור אפי' בדרבנן. ע"ש. ומתורף דבריו אלו של החת"ס משמע דס"ל דבדוקא הוא דאי לאו הכי אה"נ אסור משום דספי לקטן איסורא בידים. ודו"ק. ולכאורה עוד היה אפשר ליישב קושיה זו ע"פ מש"כ מו"ר גופיה בספרו הבהיר לוית חן הנדפ"מ (סי' שמג עמוד רמו), שהביא שם משם ספר יד יוסף על הלכות שבת (רביד הזהב סי' שמג סק"ד) שכתב שם לחלק בענין זה בין איסור הוצאה בשבת לשאר איסורים, דאע"ג דחזינן מדברי הרשב"א דרק בדבר שהוא לצורכו של הקטן ס"ל דשרי למספי ליה איסור מדבריהם בידים, ובלאו הכי אסור משום דאתי למסרך, היינו דלא ליתי למיסרך באיסור דאוריתא, וכיון שאין לנו רשות הרבים דאוריתא בזמה"ז, להכי ליכא למיחש ביה כשאר איסורים דשייך בהו דאייתי למיסרך, ומותר. ע"ש. ומעתה לפ"ז יש ליישב הקושיה הנ"ל מהגמ' דשבת על רע"א והחת"ס בצירוף מאי דהבאנו לקמן משום הגאון רבי שלמה קלוגר ושאר פוסקים שכתבו לבאר בדעת הרשב"א דעד כאן לא ס"ל להתיר למספי לקטן איסור דרבנן בידים אלא בדבר שאין לו שורש מן התורה, אבל בדבר שיש לו שורש מן התורה גם להרשב"א אסור למספי לקטן בידים, וממילא אפ"ל כי אף לדעת מו"ר הא דאמרינן בגמ' דשבת (יג א) דהתינוקות קורין לאור הנר משום דאימת רבן עליהן, בדוקא הוא, דהתם טעמא הוי לא בגלל שצורכו הרוחני של הקטן לא הוי צורך, דלעולם הוי צורך, אלא משום דאיסור הגזירה דרבנן יש לו עיקר מדאוריתא, דלא יקרא לאור הנר שמא יטה ויבוא למלאכת מבעיר דאוריתא. משא"כ בנידון דרע"א בטילטול הסידור דרך הכרמלית בשבת, אע"ג דגם התם הוי איסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה, שהרי מאי דאסור להוציא בכרמלית הוי גזירה אטו הוצאה מהר"י לרה"ר דהוי איסור דאוריתא כמבואר בטור אור"ח (סי' שמו), ובט"ז (שם סק"א). ע"ש, מ"מ לפי המבואר מדברי היד יוסף הנ"ל דלית לן בזמה"ז רה"ר דאוריתא, נמצא דהוי איסור דרבנן שאין לו שורש מן התורה, ולהכי שרי לומר לקטן שיטלטל הסידור בכרמלית ויתפלל בו כדביאר הגאון רע"א משום דצורך רוחני חשיב צורך, ובגמ' דשבת (יג א) אסרינן מטעמא אחרינא משום דהוי איסור דרבנן שיש לו שורש מן התורה. וק"ל ועוד צ"ב.

ומעתה לפי מה שכתבנו ליישב את ראיתו של הרשב"א מהגמ' דשבת (קלט ע"ב), לדעת הרמב"ם דשאני התם דמיירי בכלאי הכרם בחו"ל דאפילו איסורא דרבנן ליכא, ולהכי אמרה הגמ' וליתיב ליה לתינוק ישראל שיזרע לו, אבל לעולם היכא דהוי איסור דרבנן אסור למספי ליה לקטן בידים גם איסור דרבנן. א"כ לפ"ז חיובא רמי להבין את דברי הרשב"א, שהרי באמת ממהלך דברי הגמ' דשבת שם מתבאר, דכל ענין זה דאיסור זריעת כישותא בכרמא לא הוי ביה אפילו איסור דרבנן, דהרי אמרינן התם, שלחו ליה בני בשכר ללוי כשותא בכרמא מהו (ירק הוא וכלאים בכרם, או אילן הוא ואינו כלאים בכרם - רש"י), נח נפשיה דלוי, ואמר שמואל לרב תחליפא אהדר להו, ואמר להם דהוי כלאים. ושאלה הגמ' - והתניא כישות ר"ט אומר אין כלאים בכרם, וחכמים אומרים כלאים בכרם וקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. ותירצה הגמ' - לפי שאינן בני תורה, ופרש"י, דמקלי טפי. ע"כ. הרי מתבאר דכל ענין זה דכישותא בכרמא בחו"ל הוי רק גזירה בעלמא, וא"כ מה ראיה מביא הרשב"א מהגמ' כאן דשאלה וליתן ליה לתינוק ישראל, דהיינו טעמא משום דלא הוי אלא גזירה בעלמא, ואה"נ בעלמא באיסור דרבנן אסור למספי ליה בידים.

אולם אולי אפשר לבאר את דברי הרשב"א ע"פ דברי התוס' (שם ד"ה רב עמרם חסידא), שהקשו מדוע רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וכו' הרי בחו"ל הלכה כרבי טרפון דמיקל ובלא"ה מותר, ותירצו, דצריך לומר דבמקומם לא היו בני תורה. ע"כ. וא"כ לפ"ז אפשר לומר דהרשב"א ס"ל דאע"ג דבעלמא קיי"ל, דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, ופסקינן כר"ט דכישותא בכרמא לא הוי כלאים, מ"מ במקום דלאו בני תורה נינהו לא אמרו חכמים לכלל זה, והעמידו דבריהם על עיקר דינא לאסור. ונמצא דבאתריה דרב משרשיא דלא הוו בני תורה כמש"כ התוס', הלכתא הוי כחכמים דכישותא בכרמא כלאים הוי, והיינו איסור דרבנן, דכלאים בחו"ל הוי רק מדרבנן כדאמרינן במתני' ערלה (פ"ג מ"ט) ובגמ' קידושין (לז ע"א) ועוד, וכדפסק נמי הרמב"ם (פ"ה דכלאים ה"ג) והטור ביו"ד (סי' רצו). יעו"ש. וא"כ שפיר הביא הרשב"א ראיה מדברי הגמ' דשבת הללו, דהרי התם דלא הוו בני תורה איכא איסור דרבנן למיזרע כלאים בכרם, ואפ"ה אמרה הגמ' וליתן ליה לתינוק ישראל וכו', ש"מ דשרי למספי איסור דרבנן לקטן בידים. ודו"ק. ובאמת כך יבאר הרשב"א ג"כ הא דקאמרה הגמ' בעובדא דבני בשכר שהשיב להם רב תחליפא שאסור כישותא בכרמא, ושאלה הגמ' והרי כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. ותירצה הגמ' - דלאו בני תורה נינהו. והיינו שבכה"ג לא נאמרה הלכה דכל המיקל וכו'. וק"ל.

ושו"ר בס"ד בחקרי לב (חאור"ח רס"י סט) שעמד בהערה זו, דלפי המתבאר בגמ' דשבת (שם) דליכא בכישותא בכרמא שום איסור אפילו מדרבנן וכדאמרינן דכל המיקל וכו', א"כ מה ראיתו של הרשב"א מהתם, וכתב לתרץ וז"ל: והנראה בדעת הרב (הרשב"א) דס"ל דהא מיהא כיון דשלח רב מנשיא לבני בשכר כשות בכרם ערבוביא ואמרינן דה"ט דרב מנשיא לפי שלא היו בני תורה, א"כ במקום דאינן בני תורה שוויה רבנן כחתיכה דאיסורא וע"כ מייתי שפיר ראיה דמאי ק"ל וליתן לתינוק וכו', זה נראה לי בכוונת דברי הרב, - והיינו שהחק"ל מבאר דהרשב"א ס"ל דאע"ג דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, מ"מ היכא שאינם בני תורה עמדו חכמים לאוסרו ושויוה כחתיכה דאיסורה מדרבנן. וא"כ נמצא דאיכא הכא איסורא דרבנן. - אולם הקשה ע"ז החק"ל: ואכתי לא מתיישב דמנא לן הא דבמקום שאינם בני תורה חשיב כלאים גמור וכו', וסבור הייתי לומר בדעת הרב, דס"ל דטעמיה דרב משרשיא דהוה זרע ע"י תינוק גוי, היינו משום דלא ס"ל להאי כללא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, וכיון שכן הוה ליה כלאים גמור בחו"ל ואסור. ודבר זה לא נפלאת היא, אם תראה בכסף משנה (פ"א דכלאים ה"ג) שכ"כ בדעת רבינו. יע"ש. עכת"ד של החק"ל. ע"ש. א"כ נמצא דההק"ל בסוף דבריו, ביאר בדרך הקרובה לאשר רצינו לומר, דהרשב"א סובר דרב משרשיא לא ס"ל להאי כללא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, ולכן נמצא דבעובדא דרב משרשיא היה איסורא דרבנן, ואפ"ה אמרה הגמ' וליזרע עי' קטן ישראל, ומזה הוכיח הרשב"א דספינן איסור דרבנן לקטן בידים. אולם שונה קצת תרוץ זה מדרכנו, כי לפי דברינו אין זה לגמרי דהרשב"א ס"ל דלא אמרינן בכלל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, אלא רק במקום שאינם בני תורה לא אמרינן כלל זה. וק"ל.

והנה הא דהביא החק"ל לדברי הכסף משנה בהל' כלאים (פ"א ה"ג), כוונתו להא דעמד הכס"מ שם לפרש את דברי הרמב"ם שכתב, ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים. והקשה עליו הראב"ד, דזה מנא ליה, דאם אמרו בשבת (קלט ע"א) שמותר לומר לנכרי בחו"ל, יאמרו בארץ (בתמיהה). וביאר הכסף משנה דאפשר לומר שטעמו של הרמב"ם הוא מהגמ' דשבת (קלט ע"א) גבי כישותא בכרמא דרב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע. והראב"ד ס"ל דטעמא דהתם הוי משום דר"ט מיקל בכישותא בכרמא דלא הוי כלאים והלכה כמותו בחו"ל ולכן שרי רב משרשיא למיזרע ע"י נכרי, וזהו אשר הקשה הראב"ד דמנא לן דאף באר"י שרי. אולם י"ל דהרמב"ם סובר שא"א לומר כן, דאי מהאי טעמא הקל רב משרשיא היות ור"ט מיקל והלכה כמותו בחו"ל, א"כ אפילו ע"י ישראל שרי. הלכך אית לן למימר דרב משרשיא לא סבר להאי דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, וא"כ כשותא בכרמא אף בחו"ל אסור, ואפ"ה ע"י נכרי שרי. עכת"ד. ע"ש.

ובאמת לפי דברי הכסף משנה הללו, שכתב לבאר הסוגיא דשבת (קלט ע"א) אליבא דהרמב"ם דמבאר שרב משרשיא לא ס"ל להאי כללא בכלאים דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. וכן לפי דברי החק"ל שביאר כיו"ב אליבא דהרשב"א וכנ"ל. יש ליישב ולפרש את דברי תלמידי רבינו יונה בברכות (ריש פרק ו, ד"ה ולענין פסקא וכו') שכתבו שם בשם ר"י הזקן ומורי הרב נר"ו לבאר, דכל עיקרו של כלל זה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, לא נאמר אלא דוקא במעשר וערלה בלבד, אבל לא ברבעי וכלאים. ע"ש. וראיתי לרבינו הגר"א בביאוריו לשו"ע יו"ד (סי' רצד סקכ"ח) שעמד להקשות ע"ז מהגמ' דשבת הנ"ל (קלט ע"א) דעל ענין כישותא בכרמא דאסר רב תחליפא למזרע דהוא כלאים בכרם, אמרינן, והא תניא רבי טרפון אומר וכו', וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. הרי דאף על ענין כלאים אמרינן להאי כללא. ע"ש. וכיו"ב ראיתי שהקשה ג"כ החת"ס בתשובותיו חיו"ד (סי' רפו) בד"ה הנה ראשית דבריו וכו'. יעו"ש. וכן הקשה ג"כ הגאון יעב"ץ בשו"ת שאילת יעבץ (ח"ב רס"י כ) ד"ה ומ"ש עוד דאין וכו', דכיצד כתבו תלמידי רבינו יונה דעל כלאים לא אמרינן כל המיקל וכו', הרי מהגמ' דשבת הנ"ל מבואר להדיא דאף בכלאים אמרינן לכלל זה. ע"ש.

אמנם לפי מה שראינו מדברי הכסף משנה והחק"ל, לא נפלאת היא דרכם ולא רחוקה היא מה שכתבו תר"י בשם ר"י הזקן, ושפיר יש לבאר בדבריהם, דכנראה אף אינהו ביארו את דברי רב משרשיא דהתם (בגמ' דשבת הנ"ל) כדעת הרמב"ם, דאתי לאפלוגי ולא ס"ל להאי דכל המיקל בארץ וכו' והוי איסור גמור ורק ע"י גוי שרי וכדביאר הכ"מ אליבא דהרמב"ם, והחק"ל אליבא דהרשב"א. וא"כ נמצא דמאותו מקום שעמדו האחרונים להקשות על שיטה זו דר"י הזקן מהגמ' דשבת שם, אדרבה, מהתם יש להביא ראיה לדברי ר"י הזקן דהא חזינן דרב משרשיא דמיירי בענין כלאים לא ס"ל להאי דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, וס"ל כוותיה. ודו"ק היטב. [ומשנה תוקף יקבלו הדברים לפי מאי דחזינן דכן היא דעת הרשב"א וכמו שביאר החק"ל, והרי הרשב"א תלמיד גמור דהרב רבינו יונה היה וכמ"ש מרן החיד"א בס' שה"ג ח"א (מער' י' אות צח). ע"ש, ובפירוש תלמידי רבינו יונה דברכות (הנ"ל) חזינן שהובא חידוש זה בשם מורי הרב נר"ו, והרי ידוע דפירוש זה נכתב ע"י תלמידיו דרבינו יונה אלא רק דמספקא לן במקום שכתוב לשון "מורי הרב נר"ו" אם הוא לשון התלמידים והכונה היא שהתלמידים אומרים כן על רבינו יונה שהוא אמר דבר זה, או שהם שמעו דבר זה מרבינו יונה וכותבים דבריו ככתבם וכלשונם שהוא אמר כן והיינו רבו דרבינו יונה, ועי' בזה מש"כ רבינו החיד"א ז"ל בס' שם הגדולים ח"א (מערכת ת' אות א'). יעו"ש. וממילא איך שיהיה אחר דרבינו יונה הכי ס"ל יש לומר דהרשב"א דתלמידו דרבינו יונה היה שמע לחידוש זה דאין אומרים בכלאים כל המיקל וכו' ממנו ואזיל בשיטתיה, וכדקיי"ל בכל דוכתא דתלמיד אזיל בשיטת רביה וכמ"ש בגמ' דשבועות (יג ע"א) "אורחא דמילתא קתני למימר דתלמיד סבר כרביה", ובשבת (נג ע"ב) "שבקיה כרביה סבירא ליה". יעו"ש. והוא כלל גדול בדברי הפוסקים דתלמיד אזיל בשיטת רבו ולכן אפילו מדעת התלמיד אפשר לדעת את דעת הרב עי' בס' ברית יעקב (סימן כב אות ד). ע"ש].

[ויש לציין כי לפי דרך זו של הכסף משנה (הנ"ל) לבאר הסוגיא דשבת אליבא דהרמב"ם דהא דאמרינן דרב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק נכרי וכו' לאו היינו משום דכל המיקל בארץ הלכתא כוותיה בחו"ל, אלא מטעם אחר דס"ל דע"י עכו"ם שרי, אייתי שפיר טפי הסוגיא דשבת התם, דהרי ברישא איתא מכריז רב האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא ליזרע, ובודאי רב ס"ל להתיר בזה מטעמא דכל המיקל בארץ וכו' דהא בגמ' דברכות (לו ע"א) רב גופיה אמר להאי מימרא דכל המיקל וכו'. ע"ש, (וגם עי' היטב במצפה איתן בחידושיו לשבת כאן (קלט ע"א ד"ה מכריז). יעו"ש וק"ל). וא"כ מאי בא רב משרשיא להוסיף בהאי שמעתתא דיהיב פרוטה לתינוק נכרי וכו' הרי בלאו הכי כבר מותר כדקאמר רב, ובאמת רש"י ז"ל (שם ד"ה יהיב פרוטה וכו') כנראה הוקשה לו דבר זה וכתב "דקסבר בחוץ לארץ שרי ומיהו כל כמה דאפשר משני שלא ילמדו להקל". ע"כ. כלומר דרב משרשיא מחמיר. אבל לפי הפירוש הנ"ל אייתי שפיר היטב דרב משרשיא באמת פליג על רב דאי משום האי טעמא דכל המיקל וכו' לא איריא, דבאמת יהיה אסור כיון דלא אמרינן ליה בכלאים, אלא דוקא בהכי שרי אם יעשה זאת ע"י עכו"ם. וק"ל].
למטה