למעלה
ד) והנה רבו הפוסקים העומדים בשיטה זו של הרמב"ם, דאסור למספי ליה לקטן איסור דרבנן בידים. שכן מבואר בדברי התוס' דחד מקמאי ביבמות (קיד ע"א) [אשר לפי מה שנתבאר לנו לעיל בס"ד (בהערה א') הוא ניהו רבינו משולם מבדריש בעל ההשלמה], שכתב שם, מסקנא דשמעתא, דבקטן אוכל נבילות באיסורא דרבנן, פשיטא דאין ב"ד מצווין להפרישו, ובאיסורא דרבנן נמי פשיטא דאין אומרים לתינוק עשה דבר זה. ע"כ. וכן הוא נמי דעת מהר"ם אשר הביאו הריטב"א בחידושיו ליבמות (שם), וז"ל של הריטב"א שם: וי"א מרבותי' ז"ל ד דבאיסורים של דבריהם מחתינן להו חד דרגא ומאכילין אותו בידים בקטן שלא הגיע לחינוך מיהת. דהא למאן דסבר בסוגיין דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו מודה היה דבאיסורי דרבנן אינם מצווין להפרישו. אבל מהר"ם היה אומר שאין לנו לעשות דמיון זה להתיר להאכיל בידים שום איסור. עכ"ל. הרי מבואר דדעת מהר"ם היא כדעת הרמב"ם דאסור למספי לקטן בידים שום איסור, ואף איסורא דרבנן. ולפי מאי דחזינן לעיל גם מדעת המאירי נראה, שדעתו נוטה ג"כ לסברתו זו של הרמב"ם, דאסור למספי איסורא דרבנן לקטן בידים. וע"ע בחקרי לב בחאו"ח (סי' סט, דף קכג ע"א) שכתב שם דהסמ"ג (בלאוין קמח) כתב ג"כ כדברי הרמב"ם, וגם מדברי הסמ"ק (סי' רכב) נראה דהוא סובר כמו הרמב"ם. וגם הריטב"א בחי' לערובין (דף ל:) ד"ה אי אתם וכו' דחה את סברת הרשב"א, והעלה לאסור כסברת הרמב"ם. וכן הנמוק"י העלה שהעיקר כן, ושכן הוא נמי דעת הריטב"א והרא"ה [וכבר עמדנו בס"ד כאן בהערה ד' על דבר זה אשר כתב החק"ל דכן הוא דעת הרא"ה. יעו"ש], ושגם הריב"ש בתשובה (סי' שצד) העלה דאין לסמוך על סברת הרשב"א, והוסיף החק"ל שם וכתב, שגם מדברי רש"י והתוס' והרא"ש בר"ה (דף לב) ושאר הפוסקים שם גבי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע נראה שסוברים כדעת הרמב"ם.

[ובפשוטם של דברים נראה דכוונתו של החק"ל להעיר כעין אשר כתב לעיל בדבריו (דף קיט ע"ב) דמהא דפסקינן שאסור לתת לקטן שהגיע לחינוך שיתקע בשופר בר"ה שחל בשבת לפי ביאורם בסוגיה שם, ותקיעת שופר בשבת הא הוי איסורא דרבנן, ואפ"ה חזינן דס"ל שאין לתת לקטן לתקוע, ש"מ דס"ל דאסור למספי איסור דרבנן לקטן בידים. ובאמת לפי מאי דחזינן מדברי הרשב"א הנ"ל, בחי' לר"ה (ל"ג ע"א) - במהדורא החדשה דעמד בשאלה זו, ויישב, דאולי משום הכי אסרינן התם למספי לקטן, משום דלא חשיב כצורכו ממש וכו', ממילא לפי"ז אין מדברי הפוסקים שם ראיה גמורה מענין זה דס"ל כהרמב"ם, דהרי גם הרשב"א מודה התם דלא ספינן ליה לקטן. וק"ל. וגם במאי דס"ל להרב חקרי לב, לבאר בדעת רש"י דהוא עומד בשיטת הרמב"ם, עי' במשנה למלך (פי"ז מהל' מ"א הכ"ז) בד"ה ויש לדקדק, שג"כ כתב כיו"ב לבאר בדעת רש"י דס"ל כהרמב"ם, דאסור למספי לקטן איסור דרבנן בידים. ע"ש. אמנם עי' בשו"ת חתם סופר חאו"ח (סי' פג) ד"ה שוב מצאתי, שהביא שם מדברי הרשב"א דגיטין (נה ע"א) שמתבאר מדבריו דלעולם רש"י ס"ל כוותיה דשרי למספי איסורא דרבנן בידים, שכתב הרשב"א שם, פירש"י קטנה [שנשאה לכהן] אוכלת בתרומה דרבנן, וכתב ריב"א שפירש כן משום דמשמע ליה לרש"י דאפילו להאכילה בידים שרי ע"כ פירש בתרומה דרבנן. ע"כ. אמנם עיין שם במשנל"מ ובחת"ס שעמדו להקשות על דברי הרשב"א הללו דגיטין, מדברי רש"י דשבת הנ"ל (צ:) שפירש בהא דאמרינן בגמ' דאסור ליתן חגב חי טהור לקטן, שמא יאכלנו ויעבור בבל תשקצו. ופרש"י דאסור למספי ליה איסור בידים. וא"כ הרי בל תשקצו בשאר דברים המאוסים הוי מדרבנן, ואפ"ה קאמר רש"י דאסור למספי ליה לקטן בידים. ובאמת מזה עמד המשנל"מ להוכיח את עיקר סברתו דרש"י ס"ל כרמב"ם דאסור למספי איסור דרבנן לקטן בידים. אולם החת"ס שם בד"ה אין להקשות וכו' עמד ליישב ולתרץ. ע"ש.

ועכ"פ לפי מה שכתבנו בס"ד לעיל, דאיכא מהפוסקים דס"ל דבל תשקצו הוי מדאוריתא, ממילא ליכא שום קושיה מדברי רש"י דשבת הללו על אשר הביא הרשב"א משמו בחי' לגיטין, דאפשר לומר דהא דקאמר רש"י בשבת על הלאו דבל תשקצו דאסור למיספי ליה לקטן בידים, משום דס"ל דאיסור בל תשקצו הוי מדאוריתא. וק"ל. ועי' בשו"ת יבי"א ח"ג (חיו"ד סי' ג אות ו) ע"ש. ובדברי התוס' דר"ה הנ"ל, עי' בס' אבי עזרי על הרמב"ם להרא"מ שך (הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז) מש"כ בשיטת התוס'. יעו"ש].

וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ג (שם אות ג), דלאחר שעמד לבאר את דעת המהר"ם שהביא המרדכי בשבת הנ"ל, בענין עוגות שכתוב עליהם ונותנים אותם לתינוקות לאוכלם בשבת וכו', ודייק מדבריו דש"מ דס"ל כדעת הרשב"א דשרי למספי איסור דרבנן לקטן בידים. כתב לדייק עוד גם מדברי הרוקח (סי' רצו), שכתב שם, מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בחג השבועות, לפי שנתנה בו תורה וכו', ואח"כ מביאין עוגה שנילושה בדבש וכתוב עליה ה' אלוקים נתן לי לשון לימודים וכו', וקורא הרב כל תיבה והנער אחריו וכו', ומאכילין לנער את העוגה וכו' כי טוב הוא לפתיחת הלב, ואל ישנה אדם מן המנהג. עכ"ל. הרי מבואר מדברי הרוקח דס"ל, שמאכילין ביו"ט את הקטן בידים מהעוגה הזאת, אע"ג שכתוב עליה אותיות ומחיקתם הוי איסורא דרבנן, כמבואר בדברי המהר"ם הנ"ל שהביא המרדכי משום דהוא מוחק שלא ע"מ לכתוב, ואפ"ה ס"ל דשרי למספי ליה בידים, וע"כ משום דס"ל כדעת הרשב"א דשרי למספי לקטן בידים איסור דדבריהם. ע"ש. וראה עוד בערך השולחן למהר"י טייב חאו"ח (סי' שמג סק"ב), שהביא את דברי רבינו ישעיה הראשון (בשבת קלט ע"א) ועמד להוכיח משם דאיסור דרבנן שרי למספי לקטן בידים וכדעת הרשב"א. ע"ש.

נמצאנו למדים, כי אית לן בענין זה דאי ספינן איסור דרבנן לקטן בידים, מערכה לקראת מערכה. דדעת הרמב"ם, תוס' חד מקמאי (דהוא רבי משולם מבדריש בעל ההשלמה), המאירי, מהר"ם שהביא הריטב"א ביבמות (דהוא הר"מ הלוי, ואולי אין זה מהר"ם אלא הרא"ה - עי' בהערה ד' מש"כ בס"ד בזה). הריטב"א גופיה (כמבואר בחידושיו לערובין (ל א), ובחידושיו ביבמות (קיד:). ע"ש), והנמוק"י ביבמות (שם) שהסכים עם הריטב"א. ודעת מהר"ם בר ברוך שהביא המרדכי בשבת, הסמ"ג, הסמ"ק, הרא"ה הרא"ש התוס' ורש"י - לפי החק"ל, דס"ל דאסור למספי איסור דרבנן לקטן בידים. ועתה ראיתי למו"ר שליט"א בספרו הבהיר הנדפ"מ "לוית חן" (סי' שמג ריש אות קכח, עמוד רמא) שכתב שם, כי לעולם התוס' והרא"ש ס"ל כהרמב"ם, ושכן הוא ג"כ דעת המרדכי, ורבינו מאיר המעילי בספר המאורות בשבת (קכא ע"א), והגהות אשר"י בר"ה (לג ע"א), ושכן מבואר ג"כ בשו"ת תרומת הדשן (סי' קכה). ע"ש.

אמנם דעת הרשב"א, רבינו ישעיה הראשון - שהביאו מהר"י טייב בערה"ש, המהר"ם שהביא המרדכי (שהוא מהר"ם בר ברוך), והרוקח - לדעת מו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א, והרמ"ה - לדעת הערוך לנר בחי' למכות (טז:), ורש"י - לדעת החת"ס, דס"ל דשרי למספי איסור דרבנן לקטן בידים. (ונמצא לפ"ז כי בדעת מהר"ם בר ברוך איכא פלוגתא דהחק"ל ומו"ר, דהחק"ל ס"ל דדעתו כהרמב"ם ומו"ר ס"ל דדעתו כהרשב"א. ובדעת רש"י לכאורה איכא פלוגתא דהחק"ל והחת"ס, דהחק"ל ס"ל דדעת רש"י כהרמב"ם והחת"ס ס"ל דדעתו כהרשב"א).

[אולם הראת לדעת, כי לפי דרכינו במה שעמדנו להוכיח בס"ד, מצאנו לנכון כי לפי המבואר בחידושי הריטב"א ביבמות א"א לומר כדעת הערוך לנר דהרמ"ה ס"ל כהרשב"א, דהרי חזינן דהריטב"א בחי' ליבמות (שם) הביא את דעתו של הרמ"ה דס"ל כהרמב"ם, אלא א"כ נאמר כאשר הבאנו להגיה בדברי הריטב"א שם דכוונתו על רבו הרא"ה, וממילא אפשר לומר כי לעולם הרמ"ה ס"ל כדעת הרשב"א. וכן במה שכתב החק"ל לבאר ולומר בפשיטות דהרא"ה ס"ל כרמב"ם, כתבנו להעיר דהרי כל מקורו הוא ממש"כ הנמוק"י שכן הוא דעת הריטב"א בשם רבו, ואמנם הרי החק"ל ס"ל דהרמ"ה היה ג"כ רבו של הריטב"א, ואם נשאיר את הגירסא בדברי הריטב"א ביבמות דכוונתו לרמ"ה, א"כ י"ל דכוונת הנמוק"י במש"כ הריטב"א בשם רבו לרבו הרמ"ה].

ועיין עוד להרב חקרי לב שם (בסי' סט, דף קכג ע"א), שלאחר שהביא שם דדעת הרמב"ם רש"י התוס' הרא"ש הסמ"ג הסמ"ק הרא"ה והריטב"א והנמוק"י והריב"ש, וסברת כל האחרונים דלא ס"ל כהרשב"א והר"ן, כתב, דאין ספק דסברת הרשב"א אינה נכנסת לכלל ספק כדי שנאמר דספק דרבנן להקל, משום דסברת יחיד היא, ותימה על הראנ"ח והכנה"ג שצרפו וסמכו על סברת הרשב"א. וכתב ע"ז דאין דבריהם נראים, מאחר שרוב הפוסקים הסכימו לאסור וסברת הרשב"א והר"ן סברת יחיד היא. ושם (בדף קכב ע"א), כתב על דברי הרשב"א דסברת יחיד היא ולא ראינו לזולתו מי שסובר כן. ועוד כתב (בדף קיט ע"ד) דאין ליחס סברא זו דהרשב"א לשום אחד מרבותינו הראשונים, כל עוד שאינו מפורש כן בדבריהם, דסברת הרשב"א ז"ל היא יחידאה והבו דלא להוסיף עלה. ובסימן ק' (דף ריא ע"ד) ד"ה ואני תמיה, כתב, דדעת כל הפוסקים היא כדעת הרמב"ם, שאסור למספי איסור דרבנן לקטן בידים. ע"ש. הרי חזינן דהחק"ל העיד בגודלו, כי דעת רוב ככל הפוסקים דחולקים על הרשב"א. והמהרש"ם בתשובותיו ח"ב (סי' רכד אות י) כתב ג"כ כיו"ב, דכל הפוסקים חלקו כבר על הרשב"א וס"ל דאסור למספי איסור דרבנן לקטן בידים. ע"ש. [ומ"מ לפי מאי דחזינן לדעת מו"ר שליט"א אין הרשב"א והר"ן יחידים בסברתם זו, כי גם המהר"ם מרוטנבורג שהביא המרדכי והרוקח עומדים בשיטה זו, ולדעת החת"ס גם רש"י ס"ל הכי, וגם ר"י הראשון אשר הביאו מהר"י טייב ס"ל הכי. וק"ל]. עכ"פ אמת נכון הדבר די"ל שדעת רוב הראשונים הכי הוי כדעת הרמב"ם, ולא כדעת הרשב"א. וגם הלום ראיתי כי מזה עמד בס' ברית יעקב (סי' לא אות ג), להעיר על המנחת חינוך (מצוה רחצ אות ח) שכתב שם, דרוב הראשונים ז"ל סוברים כדעת הרשב"א דמותר להאכיל לקטן בידים איסורי דרבנן. ושכן כתב ג"כ בשו"ת כתב סופר חאו"ח (סי' לה) ד"ה ולדינא. ובשו"ת ברכת רצ"ה (סי' עח). ובשו"ת פני מבין ח"ב (סי' קצח אות א) ד"ה ומש"כ, דרוב הפוסקים ס"ל כדעת הרשב"א ז"ל דשרי למספי איסור דרבנן לקטן בידים. דלפי המבואר הוא להיפך, דלעולם דעת רוב הראשונים היא לפסוק בזה כדעת הרמב"ם, דאסור למספי אסור דרבנן לקטן בידים. יעו"ש.

איך שיהיה לעיקר דינא אין נ"מ בהא, דיהיה מה שיהיה, הרי דעת מרן ז"ל גופיה לפסוק בזה כדעת הרמב"ם, וכמבואר בדבריו בשו"ע או"ח (סי' שמג ס"א) שכתב שם, קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו. ולהאכילו בידים אסור, אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות. ע"כ. הרי בפשטות דדעת מרן היא לפסוק בזה כדעת הרמב"ם. וכן ביאר את דבריו שם בביאור הלכה (בד"ה מד"ס וכן וכו'), דדעתו של מרן היא לפסוק כהרמב"ם ודעימיה, דאסור למספי ליה לקטן בידים איסור דרבנן. ע"ש. וכן כתב בפשיטות ג"כ בשו"ת בית הלוי (ח"ג סי' נה אות א') דמרן פוסק בזה כהרמב"ם. ע"ש. וזה ברור ופשוט. ועי' בב"י חאו"ח (שם) דנראה דעיקר טעמיה שפסק בזה כדעת הרמב"ם, משום דגם הרשב"א שכתב בחידושיו דשרי למספי איסור דרבנן לקטן בידים, בתשובה הנ"ל (בח"א סי' צב) כתב, דכל מש"כ כן דשרי למספי וכו' הוא להלכה ולא למעשה. ע"ש. [ומ"מ עדין יש נ"מ לענין צירוף דעת הרשב"א לס"ס, ועי' בדברינו לעיל (סימן א') מה שעמדנו שם אם מצרפינן דעה יחידאה לס"ס. יעו"ש [ .מילואים
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi