למעלה
ה) ומעתה נתנה ראש ונשובה לנידון
הבעיה, כי הנה מה שנותנים להם לילדים ולנערים את השקיות הללו אשר מונח בהם הפירות
היבשים אשר יש בהם חשש תולעים, בודאי דחשיב כספינן להו בידים לפי המתבאר מדברי
המשנל"מ הנ"ל (פי"ז מהמ"א הי"ז), שרצה להקשות על
הרשב"א והר"ן מהגמ' דשבת (צ ע"ב) דעל מה שאמרה הגמ' דאם נותן
לתינוק חגב חי טהור ויש חשש שיאכלנו כך, מכשילו בלאו דבל תשקצו. ושאל המשנל"מ
דחשיב כספי ליה בידים איסור דרבנן וכו'. ועד כאן לא פליגי עליה האחרונים על
המשל"מ אלא במש"כ דלאו דבל תשקצו הוי מדרבנן. או משום דאינו נותן לו
לאכילה וכנ"ל. אבל מ"מ כו"ע מודו שאם נותן לו את החגב ויש חשש
שיאכלנו הוי כספי ליה בידים. והכ"נ בנידון דידן מה שנותנים להם השקיות עם
הפירות, המיועדים לאכילה, בודאי דהוי כספי ליה בידים. ובאמת כן מתבאר ביתר פשיטות
מדברי רש"י דשבת (שם) ד"ה דילמא אכיל, שכתב, ואפילו למ"ד קא"נ
אין ב"ד מצווין להפרישו, מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים. ע"כ. הרי דחשיב
ליה לרש"י, דמה שנותנים לו האיסור, ויש צד שיאכלנו כך, דהוי כספי ליה בידים.
וכן מתבאר ועולה בפשיטות מדברי האחרונים הנ"ל שהקשו מדברי הגמ' דיבמות (קיד
ע"א) והירושלמי דדמאי (הנ"ל), דאסרינן לתת דמאי לתינוק בידים דחשיב כספי
ליה איסורא דרבנן בידים וכו'. הרי דחשיבי ליה נמי בכה"ג כספי ליה בידים.
אמנם ראיתי למו"ר בשו"ת
יבי"א ח"ב (חאו"ח רס"י יג), שהביא שם מדברי הגאון מהר"ש
קלוגר בשו"ת קנאת סופרים (בקונטרס ההשמטות לספר שנות חיים, סי' קלד), שהרב
השואל שם הקשה לו, למה התיר [המהרש"ק] לומר לקטן למחוק השם, והרי אסור
להאכילו איסור בידים, וכתב דלק"מ שבאכילה ג"כ אינו אסור אלא רק ליתן
לתוך פיו ממש, אבל להניח לפניו והקטן בעצמו נוטלו ואוכלו אין זה בידים. וה"נ
מה שמניחים הס"ת לפניו ואומרים לו שימחוק אין זה בידים רק גרמא בעלמא, וזה
מותר לעשות ע"י קטן. ע"כ. ולכאורה ממה שהבאנו לעיל מדברי רש"י
והמשל"מ והאחרונים לא מתבאר הכי, וגם מדברי המהר"ש קלוגר גופיה
הנ"ל בשו"ת טוב טעם ודעת (מהדו"ק סי' רכ, ומהדות"ל ח"א
סי' רכג) ובחכמת שלמה בשו"ע (סי' שמג ס"א) נמי לא מתבאר כן, דלעולם גם
כשלא מכניס לפיו ממש, אלא שנותן לו בידו את האיסור, או אומר לו שיקח הוי כספי ליה
בידים. ואיברא, דאח"כ
ראיתי שם, דמהר"ש קלוגר חזר בו מדבריו אלה, בקונטרס ההשמטות לס' טוב טעם ודעת
(סי' מז), וכתב להוכיח מדברי הגמ' דיבמות הנ"ל (קיד ע"א), דאמרינן התם,
רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברה"ר בשבתא, אתא לקמיה דרבי
פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא (הנהג תינוקות זכרים ונקבות - רש"י) וליטיילו
התם, דאי משכחי להו מייתי להו, אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין
להפרישו. לימא מסייע ליה לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם, אלא מניחו
תולש מניחו זורק. ע"כ. ומדאמרינן דאי משכחי להו, ולא קאמר להו לאתויי, אלמא
דאמירה הוי כדין ספי להו בידים, ולכן אסור לומר להם בפירוש שיביאו את המפתח. וסיים
שם מהר"ש קלוגר בזה"ל: וכן אף שכמה פעמים אמרתי כהוראת הגאון רא"ז
מרגליות, והתרתי ע"י קטן (למחוק השם), עכשיו הדרנא בי, ויש לאסור לומר לקטן
למחוק השם. עכ"ל. הרי מבואר דלעולם אף מהר"ש קלוגר הד"ר הוא לכל
חסידיו, וס"ל דספי ליה בידים לא הוי דוקא כשמכניס לפיו, אלא אפילו נותן לו את
האיסור בידו או אומר לו שיקח. ע"ש.
ומינא י"ל גם הכא בנידון
דידן, דהא כשנותנים לקטנים הללו את השקיות עם הפירות, והם עומדים לאכילה מיד, חשיב
כספי להו בידים. וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ג (חיו"ד סי' ג אות ו)
שהביא שם דבשו"ת קול אליהו (חאו"ח סי' לו) ד"ה ואעיקרא, כתב להעיר
על דברי רש"י בשבת הנ"ל (צ:) שפירש בהא דאמרינן בגמ' דחגב חי טהור נמי
אין ליתן לתינוק דילמא אכיל ליה ועבר בבל תשקצו. ופרש"י דחשיב כספי ליה
בידים. ולא ירדתי לסוף דעתו, דהא אמרינן (ביבמות קיד ע"א) דבר טליא וטליתא
ולטיילו התם, דאי משכחי להו מייתי להו (למפתחות שאבדו בשבת ברה"ר), אלמא דלא
חשיב כה"ג ספי בידים, וכ"ש הכא שאינו נותנו בידו אלא בעודנו חי, ודמי
לגרמא. ע"כ. [וכן מצאתי בס"ד שהקשה על פרוש רש"י כיו"ב,
בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' קסג) ד"ה אמנם. ע"ש]. ותירץ
ע"ז מו"ר שליט"א וז"ל: ולפע"ד לא דמי כלל להתם, דשאני
התם דלא אמר ליה ולא מידי לענין הבאת המפתחות, ולא נתנם בידיהם. משא"כ הכא
דיהיב ליה בידים וחיישינן דאכיל ליה, חשיב כאילו ספי ליה בידים, ודמי למש"כ
בחי' הרשב"א (יבמות קיד ע"א) דהא דתניא לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם
או מפתח, אבל מניחו תולש מניחו זורק. קשה, דלפליג וליתני בדידה, ולימא אבל מניחו
מביא ברה"ר. וי"ל קמ"ל רבותא ברישא דלא מבעיא תלוש וזרוק שאסור,
משום שאומר לו לעבור אדאוריתא. אלא אפילו לומר הבא לי חותם או מפתח שאינו אומר לו
לעבור ממש אדאוריתא, שהרי אפשר להביא פחות פחות מד"א, אפ"ה לא יאמר לו
להביא. וסיפא נמי לרבותא דאפילו תולש שהוא עובר מיד אדאוריתא אינו זקוק להפרישו.
ע"כ. נמצא שאפילו לומר להביא, שאפשר לו להביאו פחות פחות מד"א חשיב כספי
ליה בידים, וה"נ שנותן לו חגב בידים שקרוב הדבר שימות בשעה שהתינוק משחק בו
וממעכו קצת, מש"ה שפיר חיישינן שיאכלנו לאחר מותו, וקא ספי ליה איסורא בידים.
ע"ש. (ומהגמ' דשבת (צ ע"ב) חזינן דאפילו שנותן החגב לקטן לשחוק בו חשיב
כספי ליה בידים. ע"ש. וראה גם בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' פא אות ז).
ע"ש). וממילא, ה"נ בנידון דידן דחשיב שפיר כספי ליה בידים. שהרי פירות אלו
שנותנים לקטנים הללו, עומדים לאכילה לאוכלם מיד, ויש בהם את חשש התולעים, הוי
כנותן להם איסור בידים.
ובענין חשש תולעים באלו הפירות
היבשים, הנה מרן כתב בשו"ע יו"ד (סי' פד ס"ח), כל מיני פירות שדרכן
להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת. ע"כ.
ומקור דבריו הוא ע"פ דברי הגמ' בחולין (נח ע"א) דאמרינן התם, אמר שמואל
קישות שהתליע באיביה (בעודה מחוברת - רש"י) אסורה. ופרש"י, אסורה התולעת
באכילה דכיון דמהלכת בתוך הקישות, והקישות מחוברת בקרקע "השרץ השורץ על הארץ"
קרינן ביה, אבל התליעה בתלוש לאו שורץ הוא, עד דנפיק מיניה ומהלך ע"ג הקרקע
כדמפרש בשילהי פרקין (דף סז:). ע"כ. וכן הוא נמי דעת הרמב"ם (פ"ב
מהמ"א הט"ו), והרשב"א בתוה"ב הארוך (בית ג שער ג) דכל הפירות
שדרכן להתליע בעודם מחוברים, לא יאכל מהם עד שיבדקם שאין בהם תולעת. ע"ש.
ואמנם מאידך גיסא מתבאר, דאם אין דרכן להתליע במחובר אלא בתלוש, דאה"נ שאינם
צריכים בדיקה. וכ"כ הט"ז (שם סקי"ב) דאם אין דרכן
להתליע אלא בתלוש, דאינם צריכים
בדיקה משום דאיכא ס"ס להיתרא. והיינו, ספק אם התליעו ספק לא, ואפילו אם
התליעו שמא לא פירש, ובספק ספיקא מותר אפילו בשל תורה. ולכן כתב שם, דפירות היבשים
כגון רוזינ"י (צימוקים) שדרכם להתליע בתלוש שרי לאוכלם משום ס"ס.
ע"ש. ה
וכ"כ ג"כ הכנה"ג (שם בהגהב"י סקמ"ז) דאם אין דרכן של
הפירות להתליע אלא בתלוש, יש להתירם בלא בדיקה מטעם ס"ס להיתרא. ע"ש.
וכ"פ נמי בספר לחם הפנים (שם סקי"ג), ובשולחן גבוה (שם סק"ב),
ובפרמ"ג (שם במשב"ז סקי"ב) ובזבחי צדק (שם סק"ל), ובכף החיים
לגרי"ח סופר (שם סקס"ג). ע"ש. (ועי' בצמח צדק בפסקי דינים
חיו"ד (סי' פד סקכ"ו) שכתב שם, שאין להתיר משום האי ס"ס אלא דוקא כשאוכלם
חיים, אבל כשמבשלם לא דיש לחוש שמא ע"י הבישול יפרשו. ע"ש). ואמנם כל זה
בספק אם התליעו בתלוש, דאז איכא למימר להאי ס"ס. אולם אם הם פירות שדרכם
בודאי להתליע בתלוש,
הרי הם אסורים דהא ליכא הכא אלא חדא ספיקא, שמא פירשו שמא לא פירשו, וספיקא
דאוריתא לחומרא ואין לאוכלם עד שיבדקם. וזה ברור.
והנה בפירות היבשים דנידון דידן,
אם באמת הוה לן צד לומר דדרכן להתליע כשהם מחוברים, או שדרכן להתליע בודאי בתלוש,
דהוה ליה ספיקא דאוריתא לחומרא, היה פשוט שאסור למספי להו לקטנים הללו את פירות
אלו וליתן להם דדילמא יאכלו אותם בלא בדיקה, ונמצא מכשילם באכילת איסור. ולא מבעיא
לפי דעת הרמב"ם דפסק מרן כוותיה דאף באיסור דרבנן אסור למספי להו בידים, אלא
אף להרשב"א אסור, דהרי הכא הוי חשש איסור דאוריתא, עי' בפרי תואר (סי' פד
סקט"ו) שכתב שם, דכל שהוחזק בפירות שיש בהם תולעת וצריך בדיקה, אסורים דבר
תורה, דאפילו למ"ד ספיקא דאוריתא לחומרא מדרבנן, כאן יודה דאסור דבר תורה
כשהוחזקו, משום דאיכא הכא חזקה ובכה"ג אף לדידהו הוי לחומרא מדאוריתא.
ע"ש. ומה גם דהרי הרשב"א גופיה הוא מרא דשמעתתא, דכל ספיקא דאוריתא הוי
לחומרא מדאוריתא, כמבואר בדבריו בתורת הבית (בית רביעי שער ראשון בדיני התערובות, דף
יא ע"ד), ובחי' לקידושין (עג ע"א) ע"ש. א"כ אף להרשב"א
דס"ל בעלמא דשרי למספי איסור דרבנן לקטן בידים, יודה הכא דאסור כיון דאיכא
הכא לתא דאיסור דאורייתא. וק"ל.
אמנם ענין זה של התולעים בפירות,
לאו מילתא פיסקתא היא, דכבר כתב החכמת אדם (כלל לח סכ"ג), כי אין כל המדינות
שוין בזה בענין התולעים, דיש מקומות שהם מוחזקים שיש בפירותיהם תולעים, וצריך
לבודקן. ויש מקומות שלא. ע"ש. וכיו"ב מתבאר ג"כ מדברי שו"ת
צמח צדק (סי' נב), שכתב שם להתיר המרקחת של פירות שקונים מהגויים, משום דרגילין הם
לפתוח ולבדוק הפירות, ועוד שיש שישים נגד התולעת, ועוד דע"פ רוב נעשה מאותן
שזיפים שנתבשלו בסוף הקיץ ואין התולע מצוי בהם. ע"כ. הרי דהדבר תלוי ג"כ
בזמן עונת השנה. וראה גם בים של שלמה עמ"ס חולין (פ"ג סי' קג) שג"כ
מבואר בדבריו כעין זה, שכתב שם, דבזמנו נהגו לעשות מרקחת מגודגדניות משום שלא היה
מצוי בהם תולעים. יעו"ש. וראה גם בפרי תואר (סי' פד סקט"ו) שכתב, בארצנו
במערב כל מיני פירות דרכן להתליע במחובר, גפן תאנה זית וגם רימונים, וכל הזרעונים
מתליעים תיכף במחובר, ואפילו האורז מוחזק בתולעים, והגם שאינו מתליע אלא בתלוש
תולעיו רוחשים בחוץ וכו' ולכן אין לאכול מהדברים הנזכרים אלא אחר בדיקה גדולה.
ע"ש. וראה גם בבאר היטב יו"ד (סי' פד סקי"ז) שכתב שם, ומ"מ
הכל משתנה לפי המקום ולפי הזמן, שיש שנים שמתליעין ויש שאין מתליעין, לפיכך בעל
נפש יחוש לעצמו שלא יבוא להכשל באיסור דאורייתא, וראיתי אנשי מעשה שלא נהגו לאכול
רזיינ"ן ולא מאלינ"ש ואורז. עכ"ל. ע"ש. וכן מבואר כיו"ב
נמי בדברי הפרי מגדים יו"ד (סי' פד במשב"ז סוס"ק יא) דהכל תלוי לפי
הזמן וכו'. יעו"ש. וראה עוד בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק (ח"ב סי'
מו) שג"כ כתב שם כיו"ב, דהכל תלוי במציאות אם דרכו להתליע או לא, ולכן
אף בפרי שלא היה דרכו להתליע ועכשיו נודע שדרכו להתליע, בודאי דצריך בדיקה.
ע"ש. וראה גם בביאור הגר"א ביו"ד (סי' פד סקכ"ב). ע"ש.
ובזמנינו עכשיו, שרוב ככל הפירות
היבשים באים מערי טורקיה ויון, אשר שם הם מומחים בתעשית הפירות היבשים. המציאות
מוכיחה שברוב סוגי הפירות לא מצוי תולעים. דכנראה בקיאים הם אימתי לקטוף הפירות
מהעץ, טרם שיתליעו, וכעין אשר כתב הצמח צדק הנ"ל (סי' נב) בענין מרקחת הנלקח
מהגויים, דיש להתירו משום דע"פ רוב נעשה מאותם שזיפים שנתבשלו בסוף הקיץ ואין
התולע מצוי בהם. ובפרט אותם פירות יבשים שפותחים אותם להוציא הגלעין מתוכם (כגון
משמש אפרסק וכדו'), שכמעט לא מצוי בהם תולעים כלל, משום שבעת הפתיחה אם מוצאים בו
איזה תולעת וכיו"ב משליכים הם את הפרי, הן משום שמירת חוקי הבריאות דהמדינה,
ולא מרעי לאומנותיהו, והן משום שלא יגרם מחמת זה קלקול לשאר הפירות המונחים עם פרי
זה, ולכן מקפידים להשליך הפירות המקולקלים. וא"כ פתיחה זו של הפרי היא גופא
הוי בדיקה, כעין מש"כ הפרי מגדים ביו"ד (סי' פד בשפתי דעת סקכ"ב),
דבדיקת השזיפים היבשים היא ע"י שפותחים כל שזיף מבפנים לשנים. ע"ש. וראה
גם בכה"ח יו"ד (סי' פד סקס"ח), שביאר כיו"ב מש"כ מרן
בב"י בשם הרשב"א דהתמרים מכיון שהרחש מצוי בהם בעודם מחוברים לקרקע, לא
יאכל מהם בלא בדיקה. דהיינו שיפתחם ויראה מקום הגרעין כי שם מצויים התולעים וכן
בזיתים. ע"ש. והכ"נ הכי הוי. וגם לכאורה יש לצרף ולומר הא דהביא בבינת
אדם (שער אור"ח סי' לו) בשם המו"צ הזקן דווילנא שכתב שם, דכשם שמבואר
בשו"ע יו"ד (סי' פד ס"ח) דפרי שדרכו להתליע במחובר אסור לאכול ממנו
עד שיבדוק, ואם שהה הפרי אחר שנתלש י"ב חודש אוכל ממנו בלי בדיקה, שכל בריה
שאין בה עצם אינו מתקיים י"ב חודש ונעשה עפר, [והוא כאשר ביאר הפר"ח (שם
סקכ"ג) דהיינו טעמא די"ב חודש, דלמאי ניחוש לה, אי לתולעת הגדל במחובר
הרי הוא כעפרא ושרי, ואי לתולעת שגדל בתלוש כל זמן שלא פירש שרי. ע"ש]. ולכן
ה"ה אם מניח
הפירות בתנור חם מאוד, כדרך שמחממים לאפות בו פת, דמועיל כמו י"ב חודש שמחמת
החום הגדול הם נשרפים וחוזרים לעפרם. ע"ש. וכיו"ב מבואר ג"כ
בשו"ת תורת נתנאל לבעל הקרבן נתנאל (סי' לח) שנשאל שם אודות הכוסמת שקוצרים
אותה כרמל, ומיבשים אותה בתנור, ואח"כ טוחנים אותה, וידוע דיש בה תולעים,
והורה להתיר משום שע"י חום התנור הם מתיבשים ונעשים לעפר ע"ש. וגם מדברי
הרב שואל ומשיב מהדו"ק (ח"ב סי' מו) מתבאר דס"ל כיו"ב, שהביא
שם בפשיטות את דבריו של הבינת אדם מהמו"צ הזקן דחום התנור שורף את התולעים.
ע"ש. וה"נ לכאורה יש לומר בפירות היבשים הללו דהרי הדרך ליבשם היום הוא
ע"י חום התנורים, וגם יש אופנים אשר מיבשים אותם ע"י חומצה חריפה וחזקה
מאוד, (וכאשר נודע לנו מפי מגידי אמת), כך שאפשר לומר שאם היה שם בפרי איזה תולע
נכחד ובטל טעמו לעפר. הן אמת דא"א לסמוך על דבר זה בלבד, כי לפי המבואר בבינת
אדם בעינן שיהיה חום התנור חם מאוד, כמו שסיים שם הוא גופיה, דכ"ז שמועיל חום
התנור הוא דוקא בתנור חם מאוד כמו שמסיקין אותו לאפות בו פת. אבל מה שנוהגין להניח
בתוכו לאחר שהוציאו הפת מן התנור, זה לא מהני בכל גווני לומר שנשרף. ע"ש.
[ולפי מה ששמענו ממגידי אמת היבוש הנעשה לפירות בתנור הוא בערך בחום 70 מעלות
צלז', פחות או יותר, וחום זה אינו כ"כ גדול כחום שמסיקין התנור לאפית הפת.
וק"ל].
ומה גם שדברים אלה שהביא הבינת
אדם, אינם מוסכמים לכו"ע. דהנה הגאון מהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם
ודעת מהדו"ק (סי' קכב), עמד להעיר על דברים אלה, שמהני היבוש בחום בתנור כמו
י"ב חודש. והניף ידו בשנית במהדורא תנינא בקונטרס אחרון (סי' נג) להעיר בזה
עוד. ע"ש. וראה גם בס' דברי יוסף (סי' תקמג) שג"כ עמד להעיר על דברי
הבינת אדם, והעלה ג"כ דלא מהני היבוש בתנור כי"ב חודש. ע"ש. וגם
בשו"ת רמתיים צופים חיו"ד (סי' לא אות ח), האריך בדבר זה אם באמת אפשר
לסמוך על היתר זה, לומר שהתולעים נשרפו מחום התנור. וסוף דבר העלה, דאין לנו ראיה
משום פוסק, שחום התנור יפעול בגופם של התולעים לעשותם כעפר. ואף שנתיבשים ע"י
התנור, מ"מ עדין נשארים הגוש והעצם של התולעים, ומה מועיל זה שנתייבש
הלחלוחית שבהם, כיון דמ"מ עדיין הבריה קיימת. ע"ש. וראה גם בשו"ת
עמק הלכה חיו"ד (סי' לד), ובשו"ת עמודי אש (בקונטרס
דיני אסור והיתר סי' יג אות י)
שג"כ כתבו להשיג על הוראת המו"צ שהביא הבינת אדם, וכתבו דהוראה זו לאו
דסמכא, וליתא להך פיסקא ואין לסמוך ע"ז כלל. ע"ש. וגם בשו"ת תשובה
מאהבה (ח"ג סי' של) כתב כיו"ב, דכל בעל נפש לא יסמוך על היתר זה לכתחילה.
ע"ש. וע"ע בכריתי ופליתי (סי' פד סק"ז), שעמד לחלק בין תולעים
קטנים הנקראים מילבי"ן, דבהם מועילה בדיקה זו של התנור חם דמשום שהם קטנים הם
נשרפים ע"י החום ונעשים אפר, לבין תולעים יותר גדולים שלא מועילה בהם בדיקה
זו. ע"ש. וע"ע בדרכי תשובה (סי' פד ס"ק קב), מש"כ בזה עוד.
ע"ש. וראה גם בשו"ת שבט הלוי וואזנר ח"ה (סי' פו אות ב).
יעו"ש.
ובר מן דין, עוד יש להוסיף ולומר,
דהנה בדרכי תשובה (שם) עמד להעיר על מש"כ בשו"ת שואל ומשיב הנ"ל
מהדו"ק (ח"ג סי' מו), שכתב ללמוד מיסוד זה של המו"צ הזקן שהביא
הבינת אדם, להקל ג"כ בענין כבד המלא בתולעים שאם צולים אותו בתנור יש להתירו,
משום דהתולעים נתיבשו מחום התנור ונעשו לעפר. והקשה ע"ז הדרכ"ת (שם),
וז"ל: לפענ"ד הפריז על המידה להקל יותר מדי בזה שהחוש מעיד שגם הבינת
אדם מודה להחמיר בזה, דדוקא בדבר יבש שנותן בתנור, אז שייך סברתו. משא"כ בכבד
שהוא מלא דם ולחות, ואף אם נותנים אותו לתנור לא מתייבש התולע כלל מחמת הלחלוחית
אלא נעשה כעין טיגון, וע"כ אין לסמוך על דבר זה להקל אפילו לסניף, ומה גם
דהבינת אדם גופיה כתב שם להדיא, לחלק כיו"ב. שכתב שם, דדוקא הנמלים שעל הפת
מלמעלה הם נימוחים בתנור כשהוא חם מאוד, אבל אותן התולעים שנילושו בתוך הפת הם לא
נשרפים ולא נימוחים בתנור מחמת רטיבות הפת. וכן מבואר כיו"ב בשו"ת רב
טובך (ח"ב סי' נה) שכתב שם, דאם יש חשש שנתערב הזרעונים של הקימ"ל
שמפזרים ע"ג הלחם, בתוך הלחם עצמו, אין לסמוך על הקולא של המו"צ הזקן
שהביא הבינת אדם, משום ששם הוא מקום לח ואינם נשרפים. עכת"ד. ע"ש. ומינא
י"ל גם בנידון דידן דהרי הפירות היבשים הללו אינם מתיבשים כ"כ כחרס
הנשבר, אלא עדין נשאר בהם לחלוחית כל שהוא, וא"כ עדין איכא למיחש שלא נשרף
התולע שבו ונהיה לעפר.
מ"מ כאמור אין אנו באים
לסמוך על סברא זו בלבד, אלא עיקר הדברים די"ל כאן היות והפירות הללו אינם
מוחזקים כדרכם להתליע במחובר, ומהטעם הנ"ל דהעוסקים במלאכה זו מומחים להורידם
מן העץ טרם שמתליעים. (ובשגם כאמור כי כיום יבוש הפירות נעשה ע"י חום תנורים
או הטבלתם בחומצה תיכף ומיד סמוך לקטיפתם, וגם בקיאים לשמר אותם לאורך זמן,
ובניגוד לזמן קדמון אשר היו מיבשים אותם בשמש, שיבוש בדרך זו ע"י חום השמש
גורם לפעמים שמחמת ריבוי השהיה לשמש וגם היותו גלוי לכיפת השמים, שפירות אלו
יתליעו. ועי' גמ' ביצה (כו ע"ב). יעו"ש, וק"ל). וא"כ אולי
בכה"ג דאינם מוחזקים כ"כ במתולעים, שפיר יש לסמוך כסניף על סברא זו
דהמו"צ הזקן. ובפרט שמטבילים אותם ג"כ בחומצה חריפה, ובהכי יש לומר דאם
היה שם איזה תולע הוא מת ונפגם והיה טעמו לעפר. וזכר לדבר יש להביא, ממאי דחזינן
להגאון מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה במנהגי ק"ק ארגיל (בענין איסור
תערובת ושאר איסורי מאכלות ס"ו) וז"ל: ובעדשים נוהגין איסור [שהם בחזקת
שיש בהם תולעים], אמנם אמר מורי ז"ל דבעדשים נוהגין היתר ע"י מליחה.
ע"כ. ופירש בדרכ"ת (סי' פד ס"ק קב) את דבריו, דהיינו שע"י
המלח התולעים נימוחים. ע"ש. ומינה יש לומר ג"כ הכא בנידון דידן, דאם נמצאים
איזהו תולעים, הרי הם נימוחים ונעשים לעפר ע"י החומצה החריפה הזאת. איברא
דעצם דבריו אלו של מהר"י עייאש אינם מוסכמים לכו"ע, עי' בס' בית דוד
חיו"ד (סי' כד בהגהב"י אות כט) שהעתיק שם תשובה מרבני ירושלים ששאלו מהם
אנשי עיר לארסו וז"ל: לפי שיש במחנה קדשם איזה אנשים מסופקים בדבר הזה, ועלה
בדעתם להתירם ע"י מליחה ב' וג' ימים כמנהג כל ישראל, ומצאה ידם באמרם
שע"י המלח נימוחים התולעים, אבל לשמע אוזן צר לנו מאוד כל הדבר הזה כי מי הוא
זה שיכול להכנס בעובי הקורה בדבר תורה, באיסור ה' לאוין וכו'. והשיבו חכמי ירושלים, שנכונים דבריהם,
ואין ממש במנהג וחלילה לסמוך להקל, דאין לטעות שהתולעים נימוחו בהמלח בב' וג' ימים
כי אין ראיה זו מוכרחת, כי הלא אנו רואים שהתולע של ירקות המה מכוסים מב' צדדים
בתוך העלין במלח, ואפ"ה אין כח בהמלח להמחותם, ועוד כי לא כל התולעים שווים,
יש מהם קשים ויש מהם רכים, ועינינו רואות בהתולעים שבזתים וכיוצא הגם שהם כבושים
במים ומלח אפ"ה אחר עבור כמה חודשים נמצאים התולעים בתוכם כמו שהם חיים.
ע"כ. ומתבאר מדברי מכתב זה, דפשיטא להו לחכמי ירושלים שאין ממש במנהג זה,
ואין לסמוך על כך שהתולעת תהיה נימוחה ע"י מליחה. והביא למכתב זה ג"כ הדרכי
תשובה (בסי' פד סס"ק קב), וכתב שם עוד שכיו"ב מבואר ג"כ בשו"ת
בן אברהם (סי' נ אות כז), שהביא את דבריהם של רבני ירושלים שקראו תגר על שמועה זו,
והעלה שכן הוא העיקר לדינא. ובמקום שנהגו להקל בזה, לסמוך על שהתולעים נימוחים
ע"י המלח יש לבטל מנהגם, וישתקע הדבר ולא יאמר. ע"ש. ומ"מ אולי
י"ל דשאני כח החומצות הנ"ל דחריפים הם יותר מן המלח, ובכוחם שפיר להמית
התולע ולפגום את טעמו לעפר. ונמצא דעיקר החשש הוא שמא יתליעו הפירות אח"כ
בתלוש, ובהא איכא ס"ס להיתרא שמא יתליעו שמא לא, (דהרי אינם מוחזקים להתליע
בודאי בתלוש, שהרי מורחים עליהם היום חומצה של חומר משמר וספק אם הם יתליעו), ואף
אם יתליע שמא לא פרש, ושרי.
והן אמת, דבעלמא מנהגנו לבדוק
הפירות היבשים בכל גווני מהיות טוב, מ"מ לענין הנערים הללו טוב וראוי שקודם
נתינת השקיות הנז' לידיהם יכריזו הממונים ויודיעו להם שלא יאכלו מהפירות היבשים
הללו עד שיבדקו אותם כנהוג, והקטנים יבקשו מהוריהם או מאדם גדול שיבדוק להם הפרי
קודם אכילתו, ואז גם לו יצוייר שיהיה אחד או שניים מהם אשר יאכלו את הפירות בלי
לבודקם, ליכא למיחש משום הספיקות הרבים אשר נערמו לפנינו. ועי' היטב בשו"ת
חתם סופר (חיו"ד סי' עז) ודוק מינה ואוקי באתרין. יעו"ש היטב. וראה גם
בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קכד), ובפתחי תשובה יו"ד (סי' פד
סק"ה). ע"ש. וראה גם בדברי הט"ז הנ"ל (שם סקי"ב),
ובחידושי הגרשוני בגליון השו"ע שם (סי' פד בט"ז הנ"ל) ד"ה כל
מיני פירות. יעו"ש.
וגם יש להוסיף ולומר דאע"ג
דגבי הגדולים נקטינן דראוי להם לבדוק כל פרי אף שאינו מוחזק כנגוע בתולעים, אמנם
אין זה מעיקר דינא אלא רק מהיות טוב וכנ"ל, וממילא כל כי הא הוי כמ"ש
מרן בב"י או"ח (סי' רסט ד"ה והמקדש) דאע"ג דלדינא נקטינן כדעת
הרמב"ם דאסור למספי איסור דרבנן בידים לקטן ודעת הרשב"א והר"ן דחויה
היא מכל וכל, מכל מקום כתב מרן שם דבדבר דאיכא פלוגתא דיש אוסרים ויש מתירים,
ונהגו לאסור כדברי האוסרים, כהאי גוונא נקטינן להקל גבי קטנים כדברי המתירים ושרי
לספויי להו לכו"ע. ע"ש. ולכן ה"נ י"ל כן דאע"ג שהגדולים
נוהגים בזה להחמיר לקטנים יש להקל ובפרט במקום דחק וצורך. וע"ע לגאון עוזינו
אור היר"ח בחקרי לב (חאו"ח סו"ס סט, דף קכג ע"א) מש"כ
לעורר על דברי מרן הללו שבב"י. ויש להשיב על דבריו, ואכמ"ל.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi