למעלה
י) ולכאורה עוד צד יש לצרף כאן לקולא, דהנה מדברי התוס' בפסחים (פח ע"א) ד"ה שה לבית מ"מ, שכתבו לבאר שם הא דאמרינן בגמ', יתום ששחטו עליו אפוטרופוסין יאכל במקום שהוא רוצה. ואמרה הגמ' שמעת מינה יש ברירה, אמר רבי זירא שה לבית מ"מ. וכתבו התוס', פירוש משום דשה לבית לאו דאוריתא, והכי אית ליה לר"ז גופיה בפרק אין בין המודר (נדרים דף לו ע"א). ואם תאמר והיאך מאכיל פסח שלא למנוייו (למ"ד דבעינן למנוייו מדאורייתא), נהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, לספות לו בידים אסור, כדאמר בפרק חרש (יבמות דף קיד ע"א). ואור"י דהתם ילפינן מלא תאכלום, ולא אסור אלא דומיה דשרצים ונבילות, אבל כה"ג דאיכא חינוך מצוה שרי. ע"כ. ובפשוטם של דברי התוס' הללו מתבאר, דהיכא שעושים לצורך חינוך הקטן, שרי למספי ליה בידים אפילו איסורא דאוריתא. ובאמת כן מתבאר ג"כ מדברי המג"א (סי' שמג סק"ג) שכתב שם, כתב רבינו ירוחם דכל דבר שהוא משום מצוה ספינן ליה לקטן בידים, כגון שמחנכים אותו לתקוע בשבת. וכ"כ הג"א בר"ה, וכ"כ התוס' בפסחים דף פח, דמותר להאכיל פסח לקטן אע"פ שלא נמנה עליו, כיון שהוא לחינוך מצוה. ע"כ. ומדסתם המג"א דבריו, משמע דגם באיסורא דאוריתא ספינן לקטן בידים, לצורך מצוה. הן אמת דמדברי שאר האחרונים מתבאר, דאין דעתם מסכמת לזה, דהנה החתם סופר בהגהותיו לשו"ע אור"ח (שם) כתב, דלפי דברי הר"ן בנדרים (לו ע"א) שכתב, דמן התורה אין קטנים צריכים להמנות בשה עם בני חבורה, דאע"ג דאין הפסח נאכל אלא למנויו הנ"מ בראויין להמנות עליו, אבל קטנים דלאו בני הכי נינהו, אוכלין אע"פ שלא נמנו. וא"כ לפ"ז אין דברי התוס' מוכרחין, דשרי למספי ליה לקטן איסור דאוריתא לצורך חינוך. וכיוצ"ב כתב ג"כ בתשובותיו חאור"ח (סי' פג) ע"ש. וראה גם בכסף משנה (פ"ה דקרבן פסח ה"ו) שהביא מכילתא דמוכח מינה כהר"ן, וראה גם בדברי מהר"י קורקוס על הרמב"ם (שם ה"ז). יעו"ש. וראה גם בכריתי ופליתי (בקונטרס הספיקות שבסוף הספר, סעיף יז) שג"כ כתב כיוצ"ב, דעמד להעיר שם על המג"א שהביא את תירוץ התוס' להלכה, דמבואר מיניה דשרי למספי איסורא דאוריתא לקטן בידים לצורך חינוכו במצוה. דלפי המבואר בר"ן דנדרים הנ"ל, ליכא ראיה, דהרי מדאוריתא מותר לתת לקטן מקרבן פסח שלא למנויו. ע"ש. וגם בדבריו בכריתי ופליתי (בריש סימן קא) ד"ה ויש לזה ראיה, עמד ג"כ לדחות את דברי המג"א, דלעולם אסור למספי לקטן איסורא דאוריתא גם לצורך מצוה. ע"ש. וראה גם בדעת תורה למהרש"ם (סי' שמג ס"א) ד"ה ובדין אי ספינן וכו', שהביא עוד ראיה מהגמ' דנזיר (כט ע"א) דאמרינן התם, והרי אכיל כהן מליקה, ולכאורה הרי י"ל דנותן לכהן קטן, ואע"ג דאיכא איסור דאוריתא דנבילה, מ"מ הרי אכילת קרבן מצוה. אלא על כרחך לומר דאסור לספות לקטן איסור דאוריתא, אע"פ שיש בו משום חינוך מצוה. ע"ש. וראה עוד בדברי הגאון רע"א בדרוש וחידוש (במערכה ח במסכת חגיגה) שג"כ עמד לדחות שם את דברי המג"א, דהא מנא ליה, שהרי לא מצינו שהותר מחמת חינוך אלא איסור דרבנן, אבל לא דאוריתא. ע"ש. וראה גם במנחת חינוך (סוף מצוה ז), ולגאון הנצי"ב במרומי שדה חגיגה (ב ע"א) מש"כ בזה ג"כ. ע"ש. וראה גם בשו"ת עונג יו"ט חיו"ד (סי' צו) ד"ה ובזה מיושב, מש"כ לתרץ בטוטו"ד על קושית התוס', וממילא לפ"ז אין ראיה לומר דשרי למספי לקטן איסור דאוריתא משום חינוך. ע"ש.

וראה גם במשנה למלך בהל' מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז), שהביא שם את דברי התוס' דפסחים הנ"ל וכתב ע"ז, כי דבריהם צריכין תלמוד. ע"ש. ונראה שכוונתו להעיר כדברים הנ"ל, דאיך יש להתיר למספי לקטן איסורא דאוריתא בידים לצורך מצות חינוך. ובאמת כן ביאר ג"כ בס' יד דוד עמ"ס פסחים (פח ע"א) את דברי המשנל"מ במש"כ שדבריהם של התוס' צריכין תלמוד, והיינו דמנא להו להתיר האכלת קטן בידים איסור דאוריתא לצורך חינוך. ע"ש. והנה ראיתי למו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ב (חאור"ח סי' יג אות ד), שעמד ליישב את דעת התוספות בפסחים על פי מש"כ הרמב"ם (בפי"א מהל' שכירות ה"ו), שאפילו היה השכיר קטן נשבע ונוטל. וכתב ה"ה דה"ט שלפני התקנה היה לו לשכיר ליטול בלא שבועה, ומכיון שלא נתקנה השבועה אלא להפיס דעתו של בעה"ב כשהשכיר קטן לא הפסיד דינו, אף שאינו בר עונשין ואין בשבועתו לשוא עונש, מ"מ משביעין אותו לאיים עליו. והקשה ע"ז המשנל"מ שם, שזהו דבר תימא למסור שבועה לקטן שהרי אסור למספי ליה בידים, וזה כיון שאינו יודע חומר השבועה הו"ל כאילו נמסר לו שבועת שוא. ע"כ. וכתב הפרמ"ג באור"ח (סי' שמג במשב"ז סק"א) שי"ל דהרמב"ם ס"ל דהאיסור להאכילו לקטן בידים בשאר איסורים, חוץ משרצים ודם וטומאה דכתיב בהו איסורא בהדיא, אינו אלא מדרבנן, ולא הווי מדאוריתא. והם אמרו בכאן להפיס דעתו של בעה"ב ולאיים על הקטן. ע"ש. ולפ"ז כתב מו"ר שם, דיש לומר שהמשנל"מ לשיטתיה אזיל דס"ל דאסור למספי מן התורה לקטן בידים בכל האיסורים, אך התוס' בפסחים ס"ל כדעת הרמב"ם, שבשאר איסורים אינו אלא מדרבנן, ובמקום שיש חינוך למצוה כגון קרבן פסח הם אמרו להקל. עכת"ד. ודפח"ח. ע"ש. וראה גם בדברי מו"ר בס' לוית חן (סי' שמג אות קכח, סוף עמוד רמג). ע"ש. [וראה עוד בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק (חאבהע"ז סי' עה) ובמהדו"ת (חאו"ח סי' א), שג"כ מבואר בדבריו כדברי הפרמ"ג, דכל האי איסורא דאסור למספי ליה לקטן בידים דבר איסור של שאר איסורין, אינו אלא מדרבנן. ע"ש. וראה גם בדעת תורה למהרש"ם (סי' שמג ס"א) ד"ה ולהאכילו בידים אסור, ובשו"ת כתב סופר חאור"ח (סי' מז), ובשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' סב), וראה גם באור שמח על הרמב"ם הל' מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז) ד"ה ודע, מש"כ בזה. ע"ש. וע"ע בשו"ת בית יצחק שמעלקיס חאור"ח (סי' ד אות ד. וסי' כט אות ח. וסי' מה אות ז), ובאמרי בינה (דיני שבת סי' ח) ד"ה ובזה מיושב, ובקרן אורה עמ"ס יבמות (קיד ע"א) ד"ה והרשב"א, ובערוך לנר ביבמות (עא ע"א) ד"ה קטן ערל, ובחקרי לב חיו"ד (בהל' אבל סי' קמה) ד"ה ונ"ל ראיה לזה, ובשו"ת בית הלוי (ח"א סי' יג אות ז), ובשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' פא אות יט), ובאמרי משה (סי' יג אות א) שעמדו שם בביאור כוונתו של המשנל"מ הנ"ל במה שכתב על דברי התוס' דפסחים שדבריהם צריכים תלמוד, ובמה שכתבו ליישב שם את דבריו. יעו"ש].

ומעתה הכי נמי יש לומר בנידון דידן, דבהיות ועיקר ענין זה שנותנים לקטנים ולנערים הללו את הפירות, הווי לצורך חינוכם במצוות, כדי למשוך אותם שיבואו להשתתף במעמד הזה לחזקם בתוי"ש. [וגם כדי לחנכם שידעו לברך על כל פרי, ברכתו הראויה לו]. א"כ יש לומר דהוי כי הא דחזינן לדעת התוס' והרמב"ם והאחרונים דס"ל, דשרי למספי לקטן בידים איסורא דאוריתא כדי לחנכו במצוות. דלכאורה לא גרע הכא ממאי דחזינן מתשובת החתם סופר הנ"ל (ח"ו סי' יג), שהתיר לתת לקטן לטלטל מפתח של ביהכ"נ בשבת, בתנאי שישב שם אח"כ בביהכ"נ. משום דהוי האכלתו באיסור לצורך מצוה של חינוכו ללכת לביהכ"נ, והכ"נ יש לומר דהוי לצורך חינוכו שיבוא לביהכ"נ ולבית הועד לשמוע דברי תורה ומוסר. וראה גם בשו"ת חתם סופר (חאור"ח סי' פג) שנשאל שם, אודות קטן שוטה רח"ל שרוצים למסור אותו לבית חינוך של שוטים, והיות ומוסד זה מוחזק ע"י גויים, יאכילוהו שם נבילות וטריפות, האם שרי למוסרו לשם. והשיב החת"ס, כי מעיקר דינא נראה דמותר למוסרו לשם, על אף חשש זה שיאכילוהו שם נבילות וטריפות. דנהי נמי דאסור למספי ליה לקטן איסורא בידים, ונאמר דהמסירה של הקטן למקום זה חשיב כספי ליה, מ"מ הרי ע"י שיחנכו אותו שם בדעת ובחכמה, יוכל בסופו של דבר לעמוד על דעתו, ולהגיע לכלל ישראל שיוכל לקיים את כל מצוות התורה, ולכן חשיב ליה כספינן ליה איסורא בידים לצורך מצוה, של חינוכו למצוות. ע"ש. וראה במה שנכתוב לעורר ע"ז לקמן. [וראה גם בשו"ת אגרות משה חאור"ח (ח"ב סי' פח) שכתב שם נמי כיו"ב דשרי למסור בת חסרת דעת רח"ל למקום חינוך של גויים וכו', והוסיף וכתב שם, דהיות ובנידון דידיה שם, הווה מיירי שהיה קשה לאב לטפל בבת ההיא, והדבר גורם לו צער גדול וסכנה רח"ל, כתב ע"ז האגרות משה, דלכן אפילו נימא דחשיב כספי ליה בידים, מ"מ הרי לא נאמר על מצוה זו דין יהרג ואל יעבור, ולכן שרי למספי לה אפילו איסורא בידים. ע"ש. עכ"פ הא חזינן דשפיר קאי נמי בשיטת החת"ס. וראה גם בזה באמרי בינה דיני שבת (סי' ט), יעו"ש].

הא חזינן מדברי החתם סופר הללו, דחשיב ליה שפיר צורך מצוה מה שמחנכים את הקטן לטווח רחוק, שיוכל לקיים את מצוות ה' ותורתו, ומשום הכי משרא שרי למספי ליה כבר עתה איסורא בידים. והכ"נ יש לומר בנידון דידן, דמה שמקבצים את אלו הילדים והנערים הי"ו, ללמדם דעת ומזימה בתורת ה' התמימה ובמצוותיו, אשר בעה"י יוליד בהם פירות ופירי פירות, לאהבת השי"ת ולתורתינו הקדושה, חשיב ליה בודאי כצורך מצוה, וממילא שרי למספי ליה איסורא בידים. ובפרט שאין זה האכלת איסור ממש, אלא רק חשש רחוק שמא ואולי יש תולעים בפירות יבשים אלו. וק"ל.

והן אמת כי ראיתי בחקרי לב (הל' אבל סי' שעג - קמה) ד"ה אך את זה וכו', שעמד להעיר שם, דהנה מדמפרשינן בגמ' דנדרים (לז ע"א) הא דתני, דהמודר הנאה מחבירו מלמדו מדרש הלכות ואגדות, אבל לא ילמדנו מקרא, ואמרה הגמ' מקרא מ"ט לא ילמדנו דקמהני ליה, מדרש נמי קמהני ליה. אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא ואין נוטלין שכר על המדרש. מאי פסקא, הא קמ"ל דאפילו במקום שנוטלין שכר, על המקרא שרי למשקל, על המדרש לא שרי למשקל. מאי שנא, מדרש דלא דכתיב וכו' מה אני בחינם אף אתם בחינם, מקרא נמי בחינם, רב אמר שכר שימור, ושמואל אמר שכר פיסוק טעמים, ומקשינן בגמ' תנן לא ילמדנו מקרא, בשלמא למאן דאמר שכר פיסוק טעמים היינו דלא ילמדנו. אלא למאן דאמר שכר שימור, גדול בר שימור הוא, בקטן קתני. וכתבו הראשונים דאע"ג דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, מ"מ לספויי ליה בידים אסור, וע"כ אסור ללמדו. ע"כ. והקשה החק"ל, דלפי דעת התוס' בפסחים הנ"ל (פח ע"א), דמבואר מינייהו דלצורך מצות חינוך שרי למספי לקטן איסורא בידים. א"כ מאי משני, הרי כיון דאיכא בכך דמלמדין אותו תורה מצות חינוך, כמש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' ת"ת דמצוה על כל חכם ללמד תורה לקטנים, א"כ אין כאן איסור לספויי ליה בידים, ומדוע אסור ללמדו לקטן. וכתב ליישב, דאפ"ל כי לעולם ללמדו אה"נ דשרי מה"ט, והא דאסרינן התם, הוא בעת שאינו מלמדו דאיכא שכר שימור ונמצא דמהנהו בלי צד מצוה כלל, ולהכי פסיק ותני לא ילמדנו מקרא. אלא דאכתי ק"ק הרי בעת הלימוד דמהנהו בעת ההיא בשכר שמירה שרי כיון דאיכא חינוך מצוה, א"כ הואיל והותר השימור בעת הלימוד, יותר נמי בלא עת הלימוד, דהכשר לימוד הוי, שיהיה מצוי לפניו ללמדו. ואם באנו לומר דלא דמיא חינוך דקרבן פסח עם חינוך דת"ת, דחינוך זה דת"ת אפשר באחרים בלי איסור כלל, אינו מספיק דמ"מ כיון דאיכא בלימוד צד מצוה, לא אתי משרצים לפי דברי התוס'. ולכן מהך סוגיא יש להשיב בדברי התוס' הללו. עכת"ד. ע"ש. ואיברא דהלום ראיתי בס' אמרי בינה להגאון מהר"ם אויערבך (דיני שבת סי' ח), שעמד שם להעיר ג"כ בדברי התוס' דפסחים, מדברי הגמ' דנדרים, כאשר העיר החק"ל הנ"ל, דמדוע אסור ללמדו לקטן כיון דהוי מודר הנאה הרי לצורך מצות חינוך שרי למספי ליה בידים. וכתב לתרץ את אשר דחה החק"ל, דבאכילת פסח מותר לחנכו כיון דאם נאסור להאכילו משום שלא למנויו לא יתחנך במצוה זו כלל, ולהכי שרי, משא"כ בגמ' דנדרים יכול אחר ללמוד עמו. ע"ש.

וא"כ לפי זה היה אפשר לעורר קצת בדברינו הנ"ל, דהרי חזינן מדברי החק"ל והאמ"ב דבמקום שאפשר לחנכו לקטן בהיתר, אה"נ דלא שרי למספי ליה איסורא בידים, כי התם בגמ' דנדרים שאפשר ללמדו ע"י אחר, דלא שרינן שהמודר הנאה ילמדו. וא"כ הכא נמי בנידון דידן, אה"נ שעיקר המטרה בחלוקת הפירות והמגדנות הללו היא למשוך לב הנערים להביאם לחצרות בית ה' ולבקר בהיכלו, לחנכם לתורה ויהדות, מ"מ אפשר לעשות זאת ע"י אופן אחר שיחלקו להם מיני מתיקה שאין בהם חשש כלל, וממילא מנא לן דאיכא למשרי למספי להו האי איסורא בידים. (ועוד גם, דהרי מתורף דברי החת"ס הנ"ל בתשובתו דשרי למספי לקטן איסור בידים לצורך חינוכו, מסקנתו שם דמהאי טעמא לא שרינן אלא איסור דרבנן משום דאינו מסכים לדעת התוס' דפסחים הנ"ל דס"ל דאף באיסור דאוריתא שרי למספי להו לקטנים לצורך חינוך, והכא אם אתינן מהאי טעמא בלבד רצוננו לומר דאף חשש איסור דאורייתא שרי למספי להו, והא ליתא, ואף למאי דהבאנו לעיל לבאר את דעת התוס' והרמב"ם דס"ל דלעולם שרי למספי לקטן אף איסור דאוריתא לצורך חינוכו משום דכל האי איסורא דאסור למספי לקטן הוי מדרבנן וכו' כמו שביאר מו"ר בשו"ת יביע אומר, מ"מ הרי לפ"ז באיסור שרצים מבואר יוצא דלכו"ע אסור למספי להו לקטנים אפילו לצורך חינוך כנ"ל. ודו"ק). אולם י"ל בזה דבאמת כאן הרי זהו רק ספיקא בעלמא אם יש איסור, ובלאו הכי אמרנו דאיכא בזה ס"ס להיתרא, וזה הוי כעוד צד של סניף לקולא. ועוד אפשר לומר שדבר זה הוי שפיר לצורך, כי עצם חלוקת המגדנות הללו, ימשוך את ליבם טפי מסתם מיני מתיקה אשר הם מורגלים בו במשך שאר ימות השנה, דהוי מענינא דיומא ודבר בעיתו מה טוב לאכול פירות אלו ביום ט"ו בשבט. (עי' ספר מילתא בטעמא (סי' קלא), אשר הביא שם טעם ורמז לאכילת פירות אלו ביום ט"ו בשבט. ע"ש. וראה גם במג"א (סי' קלא ס"ק טז) ובאליה רבה (שם ס"ק יד) ובפר"ח (שם סק"ו) שהזכירו ג"כ מנהג זה שנוהגים להרבות באכילת פירות בט"ו בשבט. ע"ש. וראה גם בס' שבט מוסר (פרק טז) שכתב, בני הוי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט שמנהג ותיקין הוא. ע"ש. וראה גם בס' טעמי המנהגים (עמ' שע) מש"כ בזה. ע"ש). ו וא"כ נמצא דהוי כליכא ליה דרכא אחרינא, כי שאר מיני המתיקה לא ימשוך את ליבם כמו מגדנות אלו, שיבאו בהמוניהם לחצרות בית ה'. וק"ל. [ומהא דחזינן בדברי הרוקח הנ"ל (בסי' רצו), שכתב בענין המנהג לתת לקטן ביום חג השבועות העוגה שיש עליה אותיות, וסיים ע"ז ואל ישנה אדם מן המנהג. ע"ש. וחזינן דעל דבר מנהג בעלמא שרינן למספי איסורא לקטן בידים, אין להביא ראיה לנידון דידן, דהתם לא בא הרוקח להתיר למספי לקטן איסור בידים מכח חינוך לדבר מצוה כדברי התוס' דפסחים, אלא לשיטתיה אזיל דבאיסור דרבנן שרינן למספי לקטן בידים, והתם הוי מילתא דרבנן דהוי מוחק שלא ע"מ לכתוב. וק"ל].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi