למעלה
וע"ע בס' זכור לאברהם אלקלעי
(ח"ג מערכת ש), שג"כ כתב כיו"ב דעל בקשה שנתקנה במיוחד לשבת, לא
שייך לומר טופס ברכות כך הוא, ושייך בזה האיסור דאל ישאל אדם צרכיו בשבת, ושכן
מבואר נמי בשו"ת בית דוד (סי' שפא). ולכן אין לומר הנוסח דיהא רעוא מכיון
שעיקרה נתקנה לשבת. ע"ש. אמנם עי' בשו"ת תורה לשמה (סי' קג) שכתב שם, כי
ממה שנהגו העולם לומר הרחמן בברכהמ"ז בשבת מוכח דס"ל כהאור זרוע, שכל
שהוא דבר שהוא רגיל בו לא שייך איסור שאלת צרכיו, ולכן נהגו לומר בקשת יהא רעוא
בשלש סעודות שבת, וגדולה מזו אמרו בזוה"ק שיש לומר בריך שמיה, ואע"ג דלא
נהגו תפילה זו לאומרה בחול אלא בשבת אפ"ה שרי, דמאחר דבכל שבת ושבת אומרים
אותה מקרי בזה רגיל ואינו תובע דבר מחודש שאינו רגיל בו. עכת"ד. ע"ש.
וראה גם בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' מו), שהביא את דברי רבינו
החיד"א בשו"ת יוסף אומץ ואת דברי הזכור לאברהם, דכל נוסח שנתקן בעיקרו לאומרו בשבת, לא שייך לומר טופס
ברכות. ודחה את זה וכתב, ומה שנראה לחלק בס"ד הוא, דכל נוסח תפילה ובקשה
הנתקן לכל אדם וגם נתקן לכל שבת ושבת בקשת קבע ה"ז נעשה כטופס תפילה הקבועה
מאנשי כנה"ג לענין דין שאלת צרכיו דאין לחוש בזה. ומה שאסרו בשאלת צרכיו,
היינו היכא דכל אחד יסדר לו שאלה ובקשה הצריכה לעצמו ולבני ביתו, לפי העת ולפי
הזמן אשר תתאוה נפשו כדרך שהוא עושה בימי החול, וזה הוא דאסור וכו', ונראה ברור כי
הגאון חיד"א לא ס"ל כאותם המפקפקין בנוסח יהא רעוא משום שאלת צרכיו
בשבת, יען כי הוא תיקן בקשות להקפות שמיני עצרת ושמחת תורה, ויש בזה שאלת צרכיו
הרבה, וכן תיקן תפילה לסדר תשליך שיש בה שאלת צרכיו, וידוע דבענין שאלת צרכיו אין
חילוק בין שבת ליו"ט, אלא ודאי דס"ל כחילוק שכתבתי, דכל שהוא נתקן לכל
אדם ואומרים אותו בתורת חיוב, והוא דבר קבוע בחיוב לית לן בה. ע"ש. וראה גם בשו"ת ישכיל עבדי
ח"ז (חאו"ח סי' מד שאלה ח) שכתב שם כיו"ב, דכל נוסח שהוא קבוע
לאומרו בתורת חיוב אפילו שנתקן לאומרו רק בשבת, לית לן בה, דחשיב בכה"ג טופס
ברכות. ע"ש. וגם עי' היטב בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יחו"ד
ח"א (סי' נד סוף הערה א עמוד קנט). ע"ש. וק"ל.
אולם מאידך גיסא הנה מדברי
הרמב"ם בתשובותיו (הוצאת פריימן סי' קיד), וכן מובאת תשובה זו בשו"ת פאר
הדור (סי' קל) בשינוי מעט, מבואר מהתם דלא ס"ל כהאי סברא, דכל שהוא טופס
ברכות שמותר לאומרו בשבת. שכתב שם, אלו התחינות כולם והבקשות והתפילות המפורסמות
וחיבורי הגאונים והפייטנים, אין ראוי ליחיד ולא לציבור לאומרם בשום פנים בשבתות
ובמועדים, לפי שחז"ל הקפידו על הדבר היותר קטן מאלו הענינים, ואמרו (במס' שבת
יב:) שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, וזה על צד ההודעה לא על צד הבקשה ובשביל
זה סילקו ברכות אמצעיות של י"ח להיותם כולם בקשה. ע"כ. (ובפאר הדור
הלשון הוא: ואלו התחנות והבקשות ותפלות אשר העתיקו מספרי הגאונים, לא חזי לי
אמירתם לא ליחיד ולא לציבור לא בשבת ולא בימים טובים מפני שחכמים ז"ל כאשר
תיקנו דבר כדי לומר בשבת לחולה וכיוצא אמרו, שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה ורחמיו
מרובין, והוא הודעה לבד, ולא מנעו ברכות אמצעיות של י"ח כי אם מפני שהיא
רחמים ותחנונים. והטעם כי התפילה עבודה נכונה לכבוד האל יתברך, וצריך להזכיר בכל
יום ענינא דיומא, ובבוא יום שבת ויום טוב צריך להיות שמח ונעלז ולהודות לאל אשר
נתן מנוחה לעמו ישראל שבתות ומועדים לשמחה, לא שיהיה יום תענית וזעקה ויגון, ואל
יאמר בהם אלא הדברים הנאותים והמשמחים ולהזכיר נפלאותיו אשר עשה עם אבותינו ולנו.
ע"כ).
ומדבריו אלו של הרמב"ם
מתבאר, דס"ל דאסור לבקש בשבת אף בדבר שהוא טופס ברכות, דהרי מצינו ב' טעמים
בענין הא דסילקו חז"ל ברכות האמצעיות מתפילת י"ח, דבגמ' דברכות (כא
ע"א) מבואר דהטעם הוא, דלא אטרחוהו רבנן משום כבוד שבת. ומזה משמע דמעיקר
דינא יכול אדם להתפלל הברכות האמצעיות, רק דלא אטרחוהו. אולם במדרש תנחומא (ריש
פר' וירא) מבואר הטעם דלפיכך אין מתפלל האמצעיות בשבת, מפני שאם יש לו חולה בתוך
ביתו נזכר ברופא חולה עמו ישראל, ומיצר בשבת. והשבת נתנה לישראל לקדושה ולמנוחה
ולא לצער, לכך מתפלל שלש ברכות ראשונות ושלש אחרונות והמנוחה באמצע. ע"כ.
וא"כ הרמב"ם דנקט כטעם המדרש, משמע דס"ל דאפילו בדבר שהוא טופס
ברכות נמי אסור לשאול בשבת, משום שיש בו שאילת צרכיו ויבוא לידי צער. וכן ראיתי
שכתב לדייק בשו"ת תפילה למשה הנ"ל (ח"ב סי' א אות ג) כיו"ב
דמכך שהרמב"ם נקט כטעם המבואר במדרש תנחומא ש"מ דהוא העיקר לדעתו,
וס"ל דאף בדבר שהוא טופס ברכות הקבוע לאומרו, אפ"ה אסור לאומרו בשבת.
והוקשה לו ע"ז דא"כ לפי הרמב"ם איך אנו אומרים שלש ברכות אחרונות
דתפילת י"ח בשבת, והרי יש בהם שאלת צרכיו. ובשלמא עד כאן לפי הירושלמי אייתי
שפיר דאמרינן טופס ברכות כך הוא, אולם לפי הרמב"ם דאף טופס ברכות אסור איך
אמרינן אלוקי נצור וכו'. וכתב לתרץ, די"ל דשאני שלש ברכות אחרונות שהם צורך
כללי לכל ישראל, ואינם בקשה פרטית, ובזה לא אסרו. ואע"פ שברכות אמצעיות בלשון
רבים נאמרות, מ"מ אין בהם צורך כללי לכל ישראל, רק לזקוקים להם. ועוד שאפשר
ליחיד להוסיף בהם בקשות פרטיות הזקוקות לו, וע"כ מנעו אמירתם בשבת ובמועדים,
וכעין אשר כתבו התוס' בע"ז (ח ע"א ד"ה אם) ותור"י
והרשב"א והמאירי בברכות (לד ע"א) כיו"ב. והביא שם לסייע ג"כ
ממש"כ המאירי בס' מגן אבות (הענין הכ"ד), בענין אמירת אבינו מלכנו בר"ה ובשבת שבעשי"ת וביוה"כ שחל בשבת,
שהביא שם אחד הטעמים להתיר לאומרו, מכיון שאומרים אותו בלשון רבים הו"ל
כצורכי רבים, ושרי, וכמו שחילקו מקצת גאונים לענין אמירת זכרנו ומי כמוך בשלש
ראשונות דצרכי רבים שאני. ושכיו"ב מבואר ג"כ במחזור ויטרי (סי' קצט) דכל
דבר שהוא צורכי רבים אינו בכלל איסור שאלת צרכיו. הרי דכל שהוא צורכי רבים שרי
לבקשו. ע"ש. א"כ לפ"ז יוצא דלדעת הרמב"ם אף מה שהוא נוסח בקשה
קבועה, אין לאומרו בשבת, אלא א"כ הוא בקשה של צורכי רבים. וביאר שם עוד דלפי
הרמב"ם צ"ל דהא דאמרינן בירושלמי על אבינו רעינו וכו' טופס ברכות כך הן,
היינו כדפירש קרבן העדה שם וז"ל: נוסח הברכה כך הוא ואין לשנות מחול לשבת שלא
יתבלבל בברכתו. ע"כ. ור"ל שמכיון שהוא צריך לברך ברכהמ"ז גם בשבת
שהרי אין עיקרה שאלת צרכים רק הודאה ושבח לקב"ה, אע"פ שיש בתוך נוסח
הברכה לשון של שאלת צרכיו אין לשנות ממטבע הברכה כיון שעכ"פ עיקר הברכה אין בה שאלת
צרכיו והוא טופס הברכה. וטופס מלשון "טופס הגט" דהיינו דבר הטפל,
והכ"נ הבקשה בברכה היא דבר טפל, כי העיקר הוא השבח ולא שאלת צרכיו.
יעו"ש. ע"ש.
א"כ יוצא לפי ביאור זה,
דלהרמב"ם אין לבקש על צרכיו כלל אפילו בנוסח הקבוע של תפילה ואפילו שהוקבע
ע"י אנשי כנה"ג, אלא א"כ הוא על צורכי רבים, או היכא שעיקר הברכה
אינה בקשת צרכיו אלא שבח וכיו"ב אע"פ שיש בה דברים של שאלת צרכיו מותר,
דהולכים אחר העיקר. אמנם הלום ראיתי לידידנו מר בריה דרבינא הרה"ג ר"ד
יוסף נר"ו בהגהותיו לשו"ת פאר הדור להרמב"ם (סי' קל הערה 11), שעמד
שם בהערה זו מדוע הרמב"ם נטה קו מדברי הגמ' דברכות (כא ע"א) שאמרה דאין
מתפללים י"ח בשבת, משום דלא אטרחוהו רבנן מפני כבוד השבת. ונקט כהטעם המובא
במדרש תנחומא. וכתב בסוף דבריו ליישב ע"פ מש"כ בספר המנהיג (הל' שבת סי'
יא), שכתב לבאר את דברי הגמ' דברכות הנ"ל, דאין מתפלל י"ח בשבת דלא
אטרחוהו רבנן מפני כבוד השבת, פירוש: שלא יצטער שאם היה לו חולה אומרה בברכת
רפאינו, הילכך אין מתפללים בשבת כי אם שבע ברכות, דאסור לו לאדם לתבוע צרכיו בשבת. ויש אומרים משום דבשבת
ממהרין לבוא וממהרין לצאת והוא צריך להתעכב בתפילת י"ח ויצטער, ואינו נראה
כלל אלא כדפרשינן. ע"כ. וא"כ לפי פירושו של המנהיג מתבאר, דהא דאמרה
הגמ' בברכות דלא אטרחוהו רבנן, היינו כהטעם המובא במדרש תנחומא כדי שלא יצטער,
וליכא פלוגתא בנייהו. וממילא הרמב"ם שכתב הטעם כדי שלא יצטער, היינו כטעם
המובא בגמ' דברכות דלא אטרחוהו רבנן. ונמצא דאף הרמב"ם נקיט כהטעם המובא בגמ'
דידן. ע"ש. (וגם עי' היטב בדברי הראבי"ה הוצאת מקיצי נרדמים (ח"ב
סוף מגילה עמ' 340), שג"כ יש מקום בדבריו להעמיס שמבאר את דברי הגמ' דברכות
הנ"ל כפירושו של ספר המנהיג. שכתב שם, ותו ראיה דגרסינן בפרק מי שמתו וכו',
ומיהו אי בעי לכתחילה לצלויי שמנה עשרה ברכות [בשבת] לא מצי, דהא לא אטרחוהו רבנן
דנקט לאו דוקא, דטעמא משום שאסור לאדם לשאול צרכיו בשבת וכו'. יעו"ש. ודוק
היטב. וגם עי' היטב בדברי הראבי"ה בהל' ברכות (סימן סה). ע"ש. וע"ע
ג"כ בדברי רש"י בספר הפרדס (עהרנייך, סימן ד' עמוד שטז), ובמחזור ויטרי
(סי' קמ עמוד 110). ע"ש). ולפי דברים אלו יוצא, כי אפשר לומר אף לדעת
הרמב"ם דכל היכא דהוי טופס ברכות דיכול לאומרה בשבת, וכדעת שאר הראשונים.
וק"ל. וראה גם בכף החיים סופר (סי' רלט סק"ב) מש"כ בזה. ע"ש.
ויש עוד מקום להאריך ולפלפל בשיטות הראשונים והאחרונים בענין זה, ואכמ"ל יותר
בזה.
הראת לדעת, כי עד כאן לא פליגי
רבנן, אלא בטופס בקשה הקבועה אם שרי לאומרה או לא, אבל בכה"ג שבא אדם לבקש
צרכיו הפרטיים שלא מטופס הברכה והבקשה הקבועה, אלא לבקש מהשי"ת שאלה הצריכה
לו ולבני ביתו לפי העת ולפי הזמן אשר תתאוה נפשו, בהא כו"ע מודו דאסור ואין
בזה חולק. וממילא לפ"ז אסור לאדם לבקש צרכיו הפרטיים בתפילה של יום שבת, כדרך
שנוהגים בימות החול לבקש תחינות בסיום התפילה, דאיכא ביה משום הא דאסור לאדם לשאול
צרכיו בשבת.
אמנם עי' בשו"ת תורה לשמה
(סס"י קג), שלאחר שהעלה שם כנ"ל דאסור לאדם לבקש דבר מחודש בשבת, סיים
וכתב: וגם בדבר מחודש נראה לומר, דאם יש לו צער ודאגה בליבו בשבת, ובעת שהוא שואל
ומבקש ע"ז מאת השי"ת, יהיה לו מנוחה והשקט בליבו מדאגתו וירגיש ליבו טוב
עליו, אין בזה איסור. דכהאי גוונא התירו לבכות בשבת, היכא שבזה הבכיה תשתכך דאגתו
וצערו, והרי הוא לו כמו עונג, והכל לפי הענין ולפי העת. עכ"ל. ע"ש. ולכן
באמת מזה אנו נוהגים לומר ג"כ לגבי נידון הענין, דאם מטרידו לאדם איזה יגון
בלבבו יומם ולילה ולא דומיא לו רח"ל, ויודע שע"י שישפוך צקון לחשו ורחשו
לפני האלוקים במקום שריד בית קודשינו, בזה ירווח לו ונסו יגון ואנחה ותנוח עליו
נפשו, יש להתיר ע"פ דברי התורה לשמה הנ"ל. ובאמת מילתא דמסתברא הוא,
ובכה"ג שפיר אמרינן זיל בתר טעמא, דהרי עד כאן לא אסרו חכמים לאדם לבקש צרכיו
בשבת, אלא כדי שלא יביא דאגה בליבו וכמו שפירש קרבן העדה הנ"ל. אולם הכא היפך
הוי, דאם לא יבקש ויתפלל ושרים עצרו במילין וכף ישימו לפיהם, הוא אשר יגרום כי
נפשו עליו תאבל וישאר בצער ויגון, אולם דאגה בלב איש אם ישיחנה למלכו של עולם
ירווח לו, לכן שפיר יש להתיר זאת. כי כאמור לא גרע מהא דהביא הרמ"א
בשו"ע (סי' רפח ס"ב) בשם האגור שהביא את שיבולי הלקט [והוא באגור בהל'
שבת סי' תב], דמי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מליבו מותר לו לבכות בשבת.
ע"ש. והן אמת דבט"ז (שם סק"ב) כתב, דאין מותר שיבכה אלא דוקא דומיא
דמבואר בזוה"ק (זהר חדש בראשית דף ז ע"א, וראה גם בזוהר וירא דף צח
ע"א) שר"ע היה בוכה בשבת כשהיה קורא שיר השירים, באשר היה יודע היכן
הדברים מגיעים, ומחמת דבקותו בקב"ה היה בוכה ושכן הוא מצוי במתפללים בכוונה.
אולם סתם לבכות כדי שיצא הצער מליבו כמש"כ הרמ"א הוא תמוה, דא"כ כל
מי שיצטער בשבת יבכה. עכ"ד. ע"ש.
אולם הנה התורת שבת (שם
סק"ד) כתב על דבריו אלו של הט"ז, מה שהקשה הט"ז דא"כ כל אדם
שיש לו צער ח"ו יבכה כדי שיצא הצער מליבו, כבר דחאו הא"ר דאין טבע כל
אדם שוה שבכייתו גורם שיצא הצער מליבו, אבל לזה שידוע לו שאם יעכב מלבכות יתגדל
צערו ואם יבכה יצא הצער מליבו ודאי שמותר לו לבכות. וכן איתא בירושלמי ובמדרש שבכה
רבי עקיבא [בשבת] על מיתת ר' אליעזר ועל מיתת בנו. עכ"ד. ע"ש. וראה גם
למהר"י עייאש בס' מטה יהודה שכתב (שם סק"ד) נמי כיו"ב, שכתב שם על
דברי הט"ז, ומ"מ בהיתר הבכי אפילו שעושה כדי שילך הצער מלבו כדברי
ההג"ה מותר כיון שאם אינו בוכה ישאר כל היום בצער מותר לבכות שעה אחת ואל
יצטער כל היום ודלא כהרב מגן דוד [הט"ז] שלא התיר אלא בזולגים עיניו דמעות
כרבי עקיבא שהיה עושה כן מרוב דבקותו בהקב"ה יעו"ש, דא"כ היכי
מייתי האגור ראיה משם להתיר שלא יאכל יעויין שם, שאני ר"ע שאינו בכיה של
יגון. ומה שהקשה דא"כ כל מי שמצטער יבכה בשבת ליתא, דלא לכל אדם התירו אלא
דוקא לאדם דקים ליה בגויה דיש לו עונג כשיבכה, ודו"ק. עכ"ד. ע"ש.
והנה הרב כה"ח (שם סק"ט) הביא ג"כ את דברי הט"ז הנ"ל,
וכתב ע"ז, אכן מתשובת ר"ע שהשיב עונג הוא לו משמע דבכל ענין שמתענג מכח
בכייתו נמי שרי. גם הא מצינו שהיה אח"כ הולך ובוכה על מיתת ר"א רבו
הגדול כדאיתא במדרש הנעלם פר' וירא, ושם איתא נמי שהיה בוכה בשביל קללת רבו שימות
במיתה משונה על דבר אשר לא קידם עצמו לבא אליו לשמשו (וכדאיתא נמי בגמ' בסנהדרין
סח ע"א). גם מצאתי בשם הירושלמי שהיה בוכה על מיתת בנו הגדול ואמר שזה עונג
לו ע"ש והוא כדברי רמ"א. תו"ש אות ג, וכ"כ המט"י אות ג.
דבהיתר הבכי אפי' שעושה כדי שילך הצער מלבו כדברי ההג"ה מותר דכיון שאם אינו
בוכה ישאר כל היום בצער מותר לבכות שעה אחת ולא יצטער כל היום ודלא כהט"ז.
ומה שהקשה דא"כ כל מי שמצטער יבכה בשבת ליתא דלא לכל אדם התירו אלא דוקא לאדם
דקים ליה בגויה דיש לו עונג כשיבכה, ודו"ק עכ"ד, וכ"כ א"ר אות
ג. עכ"ד הרב כף החיים. ע"ש. [והנה לפי דברינו הנ"ל מבואר יוצא
דמש"כ בכה"ח תו"ש אות ג' הוא ט"ס וצ"ל אות ד'. וכן מאי
דחזינן שכתב ברישא דדבריו "אכן מתשובת ר"ע שהשיב עונג הוא לו משמע דבכל
ענין שמתענג מכח בכיתו נמי שרי", לפי הנראה מהדברים הנ"ל מתבאר דהוא
הוכחה וביאור של הרב כף החיים גופיה שהרי הוכחה זו לא כתבו לא הרב תו"ש ולא
הרב מט"י הנ"ל. וק"ל. וגם הנה מה שהזכירו התו"ש וכה"ח
דבירושלמי איתא שבכה רבי עקיבא על מיתת רבו ר' אליעזר, הנה מעשה זה מלבד אשר הובא
בזוה"ק, הובא נמי בירושלמי מס' שבת (פרק ב הלכה ז) בשינוי מועט דאיתא התם
בענין המעשה דר"א שנפטר בשבת וכו' דאחר שנפטר נכנס רבי יהושע וחלץ את תפיליו
והיה מגפפו ומשנקו ובוכה ואומר רבי רבי הותר הנדר רבי רבי רכב ישראל ופרשיו. ע"ש]. איך שיהיה
הא חזינן דדעת הא"ר והתו"ש והמט"י דס"ל דלא כהט"ז ולעולם
אף בכיה דצער דמילי דעלמא נמי שרי כל היכא דקים ליה שע"י שיבכה שעה אחת יפיג
וישכח את צערו.
וראה גם בערוך השולחן
להגרי"מ עפשטיין (סי' רפח סעיף ה - ו) שכתב נמי כיו"ב, וז"ל: וכתב
רבינו הרמ"א, וכן מי שיש לו עונג אם יבכה, כדי שילך הצער מליבו מותר לבכות
בשבת, עכ"ל. וכוונתו ברורה דגם בצער ממילי דעלמא, כשיש לו ממת או מהפסד ממון
וכיוצא בזה, דודאי אסור להצטער בשבת, אמנם אם עכ"פ אין ביכולתו להפיג הצער
מליבו עד שיבכה, שכן הוא דרך בני אדם שע"י הבכיות הוקל הצער, מותר לו לבכות.
דגם זה הוא עונג, שע"י זה יצא הצער מליבו. ואיתא באגדה שתלמידי ר"ע
מצאוהו בוכה בשבת ואמר עונג יש לי. ויש מי שפירש [כוונתו לט"ז הנ"ל]
שזהו מרוב דבקותו בהקב"ה כמו שמצוי בהמתפללים בכוונה שכן מצינו בר"ע
בזוהר חדש, שבאומרו שיר השירים געה בבכיה מפני שידע עד היכן הדברים מגיעים, אבל
לבכות על צער ודאי אסור, דא"כ כל מצטער יבכה, ותמה על רבינו הרמ"א.
ולדעתי דברי רבינו הרמ"א נכונים מאוד, ובודאי במעשה דאגדה ענין אחר הוא מהך
דזוהר חדש, דאם היתה כמעשה זו, לא היו התלמידים מתפלאים על בכיותיו, וגם הוא לא
היה צ"ל עונג הוא לי, דפשיטא שהם בכיות של שמחה התפעליות מסודי סודות
שבתוה"ק, אלא ודאי דבכה מאיזה צער, ולזה שאלוהו, והשיב שעי"ז יש לו
עונג. ומה שהקשה דא"כ כל מצטער יבכה, הלא רבינו הרמ"א מפורש אומר דדוקא
כשעי"ז יצא הצער מליבו, ובלאו הכי אסור, וכן הלכה. עכ"ל. ע"ש. הרי
דגם ערוך השולחן דעתו נוטה לדעת רוב האחרונים דהסכימו עם הרמ"א, ופליגי על
הט"ז. וראה גם במשנ"ב (שם סק"ד). יעו"ש.
וממילא לפ"ז יש לומר, דלא
מבעיא לדעת רוב האחרונים דס"ל כהרמ"א דשרי לבכות אפילו על דברי חולין
כדי להרגיע את נפשו. דבודאי יהיה שרי להתפלל ולשפוך שיחו לפני המקום ב"ה היכא
דיודע בוודאות וקים ליה בנפשיה, שדבר זה יעודד נפשו ורוחו. דלא תהא כהנת כפונדקית,
דאם בכיה בעלמא שרי, כ"ש שתפילה יש להתיר לצורך זה. אלא אפילו לדעת הט"ז
דס"ל דבכיה בעלמא אסור, ורק היכא דבוכה ע"י דבקותו בקב"ה שרי, יש
לומר שזהו דוקא בענין הבכיה, שהוא דבר שנראה שמשבית את שמחת היום, דהרי בכיה הוא
ענין של צער, ולכן ס"ל שאע"פ שלאמיתו של דבר זה מרגיע אותו, בכ"ז
מטעם שנראה כמשבית את שמחת היום יש לאוסרו. משא"כ בתפילה שמצד עצמו אין זה
כלל ענין של צער ויגון ח"ו, אלא רק דבר המסור ללב שע"י אדם יכול להגיע
לידי צער תוך כדי בקשת התחנונים, ומהאי טעמא אסרו חז"ל לבקש צרכיו בשבת,
כמבואר לעיל, אולם הכא בנידון דידן דקים ליה בנפשיה ויודע בבירור גמור, שלהיפך
ענין התפילה והבקשה ישמח את ליבו ויעודד את רוחו, י"ל שגם הט"ז יודה
דשרי, וק"ל, ודו"ק היטב.
אלא רק דצריך להזהר בזה כמה
שאפשר, שלא יגיע תוך כדי התחינות והבקשות להתעוררות בבכיה, ועכ"פ אם הגיע
לידו גם כזאת והוא בכלל הרגעת רוחו, ליכא למיחש ביה כולי האי, דהא חזינן להפוסקים
הנ"ל דאף לכתחילה שרי למעבד הכי, כשהדבר מרגיע את רוחו. (ואף להט"ז אולי
יש לומר, דהוי כעין בכיה מתוך דבקות, כמו שכתב הט"ז שהיא בכיה מתוך תפילה.
וי"ל. ועי' שו"ת יחו"ד ח"ב סי' סט. ע"ש). וע"ע
למו"ר בשו"ת יבי"א ח"ב (חאו"ח סי' יח), דהעלה שם להתיר
ללמוד בשבת דברים עמוקים בעיון ובפלפול כמעשהו בחול, דאע"ג דהוה ליה צער
השתא, מ"מ הרי בסופו של דבר תמלא השמחה את ליבו, כי אין שמחה כהתרת הספיקות.
ע"ש. וראה גם בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז (סי' כג אות ב) שהעלה שם להתיר
להיות ער במשך כל ליל שבת לעסוק בתורה, היכא שאינו מצטער ואין השינה אונסתו, ובפרט
שיש לו עונג מזה שעוסק בתורה ודלא כמי שאוסר בזה. ע"ש. (ואמנם ראה
מש"כ בשו"ת חלקת יעקב
ברייש (ח"ד סי' יז) לאסור להשתזף בשמש בשבת, דאע"ג דשמח מזה לאחר זמן
שנצבע עי"ז עור בשרו, מ"מ עתה יש לו בזה צער גדול שצריך לשבת בשמש.
ע"ש. וי"ל].
ולכן לפי האמור עולה בידינו, כי
במקום שיש לאדם צער ויגון, וקים ליה בנפשיה ויודע בברור שע"י זה שיבקש את
בקשותיו במקום שריד בית תפארתינו, תנוח נפשו וירגע רוחו, יש להתיר לו לבקש אף
בשבת, ובפרט שלא מזדמן לו לבוא למקום קדוש זה בימות החול, ז ואם לא
יבקש עתה לא יוכל אח"כ, ונמצא שדבר זה מוסיף לו על צערו, כאמור יש להתיר לו,
אולם גם זה רק בהוראת שעה בלבד. הא לאו הכי שמזדמן לו לבוא בימות החול, וגם אין
צערו כ"כ גדול, יש לאסור.
ובאמת על אף צד היתר זה אין
להורות דבר זה ברבים, כי דברים אלו הם מסורים ללב, ולב יודע מרת נפשו וכל איניש
ידע בנפשיה אם באמת כך הוא שע"י שיבקש ויתפלל תנוח דעתו ותשקוט רוחו. ולכן
אין להורות בענין זה בפרהסיא, מטעם המובן. והשי"ת אב הרחמים לא ימנע טוב
להולכים בתמים, ואחר כוונת הלב הן הן הדברים האמורים.
(ואיידי דעסיקנא בענין נשגב ונעלה זה של התפילה והתחנון
לפני השי"ת מילתא אגב אורחיה קמ"ל, כי הנה ראיתי בקונטרס "ולאשר
אמר" הנמצא בסוף ספר אוצר השבת (עמוד רסא אות טז), שכתב שם בענין הא דאנו
מתפללים בכל יום בבוקר בברכת המעביר שינה "ותתננו היום ובכל יום לחן ולחסד
ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו וכו'" דלכאורה סגי שיתפלל רק על יום הזה,
ועל יום הבא יספיק בתפילתו למחר, אלא דכדי לזכות שיקבל הקב"ה שוועתינו לא די
במה שהתפלל וביקש פעם אחת על הדבר ההוא, כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה שהתפלל על
דבר אחד תקט"ו תפילות כמנין ואתחנ"ן. ובמאור ושמש פרשת תצא (ד"ה כי
תשה) כתב בשם רבו בעל הנועם אלימלך לפרש המשנה (יומא לט ע"א) וכבר אמר אנא
השם [נראה דצ"ל: לפרש המשנה יומא מא ע"ב וכך היה אומר אנא השם], פי'
שצריך זמן רב וימים כבירים להעתיר בכל לב ולאמור אנא השם עד שישמע קולו ותתקבל
תפילתו לרצון ע"ש. ע"כ אנו מקדימין ומתפללים היום על כל יום ויום משנות
ימי היינו וכן למחר מתפלל שוב על כל יום ויום, כדי שיתרבו התפילות על הימים הבאים
שנזכה שיתקבלו תפלותינו לרחמים ולרצון. עכ"ד. יעו"ש. וחזינן מדברים אלו
דכדי שתתקבל תפילתו ושוועתו של האדם כמה צריך להרבות בתפילות ובתחנונים על אותו
הענין ולהתמיד בהם עד שיתקבלו לפני מלך יושב על כסא רחמים. ובאמת מצינו נמי
כיו"ב בתפילת חנה (שמואל א', א יב) עה"פ "והיה כי הרבתה להתפלל
לפני ה'", וברד"ק שם כתב: דרש ר"ש בשם רבי חלפתא ובשם ר"מ
מכאן שכל המרבה בתפלה נענה. ע"ש. וכן איתא נמי במדרש (דברים רבה פ"ב י)
יש תפילה שנענית למ' יום ויש לכ' יום, לג' ימים ליום אחד, ויש תפילה שעד שלא יתפלל
אותה מפיו הקב"ה יענהו. ע"ש. ויש עוד להאריך טובא טובא בפרטים בענין
נשגב ונורא זה של התפילה. ואכמ"ל יותר. וראה גם במה שכתבנו (בהקדמה
לשו"ת עטרת פז חלק ראשון חאו"ח, עמוד כא) עוד הערה קצרה בענין זה
של התפילה שכל תפילה שהיא בבכיה ובדמעה הרי היא נשמעת, וראה עוד במילואים שם (עמוד
שסב ד"ה ומכיון שכן הוא וכו') מה שהוספנו בס"ד להביא סימוכין לענין זה.
יעו"ש. והוא נמי אשר הבאנו בריש דברינו כאן (בענף ב') את דברי מרן בשו"ת
אבקת רוכל (סימן יב) שכתב "שאחד מתנאי התפילה היא הדמעה". יעו"ש.
ודי בזה).
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi