למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ב - יו"ד סימן ג
עוד בענין הנ"ל
ב"ה, פעיה"ק ירושלים
תובב"א. יום ג', י"ב מנחם - אב. ושמחת בכל הטוב, לפ"ק.
נשאלתי אודות אשת כהן מעוברת אשר
הגיע עת לידתה, האם יכולה ללכת ללדת בבית חולים גדול, אשר נמצאים בו מחלקות רבים לחולאים
שונים רח"ל, ובדרך כלל יוצא שיש איזה נפטר באחד מהמחלקות. ונמצא שאם תלד זכר,
יש כאן איסור של טומאת כהן באהל המת. או שמשום חשש זה עליה ללכת דוקא לבית חולים
קטן, אשר בית היולדות בו מופרד מהמחלקות האחרות, ולא מצוי שם כ"כ חשש זה של
טומאת מת?
תשובה: המג"א (בריש סימן
שמג) הביא בשם הרוקח [סי' שסו], דאשת כהן מעוברת מותרת להכנס באוהל המת, דספק
ספיקא הוא, שמא הולד נקבה שמא הוא נפל. ע"ש. והקשה ע"ז המג"א
דצ"ע שהרי בלא"ה מותר, משום דהוי טהרה בלועה שאינה נטמאת כדאיתא
בפ"ו דאהלות מ"ה ובחולין פד ע"א. וכ"פ נמי הרמב"ם סוף
הל' טומאת מת דלא כר"ע, וכ"ד הראב"ד. וצ"ע. עכ"ד.
ע"ש. ועי' בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' ר) שקדם ועמד בהערה זו של
המג"א על הרוקח מדנפשיה. [דהרדב"ז הוה רביה דהג"ר בצלאל אשכנזי בעל
השטמ"ק, דהוה בדורו של מהר"י בי רב רביה דמרן ז"ל, עי' לרבינו
החיד"א בשה"ג ח"א (מער' ד אות טז). והמגן אברהם הוא הג"ר
אברהם אבלי ז"ל, היה אהריהם בקירוב של כמאה שישים שנה. דהרי הרדב"ז חתום
על הסכמת הנגיד רבי יצחק הכהן שולאל ובית דינו בשנת הרע"ד, כמובא בתשובותיו
(ח"ב סי' תרמד). ומאידך גיסא ידעינן, דבנו של המג"א נפטר בעריוה"כ
שנת התנ"ט, כמש"כ
בהגהות מנחם ציון על ס' שה"ג ח"ב (מער' מ אות לא). ע"ש. ומעתה צא
וחשב לערך שנות דור ודור, דוק ותשכח שהרדב"ז קדם טובא למג"א]. והביא
הרדב"ז שם להעיר כנ"ל, דמדוע הוצרך הרוקח להאי היתרא דס"ס, תיפוק
ליה מטעמא דהעובר בלוע בתוך גופה של האם, וליכא בכה"ג טומאת אהל דטהרה בלועה
אינה נטמאת. וכתב ליישב בסוף דבריו, דהרוקח איירי באשה שקרבו ימיה ללדת דכלו
חודשיו של הולד, וחיישינן שמא יוציא הולד את ראשו ונמצא שהוא כילוד, דהעומד להולד
כנולד דמי, וממילא אינה טהרה בלועה, ותינוק בן יומו נטמא באהל, ומשום הכי כתב
הרוקח דאפ"ה לא חיישינן דאכתי איכא ס"ס, שמא אינו ולד של קימא ונפל הוא,
או שמא נקבה היא, דכל היכא דאכתי לא נולד ולא הויה ליה חזקת חיות, איכא להאי ספק
ספיקא ספק הוי נקבה ואת"ל הוי זכר שמא ימות בשעת הלידה, דמעשים בכל יום
שיוציא הולד ראשו ויחנק וימות ח"ו, הלכך איכא תרי ספיקי. א
עכת"ד. ע"ש.
ועי' במשנ"ב (סי' שמג
סק"ג) שהביא בשם הנתיב חיים דהעלה להלכה ע"פ דברי הרוקח, דאשת כהן
מעוברת שקרבו ימיה ללדת מותרת להכנס לכתחילה באהל המת אף שנראה שבודאי תלד שם ולד,
ושמא יהיה זכר ויטמא שם, דאפ"ה מותר משום דס"ס הוא שמא יהיה נקבה שמא
נפל. ע"ש. ודבריו אלו של הנתיב חיים קרובים לדברי הרדב"ז הנ"ל,
דחידושו של הרוקח בס"ס הוא להתיר אפילו באשת כהן אשר מלאו וקרבו ימיה ללדת
וחיישינן בכל רגע שהולד יוציא את ראשו. והנתיב חיים עמד ליישב הכי מדנפשיה את
קושייתו של המג"א, ודברי הרדב"ז תנא דמסייע ליה. ועי' בשער הציון (שם
אות ח). ע"ש. ושו"ר בשו"ת שאילת יעב"ץ לגאון רבי יעקב עמדין
(ח"ב סי' קעז) שהביא את דברי כנה"ג ביו"ד (סי' שעא) שכתב, ראיתי
בעיר טיריא שבמקומות הללו אשת כהן מעוברת נזהרת שלא להטמא למת, ויראה לי שמנהג
בורות הוא דקודם שיצא לאויר העולם לא שייך טומאה בעובר וכן מנהג קושטנדינא שלא
להזהר בזה. ואח"כ ראיתי בכ"י למורינו רבי עזריה יהושע שכתב ויש ליזהר
באשת כהן מעוברת שלא להכנס באוהל המת, והביא ראיה מדברי הרוקח וסיים הרי דלא התיר
אלא מטעם ס"ס משמע דמ"מ שייך בעובר טומאה וכיון דשייך טומאה ראוי להזהר
בזה. ע"כ. ודבריו נפלאו ממני שהרוקח מתיר מס"ס והוא מביא ממנו ראיה
לאסור. עכ"ל הכנה"ג. וכתב ע"ז הגאון יעב"ץ ואומר אני יפה דקדק
מהרע"י דע"כ הרוקח נמי ס"ל דשייך טומאה בעובר דאי לאו הכי ספק
ספיקא למה לי הא ודאי דשייכא בעובר טומאה ואם בסופו ימצא שהיה זכר נמצא שהוא טמא
והיא גרמה לו. ולא כדברי כנה"ג דפשיטא ליה דלא שייך לגמרי טומאה בעובר,
א"כ מאן דפריש נמי מס"ס חסידות היא ולא מנהג בורות הוא. אולם אח"כ
המשיך וכתב שם הגאון יעב"ץ דלכאורה קשיא ארוקח דלמאי איכפל ואיצטריך למהדר
אספק ספיקא הרי לכאורה תיפוק ליה דהוי טהרה בלועה ואינו נטמא. וממילא מהרע"י
דאזיל בתר הרוקח ערבך ערבא צריך.
וכתב דיש ליישב את הדברים, דהנה יש בענין זה של אשת כהן מעוברת שני חילוקי דינים,
האחד שהיא בתוך ימי עיבורה ועדין לא שלמו לעובר חדשיו ובכה"ג איירי הרוקח
דשפיר דמי למיסמך על הספק ספיקא ספק נקבה ספק נפל. אבל יש עוד דין שני והוא באשת
כהן מעוברת שכלו חדשי עבורה דכל שעתה איכא למיחש לפתיחת הקבר ולהוצאת הראש וכבר לא
הוי טהרה בלועה דהוי כילוד ומקבל טומאה בודאי. ותו נמי ליכא ספק ספיקא דדל מהכא
ספק נפל, ביחוד בעומדת לילד כדרכה, ולכן בכה"ג יש להזהר דחשש ספק דאורייתא
הוא. ונמצא לפ"ז דיש מקום ליישב המנהג דראוי לאשת כהן מעוברת להזהר שלא להכנס
לאהל המת ובית קברות משנכנסה לחודש תשיעי להריונה שאפילו יום אחד בו חשוב חודש
ויולדת למקוטעין שהוא דבר מצוי וכמה נשים דלא צריכי לחייתא יולדות פתאום לפתע
ואיכא למיחש וגדולים מוזהרים על הקטנים. עכ"ד. ע"ש.
ומתורף דבריו אלו של הגר"י
עמדין מבואר דאינו מבאר את דברי הרוקח כאשר מבאר אותם הרדב"ז, דהרי
הרדב"ז העמיד את דברי של הרוקח דמיירי באשה שקרבו ימיה ללדת וכלו חדשיו של
הולד וחיישינן שמא יוציא ראשו וחשיב כילוד ואפ"ה יש להתיר דאמרינן ס"ס
שמא זכר שמא נפל. וביאר הרדב"ז, דאע"ג דכלו חדשיו עדין חישינן ליה לנפל
שמא ימות בשעת הלידה דמעשים בכל יום שיוציא הולד ראשו ויחנק וימות, הילכך אכתי
איכא תרי ספיקי אפילו שהוציא ראשו שאם לא נולד לגמרי חי עדין נפל הוא. ע"כ.
הרי דהרדב"ז מבאר את דברי הרוקח דמיירי בכלו חדשיו של הולד ואפ"ה איכא
ס"ס ואדרבא ע"ז מדבר הרוקח בדוקא, דבלא כלו חדשיו איכא היתרא בלאו הכי
משום טהרה בלועה. אולם היעב"ץ ביאר להיפך דבכה"ג דכלו חדשיו של הולד לא
מיירי הרוקח כיון דכל שעתה איכא למיחש לפתיחת הקבר ויוציא הולד את ראשו וחשיב
כילוד ותו ליכא לס"ס דדל ספק נפל מהכא וליכא אלא רק ספק אחד ספק זכר ספק
נקיבה וספיקא דאורייתא לחומרא. ונמצא לפי דבריו אלה דלא מיירי הרוקח אלא רק באשה
שלא מלאו ימיה ללדת ולא שלמו לעובר חדשיו, דשפיר איכא למיסמך בכה"ג אספק
ספיקא דאע"ג דאיכא למיחש שמא יוציא הולד את ראשו לא חיישינן דרוב נשים לתשעה
יולדות וולד מעליא ילדן. וכמו שביאר היעב"ץ שם בדבריו. [והיעב"ץ שם עמד
להקדים דאיכא הכא חשש לטומאת העובר והוא משיוציא ראשו חוץ לפרוזדור, וזה מה
שנתכוון לומר כאן דבכלו חדשיו שיש חשש בכל רגע שיוציא ראשו והרי מיד יקבל טומאה
נמצא דליכא הכא לצד של ספק נפל דהא אפילו אם יוציא ראשו הוא נטמא והוא עומד בכל
רגע לעשות פעולה זו. משא"כ בלא כלו חדשיו של הולד שהוא אינו עומד להוציא ראשו
א"כ חשש נפל במקומו עומד ואיכא ספק ספיקא, ובהא כאמור דיבר הרוקח]. אולם לדעת
הרדב"ז בביאור הרוקח לא יוצא מכלל נפל לענין זה עד שיולד לגמרי חי, וכמו
שכתב הרדב"ז, ואפילו אם תרצה
לומר דהיכא דקים ליה שכלו לו חדשיו לא חשיב נפל לענין זה, הנ"מ היכא שנולד חי
ואח"כ מת, אבל כל היכא דאכתי לא נולד ולא הויה ליה חזקת חיות אכתי איכא ספק
ספיקא. ע"כ. אבל כאמור היעב"ץ ס"ל דבכלו חדשיו יצא מכלל נפל לענין
זה. ומעתה נמצא דביאור הרדב"ז והיעב"ץ בדברי הרוקח אינם שוים, וחולקים
הם בביאור דבריו מקצה לקצה. וק"ל. דוק ותשכח.
הן אמת כי הלום ראיתי למאור עיננו
וגאון עוזינו רבינו החיד"א זיע"א שעמד בס' מחזיק ברכה שם (סי' שמג
סק"א) בדברי הרוקח הנ"ל וכתב וז"ל: הגם הלום בא לידי ספר שאלת יעבץ
ח"ב שנדפס מקרוב וראיתי לו (בסימן קעז) שהביא דברי הרב כנסת הגדולה וכו' ואתה
תחזה שם כי השב"ח השבי"ח דעמד בסוד דברי הרוקח וקרובים דבריו לדברי
הרדב"ז בחדשות שהבאתי שם [בס' ברכי יוסף שם סק"ד], וכבר כתבתי שם דדבריו
דחוקים ואין להאריך. עכ"ל. ע"ש. וחזינן הכא בדבריו של רבינו החיד"א
ז"ל שכתב על דבריו הנ"ל של היעב"ץ דדבריו קרובים לדברי
הרדב"ז, כלומר שוין לדבריו, ואחר נפילת אפיים הקידה וההשתחויה מול הדרת גאון
עוזינו ונישוק וליכוך עפר כפות רגליו הקדושות יש להבין את דב"ק דהרי כאמור
לעיל חזינן דאין ביאורו של היעב"ץ בדברי הרוקח שוה כלל לביאורו של
הרדב"ז, ואדרבא פליגי. אולם אולי נראה לבאר את כוונת דבריו אלו של רבינו
החיד"א זיע"א דאדרבה הרגיש בדבר, והוא אשר דקדק בלשונו ואמר
"וקרובים דבריו של היעב"ץ לדברי הרדב"ז" ולישנא דקרובים נקט
לה, אבל לא שוין, ולכן לא כתב "ועתה בא לידי ספר שאילת יעב"ץ וכו'
וראיתי שכתב שם כדברי הרדב"ז", או בלשון "וכן כתב היעב"ץ
כדברי הרדב"ז" וכיו"ב, דאם באמת היה נוקט כלשון זה וכיו"ב הוא
מורה שדבריהם שווים לגמרי, אבל עתה נקט "וקרובים דבריו" היינו שקרובים
דבריהם באופן כולל לבאר בדברי הרוקח מדוע נקט טעמא להיתר באשת כהן מעוברת דמותר לה
להכנס לאוהל המת משום ספק ספיקא ולא נקט טעמא משום טהרה בלועה וכו', ולבאר את ענין
הס"ס, אבל אין דבריהם שווים לגמרי מתי מהני הס"ס דבענין היכא דכלו חדשיו
של הולד משם יפרדו דבריהם לשני ראשים דלדעת הרדב"ז אף בכה"ג דיבר הרוקח
דאיכא ס"ס ואדרבא דוקא בכה"ג, ולדעת היעב"ץ בכה"ג לא מיירי
הרוקח כלל דליכא ס"ס וכנ"ל. וממילא לפ"ז יהיו דברי רבינו
החיד"א ז"ל יותר מובנים ומאירים מדוע נקט בלשונו הקדוש "וקרובים
דבריו של היעב"ץ לדברי הרדב"ז" ולא נקט "וכן כתב היעב"ץ
כדברי הרדב"ז" כי באמת יש חילוק בדבריהם. וק"ל.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi