למעלה
ועתה ראיתי בחתם סופר בתשובותיו (חיו"ד סי' שנד) בד"ה ועוד י"ל וכו' שעמד נמי בביאור דברי הרוקח הנ"ל, וכתב דהא דקאמר הרוקח בלשון ספק שמא נפל הוא, היינו לכלול אפילו אשה שכלו חדשיה ומלאו ימי ללדת להיות יושבת על המשבר מ"מ מספקינן שמא נפל הוא ולא נגמר במלואו וטובו. ע"ש. ומבואר מדבריו דאף הוא עומד בשיטת הרדב"ז ונתיב חיים הנ"ל דביארו בדבריו של הרוקח דמיירי בכל גוונא אף באשה שמלאו ימיה ללדת, ודלא כהיעב"ץ דביאר דמיירי דוקא בלא מלאו ימיה ללדת. וגם הלום ראיתי לגר"ש ווזנאר בשו"ת שבט הלוי ח"ב (סי' רה בד"ה ועפ"ז מתבאר) שכתב בזה"ל: ועפ"ז מתבאר דהבנת הגדולים דהרוקח מיירי קודם ללידה וכסברת הגאון נתיב חיים באו"ח סי' שמג יותר אמתית וכסתימת הרוקח דבכל אופן התיר וכאשר נקט באמת גם מרן החת"ס יו"ד סימן שנד, ודלא כהיעב"ץ זיע"א ח"ב סימן קעז. עכ"ד. ע"ש. ופשט כוונת דבריו נראה כדביארנו לעיל דדעת הנתיב חיים והחת"ס שוה בביאור דברי הרוקח דמיירי בכל גווני ואף באשה שמלאו ימיה ללדת, אבל לדעת היעב"ץ הרוקח מיירי רק באשה שלא מלאו ימיה ללדת. אולם הגר"ש ווזנאר לא עמד לציין שם כי באמת גם דעת הרדב"ז היא כדעת הנתיב חיים והחת"ס, דהרוקח מיירי אף באשה שמלאו ימיה ללדת וכדקאמרינן בס"ד לעיל. ועכ"פ נמצא לפנינו מבואר דדעת היעב"ץ אינו כדעת הנתיב חיים והחת"ס וממילא גם לא כדעת הרדב"ז, וכאמור לעיל דלכן צריך לבאר דהא דכתב רבינו החיד"א על דברי הרדב"ז והיעב"ץ דדבריהם קרובים ר"ל קרובים אבל לא ששניהם שווים בביאורם בדברי הרוקח. וק"ל. (וע"ע בדעת תורה למהרש"ם (סי' שמג ס"א סוד"ה וע"ע במג"א וכו') שהרב המגיה שם כתב דהנתיב חיים והיעב"ץ מבארים ברוקח דמיירי באשה שקרבו ימיה ללדת. ע"ש. ולאמור הא היעב"ץ לא ס"ל הכי, ואין להאריך עוד). וע"ע היטב במנחת חינוך (מצוה רסג אות ג) מש"כ בענין זה. ע"ש.

וראה גם לרבינו החיד"א בברכ"י (שם סק"ד) שעמד ליישב ג"כ את דברי המג"א, וכתב דהא דהתיר הרוקח למעוברת מכהן להכנס לאהל המת משום ס"ס ולא הזכיר דהוי טהרה בלועה, משום דהכא לא דמי לטהרה בלועה, דקיי"ל עובר ירך אימו הוא, וכשנטמאת אמו נטמא גם העובר, ולכן הוצרך הרוקח לטעמא דס"ס. ע"ש. ועי' בשו"ת בנין ציון החדשות להגאון בעל הערוך לנר (סי' צו) שעמד לפלפל בביאור דברי הברכ"י הללו דהרי אם אמרינן דעובר ירך אמו כבר לא בעינן נמי לס"ס דהרי נחשב ממש כאימו וכדאיתא בגיטין (כג ע"ב), ובנות אהרון אינם מצוות על הטומאה. וסוף דבר כתב ליישב, דאמנם חשבינן ליה כאימו בשעת העיבור והרי הוא כנקבה וליכא ביה איסור, מכל מקום לכשיולד ויופרש ונמצא שהוא זכר הרי נשאר בטומאתו, ואיגלאי מילתא שהיא גרמה לבנה טומאה למפרע, ולהכי הוצרך לטעם דס"ס. ע"ש. וכ"כ נמי בשו"ת תשורת שי ח"א (סי' תרל"ה) ליישב כיו"ב קושיא זו מדוע צריך להתיר מס"ס ולא נתיר משום דהוי עובר ירך אימו, כיון דסו"ס הטומאה נשארת רובצת עליו וכו'. ע"ש. וראה גם בשו"ת הר צבי חיו"ד (סי' רפא) במה שעמד ליישב מדנפשיה את קושית המג"א כעין דברים אלו, דהרוקח ס"ל דעובר ירך אמו והם ממש גוף אחד, וגוף אדם שנטמא כולו טמא וגם הולד נטמא שהוא כאחד מאבריה, וכשנולד נמצא שהוא טמא דטומאה שבו להיכן הלכה. ולכן כשהיא מעוברת ונכנסת לאהל המת אע"ג שעתה לא נקרא שמטמאת כהן מ"מ היא מטמאתו שכשיולד יהיה טמא. עכ"ד. ע"ש. ותירוצו זה שוה לדברי הרב בנין ציון הנ"ל. וק"ל. והלום ראיתי במנחת חינוך (מצוה רסג אות ג) שעמד להעיר על דברי הרוקח מדנפשיה כקושיית הערוך לנר דמדוע צריך ס"ס תיפוק ליה דעובר ירך אימו הוא והוה ליה אחד מאבריה, וא"כ לא שייך בו מצות כהונה כלל. וסיים, ודין זה דירך אימו צ"ע רב ודיבוק חברים. ע"ש שנשאר בצ"ע ולא תירץ קושיא זו. וכאמור דהרב בנין ציון וההר צבי ישבו קושיא זו. [והמנח"ח והבנין ציון היו כמעט בני דור אחד וע"כ אפשר שלא ראה דבריו]. והן אמת דהמנח"ח גופיה קודם לכן (שם אות ג ד"ה והנה) הביא סברא כיו"ב, שכתב, דאפילו נימא דהולד הוי הכא עובר ירך אימו הרי כשיולד אח"כ הוא נשאר טמא והוי דרך משל לאדם שנטמא במת ואח"כ חתכו ממנו הלשון שאינו מטמא משום אבר אלא רק דהוא בשר מן החי שהוא טהור (כמבואר ברמב"ם פ"ב דטומאת מת ה"ג) מ"מ דבודאי דבשר זה טמא משום שנגע בעודו היה שלם א"כ מה לי אבר מה לי עובר והוה ליה כגופה והוא בודאי טמא. ע"ש. ודו"ק. וע"ע להגאון קצוה"ח בשו"ת אבני מילואים (סי' פב), ובשו"ת עונג יו"ט (חיו"ד סי' קטו), ובקובץ שיעורים ח"ב (סי' מא), ובשו"ת ארץ צבי פרומר ח"ב (בחי' משניות כלים אות ז ד"ה והנה), ובשו"ת בית הלוי ח"א (סימן טו אות ב), ובשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' סה) במה שעמדו שם עוד בדברי הרוקח וקושית המג"א וכן שהזכירו בדבריהם כקושית הבנין ציון. ע"ש. [וע"ע למו"ר שליט"א בס' לוית חן (אות קכז עמוד רמ) שעמד שם וימודד אר"ש בהערת הפמ"ג על הרוקח דכיצד זה שיש לצרף כאן ס"ס לקולא, הרי הספק שמא הולד נפל הוא נגד הרוב, דרוב נשים יולדות ולד מעליא, וספק שהוא מיעוט בלבד כמאן דליתיה דמי ואינו מצטרף לס"ס וכדמוכח בתוס' כתובות (ט ע"א). יעו"ש שיישב הערה זו בכמה פנים. ע"ש].

איך שיהיה בנידון דידן, אמנם דיש להתיר את עצם כניסתה של מעוברת זו לביה"ח, מטעם הס"ס הנ"ל דהרוקח. מ"מ אחר שתלד שם זכר, יש להתבונן איך יהיה שרי להשהותו [כנהוג שמשהים אותו שם עם אימו ב' או ג' ימים], דהרי אפילו תינוק בן יומו נטמא באהל כמש"כ הרדב"ז בתשובה הנ"ל (ח"א סי' ר), וא"כ הא בגמ' דיבמות (קיד ע"א) איתא "אמור אל הכהנים ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו", מה ת"ל "אמור" "ואמרת", להזהיר גדולים על הקטנים, שלא יטמאוהו בידים. ועי' במג"א (סי' שמג סק"ב) שכתב, דהאי איסורא הוי אפילו בקטן שאינו בר הבנה, דאסור לטמאותו בידים. ע"ש. וכן מבואר גם בשו"ע הגר"ז (סי' שמג ס"ה) דאף כהן שאינו בר הבנה אסור לטמאותו בידים. ע"ש. ועי' במשנ"ב בשער הציון (סי' שמג אות ו) שהביא שם בשם האו"ה [סי' מח אות חן דמשמע מדבריו דכל שאינו בר הבנה, אפילו למספי ליה בידים ליכא איסורא, ותמה עליו מאוד דהא מהגמ' מוכח להיפך. ע"ש. וע"ע באשל אברהם (שם אות א) שהביא משם הבית יהודה (סי' מה) דכתב לאסור להציע כלאים בעריסות התינוק, והיינו כיון דאסור למספי ליה איסורא בידים אע"ג דאינו בר הבנה. ע"ש. וכן הביא את דבריו בברכ"י (שם סק"ו). ע"ש. וכ"כ נמי בפשיטות בשו"ת חלקת יעקב בריש חיו"ד (סימן רטז אות א) דהאיסור שלא לטמאות כהן קטן בידים הוי אפילו בתינוק שאינו בר הבנה. ע"ש. וע"ע בפמ"ג או"ח (סי' שמג במשב"ז סק"א) שכתב נמי כיו"ב, דהאזהרה שלא לטמאות תינוק בידים הוא אפילו בתינוק בן יומו. ע"ש. וכ"כ בפשיטות גם בשו"ת עמודי אור (סי' ד כלל ו) דמוזהרים שלא לטמאות בידים אפילו תינוק בן יומו. ע"ש. וא"כ לכאורה הכא שהביאו הקטן הזה למקום זה אשר יש בו טומאה ומשאירים אותו שם, אית ביה איסורא דחשיב כמטמאים אותו בידים. וכן ראיתי הלום כיו"ב בשו"ת התעוררות תשובה חיו"ד (סימן קפח) שעמד לדון שם אם מותר להביא כהן קטן למקום שיביאו אח"כ לשם טומאה אי חשיב בכה"ג כספי ליה בידים, והעלה לאסור והביא ראיה לזה מהא דאיתא בגמ' דשבת (צ ע"ב) דאמרינן דאסור ליתן חגב חי טמא לקטן לשחק בו דילמא אכיל ליה ופרש"י דהוי כספי ליה בידים, ולפ"ז חזינן דהגם דבזמן שנתן לתינוק את החגב לשחק בו לא היה עדין שום איסור רק שאח"כ יבוא האיסור ואעפ"כ מקרי ספי ליה בידים. ע"ש. וא"כ לכאורה גם כאן מה שהביאו את תינוק זה לבי"ח ומשאירים אותו שם חשיב ספי ליה בידים.

אולם יש לומר דלא דמיא ויש לחלק, דהנה הכא היות ועצם הכניסה כאן לבי"ח היתה בהיתר כמתבאר ע"פ דברי הרדב"ז והנתיב חיים שביארו דמכח הס"ס דהרוקח שרינן אפילו לאשה שמלאו ימיה ללדת ובודאי תלד להכנס לאוהל המת, [וכן ראיתי עתה באליה רבה (סי' שיא ס"ק יד) שכתב שם נמי כדברי הרדב"ז דאחר שעמד בשאלה מדוע כתב הרוקח להתיר לאשת כהן להכנס לאהל מת מטעם ס"ס ולא כתב מטעם דהוי טהרה בלועה ואינה מטמאה, כתב ליישב, דקמ"ל דמותרת להכנס המעוברת באהל המת להוליד שם. עכ"ד. ע"ש], וממילא לא חשיב בידים, דעצם הכניסה היתה בהיתר, ומכיון שכן גם המשך השהייתו של הולד שם אית ביה שריותא, דהא דמי לכאורה לקטן שנכנס מאיליו לבית אשר יש בו טומאה דאין צריך להוציאו, כי הנה ענין זה דהוזהרו גדולים על הקטנים הוא בענין דלא ליספי ליה איסורא בידים, אבל במקום שהקטן עושה מעצמו, אין כאן אלא רק משום מצות חינוך דצריך אביו להפרישו, כמבואר בשו"ע אור"ח (רס"י שמג) שכתב שם מרן דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו. וכן הוא נמי דעת הרמב"ם (פי"ז דמאכלות אסורות הכ"ח) שכתב, אע"פ שאין בי"ד מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה ופרישה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו וגו'. ע"ש. וכן מבואר נמי בתוס' ישנים ביומא (פב ע"א) ותוס' נזיר (כח ע"ב), והרשב"א והריטב"א והריא"ז ביבמות (קיד ע"א), ומהר"ם בר ברוך בתשובותיו (דפוס קרימונא סי' ר), ומהרש"ל ביש"ש יבמות (פרק יד סי' ז). ע"ש.

[ובאמת בעצם ענין זה נחלקו הראשונים אם מצות חינוך הוי נמי להפרישו מאיסורים, דאיכא מהראשונים דסבירא להו דמצות חינוך אינה אלא רק לחנכו לעשות מצוות, ב אבל להפרישו מאיסורים ליכא בזה מצות חינוך וא"צ להפרישו. עי' בזה בתוס' ישנים יומא (פב ע"א) בשם ר"א ממיץ, וראה גם ברשב"א ובתוס' רי"ד והמאירי והנמוק"י יבמות (קיד ע"א), ובשו"ת הרשב"א ח"א (סי' קכח). ע"ש. ועוד נחלקו בפוסקים לדעת הרמב"ם הנ"ל ודעימיה דס"ל דאף באיסורים מצוה על אביו להפרישו, האם הוא רק באיסורים דאורייתא או גם באיסורים דרבנן עי' בדברי מרן בכסף משנה על הרמב"ם שם (פי"ז דמאכלות אסורות הכ"ז - כח) וכן בדבריו בב"י או"ח (סי' שמג) דעמד לבאר בדעת הרמב"ם דאף במצוות דרבנן מצווה להפרישו. וכ"כ נמי הרדב"ז בתשובותיו (סי' אלף תלב), והט"ז שם (סי' שמג סק"א). ע"ש. וכ"כ ג"כ בשו"ת חוט המשולש (סי' מה, דף קטו ע"א ד"ה ומה שהעיר) לבאר בדעת הרמב"ם דס"ל דאף באיסור דרבנן צריך אביו להפרישו, וזיל בתר טעמא הוא, דהוא כדי להפרישו ולחנכו בקדושה. ע"ש. וראה גם בדעת תורה למהרש"ם (סימן שמג ס"א) ד"ה להפרישו מאיסור דאורייתא, שעמד להוכיח בעוד ראיות דאף באיסורים דרבנן מצווה אביו להפרישו. ע"ש. וע"ע במג"א (שם סק"ב), ובחי' החת"ס על שו"ע אור"ח (שם). ע"ש. אולם בס' המאיר לעולם (ח"ב סי' טז) ד"ה נחזור לענינינו, עמד לבאר שם את דברי הרמב"ם דרק באיסור תורה מצוה האב על בנו להפרישו אבל לא באיסורי דרבנן. וכן מבאר הט"ז הנ"ל (סי' שמג סק"א) בדעת הרמ"א דס"ל שרק באיסורי דאורייתא מצווה האב להפריש את בנו אבל לא באיסורי דרבנן, ועמד להעיר עליו. ע"ש. וראה גם בביאור הגר"א (שם) מש"כ בזה. ע"ש. ועוד יש לציין דהנה בענין חיוב כהן להפריש בנו מטומאה מצינו דאפילו לראשונים דס"ל בעלמא דאין האב חייב להפרישו משאר איסורים בענין זה צריך להפרישו, עי' לר"י מלוניל (בהל' טומאה ד"ה תניא) שכתב שם וז"ל: תניא "אמור ואמרת" דהוי סגי בחד ריבוי שמוזהר האב שלא יניח לבן להטמא למתים אע"ג דבשאר איסורין אינו מוזהר על הבן כדתנן נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ובקטן שבא לכבות שאומרים לו אל תכבה מוקמינן לה בקטן העושה על דעת אביו, הא לאו הכי לא אסרינן ליה, אבל בטומאה מוזהר מרבוייא דקרא. ע"ש. הרי דאע"ג דבשאר איסורים אינו מוזהר להפרישו הכא בטומאת כהן מוזהר הוא שלא רק שלא לטמאותו בידים אלא אף להפרישו. וראה בזה גם בב"ח או"ח (ריש סימן שמג) שעמד על דברי הטור שמבואר בדבריו ג"כ כיו"ב דבשאר איסורים כתב דאין צריך להפרישו לקטן העושה מעצמו את האיסור ובאיסור טומאה כתב (ביו"ד סי' שעג) דצריך להפרישו, ושכן הוא נמי בנמוק"י (הל' טומאה) דמחלק כיו"ב בין איסור טומאה לשאר איסורים, ושכן מבואר נמי ברא"ם (בסדר אמור) לחלק בין איסור טומאה שצריך להפריש כהן קטן משא"כ בשאר איסורים. ע"ש. וראה גם היטב במאירי דיבמות (קיד ע"א ריש ד"ה קטן) מש"כ כיו"ב בשם הרי"ף. יעו"ש. ואולם הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' קכח) דחה דבר זה בשתי ידים וכתב דלעולם אין חילוק בין איסור טומאת כהנים לשאר איסורים, וכשם שבשאר איסורים אינו חייב להפרישו אף באיסור זה הוי הכי דינא. ע"ש. ושורש הענין הוא דבתורת כהנים (ריש פר' אמור) איתא "אמור אל הכהנים בני אהרן" בני אהרן - אף הקטנים. ע"כ. [ובפי' רבינו הלל כת' שכן משמע הלשון "בני". ע"ש]. וכן הוא נמי כיו"ב בפסיקתא זוטרתא (ויקרא כא א) "בני אהרן" להביא את הקטנים, "ואמרת אליהם" להזהיר גדולים על הקטנים. ע"ש, ובביאור התו"כ דקאמר "בני אהרן - אף הקטנים" נחלקו הראשונים דהנה מדברי הרמב"ם (פ"ג דאבל הי"ב) מבואר שמפרש דהוא אזהרה על הגדולים שלא יטמאו את הכהנים הקטנים בידים, אולם הב"ח ביו"ד (סי' שעג) ביאר בדעת הטור שם דהתו"כ בא ללמד על קטן שבא להטמאות מעצמו שמצווים להפרישו שבטומאת כהנים משום קדושתם ריבה הכתוב שעל הגדולים להפריש את הקטנים מלהטמא. יעו"ש. ואין להאריך].

ועי' במשנ"ב (סי' שמג סק"ג) שהביא בשם האחרונים דמצות חינוך באיסורים של ל"ת בין של תורה בין של דבריהם, הוא בתינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול. אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למונעו בע"כ מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת, אפילו באיסור של תורה כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו. וכן אם הוא כהן, אין צריך להוציאו מבית שהטומאה בתוכו, אלא א"כ הוא בר הבנה שאז מצוה על אביו להוציאו, כדי להפרישו מן האיסור מחמת מצות חינוך. ע"ש. וכן מבואר נמי במג"א (שם סק"ב), ובתו"ש (שם סק"ב), ובשו"ע הגר"ז (סי' שמג אות א) דכל שהקטן אינו בר הבנה אין מצווה להפרישו. ע"ש. וראה נמי בב"ח יו"ד (ריש סימן שעג) שהביא בשם האגודה שכתב, נ"ל דתינוקות הישנים באהל המת דאין מחוייבים להקיצן ולהוציאם אך מפני חינוך טוב הוא. ע"ש. ומדכתב "אך מפני חינוך טוב הוא" משמע לכאורה דאין חיוב להוציאם אף מדין חינוך והיינו כיון דהם תינוקות לאו בר הבנה. אולם יש לדחות דלעולם מיירי בתינוקות בר הבנה אלא דהאגודה ס"ל כראשונים הנ"ל דליכא מצות חינוך באפרושי מאיסורא רק במצוות עשה ועל כן כתב דאפ"ה טוב להוציאם, וכן לכאורה יש לדייק מדכתב "להקיצן ולהוציאם" ואם בקטנים ביותר מיירי שאינם בר הבנה מדוע להקיצם ישאם בחיקו כאשר ישא האומן את היונק ויוציאם, אלא משמע דבגדולים שאינם בר נשיאה נמי מיירי שצריך להקיצם וילכו לבד ואף זה אינו חיוב כיון דאין בל"ת מצות חינוך. וק"ל. וצ"ע. וראה עוד בחקרי לב חאו"ח (סי' ע), ובים של שלמה (פי"ד דיבמות סי' ז), ובשו"ת מהר"ץ חיות (סי' נח). ע"ש. ועכ"פ מבואר דמצות חינוך להפרישו מאיסורא הוי רק בקטן בר הבנה.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi