למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב - יו"ד סימן טז

בענין: הרחת ואכילת עצי בשמים של ערלה, והרחת פירות ערלה.

ב"ה יום ג' ו' כסליו "הגידה לי שאהבה נפשי". תשנ"ג. לפ"ק.

למעלת ידידינו הנעלה הרב המקומי וכו', יקרת מכתבו קבלתי היום לנכון, ואחרי עטרת החיים והשלום באהבה רבה ובאהבת עולם כיאות למעכ"ת שליט"א, הנני להשיבו כמסאת הפנאי אודות הארי שנעשה שוא"ל בענין עצי בשמים כגון עצי הדס עצי הלואיז"ה ועצי השושנים והורדים, שהם בתוך ג' שנים ראשונות לנטיעתם שהם שנות ערלה, האם מותר להריח מעצי בשמים אלו. וכן שאל לענין עצי פרי של ערלה שיש בפירחיהם ריח טוב כעצי התפוז והלימון ודומיהם, האם מותר להריח מפרחי העצים הללו טרם שיצא הפרי, וכן מה הדין להריח את פירות הערלה עצמם.

תשובה: בגמרא עבודה זרה (יב:) גרסינן, אמר רשב"ל לא שנו [דאסור להכנס לחנויות של עכו"ם] אלא מעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא. ופרש"י: דהורד וההדס דרך לשוטחן לפני עבודת כוכבים ואסורין בהנאה משום תקרובת עבודת כוכבים. ע"כ. וכתבו התוס' (שם ד"ה אלא) הקשה ר"ת מאי שנא מהא דאיתא בגמ' ע"ז (סו:) דבת תיהא שרי, שהיו נוקבים נקב במגופת החבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים, ומותר לישראל להריח יין העכו"ם אע"ג שמריח יין נסך, משום דריחא לאו מילתא הוא. ותירץ, דשאני ורד והדס דעיקרייהו לריחא קיימי והוי כמו קטורת דאף לאחר שנעשית מצותו נהי שאין מועלין בו איסורא מיהא איכא. ע"ש. ומתבאר מדברים אלו דבשמים של עבודה זרה הם אסורים בהנאה, אע"ג דבעלמא אמרינן דריחא לאו מילתא, דבשמים שאני כיון שעיקרן הוא להריח, ולכן אסור להריח בהם. ולכאורה ה"ה נמי בבשמים של ערלה, דהא ערלה איסורי הנאה הוא כדאיתא בקידושין (נו:) ויליף לה התם מקראי דכתיב בערלה (ויקרא יט) "ערלים לא יאכל" אין לי אלא איסור אכילה, איסור הנאה מנין שלא יהנה ממנו, ת"ל "וערלתם ערלתו" לרבות את כולם. ע"ש. וכ"פ הרמב"ם (פ"י דמאכלות אסורות ה"ט), ומרן בשו"ע יו"ד (סימן רצד ס"א) דערלה הוי איסורי הנאה. ע"ש. ומכיון דערלה הוי איסורי הנאה, א"כ י"ל דאסור להריח ולהנות מעצי בשמים אלו של ערלה, והוי דומיא דבשמים של ע"ז דאסורים נמי בהנאה. [ועי' בפמ"ג יו"ד (סימן קח במשב"ז סק"א) שכתב דאף באיסורי הנאה דרבנן אסרינן ריחא, ודלא כמ"ש הכנה"ג בשם האו"ה דבדרבנן לא גזרו משום ריחא. ע"ש. וכן מוכח נמי מדברי הגר"ז בשו"ע (סי' תמג ס"ג) שכתב דאסור להריח פת חמץ של גוי משעה שישית ואילך בערב פסח. ע"ש. והרי משעה שישית הוי מדרבנן ואפ"ה אסר. וכן הוא נמי דעת ר' אברהם ענתבי בס' חכמה ומוסר (דרך חוקיך אות טל) שאף באיסורי דרבנן כגון חמץ שעבר עליו הפסח אסור להריח בו. ע"ש. וראה גם בדברי מו"ר אורו ועמודו של עולם מרן מלכא שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח (סימן לד אות ד). ע"ש. ועכ"פ באיסורי דאורייתא לית מאן דפליג ולכו"ע אסור להריח באיסורי הנאה. וזה ברורן.

וראה גם לרשב"א בתשובותיו (ח"ג סימן רלד) שכתב, בשמים של עבודה זרה ושל ערלה ושל כלאי הכרם אסור להריח בהם דאסורין הן בהנאה כל שעשויין להריח בו כורד והדס, והיינו פלוגתא דאביי ורבא בפרק כל שעה (פסחים כה:), ולאביי נמי כל שמריח בהם לקלוט ריחם אסור, דהיינו חנויות המעוטרות בורד והדס בפרק קמא דעבודה זרה (יב:). ע"כ. והביא דבריו מרן בב"י יו"ד (סוף סימן קח), ועוד הביא שם מרן את דברי האורחות חיים (דיני יין נסך סו"ס לא) שכתב, כל מידי דלא הוי לריחא ריחא לאו מילתא היא, אבל דבר שעומד להריח כגון הדס וורד אסור להנות מהריח. ע"ש. והרי מתבאר מדברי הרשב"א הללו להדיא דבשמים של ערלה אסור להריח בהם כדין בשמים של עבודה זרה, כיון דערלה אסורה בהנאה. ומרן בשו"ע יו"ד (שם סעיף ז) הביא את דברי הרשב"א להלכה, שכתב, בשמים של ע"ז וכלאי הכרם וערלה אסור להריח בהם. ע"ש. ועי' בש"ך (שם ס"ק כז) שציין דמקור הדברים הוא מהרשב"א הנ"ל שכל מידי בבשמים דאסור בהנאה אסור להריח ממנו כיון שעשויים להריח. ע"ש.

ועי' בפר"ח (שם ס"ק כה) שכתב לבאר דהא דפסק מרן דאין להריח בשמים של ערלה, היינו דוקא בבשמים שעיקרן הוא להריח, אבל אם עיקרן הוא לאכילה מותר להריח בהם. ע"ש. אולם הגר"ח בן עטר בפרי תואר (שם סק"ו) עמד לחלוק עליו, דלעולם אין בזה חלוק ואין הבדל דבין בשמים שעיקרן לריח ובין שעיקרן לאכילה ויש בהם ריח מקרי בשמים, ואסור להריח אותם אם הוא בתוך ג' שני ערלה. ע"ש.

הן אמת דהנה מלשון הפסוק (ויקרא יט כג) דכתיב "ונטעתם כל על מאכל וערלתם ערלתו" משמע לכאורה דדין ערלה לא הוי אלא דוקא בעץ מאכל, אבל עצי בשמים שהם להריח ולא למאכל לית בהו דין ערלה. וראה נמי בדברי הרמב"ם (פ"י דמאכלות אסורות ה"ט) שכתב, ערלה כיצד כל הנוטע אילן מאכל כל פירות שעושה אותו אילן שלש שנים משנטע הרי הם אסורים באכילה וכו'. ע"ש. וראה נמי לשון מרן בשו"ע יו"ד (סימן רצה סעיף כג) שכתב, הנוטע אילן מאכל ואין דעתו לצורך אכילה אלא להיות גדר לשדה או בשביל העצים לשרפן או לבנין פטור מערלה. ע"ש. והוא מהירושלמי (ערלה פ"א ה"א) דדרשינן התם מהפסוק "עץ מאכל" כל שהוא למאכל חייב, לסייג ולקורות ולעצים פטור. ע"ש. וא"כ ה"נ נימא דדוקא עץ מאכל אית ביה דין ערלה, אבל עץ שהוא לבשמים ואינו לאכילה לית ביה דין ערלה, דלאו "עץ מאכל" הוא. [וראה נמי בגמרא סוכה (לה א) דאיתא התם, תניא רבי מאיר אומר ממשמע שנאמר "ונטעתם כל עץ" איני יודע שהוא עץ מאכל מה ת"ל "עץ מאכל" עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין ללמדך שהפלפלין חייבים בערלה. ופירשו התוס' (שם ד"ה ללמדך) דהיינו טעמא שהוצרך לרבות הפלפלין, מפני שכשהם יבשים הם אינם ראויים לאכילה לכן הוצרך הכתוב ללמדנו שנוהג בהם דין ערלה כיון דחזו לאכילה כשהם רטובין. ע"ש. והרי ד "עץ מאכל" דכתיב בדוקא הוא, ולכן הוצרך לרבות הפלפלין. ודו"ק].

ושו"ר לרדב"ז בתשובותיו (ח"א סימן מד) שעמד לדון שם בענין בשמים של ערלה אם מותר להריח בהם, וכתב כיו"ב דכיון דבענין ערלה כתיב "ונטעתם כל עץ מאכל", א"כ אותם אילנות שאינם עושים פירות כגון עץ היסמין או כלף מותר להריח בהם או לאוכלם, דהא אין זה "עץ מאכל", אלא עץ של ריח או אילן של סרק שכל אילן שאינו עושה פירות אילן סרק הוא. ואע"פ ששנינו לענין שביעית הורד והכפר ועקטף יש להם שביעית ולדמיהם שביעית, שאני שביעית לפי שהיא נוהגת אפילו באילן סרק, אבל לענין ערלה "עץ מאכל" אמר רחמנא, ודוקא אילן שנטעו למאכל אבל נטעו לסייג ולקורות אפילו יש בו פירות אין נוהג בו ערלה, וכ"ש דבאילן סרק ממש אין נוהג בו ערלה. וכתב שם עוד, דאף באילן הנטוע לפרות כגון עץ לימון ועץ אתרוג שקודם יציאת הפרי יוצא פרח, כל עוד שהוא רק פרח מותר להריח בפרחים הללו, אע"פ שהוא עץ ערלה, שכן שנינו העלין והלולבין ומי הגפנים והסמדר מותרין בערלה וברבעי, וכיון דסמדר מותר באכילה כ"ש שמותר להריח בו, אבל אם גדל כבר הפרי אסור להריח בו וכ"ש לאכלו. עכ"ד. ע"ש. ומתבאר לפי הרדב"ז הללו דג' חלוקות יש כאן, א) אם העץ אינו למאכל מותר להריח בו בכל גווני, ב) ואם הוא למאכל הפרחים שיוצאים קודם גדילת הפרי מותר להריח בהם, ג) שכשהוא למאכל ויצא הפרי אסור להריח בו.

ועוד כתב הרדב"ז (שם) לענין הורדין של ערלה אם רוצה להריח בהם, לדעת האומרים דמברך עליהם בורא עצי בשמים לפי שעיקר נטיעתו להריח, הדבר ברור שמותר להריח בו דהא לאו עץ מאכל הוא. אבל לדעת האומרים דמברך עליו הנותן ריח טוב בפירות לפי שעיקר נטיעתו הוא לעשות ממנו מרקחת, יש להסתפק אם מותר להריח בו משום דהוי כפרי של עץ ערלה דכאמור לעיל שאסור להריח פרי זה, דהוא עץ מאכל. והעלה שם הרדב"ז דכיון שהורד אע"פ שהוא נאכל, אינו מאכל בריאים, לפיכך י"ל דאין ערלה נוהגת בו דלאו "עץ מאכל" הוא אלא עץ לתרופה ולא עדיף מנוטע לסייג ולקורות שאע"פ שיש בהם פירות אין ערלה נוהגת בהם, ולכן מותר לאכול הורד של ערלה וכ"ש להריח בו. ואע"פ שיש בריאים שאוכלים מרקחת הורד, מ"מ הרי אין אוכלים אותו למזון כשאר הפירות אלא לשמירת הבריאות, והלכך אין זה עץ מאכל. עכ"ד. ע"ש. (ובמש"כ הרדב"ז דבאילן שמגדלים פירותיו לתרופה לית ביה דין ערלה, עיין עוד בדבריו במה שהניף ידו שניות מדברי סופרים (שם בסימן תצט) דאין בפירות שמגדלים לתרופה דין ערלה. ע"ש. וראה גם בתורה תמימה (ויקרא פרק יט אות קעח) במה שהביא ראיה לדברי הרדב"ז שכל שהוא לרפואה אין בו דין ערלה. ע"ש. וראה עוד בענין ערלה כשהוא לרפואה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סימן קח). ע"ש].

ולכאורה היה אפשר להביא ראיה לדברי הרדב"ז דבעץ שאינו למאכל לית ביה דין ערלה, מהא דתנן בסוכה (פ"ג מ"ה) לענין אתרוג, אתרוג הגזול והיבש פסול וכו' של ערלה פסול, של תרומה טמאה פסול וכו', ואילו קודם לכן במתניתין התם (משנה ב) בענין פסולי ההדס לא קתני של ערלה. ע"ש. ושמע מינא דאין ערלה נוהגת בהדס. וראה גם בתפארת ישראל סוכה (שם אות כח) שכתב, ערלה ותרומה ודמאי לא שייכי רק באתרוג. ע"ש. א וכן הוא מפורש ג"כ במאירי סוכה (לד ע"ב ד"ה המשנה הרביעית) שכתב, ערלה ותרומה אינו אלא באתרוג בלבד ולא בשאר המינים. ע"ש. ואפשר לומר דהיינו טעמא כדלעיל, דדוקא באתרוג שהוא "עץ מאכל" קתני של ערלה פסול, דדין ערלה נוהג בו. אבל לענין הדס אע"פ שהוא עץ, אבל כיון שאינו "עץ מאכל", והוא רק להריח, לית ביה דין ערלה. ודו"ק.

והנה גאון עוזינו מרן החיד"א בברכי יוסף יו"ד (סימן רצד ס"ק יג) ג"כ עמד לדון בענין בשמים על ערלה, ומכיון שיש לדקדק בדבריו כאן הדק היטב, אעתיק לך לשונו הזהב: נסתפק הרב בני דוד (פ"ט דמעשר שני) אילנות דעיקרן לריח כגון יאסמי"ן דאין להם פרי אלא הריח אם יש בהם איסור ערלה וכו'. ע"ש. ואין כאן ספק דאילן מאכל כתיב. וכן ראיתי להרדב"ז בתשובות החדשות (סימן מד) שכתב וז"ל ואם הוא אילן שאינו עושה פירות כגון הכופר הנקרא תמרחינ"א או יסמין או כלף מותר להריח בו או לאכלו דקרא כתיב "ונטעתם כל עץ מאכל" ואין זה עץ של מאכל אלא עץ של ריח או אילן סרק, שכל אילן שאינו עושה פירות אילן סרק הוא וכו' ע"ש ובסי' תצט. ושם סי' מד כתב שאין איסור להריח בערלה אלא אילן הנטוע לפירות מאכל וכו' ולעיל נסתפק בורד למ"ד [למאן דאמר] ואשתמיטיתיה תשובת הרשב"א שהביא ב"י לעיל סוף סי' קח וע"ש בש"ך ופר"ח. עכ"ל הטהור דרבינו החיד"א זיע"א אות באות.

ויש להתבונן כאן טובא בדבריו ז"ל, דהנה ברישא דמילתא נראה שהוא שר המסכי"ם עם הרדב"ז ז"ל במה שכתב לחלק דכל אילן שאינו עץ של פרי אלא הוא אילן של בשמים לית ביה דין ערלה, כיון דכתיב בערלה "עץ מאכל" והאי לאו עץ מאכל הוא, והוא שכתב רבינו החיד"א בריש דבריו להשיב על ספיקו של הרב בני דוד אם יש ערלה בעצי בשמים, "ואין כאן ספק דאילן מאכל כתיב", והביא סיעתא לדבריו שכ"כ נמי הרדב"ז בתשובותיו דעץ בשמים כיון דלאו עץ מאכל הוא לית ביה דין ערלה. אולם הנה סיפא דדברי רבינו החיד"א שהביא את מאי דנסתפק הרדב"ז בענין ורד למ"ד דמברכים על ריחו הנותן ריח טוב בפירות א"כ שמא י"ל דאין זה עץ בשמים אלא עץ מאכל, ולכן נוהג בו דין ערלה. וכתב רבינו החיד"א לציין עליו את תשובת הרשב"א שהביא מרן בב"י יו"ד (סימן קח), והיינו תשובת הרשב"א הנ"ל (ח"ג סימן רלד), דמבואר בדבריו דאין להריח ורד של ערלה. ולכאורה אי מהתם קאי, הרי יקשה נמי עליו דהחיד"א גופיה דכיצד מסכים רבינו החיד"א עם הרדב"ז שכל עץ שהוא של בשמים בלבד דלית ביה דין ערלה, הרי הרשב"א שם כתב בזה הלשון: ובשמים של ע"ז ושל ערלה ושל כלאי הכרם אסור להריח בהן דאסורין הן בהנאה, כל שעשויין להריח בו כורד והדס והיינו פלוגתא דאביי ורבא וכו'. ע"ש. וא"כ אם רבינו החיד"א מביא לפשוט מדברי הרשב"א לענין ורד דאית ביה דין ערלה ואסור להריח בו, א"כ תקשי נמי ממאי דחזינן מהרשב"א דדין ערלה נוהג בהדס, והרי הדס אינו עץ מאכל אלא הוא עץ בשמים, ואפ"ה קאמר הרשב"א דדין ערלה נוהג בו, ואיך רבינו החיד"א מסכים ברישא דדבריו עם הרדב"ז דבמילתא דהוי רק עץ בשמים לית ביה דין ערלה, וא"כ לכאורה הוא סתירה מסיפא לרישא דדברי רבינו החיד"א ז"ל, דאם הוא מציין את תשובת הרשב"א הוא סתירה לרישא דבריו שדין ערלה לא הוי אלא בעץ מאכל בלבד.

ואולי אפשר לדחוק דעץ הדס נמי עץ מאכל הוא, שענביו נאכלין, וכעין הא דאיתא בסוכה (לג:) ת"ר אין ממעטין [את ענבי ההדס להכשירו] ביו"ט, משום רבי אליעזר בר' שמעון אמרו ממעטין, ושאלה הגמ', והא קא מתקן מנא ביו"ט ואיך מותר למעט, אמר רב אשי כגון שליקטן לאכילה. ופרש"י, שלקטן לענבים הללו מן ההדס על מנת לאוכלן ואינו מתכוין להכשירו. ע"ש. ומתבאר מהכי דאוכלין את ענבי ההדס, וא"כ י"ל דהדס נמי חשיב "עץ מאכל" ולהכי לא קשיא ליה לרבינו החיד"א ממאי דהזכיר הרשב"א הדס בדבריו שדין ערלה נוהג בו. וק"ל.

אלא שהוא דוחק גדול לפרש כן, דהרי אע"ג דמבואר הכא דענבי ההדס מידי דאכילה הוא מ"מ אין לאסור משום הכי את העלין שלו מדין ערלה, שהרי שנינו במשנה (פ"א דערלה משנה ז) העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה וברבעי. ע"ש. וכ"פ נמי מרן בשו"ע יו"ד (סי' רצד ס"ב). ע"ש. וא"כ אע"ג דנימא דהדס הוי עץ מאכל משום דהענבים שבו הם נאכלים, מ"מ אין לאסור את העלים שבו משום ערלה דמותרים הם אפילו באכילה כמתבאר מהמשנה הנ"ל, וכ"ש דלהריח בהם שרי, וא"כ שוב הדרא קושיא לדוכתא ממאי דחזינן דהרשב"א נקט דהדס של ערלה אסור להריח בו, דאם נימא דברים כפשוטם דעץ הדס יש בו דין ערלה א"כ תקשי על רבינו החיד"א כיצד מביא את תשובת הרשב"א בסתם, ומאידך גיסא כתב דבעצי בשמים לית בהו דין ערלה כיון דלאו עץ מאכל הוא, ואם נימא דרבינו החיד"א מפרש דלהכי ס"ל לרשב"א דיש דין ערלה בהדס כיון שהוא עץ מאכל, והוא נמי אשר הקשה רבינו החיד"א על הרדב"ז שהסתפק בענין ורד אי אית ביה דין ערלה ואסור להריח בו, דאישתמיטיתיה תשובת הרשב"א דמפורש בו דורד יש בו דין ערלה ואסור להריח בו וה"ה הדס, והיינו משום דהדס נמי נאכל, הרי אע"ג דענבי ההדס נאכלים אבל העלין מותרים, ותקשי שוב מהדס דהא לאו עץ מאכל הוא לענין העלים. ועוד קשה נמי בפשט דברי הרשב"א דכיצד קאמר דעץ ההדס יש בו דין ערלה, והרי אם כך יקשה מהמשנה דסוכה (הנ"ל) שבפסולי ההדס לא הזכירה פסול ערלה כמו שהזכירה בפסולי האתרוג, וכיצד נימא דאורו של עולם הרשב"א ז"ל ס"ל דאסור להריח בשמים של הדס משום דאית ביה דין ערלה ולעשותו חלילה טועה בדבר משנה ח"ו.

אשר על כן כדי ליישב ולבאר את דברי הרשב"א דלא תקשי עליה ממתניתין, וכדי להבין את דברי רבינו החיד"א, נראה לבאר בס"ד את דברי הרשב"א דלצדדין קתני, דמה שכתב הרשב"א בשמים של ע"ז ושל ערלה ושל כלאי הכרם אסור להריח בהן דאסורין הן בהנאה כל שעשויין להריח בו כורד והדס וכו', דהאי דנקט ורד והדס לאו אכולהו תלתא איסורי קאי, עבודה זרה ערלה וכלאי הכרם, דאה"נ ורד קאי נמי על ערלה, אבל הדס לא קאי אלא רק על עבודה זרה ולא על ערלה, שהרי כאמור הדס אין דין ערלה נוהג בו כלל דלאו עץ מאכל הוא ואף דענביו נאכלים העלים אין בהם דין ערלה אפילו בעלין של עץ מאכל גמור וכמבואר במתניתין דערלה הנ"ל, וכמתבאר נמי מהמשנה סוכה הנ"ל. [והרשב"א סירכא דהגמרא בעבודה זרה (יב:) נקטיה דהוזכר שם לגבי ע"ז ורד והדס. ואה"נ הדס לא קאי על ערלה. וק"ל].

ושו"ר הלום בס"ד בחידושי הריטב"א בע"ז (יב:) ומצאתי שם שכתב להדיא כדברים אלו, דאחר שעמד לבאר שם את דברי הגמרא דחנויות המעוטרות בורד והדס של ע"ז אסור להכנס בהם, משום דהוי נוי עבודה זרה או משמשין שלה דאסורין בהנאה, וקא מתהני מריחא. והוא אסור משום דלריחא עבידי וריחא דידהו כאכילה דאידך הוי ואסור וכו', סיים הריטב"א: מכל מקום הדס של ערלה מותר להריח שאין ערלה נוהגת בו, אבל אתרוג של ערלה אסור דהוא נמי לריחא עביד וקא מתהני מפירא. עכ"ל. ע"ש. והרי מפורש להדיא בדברי הריטב"א הללו דערלה לא הוי כלל בהדס, והיינו משום דהוא עלים בעלמא, ולאו "עץ מאכל", ובעלים לית ערלה וכדתנן בערלה (פרק א משנה ז) הנ"ל. ותאזרני שמחה שמצינו מפורש כדברינו, דהריטב"א מבאר בסוגיא דעבודה זרה הנ"ל דאיסור ערלה לאו אהדס קאי.

וממילא עתה מיושבים שפיר דברי הרשב"א דלא תקשי עליה מהמשנה דסוכה דמתבאר התם דאין ערלה נוהג בהדס, דלעולם יש לומר דאף איהו אודויי אודי דאין ערלה בהדס ומה שהזכיר הדס בתשובה על עבודה זרה קאי. [ובצוק העטי"ם עלה על לב להביא ראיה מפורשת מדברי הרשב"א גופיה בחידושיו לסוכה (לה ע"א ד"ה והנכון) דס"ל שאין ערלה נוהג כלל בהדס, שכתב שם וז"ל: וגבי הדס ולולב לא שייך תרומה ולא ערלה ששתיהן אינן נוהגות אלא בפרי, להכי לא אתניא [ערלה] אלא באתרוג שהוא פרי וזה פשוט מאוד. עכ"ל. ע"ש. וכיו"ב כתב גם הר"ן (סוכה לג ע"ב ד"ה מתני' ערבה) דהא דמפלגי מתניתין לפסולים בד' בבי משום דיש פסולים שבזה ואינם בזה וכו' וכגון ערלה ותרומה לא שייכי אלא באתרוג הלכך איצטרכו ארבעה בבי. ע"ש. והרי מבואר מדברי הרשב"א הללו דאין ערלה נוהג בהדס וממילא יש לבאר תשובתו הנ"ל כדאמרן. אולם הדר תברינא לגזיזאי דזו אינה ראיה כלל מפני שדעה רווחת היא מפי סופרים ומפי ספרים דחידושי הרשב"א עמ"ס סוכה שלפנינו אינם מהרשב"א כלל אלא מהריטב"א הם, (עי' בזה באורך להגאון החח"מ ז"ל בשד"ח (מערכת כללי הפוסקים סימן י אות ו). יעו"ש), ולכן ליכא ראיה מהתם לדידן, די"ל דהריטב"א לשיטתיה אזיל במסכת עבודה זרה (הנ"ל) דאין ערלה נוהגת בהדס כלל, וכמו שכבר הבאנו את דבריו שכתב בחידושיו לעבודה זרה לעיל. וק"ל. וחידושי הרשב"א עמ"ס סוכה וכן מסכת עבודה זרה שגם מהסוגיא הנ"ל (דדף יב א) אפשר לדייק את דעתו, אינם בנמצא לע"ע בדפוסים לעיין בהם כי לא נדפסו מעולם וחבל על דאבדין, ובאמת אם המצא תמצא שבאחד הימים ימצאו חידושיו אלו של הרשב"א על סוכה או על עבודה זרה גדול יהיה היום ההוא לה', כי אז נוכל לדעת בבירור את דעתו דעת עליון דהרשב"א ז"ל מאי ס"ל בדין ערלה גבי הדס, ואם יוברר התם דס"ל דאין ערלה נוהג בהדס נמצא שמה שביארנו בדבריו בתשובה נכון הוא, יעזרנו השי"ת לישועתו. אבל מ"מ בודאי שראיה זו מהמשנה דסוכה דהשמיטה פסול ערלה מענין הדס בודאי שראיה היא דאין ערלה נוהג בו, דאי לאו הכי מדוע לא הזכירה פסול ערלה בהדס. וק"ל].

ולפי ביאור זה מובנים נמי דברי רבינו חיד"א, דלעולם מאי דס"ל דאין דין ערלה נוהג אלא רק בעץ מאכל כן הוא דעתו מרישא ועד סיפא, ולכן כל עצי הבשמים אין נוהג בהם דין ערלה דלאו עץ מאכל הוא. אלא שבסיום דבריו עמד להקשות על מאי דהרדב"ז נסתפק בענין ורד שהוא אינו עץ בשמים בלבד אלא גם עץ מאכל שהרי נאכל כמרקחת, דהא איכא תשובת הרשב"א דמבואר התם דערלה נוהג בעץ בשמים של ורד ותיפשוט מיניה לספיקו, שאע"ג שהוא נאכל מעט ולא למזון אית ביה דין ערלה, דאכילה מועטת זו חשיב נמי עץ מאכל, אבל היכא שהוא עץ בשמים בלבד בודאי שאין בו דין ערלה, דכאמור הדס שהזכיר הרשב"א בתשובה שם לא קאי על ערלה אלא על בשמים של ע"ז. וזה ברור. דו"ק היטב ותבין. [וגם ראיתי הלום בס' נתיבי עם להג"ר עמרם אבורביע (יו"ד סימן רצד סעיף כג) שכתב שם דהנה עד כאן לא הסתפק הרדב"ז לענין עץ ורד אלא למ"ד דמברכים על ריחו הנותן ריח טוב בפירות וכו', אבל למ"ד דמברכים על ריחו בורא עצי בשמים משום שעיקר נטיעתו הוא להריחו הדבר ברור שמותר להריח בו דלאו עץ מאכל, א"כ ק"ו בהדס דלכו"ע מברכים עליו בורא עצמי בשמים דבודאי הגמור דלפי שיטה זו אין ערלה נוהגת בו. ע"ש].

ולפ"ז צ"ל דמרן ז"ל בשו"ע יו"ד הנ"ל (סימן קח ס"ז), שכתב בסתם, בשמים של ע"ז וכלאי הכרם וערלה אסור להריח בהם. ולא הזכיר בדבריו כגון ורד והדס (כאשר הוא בתשובת הרשב"א), כל מילתא לפי ענינו הוא דבבשמים של ע"ז ה"ה בהדס דאסור להריח בו, אבל בבשמים של ערלה רק בורד והדומה לו שהוא ניתן לאכילה אסור להריח אבל בהדס מותר, ואפשר דמשו"ה נמי מרן זיע"א סתם דבריו ולא הזכיר בדבריו כלל ורד והדס כדברי הרשב"א (אשר משם הוא מקור דבריו של מרן בהלכה זו כנ"ל), משום עקולי ופשורי דאית ביה. וק"ל.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi