למעלה
מסקנא דמילתא: המקדש בסוכה
ביו"ט או בשבת ואין בדעתו לאכול מיד סעודה שהוא סועד בה פת, אלא הוא אוכל
מיני מזונות (פחות משיעור קביעת סעודה דהיינו שיעור 230 גרם, עי' ילקו"י
ח"ג עמ' קכט), או שותה רביעית יין שיחשב לו כקידוש במקום סעודה, אין לו לברך
בקידוש זה ברכת "לישב בסוכה", אלא יברך ברכה זו כשיבוא לסעוד על הפת
קודם ברכת המוציא או לאחריה כדרכו בחול. [ובאופן ששומע קידוש מאחר שמקדש ומברך
קודם סעודה שיסעד בה עתה, טוב שיתכוין גם הוא לצאת יד"ח ברכה זו של
"לישב בסוכה" ממנו].
בענין נשיאת כפים במוסף אחר שעשה
קידוש
נשאלתי ביום שמחת תורה מכמה כהנים
יצ"ו אודות אשר יש נוהגים שעושים ביום שמחת תורה את ההקפות של הבוקר קודם
תפילת מוסף [וכעין שהביא רבינו החיד"א בס' לדוד אמת (סו"ס כו) שכן היה
נוהג הגאון המקובל האלקי מהר"ש שרעבי זיע"א שהיה עושה את ההקפות של
הבוקר בשמחת תורה קודם תפילת מוסף. וכן הוא מנהג המקובלים ההולכים ע"פ דברי
האר"י ז"ל עי' כה"ח סי' תרסט סק"ל. יעו"ש]. ודרכם הוא
להאריך בהקפות ובשמחה של מצוה לכבודה של תורה, וכדי שלא יעבור עליהם חצות היום
בתענית [עי' שו"ע או"ח סי' רפח ס"א] מנהגם לקדש קודם ההקפות אחר
תפילת שחרית וקריאת התורה ואוכלים מיני מזונות ומשקה חריף וכו'. ונפשם לשאו"ל
הגיעה האם אח"כ בתפילת מוסף מותר להם לישא את כפיהם, כיון שגם הם סועדים את
ליבם בסעודה זו?
והשבתי להם להתירא שיכולים להשתתף
בסעודה זו ולאכול בה ולישא אח"כ את כפיהם במוסף, אלא שנכון וראוי הוא שימנעו
מכל וכל מלשתות יין ושאר משקים המשכרים בסעודה זו.
נימוקי התשובה:
כתב הטור (או"ח סי' קכח)
שיכור לא ישא את כפיו וכתב הרמב"ם ז"ל שתה רביעית בבת אחת לא ישא כפיו
שתאו בשני פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר ואם שתה יותר מרביעית אע"פ שהוא
מזוג ואע"פ ששתאו בכמה פעמים לא ישא עד שיסיר את יינו מעליו. ע"כ. [וכן
הוא בגמ' כריתות יג ע"ב גבי כניסה לביהמ"ק. ע"ש]. וכתב ע"ז
מרן בב"י (שם) דרבינו ירוחם [נתיב ג ח"ו] כתב דוקא אם הגיע לשכרותו של
לוט לא ישא כפיו וכדאמרינן בעלמא (בערובין סה ע"א), ונראה מדבריו שטעם איסור
נשיאת כפים לשיכור הוי משום דנשיאת כפים דומה לתפילה, אבל לא משמע לי כן אלא משום
דאיתקש ברכת כהנים לעבודה דכתיב "לשרתו ולברך בשמו" וגו' וכ"כ
הרמב"ם (פט"ו מהל' תפילה ה"ד), ולפ"ז אפילו בשתה רביעית יין
בלבד לא ישא כפיו כבדסמוך. עכ"ד. יעו"ש. וכ"פ בשו"ע (שם סעיף
לח) דכל ששתה רביעית יין בבת אחת [אפילו שלא השתכר] לא ישא את כפיו. ע"ש.
ועי' בשו"ת הלק"ט (ח"ב סימן קכה) שכתב דאפילו ששתה את היין בתוך
הסעודה ג"כ לא שנא ולא ישא את כפיו. ע"ש. והעתיקו ג"כ הגר"י
שמואל אשכנזי בסידור בית מנוחה (דיני איזה כהנים ראויים לנשיאת כפים אות כה, דף
קמח ע"ב) דלא שנא אם שתה את רביעית היין בתוך הסעודה או שלא בתוך הסעודה לא
ישא את כפיו. ע"ש. אולם עי' בתוס' תענית (יז ע"א) ד"ה ויודע וכו'
דמשמע התם דכהן השותה יין בתוך הסעודה מותר לישא כפיו. ע"ש. [וכ"ה נמי
להדיא בירושלמי פסחים (פ"י ה"ו) והובא ברשב"ם פסחים (קיז
ע"ב), אלא דהלק"ט דחה שם דלא דמיא דהתם לענין הלל קיל ולענין נשיאת כפים
חמיר. ע"ש. אולם צ"ע דלא זכר שר מדברי התוס' הללו דאיירו גבי עבודה.
איברא דמדברי הגמ' ורש"י בתענית (כו ע"ב) שהבאנו לקמן ד"ה אלא וכו'
שמבואר התם דלכן לא נושאים הכהנים כפים במנחה כיון שכבר אכלו "וזמנין דמשכא
סעודתיה ומשתכר ופריש ידיה בהדי חמריה" וראה גם במשנ"ב (סי' קסט סק"ג) שכתב בענין זה
"שמא ישתכר בסעודתו" משמע מהכי דאפילו ששותה היין בסעודה נמי אין לו
לישא כפיו. וי"ל. ואכמ"ל]. וראה בכה"ח (סי' קכח ס"ק רכח)
מש"כ בזה. יעו"ש.
ובענין שאר משקים המשכרים כתב
הט"ז (שם ס"ק לה) דכיון שאין בזה שיעור מפורש כמו שיש ביין, אסור לכהן
לשתות כלל מידי דמשכר קודם נשיאת כפים, אע"ג דלפי הב"י לא איתקש אלא
במידי דחייב גבי עבודה והתם דוקא יין אסור. ע"ש. אבל המג"א (שם ס"ק
נה) כתב דכיון דלענין עבודה ליכא מיתה בשאר משקין המשכרין וכמבואר ברמב"ם
פ"א מהל' ביאת מקדש, בנשיאת כפים ליכא איסורא כלל אלא א"כ הוא שיכור
כלוט דאז פטור מכל המצוות. ע"כ. וכ"כ נמי הגאון מהר"י עייאש בס'
מטה יהודה (שם סק"ד) דבשאר משקין ליכא איסורא כלל, והוסיף וכתב שכן הוא
ג"כ דעת מרן ז"ל ודלא כהט"ז שהעלה דלא כדברי מרן בב"י.
ע"ש. וכ"כ ג"כ הפרי מגדים (במשב"ז שם ס"ק לה) דלדעת מרן
שרי לכהן לשתות שאר משקין המשכרים קודם נשיאת כפים. יעו"ש. וכ"כ
ג"כ הגאון רבי זלמן בשו"ע שלו (שם סעיף נא) דאין שאר משקין המשכרים
מונעים אותו מנשיאת כפים כמו במשרת במקדש אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר לפני
המלך שנשיאת כפיים אינו דומה לתפילה שהוא עומד ומדבר עם המלך משא"כ בנ"כ
שהוא מדבר אל העם כמ"ש "אמור להם" וגו' אלא א"כ הגיע לשכרותו
של לוט שאז פטור מכל המצוות. ע"ש. וכן העלה ג"כ האי"ש בסידור בית
מנוחה (דיני איזה כהנים ראויים לנ"כ אות כד, דף קמח ע"א) כדעת
המג"א דאם שתה שאר משקין המשכרים נושא את כפיו אפילו אינו ראוי לדבר לפני
המלך אם לא הגיע לשכרותו של לוט. ע"ש. וראה גם לגאון הנצי"ב בהעמק שאלה
(שאילתא קכג אות ב) שהביא שם את דברי הגבורת ארי בתענית (יז ע"א) שכתב
דמדאמרינן בגמ' בסתמא שיכור לא ישא ולא קאמר שיכור מן היין מתבאר מהכי דשיכור מכל
המשקין במשמע, ודלא כהמג"א שכתב דבשאר משקין המשכרים שרי. ודחה הנצי"ב
את דבריו דליתא דהא סתם שיכור הוא מן היין כמ"ש התוס' ביומא (דף מט ד"ה
נזיר) והאריך לדחות את דברי הגבורת ארי והעלה דהעיקר הוא כהמג"א דכל האיסור הוא ביין ולא בשאר
משקין. ע"ש. וראה עוד בס' ערוך השלחן להגרי"מ עפשטיין (שם סעיף נה)
מש"כ בענין זה. יעו"ש. וכתב הכה"ח (שם ס"ק רכה) דנראה כיון
דיש פלוגתא לכתחילה לא יעלה כהן ששתה שאר משקין עד שיסיר את שיכרותו מעליו, ואם
עלה לא ירד. ע"כ. וראה ג"כ בדברי הגר"ז (הנ"ל) שג"כ כתב
כיו"ב דלכתחילה ראוי שלא לשתות כלל משקה המשכר קודם נ"כ, וכן נוהגים.
עכ"ד. ע"ש.
ומעתה לכאורה ה"ה בנידון
דידן כל שלא שתו הכהנים הללו רביעית של יין בבת אחת, וכן אם שתו רק מעט משאר משקין
המשכרים ודעתם מיושבת עליהם שפיר שרי להו לישא את כפיהם. ואף אם ירצה הכהן להיות
המקדש על היין ולשתותו שפיר דמי ע"י שישתה את הרביעית בב' פעמים (באופן שלא
שוהה הרבה עי' משנ"ב סי' רעא ס"ק סח] או שיתן לתוכו מעט מים דשרי
בכה"ג וכנ"ל, ומה גם דלענין קידוש סגי ליה לשתות רק מלא לוגמיו שהוא רוב
רביעית וא"צ לשתות רביעית דוקא, וכמבואר בדברי מרן בשו"ע (סי' רעא סעיף
יג), וראה גם בכה"ח (סי' קכח ס"ק רכט). ע"ש.
וראה גם בביאור הלכה (סי' רפו
ס"ג ד"ה אכילת פירות) שכתב שם על דברי מרן שפסק דמותר לטעום פירות קודם
תפילת המוספין דהיינו דוקא אחר שיעשה קידוש וכמו שהעלה במשנ"ב (שם סק"ז)
ואם אין מיני מזונות לאכול אחר הקידוש כדי שיהיה קידוש במקום סעודה [דהפירות
והמגדנות אינם מועילים שיחשב קידוש במקום סעודה] די שישתה את כל הכוס של הקידוש
שיחשב ע"י זה קידוש במקום סעודה. והוסיף ע"ז בביאור הלכה וכתב, דאפילו
הוא כהן שצריך לישא כפיו במוסף ג"כ מותר לו לשתות את כל רביעית היין כיון
דיין שלנו בודאי יש בו מים וכל כה"ג שרי לישא כפיו אף בשותה רביעית יין.
ע"כ. וראה בזה ג"כ בשו"ת בית יצחק שמעלקיס חיו"ד ח"ב
(בליקוטים סימן יח). יעו"ש.
אולם עי' בדברי מו"ר מרן
מלכא שליט"א בס' לוית חן (סימן כב) שהעלה שם בקצירת האומ"ר בענין כהן
שרוצה לאכול פירות ומגדנות קודם מוסף דאם אין לו מיני מזונות לאכול אחר הקידוש כדי
שיחשב קידוש במקום סעודה וצריך לשתות את רביעית היין בבת אחת עדיף שיטעום בלא
קידוש כיון דאיכא הכא ספק ספיקא לקולא לפוטרו מן הקידוש די"א שקודם תפילת
מוסף לא חלה חובת קידוש וי"א דמותר לטעום קודם קידושא רבה [עי' אודות דעות
אלו בשו"ת יבי"א ח"ה סי' כב], ואם עבר ושתה רביעית יין לא ישא כפיו
במוסף [דכיון דאי אפשר לצמצם שיהיה רק רביעית ממש בכוס שמא יש בו יותר ובכה"ג
ששתה יותר מרביעית קי"ל דאפילו הוא מזוג ואפילו ששתה בכמה פעמים דלא ישא את
כפיו עי' שו"ע או"ח סי' קכח סל"ח. וק"ל]. ואפילו לענין תפילת
מוסף עצמה יש לצדד אם מותר לו להתפלל מיד לאחר ששתה את רביעית היין. אולם אם יש לו
כזית של עוגה יקדש על היין וישתה ממנו רוב רביעית בלבד ויאכל את כזית העוגה ובזה
יוצא לכל הדעות. עכ"ד. יעו"ש. וראה גם בדעת תורה למהרש"ם (סי' קכח
סעיף לח) שהביא שם את דברי הפמ"ג (במשב"ז סי' רפו סק"ב) שכתב בדין
כהן ביו"ט דחליש ליביה דיכול לקדש על היין ולישא אח"כ כפיו. ע"כ.
וכתב ע"ז הרב המגיה בדעת תורה שם וז"ל: ופשוט דלא ישתה רביעית שלימה [מיין
הקידוש] דאז אסור לישא כפיו כמ"ש בשו"ע כאן, אלא ישתה רוב רביעית וסגי
בכך כמ"ש בסי' רעא סעיף יג. ע"ש. וראה בדברינו לקמן (בסוף הערה א') במה
שהעלינו בס"ד דשרי לכהן לשתות רביעית יין של מיץ ענבים טהור ולישא את כפיו
כיון דאינו משכר, ולפי זה יש עיצה שיכול לקדש על מיץ ענבים כזה ואף לשתות רביעית
שלימה ואח"כ יכול ג"כ לישא את כפיו. וע"ש.
אלא דלכאורה יש להתבונן דהא
אמרינן בגמ' תענית (כו ע"ב) דהכהנים נושאים את כפיהם בשחרית ובמוסף אבל לא
במנחה, ומפרש בגמ' דהיינו טעמא דאין נושאים כפים במנחה כיון דשכיחי שכרות
ופרש"י שם (ד"ה כל יומא מאי טעמא לא פרשי כהני ידייהו במנחה): דכל יומא
שכיחא ביה שכרות שכבר סעד וזימנין דמשכא סעודתיה ומשתכר ופריש ידיה בהדי חמריה
וכהן שתוי יין אסור לישא את כפיו שנאמר יין ושכר אל תשת בבואכם וגו' ונשיאת כפים
מעין עבודה כדלקמן. עכ"ל. ע"ש. ומתבאר מהכי דהיינו טעמא דהכהנים נושאים
את כפיהם במוסף כיון דאין דרך לסעוד קודם תפילה זו, הא לכאורה דאם סעדו את ליבם
הוי כבר כתפילת מנחה דגזרו בו חכמים שלא ישאו בו הכהנים את כפיהם שמא הגיעו בו
לידי שכרות והכ"נ הוי הכי.
אולם יש לדחות ולומר דדוקא במנחה
גזרו בו חכמים כיון שכן הוא דרך רוב ככל העולם שהם סועדים את ליבם קודם תפילה זו,
שהוא זמן אכילת הצהריים, ומכיון שכן חששו בו לשכרות ואמרינן לא פלוג ושום כהן לא
ישא בו את כפיו. אבל גבי תפילת מוסף שאין דרך העולם לסעוד בו את ליבם קודם תפילה
זו דלאו זמן אכילה הוא לא גזרו בו חכמים, ולכן אף אם עמד זה וסעד את ליבו עדין לא
גזרינן עליה באופן כולל דלא ישא כפיו שמא הגיע לכלל שכרות, אלא הרי הוא כשותה יין
סתם דבדקינן ליה אם שתה רביעית בבת אחת וכו' וכמבואר לעיל. וק"ל.
וראה ברא"ש בפסקיו למס'
תענית שם (פ"ד סי' לא) שכתב על דברי הגמ' דתענית הנ"ל, כתב רבינו חננאל
שמעינן מדרבי יהודה [דאמר שחרית ומוסף לא שכיחי שכרות וכו'] דאין אדם רשאי לאכול
אלא אחר תפילת מוסף הלכך לא שכיחי ביה שכרות. עכ"ל. ע"ש. וכ"כ
ג"כ בפסקי הריא"ז (ברכות כח:), ובצידה לדרך (דף פז ע"ג). ע"ש.
ולכאורה על פי דברי רבינו חננאל הללו עולה ומתבאר דכיון דאסור לסעוד קודם תפילת
מוסף ורק לטעום שרי להכי לא גזרו חכמים שלא ישאו הכהנים את כפיהם בתפילת מוסף.
ובאמת כן מבואר ג"כ בדברי מרן בשו"ע או"ח (סי' רפו ס"ג) שכתב
שם, מותר לטעום קודם תפילת המוספין דהיינו אכילת פירות או אפילו פת מועט אפילו טעימה
שיש בה כדי לסעוד הלב אבל סעודה אסור. ע"ש. אולם עי' בב"ח שם (סי' רפו)
דהוא מבאר בדברי רבינו חננאל הללו דלעולם ס"ל דאף סעודה שרי לאכול קודם תפילת
מוסף, שכתב שם, דמשו"ה לא אמר רבינו חננאל שאסור לאכול עד אחר תפילת מוסף אלא כתב שאינו
רשאי ור"ל דכיון שנהגו הכל שלא לאכול קודם מוסף מזה נמשך שאין אדם רשאי לאכול
משום "ואל תיטוש תורת אמך" ונפקא מינא למאן דחלש ליביה טובא שיכול
לאכול. וא"כ זוהי כוונת דבריו של רבינו חננאל במש"כ דאין אדם רשאי לאכול
אלא אחר תפילת מוסף הלכך לא שכיחי ביה שכרות, דר"ל דכיון דאין לאכול קודם
מוסף דכך נהגו הכל שלא לאכול קודם מוסף הלכך לא שכיחי ביה שכרות, כלומר אע"ג
דנמצאים מקצת בני אדם שאוכלים קודם מוסף כיון דכאמור מדינא שרי לאכול, מ"מ
רובא דרובא אינן עוברים על מנהג ישראל הלכך לא שכיח שכרות ולפ"ז בין טעימא
בין אכילה מדינא שרי. עכ"ד הב"ח. ע"ש. (וראה למו"ר מרן מלכא
בשו"ת יבי"א ח"ה חאו"ח (סי' כב אות א) מה שכתב לדחות בדברי
הב"ח הללו, והעלה כדעת מרן ז"ל דרק טעימא שרי קודם תפילת מוסף אבל סעודה
לא. ע"ש].
ועכ"פ לפי דברי הב"ח
הללו מתבאר כדאמרן לעיל דהיינו טעמא דלא גזרו חכמים שלא ישאו הכהנים את כפיהם
בתפילת מוסף משום שכרות כדגזרו במנחה, כיון דאע"ג דשרי לאדם לסעוד את ליבו
קודם תפילת מוסף, מ"מ היות שאין דרך רוב ככל בני האדם לסעוד את ליבם קודם
תפילה זו לא גזרו בו באופן כולל לאסור נשיאת כפים משום חשש שכרות, מה שאין כן
בתפילת מנחה ששם רובא וכולא דעלמא נוהגים לסעוד ליבם קודם תפילה זו לכן גזרו בה
חכמים באופן כולל דלא ישאו בה הכהנים את כפיהם משום חשש זה דשכרות. ודו"ק
היטב. נוראה עוד בקרבן נתנאל ברא"ש דתענית (שם אות ב). יעו"ש. וראה גם
בדברי הגאון הנצי"ב בשאילתות (שאילתא קכג אות ג) שעמד שם על לשון השאילתות
שכתב, הלכך תקינו רבנן נשיאות כפים בשחרית דליכא למיחש לשכרות פרסין כהני ידיהון,
במוסף נמי לא חישינן לשכרות דאכתי לא שכיחא, מנחה דאיכא למיחש וכו', דמדוע שינה
הלשון דבשחרית כתב דליכא למיחש לשכרות ובמוסף כתב לא חישינן לשכרות דאכתי לא
שכיחא. יעו"ש. ואולם לפי דברי הב"ח הנ"ל בביאור דברי רבינו חננאל
שהביא הרא"ש אפשר לבאר דזוהי ג"כ כוונת רב אחאי גאון, ור"ל דלפני
שחרית אסור בהחלט לאכול ולכן "ליכא למייחש לשכרות" שאין לחשש זה מקום
כלל כיון שאיסור גמור הוא לאכול לפני שחרית, אבל לפני מוסף שאין הוא איסור גמור
לאכול אלא רק מנהג שנוהגים בו הרוב וכדפירש הב"ח לכן נקט "לא חיישינן
לשכרות דאכתי לא שכיחא" כלומר דאמנם הוא שיש שאוכלים לפני מוסף כיון שאין בזה
איסור גמור אלא מנהג, מ"מ לא חיישינן לשכרות שיהיה בקרב הכהנים מסעודה זו
היות ורוב האנשים לא אוכלים לפני מוסף, וגם אלו שאוכלים אינם אוכלים כ"כ בקבע
לשתות יין ולסבוא בסעודה זו כמו בסעודה שלפי מנחה דאכתי לא שכיחא כלומר שאין שכרות
מצויה אף לאוכלים קודם מוסף כמו שמצויה באכילה שלפני מנחה. וק"ל].
ועכ"פ מתבאר מכלל דברים אלו
כי לעולם שפיר שרי להו לכהנים לטעום קודם תפילת מוסף ואח"כ לישא את כפיהם,
ולא גזרינן בהו שלא ישאו משום חשש שכרות כדגזרינן במנחה. אם לפי דעת מרן דכיון
שאינו רשאי לאכול קודם מוסף ורק טעימה שרי ממילא כל כה"ג לא שכיח שכרות כיון
שאינו סועד סעודת קבע ולא דמי למנחה דגזרו בו כיון דהתם סועד סעודת קבע. ואם לפי
הב"ח דס"ל דשרי לסעוד קודם מוסף אף סעודת קבע אפ"ה לא גזרו ביה דלא
דמי למנחה דהתם רובא וכולה דעלמא סעדי ליביהו בסעודת קבע קודם תפילה זו,
משא"כ הכא במוסף רובא דרובא לא סעדי ליביהו ורק הוא בין כמה יחידים שסועדים
ליבם ומשו"ה לא גזרו ביה. ולדינא אנן נקטינן כפשט דברי מרן ז"ל
בשו"ע (סי' רפו ס"ג) ולכן כהן שליבו חלש ואינו יכול לישא את כפיו ורוצה
לאכול קודם מוסף, לא שרי ליה לסעוד את ליבו אלא רק טעימה בעלמא בלבד שרי ליה. ועי'
כה"ח (סי' קכט סק"ג). ע"ש.
ועיין לגאון רבי חיים פלאג'י בס'
מועד לכל חי (סימן כה אות מג) שכתב שם וז"ל: יזהר הכהן שאכל ושתה בבוקר
שהתפלל מקודם תפילה ראשונה בבית הכנסת, דאם יחזור לביהכ"נ בשביל הקפות ועדיין
הם מתפללים מוסף, שלא יעלה לדוכן אלא יצא לחוץ בית הכנסת בשעת ברכת כהנים אפילו
שאין שם כהן אחר, כיון שאכל ושתה בבוקר אפילו שהיה דרך עראי. עכ"ל.
יעו"ש. וי"ל שאין סתירה מדברים אלו על מה שהעלנו בס"ד לעיל
דאע"פ שהכהנים טעמו מידי קודם מוסף שרי להו לישא כפים אח"כ במוסף, דאנן
מיירי שטעמו קודם מוסף שאף הם עצמם לא התפללו בו, אולם הגר"ח פלאג'י מיירי
בגוונא שכהן זה כבר התפלל תפילת שחרית וגם התפלל מוסף והלך לביתו ואכל ושתה ושוב
חזר לביהכ"נ לעשות ההקפות עם מנין אחר שעושים בגמר התפילה [שכן הוא המנהג
בערי טורקיה לעשות ההקפות בגמר כל התפילה וכמ"ש החיד"א בס' לדוד אמת
סו"ס כו] ומצא את הקהל שנמצאים עדין בתפילת מוסף, וכגון שהתפלל כבר בהשכמה
במנין הראשון שבבית הכנסת ועתה אחר סעודתו חזר ובא לביהכ"נ לעשות את ההקפות
עם המנין שני [והיינו שכתב הגרח"פ: "שהתפלל מקודם תפילה ראשונה בבית
הכנסת" כלומר במנין הראשון], ועל הכי קאמר שלא ישא את כפיו כיון דסעודה זו
הוי ליה כקודם תפילת מנחה דגזרו בה חכמים שהרי התפלל כבר מוסף. ודוק היטב בדבריו
דבהכי מיירי וכאשר מורה לשונו הטהור, ולא מיירי באדם שאכל קודם מוסף שאין זה מוזכר
כלל בדבריו. דו"ק היטב ותשכח.
וכאמור י"ל דהיינו טעמא
דס"ל לגר"ח פלאג'י לאסור שכהן זה ישא את כפיו דכיון דכבר התפלל תפילת
מוסף ממילא מה שעכשיו חזר ובא לישא כפיו במוסף (בביהכ"נ אחר) חשיב לגביו
תפילה זו כתפילת מנחה דגזרו בו משום שכרות, שהרי אדם זה שהתפלל מוסף כבר לא שייכא
ביה טעמו של רבינו חננאל שכתב דבתפילת מוסף לא חישינן לשכרות כיון שאין רשאי
לאכול, שהרי כאן שהתפלל מוסף שפיר רשאי הוא [אם לפי ביאורו של מרן דכונת ר"ח
היא דאסור לאכול קודם מוסף סעודת קבע ורק סעודת עראי שרי ולהכי לא גזרו, הרי כאן
שהתפלל כבר מוסף רשאי לאכול אף סעודת קבע והוי כגבי תפילת מנחה דחששו לשכרות משום
שרשאי לאכול קודם לה סעודת קבע. וכן אם לפי ביאורו של הב"ח שלא גזרו במוסף
אע"ג דשרי לאכול קודם לה אף סעודת קבע מ"מ כיון דרובא דעלמא אין דרכם
לסעוד קודם תפילה זו לא גזרו בה, הרי עתה שכבר התפלל מוסף שפיר דרך העולם לסעוד
אחרי תפילה זו ולכן כל תפילה שתבוא אחריה הרי היא בכלל הגזירה שגזרו במנחה שלא
ישאו כהנים כפיהם משום חשש שכרות]. ולהכי ס"ל לגר"ח פלאג'י ז"ל דכל
כהאי גוונא שהתפלל כבר מוסף הרי הוא בכלל הגזירה שגזרו חכמים דלא ישאו הכהנים את
כפיהם בתפילת מנחה דלגביו עתה תפילה זו הרי היא כתפילת מנחה לענין זה של נשיאת
כפים. וק"ל. וזה ברור. [וע"ע בלבוש (רסי' תרסט) שכתב בענין סדר יום שמחת
תורה וז"ל: ומתפללים מוסף כדאתמול ואין נוהגין לעלות לדוכן מפני שמחת העם
שטרודין בשמחתן ושכיחי שכרות. עכ"ל. ע"ש. ומבואר מדברים אלו דמנהגן היה
שלא לעלות לדוכן במוסף של שמחת תורה על אף שלא אכלו קודם לו סעודה גמורה כי
בכ"ז חישינן לשכרות ממה ששותים ושמחים לכבודה של תורה ביום זה. אולם האמת הוא
שנראה דאין זה אלא מנהג המקום בעלמא ואינו דין כולל ונחרץ וכל אתר ואתר לפי הענין
שבו כך מנהיגים, עי' באליה רבה (שם אות כ) שכתב, ופה פראג נוהגים לעלות במוסף רק
בביהכ"נ פנחס נוהגים בשחרית כמ"ש במנהגים. ע"כ. וראה גם באליה זוטא
(שם אות ו). ע"ש. וראה גם באשל אברהם (סי' תרסט ד"ה אם) שכתב שבפראג
נוהגים לישא כפים במוסף. ע"ש. ומכיון שכן י"ל דאנו שאין לנו מנהג ברור
בזה שלא לישא כפים במוסף כיון שהכהנים עתה זהירים בזה שאף אם שותים אינם מגיעים
לשכרות וכו' וגם שותים לפי ההלכה פחות מרביעית וכו', לכן נשאר הענין במקומו
שהכהנים נושאים כפיהם במוסף. וק"ל].
המורם מכל האמור: רשאים הקהל
לעשות קידוש ביום שמחת תורה בין שחרית למוסף ולטעום בו מיני מזונות וכיוצא בזה
בסעודת עראי, כדי לחזק את ליבם שיוכלו להרבות בשמחת התורה בעת ההקפות, [וטוב
שיחזרו ויקדשו על היין בביתם שוב אחר תפילת מוסף לצאת לדעת הפוסקים דאין מתחייב
בקידוש אלא רק אחר מוסף עי' יבי"א ח"ה סי' כב), ואף הכהנים יכולים
להשתתף בסעודה זו ואח"כ בתפילת מוסף רשאים לישא את כפיהם אע"פ שאכלו
קודם לכן.
ואם
שתו הכהנים יין בסעודה זו אם שתו יותר מרביעית אינם רשאים לישא את כפיהם א ואם שתו
פחות מרביעית רשאים לישא כפיהם, ואם שתו רביעית מצומצמת אם שתוהו בכמה פעמים או
שהיתה מזוגה במעט מים רשאים לישא כפיהם. וכל זה באופן שדעתו צלולה ומיושבת עליו.
ואם שתו שאר משקין המשכרים כגון ערק וקוניאק וכדו', רשאים לישא את כפיהם כל שדעתם
מיושבת עליהם. ואולם עדיף שימנעו הכהנים את עצמם משתיית יין ומכל מיני משקאות
חרפים בסעודה זו, וכעין שכתב הגר"ז הנ"ל (סי' קכח סעיף נא) שכן ראוי
ושכן הוא המנהג שלא לשתות כלל משקה המשכר קודם נשיאת כפים, ועליהם תבוא ברכת טוב
ומה' ישאו ברכה.
ועכ"פ אם בכ"ז חפצים
הכהנים לשתות יין [פחות מרביעית או רביעית מזוג] ושאר משקאות חריפים בסעודה זו
לכבוד שמחת התורה וכו', יש להקל בזה בנידון דידן טפי, כיון שהם שותים את משקאות
אלו בתוך הסעודה ובכה"ג יש מקילין שאחר כך יכול לישא את כפיו [עי' היטב תוס'
תענית (יז ע"א ד"ה ויודע), ובכה"ח (סי' קכח ס"ק רכח).
יעו"ש], וכאמור כל זה אך ורק בתנאי שמרגיש שדעתו צלולה ומיושבת עליו.
והנלע"ד כתבתי בס"ד. מילואים
כנ"ל.
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi