למעלה
עוד בענין
המתבאר דליכא איסורא במזיק ע"י תפילה
ובאמת הנה לפי
המתבאר מכלל דברינו אלה, דהמזיק ע"י תפילה לא הוי בהכי איסורא, משום דאפילו
גרמא לא הוי, בזה יש לבאר נמי מה שראינו בגמ' דמס' ברכות (נו ע"א) שרבא הקפיד
על בר הדיא שלא פטר לו את חלומותיו לטובה וציער אותו וכו', ואמר רבא עליו, יהא
רעוא דלמסר ההוא גברא לידי דמלכותא דלא מרחמו עליה. יעו"ש. ובפשטות מהלשון
יהא רעוא משמע שהוא לשון תפילה, וחזינן שרבא התפלל עליו שימות ויהרג. [ועי' נמי
בס' קהילות יעקב במס' בבא קמא (סי' מה אות ד ד"ה אמנם) שכתב נמי דמהלשון שאמר
רבא יהא רעוא וכו' משמע שהוא תפילה ולא קללה, וגם הרי קיי"ל שאסור לקלל את
חבירו אפילו בלא שם, וכמבואר ברמב"ם (סוף הל' סנהדרין), ולכן צ"ל שהיה
זה תפילה. יעו"ש. ובאמת צ"ל דאע"ג דקאמר ע"ז התם בגמ' דבר
הדיא כששמע את דברי רבא הללו אמר, מאי אעביד ? גמירי דקללת חכם אפילו בחנם היא
באה, וכל שכן רבא דבדינא קא לייט וכו'. יעו"ש. ומשמע מהכי שהיה זה קללה, ברם
יש לומר דבר הדיא חשב שהוא קללה, אבל באמת רבא גופיה התכוין בזה לענין תפילה.
וק"ל]. ועכ"פ הא חזינן מהכי דרבא התפלל עליו שימות, על אף שישראל היה
כמתבאר מדברי הגמ' שם. ברם לפי דברינו הנ"ל אייתי שפיר, שהרי כאמור על עצם
התפילה ליכא ביה איסורא כיון שהוי לכל היותר גרמא דגרמא, ולגבי הא דגם ענוש לצדיק
לא טוב וכו' נמי ליכא ביה שהרי בר הדיא הזה רשע היה, וכמו שהודה בזה הוא בעצמו שציער
את רבא חינם, ועל כן שפיר היה יכול רבא להתפלל עליו להורגו. וק"ל.
והנה שבתי
וראיתי הלום בס' קהילות יעקב הנ"ל במס' בבא קמא (סימן מה) וראיתי שעמד שם
(בסוף הסימן) נמי בענין זה של המתפלל אי חשיב כמזיק וכו', ובריש מילתיה בזה עמד שם
נמי בעובדא דרבי יהושע בן לוי דהגמ' דברכות הנ"ל (ז ע"א) שרצה למילטיה
לההוא צדוקי דהוה מצער ליה טובא בקראי וכו', וכשלא הצליח בזה אמר שמע מינא לאו
אורח ארעא הוא, ועמד להעיר דלכאורה מאי שנא דבר זה ממאי דחזינן בגמ' דמסכת שבת (קח
ע"א) בענין שמואל שרצה לרפאות את רב, וסגר לו את בית הכסא וכו', ורב נצטער
מזה ולא ידע ששמואל עשה כן ולטובתו עשה, ולייט רב ואמר מאן דמצערן לא לוקמוה ליה
בני, וכן הוה. יעו"ש. וכן מצינו גם בגמ' נזיר (נז ע"ב) דא"ל רב אדא
בר אהבה לרב הונא ודידך מאן מגלח להון, אמר ליה חובה, ואמר ליה תקברינון חובה
לבניה. וכך הוה דכולהו שני דרב אדא בר אהבה לא אקיים ליה זרעא לרב הונא.
יעו"ש. וכיצד עשו כן הכא, ומדוע לא אמרינן בהו דלאו אורח ארעא הוא. וכתב דשמא
יש לחלק בזה דדוקא במקום שהוא תפילה אז שרי ולא אמרינן דלאו אורח ארעא הוא, כיון
שזה אינו אלא גרמא, דהוא עומד ומתפלל ובית דין של מעלה הם המענישים ולא זה האומר,
וכל הני עובדי היה בתפילה, אבל בעובדא דריב"ל היה זה בקללה הפועלת בסגולה
ולכן אמרינן דלאו אורח ארעא הוא. והמשיך הקהילות יעקב וכתב שם, דנראה דדוקא בתפילה
ואי נמי בקללה שאינו מובטח שתפעל בודאות, אז ליכא ביה משום לאו אורח ארעא, כיון
דכל כה"ג לא מחשב מעשה של המקלל רק מעשה בית דין של מעלה, אבל קללה כבעובדא
דריב"ל שהוא בעת עידנא דריתחא דכי רגע באפו שכביכול זה כבר מובטח מתחילת
הבריאה שזה מועיל, א"כ משו"ה נחשב הדבר "מעשה דידיה" והיינו
מעשה של המקלל עצמו, ולא רק כגורם שהב"ד של מעלה יענישו וכל כה"ג לא אורח
ארעא הוא למעבד הכי. וסיים שם הקהילות יעקב, אכן מדברי התוס' בברכות שם דף ז
ד"ה ההוא, לכאורה לא משמע שמפרשים על דרך זה וצ"ע.
והמשיך וכתב שם
עוד, ואפשר דיש חילוק דרשע בעלמא שאינו מצער ת"ח ואינו מחטיא אחרים לאו אורח
ארעא לבקש שימות, וכדאמרינן יבוא בעל הכרם ויעקור את קוציו, אבל ת"ח שאדם אחד
מצער אותו ואינו יכול להנצל ממנו בידי ב"ד, רשאי להתפלל שמשמים יענישוהו
ואכתי צ"ע טובא בכל זה. וסיים שם הקהילות יעקב, וממוצא דבר יתבאר שמכל הני
דוכתי הנ"ל אין ראיה לנדון הלק"ט שהורג ע"י שם או כישוף, דכאן כבר
נגזר משמים באופן הכרחי שהשבעה כזו או כישוף כזה יהרוג, ומתיחס ההריגה לאדם העושה
את ההשבעה או הכישוף, ומחשב רוצח גמור כדברי הלק"ט, ואינו דומה לכל הני דוכתי
הנ"ל שהב"ד של מעלה גומרין הדבר ע"י פס"ד של מעלה והאדם הלייט
אינו אלא גרמא וכנ"ל, כנלע"ד בירורא דהאי מילתא. עכת"ד בזה.
יעו"ש.
וחזינן מכלל
דבריו אלו דהקהילות יעקב שהוא מפרש בזה לחלק כדאמרן לעיל בס"ד, דיש חילוק בין
דבר שהוא בדרך תפילה ובקשה וכיו"ב שהאדם לא עושה מעשה הפועל בודאות גמורה,
אלא מתפלל ומבקש ובית דין של מעלה הם גומרים את המעשה, דכל כה"ג הוי גרמא
בעלמא, אבל אם עושה דבר שהוא פועל בודאות גמורה כהאי עובדא דריב"ל שרצה לקלל
את ההוא צדוקי בעידנא דריתחא, שזה פועל בודאות, וכן נמי בעובדא דמהר"י חאגיז
בשו"ת הלק"ט שהוא אומר שם או כישוף שאף זה פועל בודאות גמורה,
דאה"נ דחשיב בהכי כמעשה גמור ואסור, ובזה פירש דהיינו נמי טעמא דמילתא דדוקא
בעובדא דריב"ל שרצה לקלל בעידנא דריתחא דאמר דלאו אורח ארעא הוא למעבד הכי,
כיון שהתם בא לעשות דבר שהוא פועל בודאות וא"כ נמצא שהוא עושה בעצמו מעשה
גמור, אבל כשעושה כן בתפילה שאין זה פועל מיד אלא בית דין של מעלה מקבלים תפילתו
ועושים אין זה אלא גרמא, ולא אמרינן ביה דלאו אורח ארעא הוא. אלא דהנה הקהילות
יעקב נשאר בסוף דבריו דלעיל בהערה לפי דברי התוס' דברכות (הנ"ל) שפירשו
בעובדא דריב"ל בענין אחר את הא דקאמר דלא אורח ארעא הוא למעבד הכי, ובפשטות
כוונתו בזה, למה שהבאנו לעיל את דברי התוס' דברכות שם שהם פירשו בזה, דלאו אורח
ארעא הוא להטריח כלפי מעלה שיענישוהו וכו', ולכן באמת קשיא לקהילות יעקב מדברי
התוס' הללו, כיון שהרי לפי דבריו כל שהוא עושה בתפילה שאין בזה מעשה של האדם אלא
שהוא מבקש מבית דין של מעלה והם עושים את המעשה, כל כה"ג שפיר שרי, כיון שלא
האדם עושה את המעשה אלא בי"ד של מעלה עושין את המעשה, והרי לפי דברי התוס'
הללו עדיין לאו שפיר הוי, שהרי הוא מטריח כלפי בית דין של מעלה, ואדרבה במה
שבי"ד של מעלה עושים זאת לאו שפיר הוי כיון שהוא מטריחם, ולכן נשאר
בצ"ע. וק"ל.
ברם בקושטא הנה
לפי דברינו לעיל ברישא דמילתין כבר עמדנו אף בזה בס"ד, וביארנו בס"ד את
הדברים אף לפי דברי תוס' הללו, די"ל דאה"נ כל שעושה כן ע"י תפילה
לא חשיב בהכי כמטריח כלפי מעלה, כיון שהוא אינו אלא מתפלל ומבקש, ובית דין של מעלה
הם המחליטים אם לקבל את תפילתו או לא, כיון שכאמור ענין התפילה הוא לא פועל בודאות
גמורה ומיד, וא"כ אף שבי"ד של מעלה קיבלו את בקשתו אין נחשב הדבר
כמטריחם כיון שהוא אינו אלא מבקש, והם מרצונם קיבלו לעשות בקשתו. ודוקא התם גבי
עובדא דריב"ל שרצה לקלל את ההוא צדוקי בעידנא דריתחא שדבר זה פועל בודאות
וכחוק בטבע, בכה"ג דוקא אמרינן דלאו אורח ארעא הוא וכדפירשו תוס' דלאו אורח
ארעא הוי כיון שהוא מטריח כלפי מעלה, והעענו כיון שהתם הוא עושה מעשה שכביכול מאלץ
כלפי שמים ח"ו, שהרי הוא עושה מעשה שפועל בודאות ואפילו נגד רצון שמים, ואינו
כתפילה שהוא רק מבקש ובית דין של מעלה מחליטים אם לקבל בקשתו. וק"ל.
וא"כ עתה הכל ברור ומיושב, ואדרבה דבריו של הקהילות יעקב אף לפי שיטתו יהיו
מיושבים אף לשיטת התוס'. ודו"ק.
[ואגב אורחיה יש
לציין בזה עוד, דהנה לפי דברי הקהילות יעקב (הנ"ל) עולה ומתבאר עוד דכל שעושה
אגב בקללה סתם שאינה פועלת בודאי, הוי כמו תפילה ולית בה משום מזיק דאמרינן ביה
לאו אורח ארעא וכו', הנה יש לבאר בהכי נמי הא דחזינן בגמ' מס' בבא בתרא (קנו
ע"ב) דאיתא התם, אמר להו רבי אליעזר לרבנן בני רוכל תקברם אימן, ושאלה הגמ',
מאי טעמא קא לייט להו, אמר רב יהודה אמר שמואל מקיימי קוצים בכרם היו, ור"א
לטעמיה וכו'. יעו"ש. וחזינן הכא דר"א לייט להו לבני רוכל, וקשה כיצד זה
דלייט להו, ואע"ג שכוונתו היתה לשם שמים דמקיימים קוצים בכרם היו, הרי גם גבי
ריב"ל דכוונתו לשם שמים היתה דהנהו צדוקי דהוו בשביבותיה היו מצערים אותו
ומטרידים אותו בלימודו, ואפ"ה אמר דלאו אורח ארעא לקללם, ברם לפי המתבאר
דדוקא התם בעובדא דריב"ל שהקללה היתה צריכה להתקיים בודאות כיון שרצה לקללם
בעידנא דריתחא לאו אורח ארעא הוא, אבל בקללה בעלמא שהיא אינה אלא כתפילה ובקשה הא
כאמור ליכא משום לאו אורח ארעא, משום דלא הוי אלא גרמא בעלמא, וכל כה"ג ליכא
איסורא, אלא רק איכא משום דגם ענוש לצדיק לא טוב וכנ"ל בדברינו, והכא שרשעים
גמורים היו הא אמרינן דבכה"ג ליכא ביה נמי משום האי מילתא דגם ענוש לצדיק
וגו', וממילא שפיר הוי הא דחזינן מעובדא דר"א הנז' דלייט להו לבני רוכל.
וק"ל].
ומ"מ כאמור
מדברי הקהילות יעקב מתבאר ועולה נמי דהפועל ע"י תפילה הוי כפועל בגרמא בעלמא
ולא וחשיב בהכי כמזיק בידים, ולפי המתבאר לעיל שמא יש לומר דפעולה זאת שנעשית
ע"י התפילה הוי אפילו גרמא דגרמא וכאשר עולה נמי מכלל דבריו של הגר"ח
פלאג'י בשו"ת לב חיים (הנ"ל). ועכ"פ לדברי כו"ע מתבאר, דלא
חשיב בהכי שמתפלל כמזיק בידים דחייב ביה משום מעשה דמזיק, אלא דהוי כגרמא או אף
פחות מזה. וק"ל. וכבר נתבאר בס"ד לעיל עוד בזה, דאיכא בהכי עוד צדדים
הנילוים לעיקר דינא אם מותר לעשות כן. (מילואים)
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi