למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א -
או"ח סימן ו
נשאלתי אם מותר להפעיל מכונת כביסה
אוטומטית בערש"ק, אחר צהרי היום. כדי לכבס בה בגדים שצריך ללבוש במשך השבוע
הבא. ובפרט שכיח הדבר בימי החורף הגשומים, אשר לפעמים מעונן במשך כל השבוע וקשה
לכבס בו, כי א"א לתלות את הכביסה ליבוש. וביום שישי זורחת השמש ויש אפשרות
נאותה לתלות את הכביסה בגלל מזג האויר הנוח. א"כ האם שרי הדבר לכבס ע"י
מכונה, או שיש בזה איסור כל שהוא?
תשובה: איתא במשנה דערבי פסחים (פסחים
נ, ע"א), מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין. מקום שנהגו שלא
לעשות אין עושין, ואמרינן עלה בגמ' - מאי איריא ערבי פסחים (דקתני עד חצות במנהגא
מכלל דמחצות ולהלן אסור - רש"י), אפילו ערבי שבתות וימים טובים נמי, דתניא
העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם.
ותירצה הגמ' - התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה לא, הכא מחצות. אי נמי
התם סימן ברכה הוא דלא חזי אבל שמותי לא משמתינן ליה, הכא שמותי משמתינן ליה.
ע"כ.
ובביאור דברי הגמ' שהביאה את הבריתא,
דבערבי שבתות וימים טובים אין לעשות מלאכה מן המנחה ולמעלה מצינו דנחלקו הראשונים.
דהמרדכי בפסחים (סי' תרג) הביא את דברי רבינו מאיר דמבואר בדבריו דהאי מנחה הוא
מנחה גדולה, כלומר, דאין לעסוק במלאכה בער"ש ויו"ט משש שעות ומחצה שהוא
זמן מנחה גדולה, וההפרש בין ערב פסח לערב שבת הוא בחצי שעה, שבערב פסח אסור כבר
מחצות היום, ובער"ש רק מזמן מנחה גדולה שהוא שש שעות ומחצה. וגם מדברי
האורחות חיים (בהל' ערבי שבתות, סי' ג. ובהל' ערבי פסחים סי' ט), ובפסקי
התשב"ץ לרבינו צדוק תלמיד מהר"ם מרוטנבורג (סי' צ), והכלבו (בהל' שבת,
סי' לא. והל' יו"ט סי' נח), מתבאר דס"ל כדברי מהר"ם דהיינו משש
שעות ומחצה, ע"ש. וכן נראה שהוא דעת הטור כמבואר בדבריו באור"ח (סי'
רנא) דאיסור עשיית המלאכה בער"ש הוא משש שעות ומחצה, ע"ש. וראה גם בדברי
הר"י מלוניל בפסחים (נ, ע"ב). ע"ש. [ועי' בספר הפרנס (סי' שטז) אשר
שם מובאים ב' גירסאות בענין זה דהעושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה
ולמעלה דיש גורסים דהיינו "משש שעות ומחצה ולמעלה" ויש גורסים
"מתשע שעות ומחצה ולמעלה". ע"ש. ונראה דהגירסא הראשונה "משש
שעות ומחצה" היא הנכונה. דהרי כידוע ספר הפרנס נכתב ע"י רבינו משה פרנס
מרוטנבורג לפני כשבע מאות שנה, אשר העלה את הדברים על הספר מפי מאור ישראל מאיר
עיני חכמים מהר"ם מרוטנבורג, וכאשר העיד ע"ז מהרי"ל בתשובותיו (סי'
קפא) דס' הפרנס בתראה הוא ועפ"י מהר"ם נדפס. ע"ש. וראה גם בדברי
המבוא לס' הפרנס (בדפוס ווילנא, שנת תרנ"א), יעו"ש. וא"כ הרי הר"מ
אשר הביאו המרדכי הנ"ל (בפסחים סי' תרג) שביאר, דמסתבר דהאי מנחה, מנחה גדולה
היא. והרי כידוע דכל רבינו מאיר אשר מביאו המרדכי, הוא רבינו מאיר מרוטנבורג אשר
הוא היה רבו המובהק דהמרדכי, עי' בשם הגדולים לרבינו החיד"א ח"א (מער'
מ, אות כט), ובס' ברית יעקב (סי' יז, אות ד), ע"ש. וכבר כתבנו מזה בס"ד
במקום אחר. [ובאמת כן הובאו דבריו של רבינו מאיר שהזכירו המרדכי, בתשובות
מהר"ם מרוטנבורג ח"א (סי' רג, בפסקים ומנהגים - הוצאת מוסד הר"ק
ירושלים תשי"ז), ע"ש]. וגם העד לזה הוא דברי פסקי התשב"ץ
הנ"ל, דהוא ניהו רבינו שמשון בר צדוק תלמיד מהר"ם מרוטנבורג, והא
קיי"ל בכללין דכל מאי דקאמר התלמיד מסתמא בשיטת רבו אמרה, עי' לרבינו
החיד"א בברכ"י אור"ח (סי' ל"ז, סק"א) ע"ש. וראה גם
בס' בר"י (סי' ב, אות ד), ע"ש. ומכיון שכן יש להוסיף ולומר עוד ע"פ
מה שראיתי בס' "אור החיים" להג"ר חיים ב"ר יוסף מיכל, שעמד שם
בספרו (בערך רבינו אהרון הכהן, ערך 300, עמוד 144) תלמידו של מי שהיה רבינו אהרון
מלוניל בעל האורחות חיים, והביא בשם ס' יוחסין שכתב דהוא היה תלמיד הרא"ש,
אולם הרב המחבר כתב שם דליבו נוטה להאמין שהוא היה תלמיד לאחד מתלמידיו של
מהר"ם מרוטנבורג, ועמד להוכיח זאת שהרי ספריו מלאים מדברי הר"מ המובאים
בס' תשב"ץ, ע"ש. ומכיון שכן חזינן לעיל דהאורחות חיים ס"ל דהוא
מנחה גדולה, וק"ל. ומכיון שכן יתנו עדיהם ויצדקו דהגירסא הנכונה בספר הפרנס
היא "משש שעות ומחצה", דהרי אלו הם דברי מהר"ם מרוטנבורג.
ודו"ק היטב].
אולם מדברי רש"י בפסחים (שם)
מבואר, דהא דאמרינן דאין לעשות מלאכה בער"ש מן המנחה ולמעלה, היינו מנחה קטנה
שהוא מתשע שעות ומחצה. (ועי' בב"י (רס"י רנא) שכתב דהגירסא ברש"י
שלפניו היא "מתשע שעות", ולא מתשע שעות ומחצה. ועמד שם לבאר מדוע נקט
רש"י לומר כך, דהרי אין זה זמן מנחה קטנה שהוא מתשע שעות ומחצה. ואומנם הביא
שם דהרא"ם באמת היה גורס ברש"י מתשע שעות ומחצה. ע"ש. ואיברא
דבגירסאות של הגמרות שלפנינו ג"כ מבואר ברש"י (בפסחים, שם) מתשע שעות
ומחצה. וראה עוד בזה אם יש לאסור המלאכה מתשע שעות, או מתשע ומחצה, בחקרי לב
חאור"ח (סי' צח), ובפתח הדביר ח"ג (סי' רנא, סק"ב), ובשו"ת אז
נדברו (ח"ד, סי' מו), ע"ש. ומ"מ דעת מרן נראית בפשטות דס"ל
שיש לאוסרה להאי מ"ד מתשע שעות ומחצה, שהרי מרן בשו"ע (שם, ס"א)
כתב, דיש מפרשים מן המנחה ולמעלה, דהיינו מנחה קטנה. ומדסתם מרן את דבריו, וכתב
סתם "מנחה קטנה" הרי בפשטות שכוונתו למש"כ בשו"ע אור"ח (רס"י
רלג) דמבואר התם דזמן מנחה קטנה הוא מתשע שעות ומחצה. וכן עמד לבאר את דברי מרן,
הגר"י סופר בכף החיים (סי' רנא, סק"ה). ע"ש). ובשיטה זו דרש"י
דהאי מנחה הוא מנחה קטנה, עומדים עוד ראשונים, שכן מובא בחי' הריטב"א בפסחים
(שם) בשם הרי"ט דמסתברא דהאי מנחה מנחה קטנה היא, דהיינו מתשע שעות ומחצה.
ע"ש. וגם המאירי בבית הבחירה בפסחים (שם) כתב, דנסתפקו המפרשים באיזו מנחה
מיירי אם מנחה גדולה או קטנה, ורוב המפרשים ביארו שהוא מנחה קטנה דהיינו מתשע שעות
ומחצה. ע"ש. אומנם עי' ברש"ל בפסחים (שם) שעמד לעורר על דברי רש"י
שלפנינו, דמבואר דהאי מנחה הוא מנחה קטנה, דהיינו מתשע שעות ומחצה. דא"כ מה
אומרת הגמ' התם, מן המנחה הוא דאסור סמוך למנחה שרי, דאם הוא מנחה קטנה הרי יש כאן
זמן של שלש וחצי שעות מזמן חצות, וזה אינו נחשב סמוך, אלא רק חצי שעה. ועוד דמאי
ס"ד דהמקשה דפריך מאי איריא ערב פסח אפילו ערב שבת נמי, הרי בערב שבת זה רק
מתשע שעות ומחצה. ולכן כתב מהרש"ל דיש כאן ט"ס ברש"י, וצ"ל מן
המנחה דהיינו מנחה גדולה שהוא משש שעות ומחצה, והמקשה סבר דבחצי שעה לא דקדק
וא"כ הוא משש שעות. ולכן הקשה מאי אריא וכו'. והתרצן תריץ, דהוא בדוקא דבערב
פסח - מחצות ממש, ובערב שבת הוא משש ומחצה. וכתב שם, שכן מצא בכמה נוסחאות אשר
כתוב בהם בדברי רש"י דהאי מנחה הוא מנחה גדולה. ע"ש. וראה גם בדברי
המהרש"א (שם), שנראה דמסכים עם דברי המהרש"ל דאיכא ט"ס בדברי
רש"י שלפנינו, ובאמת לעיקר מילתא גם רש"י ס"ל, דהאי מנחה הוא מנחה
גדולה. ע"ש. אולם לפי דברי המאירי הנ"ל שסתם וכתב דרוב המפרשים ביארו
דהאי מנחה היא מנחה קטנה, יש לחזק את הגירסא ברש"י שלפנינו דמבואר דהיא מנחה
קטנה. וכאשר הסכים לגירסא זו גם כן מרן בב"י (סי' רנא) והביא שכן גורס
ג"כ הרא"ם. ע"ש. וק"ל. וע"ע בב"י (שם) ובט"ז
(שם, סק"א), ובביאור הגר"א (שם, סק"א), שעמדו לבאר את מהלך הגמ'
מאי איריא וכו', והתרוץ התם מן המנחה וכו', אליבא דרבינו מאיר שהוא מנחה גדולה,
ואליבא דרש"י שהיא מנחה קטנה. ע"ש. וראה גם בערוך השולחן להגרי"מ
עפשטיין (סי' רנא, ס"א), מש"כ ע"ז, ע"ש.
ומרן בשו"ע אור"ח (סי' רנא,
ס"א) כתב, העושה מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה, יש
מפרשים מנחה גדולה ויש מפרשים מנחה קטנה. ע"ש. ולפי כללא גבירתא דנקטינן
ביידין מפי סופרים ומפי ספרים דכל היכא דאיכא במרן יש ויש דהלכתא כיש בתרא, וכאשר
כתב הכנה"ג בכללי הפוסקים (כלל סב), והאליה רבה באור"ח (רס"י
תריב), והגינת ורדים חחו"מ (כלל ה, סי' יא), ועוד, עי' ביד מלאכי (בכללי
השו"ע, אות יג), ע"ש. וראה גם לרבינו החיד"א במחזיק ברכה
אור"ח (סי' קנג, סק"א) שכתב, דכל היכא דאיכא במרן יש אומרים ויש אומרים
הלכתא כיש בתרא אף לכתחילה, דאינו חושש כלל לסברא קמייתא, ע"ש. ועי'
בשד"ח בכללי הפוסקים (סי' יג, אות יד) דמבואר בדבריו, דהאי כללא לאו דוקא
במקום שנוקט מרן בלשון יש אומרים ויש אומרים, אלא ה"ה בכל לשון כיוצא בזה,
והיינו כבהלכה הנ"ל שכתב מרן יש מפרשים ויש מפרשים. דדעתו של מרן נוטה ליש
מפרשים בתרא. ע"ש. א וא"כ
נמצא דמכיון שמרן הביא את דעת רש"י ודעימיה ביש מפרשים בתרא - דס"ל דהאי
דאמרינן שאין לעשות מלאכה בער"ש מן המנחה היינו מנחה קטנה - ש"מ דכן
ס"ל להלכתא. וראה גם במג"א (שם, סק"ד), שג"כ עמד להוכיח דהלכה
כמ"ד דהוא מנחה קטנה. דהרי אמרינן בגמ' שבת (לה, ע"ב) תקיעה שניה
בער"ש היתה להבטיל העיר ממלאכה, והרי מבואר בטור (סי' רנו) דתקיעה ראשונה
היתה במנחה, וא"כ אפילו נאמר דהינו מנחה גדולה, מ"מ הרי תקיעה שניה היתה
זמן רב אחריה דהיינו אחרי מנחה גרולה, ורק אז היו שובתים ממלאכה, א"כ
ש"מ דזמן מנחה גדולה אינו סוף זמן המלאכה. ולכן הסכים המג"א כמ"ד
דהוא מנחה קטנה. ע"ש. וראה גם בשיורי כנה"ג אור"ח (סי' רנא,
בהגהב"י - סק"א), שהביא את דברי הב"ח אשר הסכים לדברי הרש"ל
דאיכא ט"ס בדברי רש"י וצ"ל שש ומחצה ולא תשע ומחצה, ולכן פסק דאין
לעשות מלאכה בער"ש מזמן מנחה גדולה. וכתב ע"ז הכנה"ג דאין המנהג
כן, אלא דאין עושין מלאכה מזמן מנחה קטנה. ע"ש. וראה גם בט"ז (שם,
ססק"א) שלאחר שעמד בפלוגתא זו דהראשונים אם הוי מנחה גדולה או קטנה. סיים
וכתב, ולענין הלכה כיון דאין כאן איסור אלא להיותר דאין בו סימן ברכה, הסומך על
רש"י לא הפסיד הברכה ח"ו. ע"כ. וכ"כ כיוצ"ב הגאון רבינו
זלמן בשו"ע שלו (סי' רנא, ס"ב), דלענין הלכה היות וכל ענין זה הוי מילתא
דדברי סופרים, המיקל בזה לא הפסיד הברכה. ע"ש. וכ"כ ג"כ הא"ר
(שם, סק"ד), וכ"כ הגרי"ח בס' בן איש חי ש"ב (פר' לך לך, אות
כ), דאיסור עשיית המלאכה בער"ש הוא מזמן מנחה קטנה, דהיות וכל האי איסורא הוא
מדברי סופרים, הלכה כדברי המיקל. ב
ומעתה דחזינן שדעת מרן היא, דמותר
לעשות מלאכה בער"ש עד זמן מנחה קטנה, שהוא תשע שעות ומחצה. (לפי שעות זמניות
כמש"כ הגר"ז (סי' רנא, ס"ב), והגרי"ח סופר בכף החיים (שם,
סק"ה), ועוד). א"כ בפשטות יוצא דמותר לכבס ולתלות הכביסה עד שעה זו.
אולם לכאורה אפשר לומר יתירה מזו, דלעולם גם לאחר זמן זה של מנחה קטנה, יהיה מותר
לאסוף את הכביסה ולכבסה במכונה. כי הנה הרא"ש בפסחים (פ"ד, סי' א), הביא
את דברי אבי העזרי שכתב, דהאי דאמרינן כל העושה מלאכה בער"ש וערבי ימים
טובים, אינו רואה סימן ברכה לעולם. דוקא העושה מלאכה להשתכר, אבל מתקן הוא כליו
ובגדיו לשבת ויו"ט. ע"ש. [ודבריו אלו של הראבי"ה הם בסי' תצה,
יעו"ש]. וכן הובאו דבריו בהגהות מימוניות (פ"ח, מהל' יו"ט, אות ע),
וברבינו ירוחם (נתיב ד, ח"א), וכן הזכירם הטור (סי' רנא), והבית יוסף (שם)
ביאר את דבריו אלו של אבי העזרי דס"ל דתרתי בעינן, שתהיה מלאכה שאינה להשתכר
וגם שתהיה לצורך שבת, ע"ש. וא"כ משמע בפשטות מדברים אלה דלעולם כל שאין
המלאכה לצורך השבת, אפילו שאינה להשתכר ואפילו שהיא מלאכת עראי הרי היא אסורה.
אומנם האור זרוע (בהל' ערב שבת, סי' יג) כתב, נראה בעיני דהאי דאסר הכא מלאכה
בער"ש מן המנחה ולמעלה היינו דוקא מלאכה קבועה, שאסור לקבוע עצמו במלאכה כדי
להשתכר בה מפני שצריך לעסוק בצורכי שבת, אבל מלאכה בעלמא שהוא לשעה ואינו קובע
עצמו עליה ההיא ודאי שריא, כדתנן פ"ק דשבת (דף יט, ע"ב) בית שמאי אומרים
אין שורין דיו וסממנין וכרישין אלא כדי שישורו מבעוד יום, וב"ה מתירין,
עכ"ל. וא"כ לפי דבריו אלו של האור זרוע מתבאר דלעולם כל מלאכה אשר היא
מלאכת עראי מותר לעשותה אף מן המנחה ולמעלה. ועלה לא אמרו חז"ל כל העושה
מלאכה ער"ש מן המנחה ולמעלה וכו'. וא"כ לכאורה יוצא דהאור זרוע פליג על
הראבי"ה. ואיברא כי הרמ"א בדרכי משה שם (סי' רנא, אות ב) לאחר שמרן
בב"י עמד לבאר את דברי הראבי"ה שהביאם הטור, דס"ל דתרתי בעינן
שתהיה מלאכה לצורך שבת ושלא להשתכר ורק אז מותר לעשותה גם לאחר המנחה. עמד
הרמ"א בדרכי משה והביא ע"ז את דברי האור זרוע הנ"ל, שכל שהיא מלאכת
עראי מותר לעשותה מן המנחה ולמעלה. וא"כ לכאורה, אפשר דבא לרמוז דהאור זרוע
פליג על הראבי"ה. ובשו"ע (סי' רנא, ס"א) כשכתב מרן להאי הלכתא,
דהעושה מלאכה בער"ש מן המנחה ולמעלה דאינו רואה סימן ברכה לעולם, הוסיף
הרמ"א את דבריו אלו של האור זרוע, דזהו דוקא כשעושה המלאכה דרך קבע, אבל אם
עושה אותה דרך עראי לפי שעה ולא קבע עליה שרי. ובהמשך דברי מרן (בסעיף ב) הביא מרן
את דברי הראבי"ה, לתקן בגדיו וכליו לצורך שבת מותר כל היום. וא"כ לפי
דברינו הנ"ל יוצא דאיכא הכא מחלוקת בין מרן להרמ"א, דמרן שהביא בסעיף ב'
את דברי הראבי"ה, דכל שהוא לצורך שבת ואינו מקבל עליו שכר שרי לעשותו גם מן
המנחה ולמעלה, משמע לכאורה דס"ל דאם לא הוי לצורך שבת אף מלאכת עראי אסור.
והרמ"א שהביא בסעיף א' את דברי האור זרוע דכל שהיא מלאכת עראי שרי לעשותה כל
היום, ס"ל דאפילו שאינה לצורך שבת שרי. וא"כ פליגי.
ברם בקושטא, דלא נמצא באף אחד מן
המפרשים והנו"כ בטור ובשו"ע, אשר עמד לפרש הכי דאיכא פלוגתא בין
הראבי"ה והאור זרוע, וממילא בין מרן והרמ"א. ולפ"ז מתבאר דלעולם לא
פליגי, ומר אמר חדא ומר חדא, כלומר, דכל מלאכה שהיא מלאכת עראי כו"ע מודו
דשרי לעשותה מן המנחה ולמעלה, אפילו שאין במלאכה זו צורך שבת, דעצם העובדא שהיא
מלאכת עראי מותר לעשותה. [מן הטעם המבואר באור זרוע דכל טעם איסור המלאכה
בער"ש, הוא משום שצריך לעסוק בצורכי שבת, אבל מלאכה בעלמא שהיא לשעה ואינו
קובע עצמו עליה לא יגרם שבעבורה לא יתעסק ויכין צורכי שבת. ואומנם עי' באורחות
חיים (בדין ערבי שבתות, סי' ג), ובכל בו (סי' לא), שהם כתבו טעם אחר באיסור עשית
מלאכה בער"ש מן המנחה ולמעלה, וז"ל: שמא מתוך טרדת המלאכה יבוא לירי
חילול שבת, ע"ש. ונראה דליכא נ"מ לעיקר דינא בין הטעמים, וגם לפי האי
טעמא י"ל דכל שהיא מלאכת עראי שרי לעשותה. דאין חשש שימשך בעבודה כזאת שהיא
עראית ויבוא לידי חילול שבת. וק"ל. וגם זה אין לומר דנ"מ בין הטעמים,
באופן שכבר גמר והכין את צורכי השבת, דלטעם האור זרוע שהוא משום שיכין צורכי שבת
הרי כאן כבר גמר, ואה"נ שיהיה מותר לו מעתה לעסוק במלאכה. אולם לטעם הכלבו
והאורחות חיים דשמא ימשך אסור לו, דטעם זה הוא בכל גוונא שעוסק במלאכה שאינה עראי.
דזה אינו, שהרי מפורש ומבואר בשו"ע הגר"ז (סי' רנא, ס"ג) דנקיט ליה
התם בטעם איסור המלאכה בער"ש כדי שיהיה פנוי להתעסק בצורכי שבת, וע"ז
הוסיף וכתב, דאפילו מי שא"צ כלל להתעסק בצורכי שבת אסור לו לעשות מלאכה מן
המנחה ולמעלה, לפי שלא רצו חכמים לחלוק בגזרתם, ע"ש]. אולם לעומת זה
הראבי"ה בא לומר דבר חידוש אחר, דאומנם כל שהיא מלאכת עראי מותר לעשותה הני
מילי דבר שאין בו צורך לשבת, אבל לעולם כל דבר שיש בו צורך לשבת אפילו אינו מלאכת
עראי מותר לעשותה, בין שמלאכה זו לצורך עצמו בין לצורך אחרים רק שלא יקבל עליה
שכר. וא"כ כנראה זהו דעת המפרשים שביארו את דברי האור זרוע והראבי"ה,
ולכן לא כתבו דאיכא פלוגתא בינייהו. ושו"ר בס"ד שהדברים מפורשים בשו"ע
הגר"ז (סי' רנא, ס"ג) שכתב שם, לא אסרו אלא מלאכה גמורה וכו' ואפילו
מלאכה גמורה אינה אסורה אלא כשקבע עצמו עליה, אבל מותר לעשות מלאכה לפי שעה דרך
עראי כגון אם נזדמן לו לכתוב אגרת שלומים וכיוצא בזה, שלא אסרו אלא לעשות מלאכה
דרך קבע כדי שיהיה פנוי להתעסק בצורכי שבת וכו', ואפילו לקבוע עצמו למלאכה גמורה
אין איסור, אלא כשאינה לצורך השבת או אפילו לצורך השבת אלא כשעושה בשכר, אבל לעשות
לצורך השבת בחינם כגון לתפור בגדים לצורך השבת בין לו בין לחברו בחינם מותר כל
היום. ע"ש. הרי מפורש ומבואר בדבריו להדיא, דדברי הראבי"ה והאור זרוע לא
פליגי, דהאור זרוע שכתב דכל מלאכת עראי שרי לעשותה מיירי בכל מלאכה, אף שלא לצורך
השבת. והראבי"ה שכתב דכל מלאכה שהיא לצורך השבת שרי לעשותה, בא לחדש ולהוסיף
דאפילו אם היא מלאכה גמורה ולא רק מלאכת עראי שרי לעשותה. וראה גם במשנ"ב
בביאור הלכה (סי' רנא) ד"ה לתקן בגדיו, דג"כ מבואר בדבריו כדברים אלו
שכל שהוא לצורך השבת, אפילו מלאכה גמורה מותר. ע"ש.
ומעתה שכן הוא דכל מלאכת עראי שרי
לעשותה בער"ש, אפילו מן המנחה ולמעלה, ואפילו שאינה לצורך השבת כמבואר באור
זרוע, ולפי המבואר גם הראבי"ה שהביא מרן (בסי' רנא, ס"ב) מודה לו בזה.
וא"כ נמצא שזוהי ג"כ דעת מרן דמודה בזה לרמ"א שהביא את האור זרוע
(שם, בסעיף א), וראה גם בביאור הגר"א (סי' רנא, ס"א), שג"כ מתבאר
מדבריו דמסכים לדין זה של האור זרוע, שכתב שם, דמהא דחזינן במנחות (עא, ע"ב)
דמרכיבין דקלים כל היום של ערב פסח, דלאו מלאכה חשובה היא (עי' ברש"י שם).
ש"מ דמותר לעשות מלאכת עראי בער"ש. דאם בער"פ מותר כ"ש בערב
שבת. דערב שבת קיל טפי. ע"ש. וראה גם בשו"ת תורת רפאל (סי' סד).
ע"ש. [וראה במשנ"ב (שם, סק"ד) שהביא את דברי הא"ר, שעמד לדייק
מהדרכי משה דכל שהוא עראי מותר לעשות אפילו בשכר, ובאמת כן מבואר ג"כ בתורת
שבת (שם, אות ד) ע"ש. וראה גם בכף החיים סופר (שם, סק"י), יעו"ש].
וממילא הרי ענין זה של הפעלת המכונה האוטומטית כדי שתכבס את הכביסה מאליה, בודאי
דהוי מלאכת עראי, וכן תלית הכבסים אח"כ ליבוש. וממילא יוצא דיהיה מותר לכבס
בגדים במכונת כביסה גם לאחר זמן מנחה קטנה דהוא מתשע שעות ומחצה, אע"ג שאינם
צריכים לו לצורך השבת. ובפרט לפי מש"כ האור זרוע (שם) להביא ראיה לדבריו, דכל
שהוא מלאכת עראי דשרי לעשותו כל היום, מהא דתנן בפ"ק דשבת (יט, ע"ב)
דב"ה מתירין לשרות דיו וסממנין בער"ש סמוך לשקיעת החמה כדי שישורו מבעוד
יום. הרי דמשום דהוי מלאכת עראי שרי לעשותה אף סמוך לשבת. והנה מו"ר אביר
הרועים מרן מלכא שליט"א דרך קסת"ו ויכוננה בתשובותיו (שו"ת יחוה
דעת ח"ג, סי' יח) בענין אדם הנצרך לבגדים מכובסים במוצ"ש, דמותר לו
להכניס הבגדים למכונת כביסה אוטומטית סמוך לשקיעת החמה, ולהפעילה, והיא מכבסת
מאליה בתוך השבת. ע"פ הסוגיה הנ"ל דשבת (יט, ע"ב) דב"ה אומרים
שורין דיו וסממנין בשבת וכו', ע"ש. וממילא דוק מינה ואוקי באתרין, דהרי עיקר
סמיכתו של האור זרוע להתיר מלאכת עראי בער"ש מן המנחה ולמעלה, הוא מהסוגיה
דשבת (שם), וממילא מכיון דמצינו דבכלל דברי ב"ה דמתירין לשרות דיו וסממנין
וכו', ה"ה נמי דשרי הפעלת המכונה סמוך לחשיכה וכו', הרי דחשיב לה שפיר כמלאכת
עראי, וממילא יהיה מותר לעשות פעולה זו אף מן המנחה ולמעלה.
הן אמת כי הלום ראיתי בפסקי הריקאנטי
(דיני שבת, אות פז), אשר מובאים שם דבריו אלו של האור זרוע, דכל שהוא מלאכת עראי
שרי לעשותו מן המנחה ולמעלה, וכהא דתנן בפ"ק דשבת דב"ה מתירין לשרות דיו
וסממנין כדי שישורו מבעוד יום וכו', והרב המגיה (שם) בהגהות "מעשה
בצלאל" עמד להעיר ע"ז, דלכאורה מאי ראיה מהא דתנן בפ"ק דשבת
דב"ה מתירין לשרות דיו וסממנין וכו', דכל שהוא מלאכת עראי שרי לעשותו
בער"ש כל היום. דלכאורה יש לומר כעין שכתב הרא"ש ברפ"ק דשבת (סי'
א), בענין הא דביארה הגמ' בבבא קמייתא פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל
הבית או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב ובעה"ב פטור. פשט בעה"ב את ידו
לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל ממנה והכניס, בעה"ב חייב והעני פטור,
ומפרשינן בגמ' פטור ומותר, וביאר הרא"ש דלאו מותר לגמרי קאמר דהרי איכא
איסורא דלפני עיור אל תיתן מכשול. אלא דהכא מיירי לגבי עצם איסורי שבת,
ובכה"ג מצד איסורי שבת הוי מותר לגמרי, אולם מ"מ אינו מותר לגמרי גם מצד
שאר איסורים, ואיכא הכא משום לפני עיור ולא הזכירו משום דלא איירי ביה. א"כ
הכא נמי יש לומר גם בענין זה דאין שורין וכו', דיש לומר דמה שב"ה מתירין,
הינו מצד איסור שבת דלית להו כב"ש איסור שביתת כלים, אולם מצד איסור המלאכה
בער"ש לא איירי ביה, וא"כ אה"נ דיש לומר שהוא אסור משום עשיית
מלאכה בער"ש מן המנחה ולמעלה. ולכן כתב שם הרב המגיה רצ"ל דהריא"ז
ס"ל דלא שייך למיתני מותר כל שיש איזה איסור, ולכן אם אמרינן ב"ה מתירין
ש"מ דמתירין לגמרי קאמר, וליכא שום נדנוד של איסור. וכדמשמע נמי מהתוס' בשבת
(ג, ע"א) ד"ה בבא, דמתבאר מדבריהם התם דפליגי על הרא"ש וס"ל
בענין הא דאמרה שם הגמ' דמותר, הינו מותר לגמרי, וליכא נמי משום לפני עיור.
ע"ש.
והן אמת, דבענין איסור הכיבוס
בחוה"מ איכא ב' טעמים, דמדברי הרמב"ם בפירוש המשניות מועד קטן
(פ"ג, מ"א) מבואר, דטעם האיסור הוא כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול,
דהיינו שאם היו יודעים שיכולים לכבס בחוה"מ, יש השש שאדם ישהה את כיבוס בגדיו
לחוה"מ שאז בטלים ממלאכתם ויבואו ביו"ט ראשון כשהם מנוולים. וכ"כ
הרמב"ם בהלכותיו הל' שביתת יו"ט (פ"ז, הי"ז), דטעם איסור
הכיבוס בחוה"מ שלא יכנס כשהוא מנוול. וכן מבואר כטעם זה בדברי הר"ח
במועד קטן (יד, ע"א), וכ"כ ג"כ הריטב"א בחי' למועד קטן (שם)
ד"ה הכא נמי כדי שלא יכנסו לרגל וכו', והמאירי בבית הבחירה מו"ק (יד,
רע"א). וכן מובא כטעם הזה בדברי הטור אור"ח (סי' תקלד), ע"ש. אולם
לעומת זה בפרוש ר"ש בן היתום במועד קטן (שם) מבואר טעם אחר, דאין מכבסין
במועד, משום שיש בזה טירחא והוי עובדין דחול. ע"ש.
ולכאורה תיהוי נפקא מינה בין הני
טעמי, האידנא שיש מכונת כביסה הפועלת באופן אוטומטי אשר הולכת ומכבסת מאליה את
הכביסה. דלטעם שלא יכנס כשהוא מנוול שייך טעם זה גם עתה, אבל לטעם דאסור לכבס
בחוה"מ משום טירחא יתירה וכו', הרי לא שייך טעם זה דאיזה טורח איכא הכא. אולם
נראה לדעיקר דינא ליכא נ"מ בזה, משום דבפשטות נקטינן כעיקר טעמא דהראשונים
שאיסור הכיבוס בחוה"מ הוא, שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. ובפרט שכן אחז הרמב"ם
בטעם הזה כנ"ל. וגם הטור נקט להאי טעמא. ומרן בב"י שם (סי' תקלד), לא
הזכיר כלל להאי טעמא דהר"ש בן היתום. וראה גם בדברי מרן בשו"ע (סי'
תקלד, ס"א) שכתב שם, אין מכבסין במועד, ואלו שמכבסין הבא ממדינת הים וכו'.
וביאר המג"א (שם, סק"א) את דבריו. אין מכבסין כדי שיכבס מערב יו"ט,
ולא יכנס למועד כשהוא מנוול. ע"ש. הרי שהמג"א מיסב ג"כ את דברי מרן
להאי טעמא, ולכן באמת אסור לכבס גם האידנא בחוה"מ אע"פ שהכביסה מתבצעת
ע"י מכונה ואין בזה טורח כלל. וז"ב. ושו"ר עתה כיוצ"ב בס'
שמירת שבת כהלכתה ח"ב הנדפ"מ (פרק סו, סעיף סג) אשר מבואר ג"כ
בדבריו, דאיסור הכיבוס בחוה"מ הוא אף במכונת כביסה, דהא עיקר טעמא הוי כדי
שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, ע"ש, ובדבריו (בהערה רמד) שם.
אולם אין מזה לנידון דידן, שהעלנו
להקל בענין כיבוס במכונה בער"ש גם מן המנחה ולמעלה, משום דהוי מלאכת עראי, כי
הנה ענין איסור המלאכה בערש"ק הוא יותר קל מאיסור המלאכה בחוה"מ,
וכמש"כ הגר"ז בשו"ע (סי' רנא, ס"ה), ע"ש. וראה גם בביאור
הגר"א אשר מבואר בדבריו דג' דרגות באיסור עשיית המלאכה, דער"ש קיל טפי
מאיסור עשיית המלאכה בערב פסח אחר חצות. וער"פ קיל טפי מאיסור המלאכה
בחוה"מ, ע"ש. וממילא אע"ג דאסרינן כיבוס בחוה"מ אפילו
ע"י מכונת כביסה, אין בזה ענין להיתר הכיבוס בער"ש קודש ואפילו אחר זמן
מנחה קטנה. וק"ל.
ואגב אורחיה אבוא העיר"ה באשר
נשאלתי לפני זמן, בהא דכתב מרן בשו"ע אור"ח (סי' תיז, ס"א)
דר"ח מותר מעיקר דינא בעשיית מלאכה, והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא
מנהג טוב. [וטעם הדבר שיש נשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה, כתבו רש"י והתוס'
והמרדכי במגילה (כב, ע"ב) לפי שלא רצו הנשים לתת ניזמיהן לבעליהן במעשה העגל,
לכן נתן להן הקב"ה שכרן שיהיו משמרות ר"ח יותר מהאנשים. וכן הביא הטור
בחאור"ח (רס"י תיז) לטעם הזה בשם הפרקי דרבי אליעזר (פרק מד). והוסיף
הטור וכתב שם לבאר טעם הענין בשם אחיו הר"ר יהודה ז"ל, לפי שהמועדים
נתקנו כנגד האבות, פסח כנגד אברהם דכתיב (בראשית יח) לושי ועשי עוגות, ופסח היה.
שבועות כנגד יצחק, שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק. סוכות כנגד
יעקב דכתיב (בראשית לד) ולמקנהו עשה סוכות. וי"ב ראשי חודשי השנה שגם הם
נקראים מועדים, כנגד י"ב שבטים, וכשחטאו בעגל נטלו מהם ונתנו לנשותיהם לזכר
שלא היו באותו חטא. ע"ש. וראה בדרכי משה (שם, אות א) שכתב שם בשם האור זרוע,
טעם אחר מדוע נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בר"ח. ע"ש. וראה גם בס' כף
החיים להגר"ח פלאג'י (סי' לד, סעיף יח) שהביא שם מילתא בטעמא מדנפשיה, מדוע
נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בר"ח. יעו"ש. וראה עוד בשו"ת יוסף אומץ
לרבינו החיד"א (סי' כ), שעמד לדון אם גם האנשים היו נוהגים מקדם קדמתא שלא
לעשות מלאכה בר"ח, והביא שם דברי כמה רבוותא דסברי, דגם האנשים היו נוהגים
שלא לעשות מלאכה בר"ח. ע"ש. וראה גם בשו"ת התשב"ץ (ח"ג,
סי' רמד), יעו"ש היטב, ועכ"פ כל ענין זה שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה
בר"ח אינו אלא מנהג בעלמא, ואינו מעיקר דינא כמבואר בירושלמי (פ"ק
דתענית, הלכה ו), ע"ש]. ושאלו נשים צדקניות, אשר נוהגות במנהג הזה שלא לעשות
מלאכה בר"ח, האם מותר להם לכבס במכונת כביסה, מאחר שאין בזה שום טורח ומאמץ,
שרק צריכים לקבץ את הכביסה למכונה, ומלאכת הכיבוס נעשית מאליה ע"י המכונה.
ולכאורה לפי הדברים הנ"ל, היה
נראה דיש להתיר בזה, דהרי לפי דעת הר"ש בן היתום במועד קטן (יד, ע"א)
דמבואר בדבריו בטעם איסור הכיבוס בחוה"מ, דהוא משום שיש בזה טירחא ועובדין
דחול. ולפי האי טעמא בפשטות היה מקום לכאורה להתיר את הכיבוס בחוה"מ, ודיינו
בהאי דאסרינן את הכיבוס בחוה"מ אף במכונה אוטומטית מטעמא דהרמב"ם ושאר
הראשונים, שהוא כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, דהאי טעמא הוי אף בכיבוס במכונה
כמבואר לעיל. אומנם בר"ח היה מקום לסמוך על טעמיה דהר"ש בן היתום,
ולהתיר את הכיבוס ע"י מכונה אוטומטית אף להני נשי דנהיגי שלא לעשות בו מלאכה,
משום שאין בזה טירחא יתירה. ולכאורה כ"ש הוא, אם בחוה"מ דחמיר (דאיכא
מהראשונים דס"ל שאיסור המלאכה בו הוא מדאוריתא, כמש"כ בזה בארוכה
בס"ד, במקום אחר) שרינן מהאי טעמא את הכיבוס במכונה, בר"ח דאינו אלא
מנהגא בעלמא כמבואר לעיל, כל שכן.
ברם בקושטא ולא היא, דהנה מרן בבית
יוסף אור"ח (סי' תיז), הביא את דברי רבינו ירוחם [והוא בנתיב יא, ח"א]
שכתב, ונראה לי דלאותן שנהגו שלא לעשות מלאכה, אין להן לעשות שום מלאכה. כי ראיתי
כמה נשים טועות ואומרות אין לנו לטוות אבל נעשה מלאכה אחרת. והיה להן או לאסור כל
מלאכה לפי מנהגן או להתיר כל מלאכה. ע"כ. והוסיף ע"ז מרן וכתב, ואני
ראיתי נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה להשתכר, אבל תופרות בגדי כלי הבית. ונראה שגם
זה אין לעשות, שמאחר שנהגו שלא לעשות מלאכה צריכות ליזהר "מלעשות בו
כלל". ואפשר דמעיקרא הכי קבילו עלייהו, לשנות מחול ממש, ולא לאסור במלאכות
שאין עושות להשתכר. ע"ש. א"כ מבואר מדבריו אלו של הב"י, דהנשים
שקבלו עליהן בסתמא שלא לעשות מלאכה בר"ח, כל מלאכה קבלו עליהן שלא לעשותה בין
קשה בין קלה. ורק היכא שמעיקרא קבלו עליהן שלא לאסור מלאכות מסויימות, יכולים
לעשותם. וראה גם בערוך השולחן (סי' תיז, סעיף י) שכתב, ואם יש מנהג לעשות מקצת
מלאכות, ומקצת שלא לעשות הולכין אחר המנהג, ודוקא כשידוע שמכבר המנהג כן, אבל
בסתמא אסורות הנשים בכל מלאכה. והנה אצלנו נשי בעלי בתים אין עושות מלאכה, ונשים
העוסקות באומנות עושים מלאכה. וצ"ל דלא קבילו עלייהו להפסיד פרנסתן.
ע"כ. הרי שהכל לפי קבלת המנהג, ובכל מקום שקבלו עליהן בסתמא שלא לעשות מלאכה,
אסורות בו בכל מלאכה. [ובהא דעמד רבינו ירוחם להעיר, על מה שיש נשים שלא טוות
בר"ח אבל עושים מלאכה אחרת. עי' בשו"ת התשב"ץ (ח"ג, סי' רמד)
שעמד על ענין מנהג זה מדנפשיה, ועמד לישבו ולבארו. דהוא משום שבמלאכת המשכן נזדרזו
הנשים יותר מן הגברים, כמו שנאמר ויבואו האנשים על הנשים, וכתיב בהם וכל אשה חכמת
לב בידיה טוו. ולפי שהאנשים נזדרזו בעגל שפרקו את נזמי הזהב מאוזניהם, ניטל איסור
המלאכה מהם מפני זריזותם בעגל ועצלותם במשכן, וניתן לנשים שנתעצלו בעגל ונזדרזו
במשכן. ומכיון שעיקר זריזותם היה במטוה, לכן במלאכה זו ניתן להם שכרן שהם שובתים
ממנה בר"ח. ע"ש]. עכ"פ חזינן מהכא דכל שקבלו עליהן הנשים בסתמא שלא
לעשות מלאכה בר"ח, הרי הם אסורים בה בכל מלאכה, ואפילו מלאכה קלה. ולכן גם אם
הכיבוס נעשה ע"י המכונה יש לאסור דסו"ס מלאכה היא. וק"ל.
המורם מכל האמור: מותר לכבס בגדים
בערב ש"ק במכונת כביסה אוטומטית, אף שאינו צריך להם בשבת. ולא רק עד זמן מנחה
קטנה [שהוא תשע שעות ומחצה בשעות זמניות, ועלה אמרינן בגמ' בפסחים (נ, ע"א),
העושה מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, אינו רואה סימן ברכה לעולם]. אלא אף לאחר
זמן זה יכול להפעיל את המכונה שתכבס, עד זמן כניסת שבת. ובפרט בימי החורף הגשומים
והמעוננים, שיש חשש שאם ימתין עד השבוע הבא, שמא ירדו גשמים ולא יוכל לכבס.
אולם מהיות טוב, שיזדרז לכבס כמה
שאפשר גם קודם לזמן זה של מנחה קטנה, שלא יבוא ח"ו לאיזה תקלה ומכשול. אולם
כאמור דיש לו על מה לסמוך לכבס ע"י מכונה, ולתלות את הכביסה אחר כך, ובפרט
בעת הצורך, אף לאחר זמן זה של מנחה קטנה. ובתנאי שיגמור ויסיים את כל מלאכתו קודם
כניסת השבת.
אמר המחבר נר"ו, היות ובסימן זה
איירי מענין ערש"ק, וההכנה לקראת שבת מלכתא. לכן אמרתי לקבוע כאן הערה אחת
קטנה, אשר אף היא מענין ההכנה לקראת שבת קודש, ויש בה שייכות למקום זה. והוא ענין:
פלוגתא דשמאי והלל, מאמתי חיוב ההכנה
לצורכי שבת.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi