למעלה
ד
ואגב אורחא אמרתי לקבוע כאן
ג"כ, הערה קצרה בענין המצוי. כשיש ב' קריאות ואין אלא ס"ת אחד וצריך
לגוללו מקריאה לקריאה, אם מותר לגלול הס"ת בלא הפסק מטפחת.
ואיברא מהאי טעמא דענין הגלילה,
דחזינן דמקילינן ביה מפני טורח ציבור, כהא דפסק הרשב"א הנ"ל. עמדנו לדון
בס"ד בהא דמבואר בגמ' שבת (יד, ע"א) ומגילה (לב, ע"א) דאמרינן התם,
תנא אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דרבי פרנך, דאמר רבי פרנך אמר
רבי יוחנן האוחז ס"ת ערום, נקבר ערום, ערום ס"ד אלא אמר רבי זירא ערום
בלא מצוות, בלא מצוות ס"ד אלא אימא ערום בלא אותה מצוה. ע"כ. ומקור
הדברים הוא במס' סופרים (פ"ג, הט"ז). ע"ש. ופרש"י, ס"ת
ערום, אלא ע"י מטפחת והיינו דאיכא איסורא לאחוז בס"ת בידים. וכ"פ
מרן בשו"ע אור"ח (סי' קמז, ס"א) וביו"ד (סי' רפב, ס"ד)
דאסור לאחוז ס"ת ערום בלא מטפחת, ע"ש, וא"כ יש להתבונן בס"ת
שלנו שהוא בתוך הנרתיק, ורוצה לפעמים לגלול מפרשה לפרשה אשר המרחק ביניהם הוא רב,
ורוצים לגוללו בתוך הנרתיק, וקשה הדבר לעשות את הגלילה ע"י מטפחת, מפני שאז
צריך לגוללו בנחת
כדי שהמטפחת לא תכרך על העמוד ע"י הגלילה, ואיכא בהכי טירחא דציבורא,
די"ל דשרי. דהנה הפרי מגדים (סי' קמז, במשב"ז - סק"א) כתב
וז"ל: ודע דהא דאסור לאחוז ס"ת ערום, כשאין צורך ואסור ליגע בו יד, הא
כשיש צורך לתיקון הס"ת לתפור קצת ולדבק בדבק מטלית וכדו' היכא דלא אפשר רשאי,
ובונין בהיכל וכו', היכא דלא אפשר. עכ"ל. [האי דכתב הפרמ"ג ובונין בהיכל
וכו', היכא דלא אפשר. כוונתו בפשטות, להא דמבואר בדברי הרמב"ם (סופ"ז
דהל' בית הבחירה) שכתב שם, בשעה שנכנסים הכהנים הבונים לבנות ולתקן ההיכל וכו'
מצוה שיהיו הנכנסים כהנים תמימים, לא מצאו וכו', יכנסו ישראל וכו' וכל הנכנסים
יכנסו בתיבות, אם אין שם תיבות או א"א להם שיעשו בתיבות יכנסו דרך פתחים.
ע"כ. ומהא דחזינן דבענין קדושת ההיכל וקדושת קודש הקודשים התירו האיסור היכא
דא"א, יליף הפרמ"ג נמי לענין קדושת ס"ת דהיכא דא"א שלא יגע
ביריעות הס"ת שרי, וק"ל]. והרי מבואר מדברי הפרמ"ג דבמקום הצורך שפיר
שרי לאחוז בס"ת גם בלא הפסק מטפחת, וממילא הכ"נ יש לומר הכא דאע"ג
דיכול לגלול הס"ת ע"י מטפחת מ"מ הרי איכא בהכי טירחא דציבורא
שיאריך הזמן יותר שישב הקהל וידום, כיון שיש לו לגלול הרבה, ואיכא למימר דחשיב
כמקום הצורך דאי אפשר ושרי לגלול הס"ת אפילו בידים בלא הפסק מטפחת. ואף אם
נימא דלא דמי ממש לדברי הפרמ"ג דהתם מיירי באי אפשר כלל, משא"כ הכא,
מ"מ יש צד להקל ע"פ המבואר בכה"ח. דהנה הגרי"ח סופר בס' כף
החיים (סי' קמז, סק"א), עמד לדייק מדברי הגמ' דאמרינן דנקבר ערום בלא אותה
מצוה, וכתבו התוס' בשבת ובמגילה (שם) בשם ריב"א דהיינו שאם אוחזו ללמוד בו
אין לו שכר של אותו לימוד, ואם בשביל לגוללו אינו מקבל שכר על הגלילה. ע"כ.
א"כ לפ"ז יש לרייק ולומר, דהא דאסור לאחוז ס"ת ערום הוא דוקא במקום
שיש מצוה באחיזה ההיא כגון בשעת ההגבהה או הקריאה או הגלילה שאחר הקריאה, או אם צריך
להגיה בו איזה דבר בעת הקריאה, דהא נקבר עדום בלא "אותה מצוה" קאמר, אבל
אם לא אוחזו משום מצוה כגון הנוטל ס"ת להניחו במקום אחר, או שגוללו קודם
הקריאה אל מקום הקריאה, או שאוחז יריעות של ס"ת שלא בשעת הקריאה כדי להגיהם
וכיוצ"ב, אין כזה איסור לאחוז בלא מטפחת כיון שאין מצוה באחיזה ההיא, וכ"כ
מהרש"ו בשער הכוונות (דף מט, ע"ב), שאין החיוב הזה אלא בעת קריאת
ס"ת בציבור, שאז מתגלים אורות עליונים, אבל שלא בשעת קס"ת כגון שצריך
לתקנו, או לענין אחר אין בכך כלום, ע"כ. ומסתברא דר"ל דדוקא בשעת הקריאה
- שיש מצוה וגם שאז האורות מתגלים קאמר, אבל אם לא בשעת הקריאה - שאין מצוה באחיזה
ההיא אין בכך כלום כדמשמע מדברי הגמ', עכת"ד. ע"ש.
וא"כ מדבריו אלו של כף החיים
מבואר, דמדייק מלשון הגמ' שרק אחיזה שהיא לצורך מצוה אסורה, כשהס"ת ערום, הא
לאו הכי לא, וממילא הכ"נ ענין הגלילה הזאת שהיא מפרשה לפרשה שאינו גלילה של
מצוה כמפורש בדברי הכה"ח, י"ל דמשרא שרי לגלול הס"ת בידים בלא הפסק
מטפחת. ואה"נ אע"ג דהכה"ח סיים שם בדבריו הנ"ל, דיש להחמיר אף
בכה"ג, י"ל דזהו דוקא כשבא לגלול כמה דפים מועטים, ע"ש היטב בדבריו
דהאי סיומא קאי על מה שהביא שם את דברי הרב בא"ח (פר' תולדות, אות יח) שכתב,
דאם בשעה שהוא פותח הס"ת להראות לקהל את הכתב, רואה שאינו פתוח בפרשה שקוראים
וצריך לגלול "שנים או שלשה" דפין צריך לאחוז במטפחת, וכתב ע"ז
הכה"ח, אומנם לפי מש"כ נראה שאין הכרח וכו', וגם מדברי הגמ' שהבאנו לעיל
נראה דאין איסור אלא דוקא אם יש מצוה דאחיזה ההיא, ובענין זה לא יש מצוה.
ומ"מ יש להחמיר. עכ"ל. א"כ כאמור י"ל בכוונתו במש"כ
להחמיר, היינו כהאי גוונא דדברי הבא"ח שהגלילה היא שנים או שלוש דפין, אבל
אה"נ כי הא דנידון דידן שצריך לגלול דפין הרבה ואיכא בהכי טירחא דציבורא אם
יעשה זאת קמעא קמעא ע"י גלילה במטפחת, חשיב שפיר צורך שאין צריך להחמיר בו
ושרי לגלול אפילו ביד, וק"ל. ולכן באמת במקום שהגלילה מועטת וכדו' נכון לעשות
הגלילה ע"י מטפחת, אבל כאמור במקום שהגלילה היא מרובה וצריך לעשותה בציבור,
שפיר איכא למסמך לעשות הגלילה ביד.
והנה המשנ"ב (בסי' קמז,
סק"א), הביא שם את דברי הפרמ"ג הנ"ל, דאע"ג דאסור לנגוע
בס"ת בלא כיסוי במקום הצורך כגון לתקן הס"ת וכדו' היכא דלא אפשר יש
להקל, והוסיף ע"ז את דברי "השערי אפרים" שכתב, דמ"מ טוב שיטול
ידיו תחילה. ע"ש. והנה בפשטות נראה דמקור דברים אלו הוא, ע"פ מש"כ
הב"י (סי' קמז) וז"ל: וכתב המרדכי כל האוחז ס"ת ערום נ"ל
דהנ"מ בידיים סתם, אבל נטל ולא הסיח דעתו לא קפדינן. ע"כ. ואפשר
שע"ז סומכים האשכנזים שאוחזים ס"ת ערום בשעה שמגביהים אותו להראות הכתב
לעם, ומיהו מצאתי כתוב בשם ספר אגודה דאפילו סמוך לנטילה קאמר, עכ"ל. והרי
מבואר בב"י דאיכא פלוגתא דהמרדכי והאגודה בהאי דאמרינן שאסור לגעת בס"ת
בידים אם הוא בכל גווני, דהמרדכי מבאר דהוא דוקא בלא נט"י, אבל אה"נ כל
היכא דנטל את ידיו ולא הסיח דעתו מהם שרי, אולם האגודה ס"ל דהאיסור הוא בכל
גווני גם כשנטל את ידיו, ומרן בב"י כתב עפ"ז דאולי האשכנזים שאוחזים
בס"ת כשהוא ערום בשעת ההגבהה, סומכים על המרדכי הנ"ל. אולם הרמ"א
בדרכי משה (שם, אות ב) כתב על דברי מרן הללו, ואני מבני בניהם ולא ראיתי מנהג זה
ביניהם, אלא אדרבה נזהרים בו שלא ליגע בס"ת ערום. ע"כ. הרי דהרמ"א
ס"ל דלא סמכינן על סברא זו דהמרדכי. וכן בתורתו יהג"ה דבשו"ע כתב
הרמ"א, ויש אומרים דה"ה שאר כתבי הקודש [שאסור לגעת בהם בלא מטפחת], ולא
נהגו כן, וטוב להחמיר אם לא נטל ידיו. ובס"ת אפילו בכה"ג אסור,
עכ"ל, הרי דבס"ת דעת הרמ"א היא דבכל גווני אסור לגעת בו בידים, גם
אם נטל את ידיו. אולם כאן נראה דדעת השערי אפרים שהביא המשנ"ב היא, דבהיות ובלא"ה
ס"ל לפרמ"ג להתיר את הנגיעה בס"ת במקום הצורך דלא אפשר, לכן שפיר
שיטול את ידיו לחומרא לצאת לדעת המרדכי דשרי לגעת בס"ת בכה"ג דנטל את
ידיו, אף שלא במקום הצורך. וק"ל. (ולגבי הערתו של הרמ"א בדרכי משה
שכתב, אני מבני בניהם ולא ראיתי
מנהג זה שנוגעים בס"ת וכו', עי' בס' נהר שלום להגאון רבי שבתי וינטורא (סי'
קמז, ססק"א) אשר כתב שם, כי אין זה תימא דאפשר דבזמן קדמון היו נוהגים כך
כמש"כ הב"י, ואח"כ אכשור דרי, ע"ש. ועפ"ז יש ליישב נמי,
הא דעמד להעיר בשו"ת דובר שלום (ח"א, סי' ח, עמוד לג) בדברי הב"י
הללו, דלכאורה הרי עיננו רואות שהאשכנזים בשעת ההגבהה אוחזים בעמודי הס"ת,
ויש גלגל העשוי מקרש מהפסיק בין היריעה לעמוד במקום אחיזת היד, ואולי לא היה עשוי
להם מקודם הגלגל הזה, א"כ למה הנהיגו לעשותו בדורות אחרונים ולא קודם וכו'.
ע"ש במה שעמד לחקור בזה דבאיזה אופן מיירי. ונשאר בצע"ק בדברי הב"י
יעו"ש. אולם לפי דברי הנה"ש מבואר דדברים כפשטם, דבזמן קדמון היו נוגעים
ביריעה ואח"כ אכשור דרי, ואה"נ אולי משו"ה עשו ג"כ את הקרש
המפסיק הזה, וק"ל. אולם בלא"ה, הרי כבר עמדו האחרונים לבאר בכוונת הדברים
אם איכא איסורא ג"כ לאחוז בעמודי הס"ת בלא הפסק מטפחת עי' בב"ח
(שם), ובמג"א והט"ז (שם, סק"א), ובמאמר מרדכי (שם, סק"א),
ובשו"ת נודע ביהודא מהדו"ק (חאור"ח, סי' ז), ובס' לדוד אמת (סי' ג,
סעיף י), ובערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין (סי' קמז, ס"ו) ובכה"ח (שם,
סק"כ) ובחזו"א חאור"ח (סי' ס, סק"ב), ובס' משנת יעקב רוזנטל
על הרמב"ם בהל' ס"ת (פ"י, ה"ו), ועוד. וראה גם באצ"ת חלק
ח (עמוד קסט, הערה 33, 34, 35) ע"ש. ואכמ"ל).
ומכיון שכן הנה אע"ג דלעיקר
דינא, לא נקטינן כדעת המרדכי להתיר אחיזת הס"ת בלא הפסק מטפחת ע"י
נט"י, ובפרט שכן הוא דעת מרן, שהרי מרן בשו"ע (רס"י קמז) סתם את
דבריו וכתב, אסור לאחוז ס"ת ערום בלא מטפחת, ולא כתב לחלק דאם נטל ידיו קודם
דשרי. וכ"כ כיוצ"ב הגרי"מ עפשטיין בערוך השולחן (סי' קמז, סעיף ג),
לדייק מדברי הרמב"ם (פ"י, דהל' ס"ת, ה"ו) שמכך שכתב בסתמא
דאסור לאחוז ס"ת ערום ולא חילק בין קודם נטילה, לאחר נט"י משמע דבכל
גווני אסור. ע"ש. וראה גם בכף החיים (שם, סק"ג), שכתב, דמדברי מרן
בב"י שהביא את דברי המרדכי הנ"ל דבנטל ידיו שרי לאחוז בס"ת וכתב,
ואפשר שע"ז סומכים האשכנזים וכו', מדקאמר הכי סומכין האשכנזים, משמע דלדידיה
לא ס"ל הכי, וס"ל דאסור לאחוז גם בעמודים ולא סגי להו נט"י,
ע"ש. מ"מ י"ל בנידון דידן דיש לצרף לסניף את דעת המרדכי לקולא, שכל
שנטל ידיו ולא הסיח דעתו מהם שרי לאחוז בס"ת. ולכן י"ל שהרי כל זמן
שנמצא בביהכ"נ אינו מסיח דעתו מהנטילה שעשה מעיקרא בבואו לביהכ"נ (עי'
רמב"ם פ"ד, דתפילה, ה"ג, ע"ש), והוי כהא דכתב הא"ר
באור"ח (סי' רלג, סק"ז) לחלוק התם על המג"א שכתב (שם, סק"ח)
דאם נטל ידיו לתפילה, אע"פ שאח"כ הפסיק בלימוד כגון בזמן שדורשין,
א"צ ליטול שנית. ומ"מ בשעה שמפסיקין במכירת המצוות נראה שצריך ליטול
שנית לתפילת מוסף אא"כ לא הסיח דעתו. וכתב ע"ז הא"ר, דלא היא,
ולעולם כל זמן שהוא בביהכ"נ אין צריך ליטול ידיו עוד, דמסתמא לא הסיח דעתו.
והאחרונים הסכימו בפשטות עם דברי הא"ר עי' בערוך השולחן (שם, סעיף טו)
ובמשנ"ב (שם, סקי"ח), ע"ש. וראה עוד בדברי האחרונים שם. וממילא
מכיון שכן דאמרינן דכל זמן שהוא בביהכ"נ אין הוא מסיח דעתו מהנטילה הראשונה
שעשה, לכן י"ל דשפיר איכא למיסמך עלה גם לגבי גלילת הס"ת, ולכן
אע"פ שהשערי אפרים שהביאו המשנ"ב הנ"ל כתב, דגם במקום הצורך שהתיר
הפרמ"ג לאחוז בס"ת טוב שיטול ידיו תחילה, מ"מ י"ל דסמכינן על
דעת הא"ר שכל זמן שבא לתפילה והוא בביהכ"נ אין הוא מסיח דעתו מהנטילה
הראשונה. וק"ל. וע"ע היטב כשו"ת דובר שלום ח"א (סי' ח, וסי'
ס), ע"ש. ד
ואחר הדברים האלה, שבתי וראיתי
להגאון מהר"ח פונטרימולי בס' פתח הדביר (סי' קמז, סק"ב) אשר עמד שם וימודד
אר"ש, אודות מגיהי הס"ת להכין אותו לקריאת סדר היום, ואין נזהרין בענין
זה שלא לגעת בס"ת בלא מטפחת, שכשמוצאין הס"ת בפרשה רחוקה גוללין אותו
כשהוא ערום עד שמגיעים לסדר היום, וכתב דאולי יש להליץ בעדם מהא דאיתא בבריתא
דמסכת סופרים (פ"ג, הי"א) ולא יאחוז בכפלים ויתירם, ולא יאחוז ויוציא
הכתב מבחוץ וכו', וכולן במגיהי ספרים מותר. ויש מפרשים דהכוונה היא, שכשבא להגביה
הספר ולהראות הכתב לעם לא יאחז הב' עמודים מוכפלים זע"ז ואח"כ יתירם אלא
יפשוט מתחילה קודם שמגביה הס"ת, ושכן ביאר הנחלת יעקב שם. אולם כתב, דאפשר
שט"ס הוא, וצ"ל ולא יאחזנו בידים ויתירם והיינו משום איסור לאחוז
ס"ת ערום, ע"כ. ומזה נראה דמעיקרא כשגזרו חכמים לאחוז בס"ת לכל אדם
משום בזיון לס"ת ח"ו, אולם למגיהי ספרים דטרידי בעבידתיהו ולא מצו לאיזדהורי התירו כדי
שיתקנו היטב את הס"ת. וגם לגירסא בכפלים הוא אותו ענין דלכל אדם אסרו
ולמגיהים התירו, ממילא ה"ה בענין ערום. אלא דעמד להעיר ע"ז, דלכאורה
מדוע לא הזכירו הפוסקים האי שריותא, דלמגיהי ספרים שרי לגעת בס"ת כשהוא ערום,
ואדרבה מדברי התוס' במגילה ובשבת (שם) שביארו בלא אותה מצוה שעשה שאם אוחז בו
לגוללו או להגיהו וכו', משמע דאיכא איסורא גם למגיהים לאחוז בו. אולם כתב
אח"כ ליישב ע"פ דברי הפרמ"ג הנ"ל, שכתב דהאי דאסור לגעת
בס"ת דוקא שלא במקום הצורך אבל במקום שיש צורך היכא דא"א שרי, כגון לתקן
הס"ת וכו' וכ"כ כיוצ"ב בעיקרי הד"ט, הרי דכל שהוא אוחז
בס"ת ערום לצורכו של הס"ת שרי. וממילא לפ"ז יהיה מיושב האי דחזינן,
דפעם שרינן למגיהי ספרים שיגעו ופעם אסור, דדבר זה תלוי באפשר וא"א, דבאפשר
להם לתקן בלא שיגע אסור להם לגעת ואה"נ במקום שא"א שרי. וכמש"כ הפרי מגדים, ולכן סתמינן בגמ'
במימרא דר"פ דהאוחז בס"ת ערום וכו' דמשמע דלכו"ע אסור גם להגיה ספרים,
דהתם מיירי באפשר להגיה בלא שיאחז בס"ת.
אולם כ"ז בענין המגיה
ס"ת, אבל כשבא לגלול את הס"ת לפרשה שבסדר היום אפילו אם היא פרשה רחוקה
יזהר שלא יגע בס"ת עצמו, אלא בעמודי הס"ת, כי אע"ג שמצינו דדעת
הב"ח הוא דגם אחיזת עמודי הס"ת אסור בלא הפסק מטפחת, וכן ס"ל לעוד
פוסקים, מ"מ כיון דאיכא מ"ד דמותר לאחוז בעמודי הס"ת בלא מטפחת,
כמו שהבין המאמ"ר בדעת הט"ז וכ"כ הנודע ביהודה מהדו"ק
(חאור"ח, סי' ז) בדעת הט"ז להתיר לאחוז בעמודי הס"ת בלא הפסק
מטפחת, וכתב שכן הוא המנהג, וכמש"כ רבינו החיד"א במחזיק ברכה (סי' קמז,
אות ב) בשמו. והגם דלכתחילה היכא דאפשר שלא לאחוז ערום, גם ע"י העמודים אית
לן למיחש לסברת המחמירים, מ"מ בשעה שמכין הס"ת לקריאת סדה"י מפרשה
רחוקה דא"א בלא"ה סמכינן להתיר באחיזת העמודים משום שזהו כבוד הס"ת
שלא תתבטל הקריאה, ואם אפשר להם ליטול ידיהם קודם שיאחזו בס"ת כסברת
הראבי"ה שהביאה המרדכי, או לפחות לנקות ידיהם בכל מילי דמנקי כמש"כ המג"א עדיף
טפי, הגם שלדעת האגודה בס"ת לא מהני נטילה כמש"כ מרן בב"י מ"מ
בכה"ג דלא אפשר בלא"ה שפיר דמי.
אך אומנם הא דנהגו, בשעת חפזון
לאחוז בקלף עצמו כדי לגלול מהר, איני רואה צד ברור להתיר לענ"ד כיון דאפשר
בלא"ה לגלול באחיזת העמודים, והגם שבזה ישהה קצת, ובציבור איכא קצת טורח
ציבור עי"ז, אין נראה להקל בכבוד התורה מפני טורח ציבור, כמו שמבואר לקמן
(סעיף ז), דאין לחוש לטורח ציבור שימתינו העם לגלילת ס"ת, ולא יפטיר המפטיר עד
שיגמור הגלילה מפני כבוד הס"ת, דאין לעסוק בנביאים כשהס"ת פתוח, וביאר
הרב יד אהרון בסי' קמה, דהיינו משום דכבוד התורה עדיף מכבוד הציבור. וא"צ
לומר שכשמכין הס"ת שלא בפני הציבור דאין להתיר לאוחזו בקלף עצמו להקל מעליו
הטורח, כיון דאין כאן טורח ציבור כלל, ומוטב לו שיתעכב עוד מעט בגלילתו, ולא יזלזל
בכבוד הס"ת ח"ו.
ואח"כ הביא שם פתח הדביר, את
דברי מהרש"ו בנו של מהרח"ו שכתב, דנראה דאין חיוב זה שלא לגעת בס"ת
כשהוא ערום, אלא דוקא בעת קריאת הס"ת שאז מתגלים האורות העליונים, אולם שלא
בעת קריאת הס"ת אין קפידא בכך, כמו בשעה שפותחים אותו לתקנו או לענין אחר
כיוצ"ב. וכן עמא דבר. עכ"ל. דלפי זה מבואר דעל דרך האמת ליכא קפידא
באחיזת ערום, אלא בשעת קה"ת, אולם כיון דהתוס' ס"ל דגם בגלילה והגבהה
איכא איסור, וגם הרא"ש והרב המאירי כתבו בפרוש לאסור בגלילה, א"כ אין
לנו לסמוך על הקבלה להקל נגד הפוסקים כנודע, וכפי דברי הפוסקים אין לנו כח להתיר
בקורא להגיה או בגולל אלא לאחוז בעמודים, ורק אם א"א בעמודים כגון בתפירת
ס"ת שרי לאחוז גם בקלף, עכת"ד. ע"ש.
ומדבריו אלו של פתח הדביר מבואר
יוצא, דס"ל כי לעולם אין להתיר את גלילת הס"ת בידים אפילו מפרשה רחוקה,
ואפילו בציבור. ונימוקו עימו דאע"ג דאיכא בהכי טירחא דציבורא לא חיישינן ליה,
משום דכבוד התורה עדיף מכבוד הציבור, ולכן לא חשיב כדבר דלא אפשר שהתיר בו
הפרמ"ג את האחיזה בס"ת, דכאן חשיב שפיר אפשר כי יכול לגלול במיתון
ע"י מטפחת או ע"י שיגלול העמודים, ולא קאמר הפרמ"ג אלא דוקא בגוונא
דלא אפשר בכלל, כגון שצריך לתקן הס"ת שבאחיזת המטפחת לא יוכל לתקן היטב את
הס"ת. איברא דהנה יש לעמוד בדב"ק של פתח הדביר, דלגבי מאי דפשיטא ליה
למר במה שכתב בסיום דבריו, דאיכא מחלוקת בין הפשט לקבלה, דלפי דברי מהרש"ו
דס"ל דליכא איסורא לאחוז בס"ת ערום דוקא בשעת הקריאה בס"ת, זה נגד
דברי התוס' והראשונים שכתבו דגם בגלילה אסור לאחוז בס"ת. דהנה לפי דברי הגאון
רי"ח סופר בס' כף החיים הנ"ל ברישא דמילתין, מבואר דבאמת ליכא בהכי פלוגתא בין הפשט לקבלה, כי עשה
שם את הדברים למקשה אחד, ויהיו לאחדים בידיו, שכתב לבאר דהאי דאמרו בתוס' דגם בשעת
הגלילה אסור לגעת בס"ת ערום, היינו בגלילה דמצוה כגון גלילה שאחר הקריאה, וכל
איסור זה הוא דוקא אחיזה בס"ת במקום מצוה, והוא אשר כתב מהרש"ו שאז
מתגלים אורות העליונים, אבל אה"נ בגלילה שעושה קודם הקריאה שמעביר מפרשה לפרשה
דליכא בגלילה זו מצוה, וכן כשמגיהו לס"ת [שלא בעת הקריאה, דאם מגיהו בשעת
הקריאה הא הוי אחיזה במקום מצוה דאסור, וזהו מש"כ התוס' דאסור לאחוז
בס"ת בשעה שמגיהו דהיינו הגה דשעת הקריאה], דבכה"ג ליכא איסורא גם לדעת
התוס' והראשונים וגם לפי הקבלה, עי' היטב בדברי הרב כף החיים שם (ובפשטות האי דרכא
עדיפא, דכל מאי דאפשר דלא לאפושי בפלוגתא עדיף טפי. וכל טצדקי דאית לן למעבד לקרב
סברות הפוסקים עבדינן, כלשון מו"ר בשו"ת יבי"א ח"ה (חאור"ח, סי' כג אות ב) ע"ש). וא"כ ענין זה
מיושב, וממילא לפי דברים אלה שפיר יש ליישב ג"כ את דבריו הראשונים של פתח הדביר,
במש"כ דליכא הכא שריותא דהפרמ"ג דבמקום דלא אפשר דשרי לאחח בס"ת,
משום דהכא חשיב שפיר אפשר דמשום טורח ציבור אין לדחות את כבוד התורה. דלפי האמור,
אין צריך כבר להיתר זה דלא אפשר, משום שאין כאן איסור באחיזה כיון דאינו אחיזה
במקום מצוה, דהגלילה מפרשה לפרשה לפני הקריאה לא חשיב במקום מצוה, [ובאמת לפי דברי
הרב כף החיים דס"ל דרק אחיזה במקום מצוה אסור, ושזהו דעת התוס' והראשונים,
ממילא יוצא דהפרמ"ג לא הביא להאי שריותא דלא אפשר וכו'. דבכה"ג דלא אפשר
שרי אפילו באחיזה שהיא במקום מצוה. וק"ל]. ובפרט דאיכא למיסמך על היתרא דהרב
כף החיים במקום דאיכא טורח ציבור, שהגלילה נעשית בפניהם בין קריאה ראשונה לשניה.
(ומה גם דמעצם תורף דברי הגאון רבי דוד עראמה בפי' להרמב"ם (פ"י, דהל' ס"ת, ה"ו) שכתב שם, כשהוא ערום
וכו', ויש מפרשים הספר תורה בלא מטפחת שהוא כרוך סביבו, ומגביהו בביהכ"נ בפני
הציבור דצריך להזהר שלא יהיה ערום, משום כבוד הציבור, ע"כ. דלכאורה מתורף
דברים אלה נראה, דעיקר קפידא לא הוי לאחוז הס"ת בלא הפסק מטפחת, אלא דוקא
כשמגביה הס"ת בביהכ"נ בפני הציבור משום כבוד הציבור, הא לאו הכי כשבא
לגוללו מפרשה לפרשה אה"נ דליכא קפידא, ויתרא מזו דמשום כבוד הציבור עדיף ליה
לגוללו בלא מטפחת כדי שיהיה נגלל בנקל ובמהרה, וע"י כך תמעט שהית הציבור,
וק"ל. וצ"ע].
ושו"ר בס"ד אחר זמן,
בפסקי מהרי"ץ לגולת הכותרת הגאון רבי יחיא צאלח, בהל' קריאת ספר תורה, ומצאתי
לרה"ג המגיה שם בהגהות "בארות יצחק" (עמוד תרג, הערה ד), אשר עמד
שם במנהג בני תימן שנהגו שגוללין הס"ת בלא מטפחת, ורבים תמהים היאך שרי,
והביא שם את דברי שו"ת דובר שלום (סי' ח) הנזכר לעיל בדברינו שכתב ליישב
ע"פ דברי המרדכי בשם הראבי"ה, דכל שנטל ידיו אין קפידא בהכי לאחוז
הס"ת בלא הפסק מטפחת, ולכן יש לומר, דכל זמן שנמצא בביהכ"נ, מסתמא לא
הסיח דעתו מהנטילה שעשה בבואו לביהכ"נ, כמש"כ האליה רבא סי' רלג, ולא
סומך ע"ז אלא רק בגלילה משום דקשה לגלול עם המטפחת. אבל העולה לס"ת לא
סומך ע"ז ונוהג שלא לאחוז ביריעות אלא בהפסק מטפחת, כיון שאפשר. אולם
הרה"ג המגיה בפסקי מהרי"ץ שם כתב, דאין צורך לכל זה, ומנהג זה איתי שפיר
בפשיטות ע"פ מש"כ הרב כף החיים (סי' קמז, סק"א) הנזכר בדברינו
לעיל, דדברי התוס' ודברי מהרש"ו בשער הכוונות מכוונים, דהאיסור לאחוז
ס"ת ערום היינו דוקא כשיש מצוה באחיזתו, כגון בשעת הגבהתו או בשעת הקריאה.
אבל כשגולל קודם זמן הקריאה וכו' כיון שאין מצוה באחיזה זו אין איסור לאחוז בלא
מטפחת. ולכן מיושב שפיר המנהג לפ"ז. ואח"כ המשיך הרב המגיה שם וכתב, כי
עדין לכאורה ממה שמבואר בדברי הרב כף החיים, שבגלילה שאחר הקריאה יש להקפיד לאחוז
במטפחת כיון שהוי אחיזה שיש בה מצוה, ואינהו הא לא מקפידים בזה, והביא ליישב זאת
ע"פ מש"כ בס' שולחן הטהור (סי' קמז, סעיף ז) שכתב שם, האוחז בס"ת
ערום היינו למצות אחיזה שמגביה בס"ת בשעת הקריאה אותה אחיזה יהיה ע"י
מפה, אבל אם אוחז בשביל ס"ת כגון בעת הגלילה מצוי שהיריעות נמשכין למטה או
בעיקום, והוא אוחז בהם ליישבן על סדר אין בזה איסור כלל, כיון שהוא לצורך כבוד
ותיקון הספר, והוא עצמו שכתב הפרמ"ג [הנ"ל, בסי' קמז, במשב"ז -
סק"א], והפרמ"ג מיירי במקום שאי אפשר כ"כ לתקן ע"י אחיזה
בהפסק מפה, אבל לדעתי כל שהאחיזה לצורך עצמו של הספר ליישבו ולגללו ביושר אין בזה
איסור כלל, ויש ראיות ע"ז ואין להאריך. עכ"ל. ע"ש בבארות יצחק.
והיינו שכוונתו, דבהיות והגלילה הזאת היא משום כבוד הס"ת, שפיר שרי לאוחזו גם
בידים [וממילא לפי דברים אלה יוצא דהא דמבואר בתוס' בשבת ובמגילה (שם) דנקבר ערום
היינו בלא אותה מצוה דהגלילה וכו' צ"ל דהוא לא הגלילה שמגביהים הס"ת
להראותו לקהל, וק"ל]. וראה גם בבארות יצחק שם שעמד לצרף ג"כ את הדעה
המבארת דערום, היינו שהאדם ערום, אבל באוחז בידים בס"ת בלא הפסק מטפחת ליכא
קפידא. ע"ש. ובאמת לפי דבר ה' שולחן הטהור הללו מבואר עוד סניף לקולא בענין
זה, דהוי נמי לנידון דידן, דכל שהאחיזה היא לצורך הס"ת ליכא קפידא לאחוז בו
בלא מטפחת, ולא רק במקום שא"א כמו שכתב הפרמ"ג. ועכ"פ בלאו הכי
הדברים מיושבים בנירון דידן, לפי מש"כ הרב כף החיים, דבגלילה שבין פרשה לפרשה
ליכא קפידא לאחוז בס"ת כשהוא ערום, ובפרט במקום דאיכא טירחא דציבורא. וגם
זכורני אשר שאלנו לפני ימים מקדם למו"ר מרן מלכא שליט"א, אי שרי
בכה"ג שיש ס"ת אחד ואיכא ב' קריאות לחובת היום, וצריך לגלול אחרי הקריאה
הראשונה לסדה"י שבקריאה שניה, והמרחק ביניהם רב, אי שרי לגוללו ביד בלא הפסק
מטפחת, והורה זקן דשרי. ולא איסתיעא מילתא לשאול ממו"ר שליט"א טעמו
ונימוקו בזה. אולם לפי הדברים הנ"ל בס"ד, מבוארים הדברים היטב.
וע"ע בפי' הר' כסאר על דברי הרמב"ם (פי', דהל' ספר תורה, ה"ו),
ובשו"ת דברי חכמים (חאור"ח, סי' נא), ובס' עריכת השולחן (ח"ב, עמוד
עא) מש"כ בענין מנהג אחינו בני תימן, אודות אשר הם נוהגים בהגבהת הס"ת,
שמשכיבים אותו ע"ג התיבה, ואוחזים יריעת הס"ת בידים ומגביהים אותה בלא
הפסק מטפחת. ע"ש. ואכמ"ל יותר. מילואים
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi